ערר לקבלת קיצבה חודשית בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז 1957 בהחלטת המשיבה על דחיית הקיצבה בחתימת מר רפי פינטו נאמר: "לא מתמלאים לגביך תנאי סעיף 1 לחוק הנ"ל, בכל הקשור להוכחת נרדפותך ומבלי להתייחס בשלב זה לנושא הרפואי. הנך מייחס את נכותך לתנאים בהם היית נתון בלוב, אשר למרות היותה נתונה להשפעה גרמנית לא הייתה חלק משטח הכיבוש הנאצי. לא הוכחת כי נכותך נגרמה עקב היותך נתון בתנאי מאסר או כעין מאסר במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. המשמעות של האמור לעיל הוא כי לא היית זכאי לתגמול מאת הרפובליקה הגרמנית גם אילולא ההסכם בינה לבין מדינת ישראל, הנזכר בסעיף 1 לחוק, ולכן אינך זכאי לתגמול על פי החוק הנדון." העובדות הדרושות לענייננו: העורר נולד בטריפולי שבלוב בשנת 1934. בין השנים 1939 - 1942 שהה עם משפחתו בטריפולי. משפחתו מנתה 7 אחים ואחיות. אביו נלקח על ידי הגרמנים למחנה עבודה. אימו נותרה עם ילדיה וברחה יחד עימם מטריפולי בשנת 1942. המשפחה נדדה בין כפרים ערביים שונים ביניהם "חנגורה" ו"עמרוס". בשנת 1943 חזרה המשפחה לטריפולי וגם האב שב ממחנה העבודה כשהוא פצוע וחולה. האב לא התאושש מעולם ממאורעות המלחמה וסבל מבעיות בריאות עד ליום מותו. גם אימו של העורר סבלה מבעיות בריאות קשות כולל דלקת ריאות עד ליום מותה. למשפחה היו בטריפולי בית וחנויות שנשרפו עד תום על ידי הגרמנים. עובדות נוספות שעולות מתצהירו של העורר שהוגש למשיבה בדצמבר 2000 : לטענת העורר המשפחה ברחה מטריפולי מפחד מהגרמנים והם נאלצו לעבור ממקום למקום, סבלו מרעב, ממחלות ומפחד וכן מדאגה לאב המשפחה. עקב הנסיבות הילדים לא למדו, נאלצו לצאת ולפרנס את המשפחה ולהשיג אוכל. בכל מקום ששהו סבלו מכינים, אכלו מזון לא ראוי, סבלו מתת תזונה והיגיינה ירודה, לא פעם ישנו על האדמה. לטענת העורר מאז ועד היום הוא סובל מחרדות, נדודי שינה והיום יש לו דלקת פרקים, בעיות בראיה, לחץ דם והוא אף עבר ניתוח להסרת כליה וסובל מבעיות נפשיות. יצויין כי אחת מאחיותיו של העורר - הגב' וטורי רחל, הגישה תצהיר בתמיכה לבקשת העורר. לדבריה היא ילידת 1931, גדולה מהעורר בכ - 3 שנים. לדבריה כאשר הגיעו הגרמנים ללוב הייתה בת 10 - 11. לדבריה, לקחו הגרמנים את אביה למחנה עבודה והמשפחה לרבות העורר ברחו מטריפולי מאימת הגרמנים. הם ברחו לעיר "מסורתה" וגרו אצל אחת מהדודות שלהם. לדבריה זו הייתה תקופה של רעב גדול ופחד מהגרמנים. עובדה חשובה נוספת הדרושה לענייננו היא פסק דין שניתן ביום 21.3.12 על ידי ועדת הערעור, בראשות כב' השופט בדימוס יהושע פלפל בו"ע 28968-03-10 בעניינה של העוררת מרים גלאם נ. המשיבה. (להלן: "פרשת גלאם"). מרים גלאם, העוררת בפרשת גלאם, היא אחותו של העורר שבפני, ילידת 1929, גדולה בכ - 5 שנים מהעורר והייתה כבת 13 כשהגרמנים הגיעו ללוב. אין מחלוקת כי אמו של העורר עם כל 7 ילדיה כולל הגב' מרים גלאם ברחו יחד מטריפולי ונדדו בין כפרים שונים. גם היא מספרת כי יום אחד לקחו את האב למחנה עבודה והילדים ליוו את האב וראו איך מעמיסים אותו על משאית עם עוד גברים, כשכולם עומדים כמו בהמות ועצובים. לדבריה הפחד שרר בכל מקום ואז החליטה האם לעזוב. בהתחלה הם ברחו ל"עמרוס", אבל בגלל הפחד מהגרמנים ברחו משם למקום שנקרא "זאויה" ושם התגוררו באורווה, ישנו על מחצלות על הרצפה והיו מוכי כינים. האוכל שאכלו היה גזר ואוכל של בהמות ותנאי החיים היו בלתי אנושיים. כולם סבלו ממחלות וחיפשו כל הזמן איך להתפרנס במקצת כדי להביא אוכל. בד בבד דאגו כל הזמן לגורלו של אביהם. רק כאשר עזבו הגרמנים את לוב הם חזרו לטריפולי, ואז גם שב אביהם מהמחנה כשהוא מוכה, חולה פיזית ונפשית מחלות שמהן לא התאושש עד מותו. למען הסדר יובהר כבר מעתה כי ועדת הערר קיבלה את הערר של הגב' גלאם , כשיו"ר הועדה מציין בין היתר כי העוררת עשתה עליו רושם מהימן וניכר שדבריה דברי אמת וזאת חרף העובדה שנפלו בעדותה סתירות, שנמצאו כלא משמעותיות ולא ירדו לשורשו של ענין. הועדה קבעה כי חלה בעניין העוררת, מרים גלאם, "הלכת הפחד" ועל כן יש לקבל את הערר. הועדה קבעה כי היא מזכה את הגב' גלאם בפיצויים על פי החוק. יצויין כי עדותה של הגב' גלאם תואמת באופן כללי לדברים שציין העורר בפנייתו ולדברים שאמר בעדותו בבית המשפט, אם כי אין להתעלם מכך שבעת חקירתו בבית המשפט בחודשים מאי 2012 וספטמבר 2012 לא היה העורר במיטבו, סבל לטענתו מבעיות רפואיות, שפגעו לדבריו בזכרונו וביכולת הריכוז שלו. יחד עם זאת, מצאתי כי עיקרי הדברים חזרו הן בעדותו והן בעדותה של אחותו מרים גלאם. ונחזור לענייננו: יצויין כי במעמד הדיון ביום 1.5.12 בעניינו של העורר ביקש ב"כ העורר מהועדה לקבל את פסק הדין בעניין גלאם כראיה לעובדות הנטענות, גם בעניינו של העורר ביחס לאירועים שהתרחשו בזמן המלחמה, וזאת מאחר ומדובר באחים שעברו יחד את כל ימי המלחמה. בהחלטה מיום 1.5.12 דחתה הועדה את בקשת ב"כ העורר בקבעה: "לגבי טענתו הראשונה של עו"ד ידיד לא לשמוע ראיות בתיק אלא לקבל את עדותה ואת פסק הדין בעניינה של הגב' גלאם כחלק מהראיות בערעור זה, עלינו לדחות את הבקשה. מן הדין שבכל תיק יעידו העדים הרלבנטיים ואין לסמוך על עדות שעד מסר בתיק אחר". עקב דחיית הבקשה נקבע התיק להוכחות במסגרתן העיד העורר ונחקר בחקירה ראשית וכן בחקירה נגדית על ידי המשיבה. כמו כן העידה אחותו הגב' מרים גלאם ואף היא נחקרה בחקירה נגדית על ידי המשיבה. באי כח הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ ביום 1.1.13. דיון והכרעה בראשית דברי אני רואה לנכון להתייחס לעניין החלטת הועדה שלא לקבל את פסק הדין בעניינה של מרים גלאם, כחלק מהראיות שבתיק ולעובדה שמדובר בפסק דין שניתן על ידי יו"ר אותה ועדה שדנה בעניינו של העורר וקבעה כי מרים גלאם, שהיא אחותו של העורר, זכאית לקבלת פיצויים על פי החוק. אני סבורה כי עובדת היות העורר והגב' גלאם אחים, שניהם ילדים בזמן המלחמה ועל פי הראיות בתיק שהו יחדיו עם אימם באותם המקומות וחוו את אותן חוויות קשות החל מלקיחת האב על ידי הגרמנים דרך המנוסה מכפר לכפר, מפחד הגרמנים וכלה בסבל , ברעב, במחלות ובחרדות שעברו, די בה כדי לזכות גם את העורר שבפני בקבלת פיצויים על פי החוק כפי שקיבלה אחותו. אך לא אעשה את מלאכתי קלה ואמשיך ואנמק את החלטתי לפיה יש לקבל את הערר של ולזכות את העורר בפיצויים על פי החוק שכן גם בעניינו של העורר חלה "הלכת הפחד". ראשית, אתייחס לטענה שהעלה ב"כ המשיבה שבאופייה הינה טענה מקדמית ולו הייתי מקבלת אותה המשמעות הייתה דחיה הערר על הסף. מדובר בטענת השיהוי בהגשת הערר. אכן מבחינה עובדתית נכון שהמשיבה שלחה לעורר בדואר רגיל (להבדיל מדואר רשום) את ההחלטה מחודש אוגוסט 2002, לפיה היא דוחה את בקשתו לתגמול. לטענת העורר לא קיבל את המכתב. אין מחלוקת כי בשנת 2009 פנה העורר לעו"ד שמואל יוסף מאשקלון כדי שיגיש מטעמו ערר על החלטת המשיבה משנת 2002 וכבר בשלב זה לו היה הערר מוגש היה זה לאחר חלוף המועד. בפועל הוגש הערר הנוכחי על ידי באי כח העורר עוה"ד ידיד ועצמון בחודש אוגוסט 2010, ללא בקשה להארכת מועד ובנימוק שלא נתמך בראיות להגשת הערר באיחור, כי העורר לקה באירוע מוחי. אני קובעת כי הערר אכן הוגש בשיהוי רב, ללא שניתן לכך הסבר מניח את הדעת. דא עקא, שמעיון במסמכים שהוגשו על ידי הגב' גלאם עובר להגשת הערר על ידה עולה כי גם הגב' גלאם הגישה את הערר בשיהוי רב. למעשה הערר הוגש על ידה בשנת 2010, באותה שנה בה הוגש הערר שבפני. גם הגב' גלאם פנתה קודם לכן, בשנת 2009, לעו"ד שמואל יוסף בבקשה להגיש ערר על החלטת המשיבה משנת 2002 לדחות את בקשתה לתגמול שהוגשה על ידה בשנת 2001. למען הסדר הערר של גב' גלאם הוגש לועדה בחודש מרץ 2010. הערר של העורר הוגש לאותה ועדה בחודש אוגוסט 2010. שניהם הוגשו על ידי עוה"ד ידיד ועצמון. שני העררים הוגשו בשיהוי רב נוכח החלטת המשיבה לגבי שניהם, שדוחה את בקשתם לגימלה, שניתנה בשנת 2002. יצויין כי בעניינה של מרים גלאם חרף העובדה שטענת השיהוי הועלתה על ידי ב"כ המשיבה בסיכומיה, פסק הדין של הרוב אינו דן כלל בטענת השיהוי, חרף הזהות המוחלטת בנסיבות פנייתה לועדה כמו אלו שבתיק שבפני. יצויין ויודגש כי הועדה בפרשם גלאם ראתה לנכון לקבל את הערר בשל הענין המהותי שהינו הרחבת המושג "אלימות" שבחוק הגרמני, על ידי פסיקת בתי המשפט המחוזי והעליון. משכך מצאתי כי קבלת טענת השיהוי בעניינו של העורר תהווה אפליה בלתי ראויה ביחס לאחותו, מה גם שלגופו של ענין ולצורך השאלה אם חלה בעניינו של העורר "הלכת הפחד", נקבע על ידי אותה ועדה כי ההלכה חלה ככל שמדובר באחותו. ודוק: אין מחלוקת כי העורר בהיותו ילד כבן 8 בעת פלישת הגרמנים ללוב, היה יחד עם אחותו הגב' גלאם בכל המקומות בהם נמצאה משפחתו, במנוסה מפני הגרמנים וחווה יחד עמה את כל החוויות הקשות כולל לקיחת האב על ידי הגרמנים, הפרידה ממנו, הדאגה המתמדת לשלומו, בד בבד עם הסבל הקשה של בריחה ונדודים, כמתואר בתצהירו. ברע"א 217/03 הרשות המוסמכת נ. שוהם הכיר בית המשפט העליון ב"הלכת הפחד" והרחיב את המושג "אלימות" שבחוק הגרמני באופן שכיום אין עוד צורך להוכיח שהופעלה אלימות באופן אישי כלפי התובע ודי בכך שהנכות שלו נגרמה בגלל שנמלט ממקום מושבו מחשש אובייקטיבי ממה שיעוללו לו הנאצים על מנת שיוכר כנרדף. ולענייננו מדובר באימו של המשיב שלקחה את כל ילדיה כולל את העורר שהיה כבן 8 וברחה ממקום למקום בגלל אימת הצורר הנאצי. בו"ע 26994-11-09 ראובן גרבי נ. משרד האוצר הלשכה לשיקום נכים, אומר כב' השופט מוקי לנדמן ז"ל: "ועדת העררים ובתי המשפט המחוזי והעליון, דנו פעמים רבות בהוראת סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני והמגמה הברורה היא מגמה של הרחבתו, הן מבחינת מעשה האלימות לו נחשף הקרוב (לרבות חשיפה לתוצאות המעשה) והן מבחינת הגדרת קרוב לצורך הסעיף.....בענייננו כשמדובר בילד רך בשנים שאביו נלקח ממנו בחטף, בכח......ברור כי המעמסה הנפשית והפגיעה בנפשו הרכה משמעותיים...". אין להכביר במלים על טראומה שנגרמת לילד בן 8 עת אביו נלקח מול עיניו ומושם על משאית בנסיבות קשות ומפחידות. בו"ע 103/09 פללאה שמעון נגד הרשות המוסמכת התקבל עררו של העורר על פי הילכת הפחד בגין בריחת המשפחה מטריפולי לכפרים, כפי שגם ארע בעניין משפחתו של העורר. מכל האמור לעיל אנו קובעים כי פחדו של העורר ושל בני משפחתו ממה שיעוללו להם הנאצים, החרדות מהם סבלו והסבל הקשה בנדודים, כולל הרעב והמחלות שסבלו, מזכים את העורר בפיצויים על פי החוק למפרע מיום הגשת התביעה קרי דצמבר 2000. נציין עוד כי השיהוי הרב בהגשת הערר היה בו כדי להביא לכך שהוא לא יתקבל, אך במקרה זה, כחריג, משום שאחותו שעברה איתו את מוראות המלחמה מקבלת פיצויים לא ראינו לנכון להפלות ביניהם. ניצולי שואהערר