בכתב התביעה נטען כי כתוצאה מהעיכובים הנ"ל קיזזה דניה סיבוס 61,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן נטען כי התובעת נאלצה להחליף את כל שקעי הטלוויזיה מסוג אקו 60, את מפסקי הדוד 10A ואת כבלי הקואקס אשר סיפקה הנתבעת והתבררו כבלתי תקינים. התובעת העריכה את סכום הנזק בגין החלפת מפסקי הדוד בסך של 12,500 ₪, ויחד עם הסך של 61,000 ₪ הנ"ל בתוספת מע"מ מדובר בסך כולל של 85,260 ₪. כן נטען כי נערכה ישיבה שבה הסכימה הנתבעת לקיזוז כל הנזקים הנ"ל, אולם ביקשה מהתובעת לפנות לדניה סיבוס על מנת לנסות להפחית את סכום הקיזוז, ובעקבות זאת נערך סיכום הישיבה מיום 12/5/05. בכתב התביעה מתואר כיצד הנתבעת לא הכירה בקיזוז הנ"ל, הגישה תביעה נגד התובעת וזכתה (בת.א. 3894/05 בבית משפט השלום בכפר סבא), אך התובעת הגישה ערעור על פסק הדין שהתקבל תוך החזרת התיק להכרעה נוספת וניתנה הכרעה נוספת לטובת הנתבעת. גם על פסק הדין השני הוגש ערעור. בתביעה שבפנינו נטען כי התובעת הוכיחה את טענת הקיזוז בתביעה השניה הנ"ל, וכי סך של 85,260 ₪ נכון ליום 12/5/05 מגיעים נכון למועד הגשת התביעה לסך של 140,954 ₪. בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי התביעות של התובעת כבר הוכרעו בתיק השני כאשר נקבע על ידי בית המשפט שם, בין היתר, כי "סיכום הפגישה אינו מלמד על גמירות דעת באשר להסכם קיזוז מחייב". עוד נטען בהקשר זה כי בערעור שהוגש על פסק הדין השני (ע"א 17254-08-10) הוסכם בין הצדדים כי "פסק הדין של בית משפט קמא יישאר בעינו" ועל כן מדובר בפסק דין חלוט. נוסף על כך נטען בכתב ההגנה כי התובעת מעולם לא החזירה לידי הנתבעת את המוצרים שלטענת התובעת היו הפגומים, והמוצרים אף לא הועמדו לבדיקה כלשהי בזמן אמת. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת לא התחייבה למועדי אספקה מסוימים, וכי איחורים בשל עיכובים בנמלים הם בגדר סיכול חוזה. לעניין הקיזוז הכחישה הנתבעת כי ביצעה קיזוז עם דניה סיבוס וטענה שאם הייתה התחייבות כזאת של התובעת כלפי דניה סיבוס, אין לה אלא להלין אלא על עצמה, שכן הנתבעת אינה קשורה להתחייבות כלשהי לדניה סיבוס. כן נטען בכתב ההגנה כי אף אם היה מחסור באספקה, התובעת הייתה יכולה לפנות לספק אחר ובכך להקטין את נזקיה הנטענים. לעניין טיב המוצרים אשר סופקו נטען כי הרכיבים היו מוצרי מדף תקינים, ואין לשלול חוסר ידע בהתאמת המוצר וטעות בביצוע ההזמנה. כמו כן נטען כי אין לדעת כמה מוצרים היו פגומים, ולא ניתן ללמוד דבר מהסכום שנתבע (סך של 12,500 ₪). לנוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה על סף ההתיישנות, נטען כי באם בית המשפט סבור שיש לקבל ולו חלק מהתביעה, אין מקום לחייב את הנתבעת בגין ריבית. כן נטען כי התובעת תבעה את רכיב המע"מ פעמיים. מר עוזי אנקר, בעל מניות ומנהל התובעת, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. אנקר הצהיר כי התבעת התחייבה לספק את המוצרים מידית ולתמיכה בטענתו צירף מכתב מדניה סיבוס שעל פיו בישיבה שבה השתתף נציג הנתבעת ונבחרו מפסקי eco 60 הובטח לספק את המוצרים באופן מידי. מר אנקר מפנה בתצהירו גם למכתב התראה מדניה סיבוס מיום 7/4/04, והצהיר כי בשל העיכוב ועל מנת להקטין את הנזקים, החליטה התובעת להשתמש זמנית במפסקי וייסבורד. כמו כן הוצהר כי הנתבעת הייתה מודעת לעיכובים, נערכה ישיבה כדי להסדיר את העניין ביום 12/4/04, נתקבל מכתב התראה של חברת דניה סיבוס מיום 15/4/04 ובעקבות זאת נשלח פקס לנתבעת (נספח ו' לתצהירו). בתצהירו של מר אנקר ישנה התייחסות להתחייבות החוזית כלפי דניה סיבוס, לפיצוי המוסכם ולהסכמה לקזז 61,000 ₪, וכן הוצהר כי איחור של חודשיים באספקת המוצרים הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. בנוגע למפסקי דוד 10A נטען כי הנתבעת הייתה צריכה לספק מפסקים 16A שכן מפסקי 10A אינם תקניים, ובפגישה שהתנהלה הכירה הנתבעת באחריותה לעניין זה. מר אנקר הצהיר כי נגרם לתובעת נזק בסך של 12,478 ₪ בגין החלפת המפסקים הנ"ל, וכן הצהיר כי נגרם לתובעת נזק בסך של 6,148 ₪ בגין תיקון והחלפת כבלי קואקס בלתי תקניים. בהמשך תצהירו מפרט מר אנקר את כל הנזקים אשר התובעת טוענת שנגרמו לה כתוצאה ממחדלי הנתבעת. מר משה אלטרס, מנכ"ל הנתבעת, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. בתצהירו התייחס לתיק השני ותיאר כיצד נדחתה טענת הקיזוז של התובעת, אולם הצדדים הגיעו להסדר בדיון שהתנהל בפני ערכאת הערעור לבירור שאלה אחת ויחידה - האם הנתבעת הסכימה לקיזוז הסכומים שבמחלוקת בדרך של התנהגות לאור האמור במסמך ולאחר חתימתו. בית המשפט של הערעור הוסיף וקבע כי "עיון במסמך שכותרתו "סיכום פגישה" אינו מלמד על גמירות דעת באשר להסכם קיזוז מחייב" אלא פירוט במסמך של דברים בלתי פתורים, דהיינו שני נושאי הקיזוז. מר אלטרס ממשיך ומתאר כיצד בפסק הדין השני דחה בית משפט השלום את טענת הקיזוז הנ"ל של התובעת וכיצד הגישה התובעת ערעור על פסק הדין השני. מר אלטרס מפנה בתצהירו לקביעת בית משפט המחוזי בערעור השני שלפיה "פסק הדין של בית משפט קמא יישאר בעינו", אם כי הנתבעת לא תטען בהמשך להשתק פלוגתא או להשתק עילה, ובעקבות זאת הוגשה התביעה שבפנינו. לגופו של עניין חזר מר אלטרס על טענת הנתבעת כי הסחורה שסופקה לא הוחזרה והצהיר כי נעשה ניסיון להחזיר לנתבעת סחורה לקויה ושונה ממה שסופקה לתובעת. כן הצהיר מר אלטרס כי אין לחייב את הנתבעת בגין "קנס" כזה או אחר בהתאם למערכת הסכמים שונה שבין התובעת לבין חברת דניה סיבוס, כשהנתבעת מעולם לא נתנה את הסכמתה לספוג קנסות של התובעת "גב אל גב". לעניין מועד אספקת המוצרים, הוצהר כי מעולם לא צוין מועד אספקה, והתובעת נמנעה אף היא מלציין את תאריך ההספקה שהנתבעת נקבה בו כביכול. מר משה לוין אשר הוזמן לעדות מטעם התובעת בדיון שהתנהל בתיק בכפר סבא אישר אף הוא כי הנתבעת לא התחייבה לספק את הסחורה עד למועד ספציפי. עוד הוצהר בהקשר זה כי הגם שהיו קשיים לספק סחורה בשל עיכובים בנמלים כעולה מחשבוניות אשר צורפו לתצהיר, נספחים י' - י"א, הנתבעת המשיכה לספק סחורה, לרבות מפסקי אקו 60. כן ניתן לראות כי הוזמנו מוצרים ורכיבים נוספים (לרבות קופסאות מתחת לטיח וחוטי חשמל) והדבר מעיד על כך שהיו לתובעת עיכובים אחרים ללא כל קשר למפסקים, והתובעת רק החלה בעבודתה. מר אלטרס הוסיף והצהיר כי אילו היו מסכמים על מועדי אספקה קשיחים ומידיים, הדבר היה בא לידי ביטוי גם בתמחור המוצרים. עוד הוצהר כי התובעת עבדה בצורה לא מסודרת, נהגה לבצע הזמנות בטלפון במקום בכתב וכן הזמנות אד הוק ובהתאם למלאי הקיים, והנתבעת המשיכה לספק לתובעת מוצרים ברציפות עד לשלהי שנת 2004. מר אלטרס התייחס גם להסכם אשדר שנחתם בין התובעת לבין חברת דניה סיבוס, שבו נקבע "קנס" בסך של 2,000 ₪ לשבוע, ומכאן שקנס בסך של 61,000 ₪ הוא שווה ערך לאיחור של 30.5 שבועות - מה שלא היה כאן מבחינתה של הנתבעת. כן הוצהר כי מאידך נקבע במקום אחר בהסכם שבגין כל יום איחור יש לשלם 0.15% ביחס להיקף סכום החוזה. לעניין מפסקי הדוד הוצהר כי הנתבעת מספקת את מה שמזמינים ממנה ואינה יודעת מה השימוש המיועד של כל רכיב שהוזמן, כך שאין לשלול כי התובעת גילתה שטעתה בסוג המפסק רק לאחר שרכשה אותו וניסתה לעבוד עמו. בהקשר זה אף הוצהר כי התובעת לא העלתה בזמן אמת טענה כלשהי לעניין אי תקינות המפסקים או אי התאמה, אף שבמצב זה ניתן לפנות לנתבעת ולבקש זיכוי תוך החזרת הרכיבים והמוצרים עם אריזותיהם המקוריות, ובדרך זו לקבל רכיבים ומוצרים חלופיים. עוד הוצהר כי על האריזות של מפסקי הדוד כתוב שמדובר במפסקים של 10A והיה על חשמלאי מומחה להבחין בכך ולא לעשות שימוש במפסקים. כן נטען כי לא היה מקום להודיע לדניה סיבוס שהתובעת השלימה את העבודה, ורק לאחר מכן לטעון כי התובעת קיבלה מפסקים לא טובים. מר אלטרס הוסיף כי טענת התובעת בדבר אי תקינותם של המפסקים מסוג אקו 60 כיוון שהתאימו לזרם של 10A במקום ל- 16A מצביעה על כשל בסיסי בהבנה ובתכנון. עוד הוצהר כי למפסק שאותו מכנה אנקר "מפסק דוד" יש שימושים רבים בדירה, ואף התובעת עצמה השתמשה בחמישה "מפסקי דוד" לדירה אחת, כשברור כי לא כולם שימשו לדוודים חשמליים. כן עולה מהתצהיר כי התובעת הזמינה הן מפסקי 10A והן מפסקי 16A כעולה מתעודות משלוח (נספח י"ג לתצהירו), ולמעשה עשתה שימוש ב- 29 מפסקי 10A בלבד ולא ב- 155 מפסקים כפי שהוצהר בסע' 55 בתצהיר מטעם התובעת. לענין "סיכום הפגישה" הצהיר מר אלטרס כי מדובר במסמך אשר תחם את המחלוקות, ולא היה מקום לראות בפנייה לדניה סיבוס להפחית את גובה הקנס הודאה באחריות מצידה של הנתבעת. לדבריו של אלטרס, לא מדובר אלא בניסיון לצמצם את גדר המחלוקת, שכן לו הקנס היה מבוטל, היו מצליחים להגיע להסדר בנוגע ל- 12,500 ₪ ללא בעיות מיוחדות. מר אלטרס מתייחס בתצהירו גם לתביעות חדשות שהופיעו בתצהיר מטעם התובעת (סעיף 61) וטען שיש להתעלם מהן משום שהן מהוות הרחבת חזית אסורה וכלל לא נתבעו בכתב התביעה. בפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ התובעת כי הוא אינו תובע את התביעות הנוספות הנ"ל שהנתבעת התנגדה להן בטענה שמדובר הרחבת חזית אסורה. מר משה לוין אשר הוזמן להעיד מטעם התובעת נחקר בדיון ההוכחות, תחילה בחקירה ראשית. מחקירתו עלה כי עבד כאיש מכירות אצל הנתבעת בתקופה הרלוונטית. מר לוין נשאל מהו אותו מסמך, סיכום הפגישה שבנספח ב', והשיב כי הוא צריך לעיין בו. כן העיד מר לוין כי שוחח עם ב"כ התובעת יום לפני הדיון וכי העיד גם בדיון הקודם בכפר סבא ולא זכה לקבל שכר עדות מהתובעת מאז ועד היום. לדברי העד, אין לו מה להוסיף מעבר למה שהעיד בעבר, וכי עדותו היא רק לרעת התובעת ולא לטובתה. מר לוין העיד כי הוא זוכר שהייתה פגישה, לא זוכר מה היה בפגישה אבל זוכר כי התובעת חילטה סכום שהגיע לנתבעת בטענה שדניה סיבוס חילטה לתובעת סכום עקב אי עמידה בלו"ז. כן העיד מר לוין כי הוא מעולם לא התחייב למועדי אספקה לתובעת (עמ' 6 ש' 15-17). מר לוין אישר כי היו בעיות בנמל, אך טען שזה בגדר כוח עליון. כן העיד מר לוין כי החליף מוצרים ללא ידיעת המנהלים שלו בנתבעת כדי להעביר סחורה לתובעת שהייתה במצוקה ולא יכלה לסיים את עבודתה. מר עוזי אנקר נחקר בחקירה נגדית על תצהירו. מהחקירה עלה כי התובעת מעולם לא חתמה על הסכם מסגרת עם הנתבעת ולא חתמה על הסכם שלפיו הנתבעת מתחייבת להחזיק מלאי עבור התובעת ואין כל מסמך שלפיו הנתבעת התחייבה לספק הזמנות עד תאריך מסוים (עמ' 8 ש' 7-8). כך גם לא נחתם כל מסמך שלפיו מדובר באספקה מידית (עמ' 8 ש' 11-12). כן העיד מר אנקר כי ההזמנות בוצעו טלפונית ובאמצעות הפקס, אולם אין באפשרותו להציג הזמנות בפקס (עמ' 8 ש' 13-15). עוד עלה מחקירתו של מר אנקר כי נהג להזמין רכיבים רבים מהנתבעת כחלק מתפקידו כמנהל עבודות של התובעת ב- 12 אתרים שונים, והחליט לאן להעביר רכיבים שונים שקיבל מהנתבעת, וזאת בהמשך להצגת מסמכים מטעם הנתבעת שמהם עולה כי העבירה לתובעת באותה עת מפסקים מסוג אקו 60. עוד עלה מחקירתו של מר אנקר כי גם מנהל העבודה שלו נהג לבצע הזמנות מהנתבעת דרך משה לוין ולא רק הוא בעצמו (עמ' 9 ש' 18-19). לעניין הקנס לדניה סיבוס בסך של 61,000 ₪ אישר מר אנקר כי מדובר בתוצאה של מו"מ. העד נשאל מדוע לא הזמין נציג של דניה סיבוס כדי לאמת את טענות התובעת, והשיב כי כולם כבר התאדו שם, שכן זה היה לפני 7 שנים והוא אינו יודע האם בא כוחם ניסה לאתר מישהו. מר אנקר נשאל כיצד גילו את הבעיה עם המפסקים, והשיב שדייר שהוא מהנדס חשמל גילה שמדובר במפסקים של 10 אמפר במקום 16 אמפר. יצוין כי במהלך הדיון הוצגו המפסקים בפני בית המשפט שראה כי אכן צוין על גבי האריזות לאיזה זרם חשמלי מתאים כל מפסק וכי גם על גבי המפסקים עצמם רשומות הספרות "10" ו- "16", כפי שצוין בהערות בית המשפט במהלך הדיון. מר אנקר נשאל כיצד טענה התובעת ל- 360 מפסקים כאשר עולה מהתעודות שהועברו 200 מפסקים והתובעת הזדכתה על 171. לאחר התנגדויות של ב"כ התובעת אשר נדחו השיב מר אנקר כי התיעוד של הנתבעת לא נכון, מפוברק, והוא יכול להציג מסמכים שמראים אחרת שכן לא הייתה לו סיבה להזדכות. בהמשך לכך הוצג כרטיס הנהלת חשבונות של התובעת (נ/2) ומר אנקר נשאל האם סכום הזיכוי המוכחש מופיע שם והשיב "אני לא יודע חשבוניות נמסרות ישירות להנהלת חשבונות... אני לא מכיר את מה שאתה מציג לי". מר אנקר הוסיף והעיד כי אכן ניתן לעשות בדירה מספר שימושים במפסקים של 10 אמפר, וכן הוסיף כי לפרויקט היה יועץ חשמל שהכין תכניות, אך אלה לא הועברו לנתבעת שקיבלה דרישות ספציפיות שלו בעל פה ולא בכתב ("אין לי דרישות בכתב" עמ' 14 ש' 31). לעניין מפסקי הטלוויזיה העיד מר אנקר כי מבדיקה של מכון התקנים התברר שהיו ליקויים, אולם הוא לא קיבל על כך תיעוד בכתב. לבסוף נחקר מר אלטרס על תצהירו ובמהלך החקירה עלה כי כל ההתנהלות עם התובעת עד ליום 12/4/04 הייתה מול מר משה לוין. מר אלטרס הכחיש כי היו בעיות עם האספקה, הוסיף כי אולי היו עיכובים בנמלים והעיד כי סיפק כל מה שהתובעת הזמינה. כמו כן העיד מר אלטרס כי אין הוכחה שהתובעת קיבלה מהנתבעת את הרכיבים הפגומים. ב"כ התובעת הציג מפסק שלטענתו הוא מסוג אקו 60, ושאל את מר אלטרס האם הוא יכול לזהות אם מדובר ב- 10 אמפר. כן נשאל מר אלטרס האם במהלך הדיון הציגה הנתבעת מפסקים משנת 2010 ולא משנת 2004. העד השיב כי הוצג חלק מסדרה של אקו 60, וכי המוצר שהוצג בפניו לא שייך לשום דבר. כן עלה מעדותו של מר אלטרס כי הנתבעת מוכרת מפסקי 10 ו- 16 אמפר תקינים עם מספרי מק"ט, וכי בשל תקלה שאירעה אצל התובעת הזמינה התובעת מפסקי 10 אמפר במקום 16 אמפר. לעניין הישיבה התברר כי גם אשתו של מר אנקר נכחה בה יחד עם מר אנקר עצמו, למר משה לוין ומר אלטרס, (עמ' 20 ש' 4). מר אלטרס אישר כי ערך את סיכום הישיבה וכתב במפורש ש"עוזי מציין", ולא שהוא מסכים למה שצוין. כן העיד מר אלטרס כי הגיע להסדר עם ניסקו שלפיו אם התובעת תביא את המפסקים הישנים היא תחליף מ- 10 אמפר ל- 16 אמפר, והוסיף כי היה ניסיון של אחד הפועלים של התובעת להחזיר מוצרים שמר אלטרס כינה אותם "זבל", ושמר אנקר כלל לא היה מעורב או נוכח באותו ניסיון. מר אלטרס תיאר מה הוצג בפניו: "נכנסו לאיזה מגרש חנייה איפה שהאוטו שלו חנה והיה שם חור בקיר שבפנים היה כמו מתחת איזה מרתף ובפנים היה זרוק בתוך שקיות גדולות של ניילון, מלא שקיות הכל היה מפוצץ דברים שלא שלי בכלל" (עמ' 23 ש' 4-6). לעניין 171 המפסקים שזיכה בגינם העיד כי התובעת החזירה לו אותם בתוך שקית, באריזה חדשה. לאחר דין ההוכחות הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב וכל צד חזר על טענותיו הנ"ל. בסיכומי התובעת נטען כי הנתבעת רשמה קיזוז בספריה ומהתנהגותה אפשר היה להבין שקיזזה את החוב כפי שצוין בסיכום הישיבה, ורק בחודש פברואר 2005, תשעה חודשים לאחר הישיבה, דרשה הנתבעת לקבל את הסכום שקוזז (סע' 7 בסיכומי התובעת). בהקשר זה נטען כי מר אלטרס נחקר על כך בדיון שהתנהל בבית המשפט השלום בכפר סבא, ולא הצליח להסביר מדוע נרשמו הדברים בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת, תוך הפניה לעמ' 34-37 לפרוטוקול הדיון הנ"ל. לדברי ב"כ התובעת, החקירה מלמדת כי הנתבעת הסכימה לקזז את הסכומים הנ"ל. כן נטען בסיכומים מטעם התובעת כי הנתבעת ניסחה את "ההסכם" שניכר ממנו כי הנתבעת מכירה בטענת הקיזוז, וכי יש להחיל את הכלל הפרשני נגד המנסח. נוסף על כך נטען כי הנתבעת נמנעה מלהביא את מר משה לוין להעיד לטובתה ולהציג בפני בית המשפט את כל הראיות שיש בידיה. ב"כ התובעת מפנה לעדותו של מר משה לוין בבית משפט קמא, ונטען כי הוא הודה שהיו בעיות באספקה ואף אישר כי הביע הסכמה לעניין הקיזוז, שכן כשנשאל האם הייתה הסכמה לקיזוז, השיב: "עצם ההסכמה מופיעה במכתב" (עמ' 156 ש' 19-21). בסיכומי התובעת מופיעה לראשונה טענה נוספת שלפיה נשלחו מכתבי התראה ושולמו שלושה תשלומים, אולם הנתבעת טענה לחוב גבוה יותר. באי כוח הנתבעת חזרו בסיכומיהם על כל טענות הנתבעת הנ"ל וטענו כי אין ללמוד ממסמך סיכום הישיבה כי הנתבעת הסכימה לקיזוז, אלא את ההפך הגמור מכך, שכן מדובר במסמך אשר מפרט את המחלוקות בלבד. כן נטען כי התובעת התחייבה כלפי חברת דניה סיבוס לסיים את עבודתה עד ליום 1/12/03, ועל כן הודעת התובעת מדצמבר 2003 על כך שחל איחור במועד האספקה רק ממחישה כי האיחור של התובעת לסיים את עבודתה אינו קשור כלל לנתבעת, ונובע מאיחור בהשלמת עבודת התובעת בפרויקט כולו. ב"כ הנתבעת הזכירו כי התובעת מעולם לא חתמה על הסכם מסגרת עם הנתבעת, וכי אין בידיה הזמנות בכתב. עוד נטען כי עיכובים בנמל קשורים לכוח עליון והיה באפשרותה של התובעת לקבל מפסקים מספקים אחרים באותה תקופה. לעניין הסדר הקנס לתשלום בסך של 61,000 ₪ נטען כי הוא נגע לתובעת וחברת לדניה סיבוס בלבד, והתובעת לא הזמינה עד מטעם דניה סיבוס על מנת לתמוך בגרסתה. עוד נטען בסיכומי הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה שהיה מועד מוסכם לאספקה, הנתבעת המשיכה לספק לתובעת מוצרים עד שלהי 2004 ולא נשללה האפשרות שהתובעת עשתה שימוש ברכיבים בפרויקט זה או אחר, כשלתובעת שיקול דעת כיצד והיכן לעשות שימוש בהזמנותיה. לעניין מפסקי הדוד נטען כי התובעת לא הוכיחה שמפסקי ה- 10 אמפר שהזמינה לא היו תקינים, והנתבעת אינה אחראית לכך שבדיעבד התברר כי הרכיבים לא התאימו לתובעת לטענתה. עוד נטען בהקשר זה כי הוכח שלמפסק הדוד ישנם שימושים רבים בדירה, והנתבעת הוכיחה כי התובעת עשתה שימוש אם בכלל ב- 29 מפסקי 10 אמפר בלבד, שכן ראיות הנתבעת בנוגע לזיכוי בגין 171 מפסקים לא נסתרו. ב"כ הנתבעת הוסיפו וטענו כי אפשר היה לזהות בבירור על גבי המפסקים כי מדובר ב- 10 אמפר בלבד, התובעת לא הודיעה על בעיות בעת ההתקנה ואף מסרה את הפרויקט לדניה סיבוס כשהיא סבורה שהעבודה בוצעה כיאות. לעניין עדותו של מר לוין לגבי "סיכום הישיבה" מפנים באי כוח הנתבעת לעדותו של מר אלטרס כי הוא זה שניסח את המסמך וכי הצדדים כלל לא הגיעו להסכמה בעניין טענות הקיזוז. בסוף סיכומי הנתבעת נטען כי יש לחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד ריאלי ששולם בגין הטיפול בתביעה בסך של 77,000 ₪ והנתבעת צירפה לסיכומיה טבלה המתייחסת לשכר הטרחה. דיון דינה של התביעה להידחות. הטענה היחידה שהייתה ראויה לדיון היא הטענה שהועלתה בסיכומי התובעת לראשונה ולפיה במהלך התביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בכפר סבא, הנתבעת לא נתנה כל הסבר לכך שרשמה את הקיזוז בספריה מידית כבר בחודש אפריל 2003 ורק בחלוף 9 חודשים בחודש מאי 2004 שינתה זאת, וכביכול חזרה בה מהסכמתה. טענה זו לא הוזכרה כלל, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדותו הראשית של מר אנקר. בכתב התביעה ישנה הפניה אך ורק לאמור בסיכום הישיבה (סע' 15 בכתב התביעה) ולכך שמר משה לוין הוכיח את הזכות לקיזוז (עמ' 25 בכתב התביעה). בסעיף 75 לתצהירו של מר אנקר ישנה התייחסות לחשבונית זיכוי שבנספח י"ח, והוצהר כי מר אנקר פנה לנתבעת כדי לקבל אישור של רואה חשבון לקיזוז, אולם לא זכה לקבל זאת בפועל. ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לחקירתו של מר אלטרס בבית משפט השלום בכפר סבא "בעמ' 34-37 בפרוטוקול", שם לטענת התובעת אישר מר אלטרס כי סכום הקיזוז אכן נרשם בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת, ומכאן שהכירו בחוב. נספח י"ח הוא חשבונית שהוציאה התובעת לנתבעת שנושאת את הכיתוב "חשבוניות חיוב בגין זיכויים שלא חוייבו". בחשבונית מופיעים שני פרטי הקיזוז, על סך 12,478 ₪ ו- 61,000 ₪ הנ"ל. מדובר במסמך של התובעת ולא בכרטיס הנהלת חשבונות של הנתבעת. התובעת לא העלתה בכתב התביעה או בתצהירו של מר אנקר טענות בעניין רישום הקיזוז, ומר אלטרס לא נחקר על כך בחקירה הנגדית. בפסק הדין שניתן בערעור הראשון קבע כב' השופט שילה, במפורש כי "סיכום הישיבה" אינו מלמד על גמירות דעת, וכי התיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת לבחון את יתר הראיות אשר היו בפניו, לרבות נתוני הנהלת החשבונות של הנתבעת, טענת התובעת כי אף הנתבעת הכירה בספריה בקיזוז החוב ומכתבו של רואה החשבון של הנתבעת למר שי סופר מיום 17/2/05. בעקבות זאת התנהל דיון בבית משפט השלום בכפר סבא בפני כב' השופט דוד גדול אשר במהלכו נחקר רואה החשבון שי סופר מטעם הנתבעת שהעיד כי בשום שלב לא נתן את הסכמתו לקיזוז, מעולם לא ניתן זיכוי ו"החיוב שמר אנקר הוציא לא נרשם בספרים שלנו מעולם". רו"ח שי סופר אף השיב לשאלת בית המשפט בעניין זה והעיד כי אדון אנקר הוא זה שזיכה את עצמו (עמ' 157 לפרוטוקול מיום 31/5/10 ש' 26-28). מר שי סופר נשאל במפורש האם החשבונית הנ"ל נקלטה אצל הנתבעת והשיב שנית "החשבונית לא נקלטה בספרי החברה", והדגיש "חד משמעית לא" (עמ' 158 ש' 3-5). רו"ח שי סופר נחקר על ידי ב"כ התובעת בחקירה נגדית וחזר על כך שיצא מכתב לתובעת ושהנתבעת איננה מסכימה לטענת הקיזוז הנ"ל. כב' השופט גדול קבע בפסק הדין השני שנתן, בין היתר, כי עדותו של מר שי סופר הייתה מיותרת וכי גם עדותו של מר משה לוין לא תרמה דבר לתובעת, ועל כן התובעת (שם הנתבעת בתיק) לא הרימה את נטל השכנוע כדי לבסס את טענת הקיזוז. התובעת כלל לא צירפה את עמ' 34-37 הנ"ל לכתב התביעה או לתצהיר העדות הראשית מטעמה, אך בית המשפט איתר עמודים אלה בת.א. 3894/05 בבית משפט השלום בכפר סבא. ככל הנראה הוצג כרטיס הנהלת חשבונות של הנתבעת, אשר לא הוצג בתיק שבפני כראיה מטעם התובעת, אף שמר אלטרס העיד כי עליו לעיין בכרטיס הנהלת החשבונות כדי להשיב לשאלת ב"כ התובעת מדוע יתרת החוב של התובעת עלתה מ- 109,000 ₪ ל- 197,000 ₪. כשנשאל מר אלטרס האם נכון שההפרש בסך של 88,000 ₪ בין שני הסכומים הנ"ל משקף את הקיזוז בסך של 61,000 ₪ + 12,748 ₪ השיב בשלילה, וציין כעולה מעמ' 41 לפרוטוקול כי 61,000 ₪ + 12,748 ₪ הם 73,748 ₪ ולא 88,000 ₪. מכל מקום, בית משפט זה אינו מוצא לנכון להכריע את התביעה על יסוד חקירות וראיות שהוצגו בהליך אחר ובפני שופט אחר ולא בפני בית משפט זה. לפיכך, אין מקום לקבוע כי התובעת הוכיחה בתיק שבפני כי הקיזוז הופיע בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת ונמחק לאחר מכן בעצת רואה החשבון, ועל כל פנים, אין לקבל טענה זו מבלי שניתנה לנתבעת הזדמנות להציג גרסה עובדתית וראיות מטעמה בעניין זה. אם התובעת הייתה מעוניינת להסתמך על ראיה אשר כלל לא הוצגה בפני בית משפט זה, היה מקום להעלות את הטענה בעניין זה בכתבי הטענות של התובעת, להציג את הראיה בפני הנתבעת ובפני בית המשפט ולעמת את הנתבעת עם ראיה זו בהתאם. משלא עשתה זאת התובעת, אין לה אלא להלין על עצמה. מעבר לכך, וכפי שיובהר בהמשך, אין מקום לקבוע על פי נתון יחיד זה כי נטל ההוכחה עבר לנתבעת וכי התובעת הוכיחה את מלוא סכום התביעה או חלק ממנה. כאמור לעיל, בפסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי, כב' השופט א. שילה בע"א 7899-11-09 נקבע כי אין ללמוד מהמסמך אשר כונה "סיכום פגישה" על גמירות דעת של הנתבעת להכיר בטענות הקיזוז של התובעת והתיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת לבחון ראיות חיצוניות אחרות. ואכן, עיון בסיכום הישיבה מעלה בבירור שאין לראות בו הסכמה של הנתבעת לקבל את טענות הקיזוז של התובעת. בתחילת המסמך נכתב במפורש "עוזי מציין כי סה"כ הבעיות שטרם נפתרו" הן מפסק דוד בסך של כ- 12,500 ₪ + מע"מ ו- 61,000 ₪ + מע"מ, ובסוף הפסקה הראשונה צוין כי אלה "סה"כ הבעיות הפתוחות ולא יותר". בפסקה השנייה ישנה התייחסות ל"תשובה בעניין תתקבל בסוף הפגישה של עוזי עם יעקב מדר מדניה סיבוס ע"מ להחזיר את הסכום שחלוט לדברי עוזי". הסיכום, מתחיל אם כן במילים "עוזי מציין" ואף לקראת סוף המסמך נכתב "לדברי עוזי", כשמתוכן הדברים עולה כי הבעיות נותרו פתוחות. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר בהסתמך על "סיכום הישיבה" הנ"ל ובהנחה שיש לראות בה הסכמה לשלם את מלוא סכום התביעה, ללא כל התייחסות לטענה בעניין רישום הקיזוז בספרי הנתבעת. ואולם כאמור, המסמך מדבר בעד עצמו ומעיד שלא הייתה כל הסכמה בעניין הקיזוז, וגם הראיות הנוספות שהוצגו בפני בית משפט זה, לרבות עדותו של מר אלטרס, אינן מלמדות על כך שבשלב כלשהו הסכימה הנתבעת להכיר בטענות הקיזוז הנ"ל. התובעת לא הציגה מסמכים וראיות המבססות את החוב. מר אנקר העיד כי אינו נוהג להוציא לנתבעת הזמנות בכתב ולא הציג הזמנות ומסמכים כלשהם. גם אם היה איחור באספקת מפסקים, בנסיבות העניין אין לחייב את הנתבעת בתשלום קנסות ופיצויים מוסכמים ששילמה התובעת לחברת דניה סיבוס בהתאם להסכמות שהנתבעת לא הייתה צד להן. התובעת הייתה מעוניינת לקבל פרויקט בהיקף של למעלה ממיליון ש"ח מחברת דניה סיבוס, ולשם כך נחתם הסכם אשר כלל עבודות רבות ולא התמקד במפסקים שסיפקה הנתבעת. התובעת לא הציגה ראיות כלשהן על מנת לבסס את טענתה כי סופקו לה מפסקים לקויים ואף לא הוכיחה כי אכן הזמינה מפסקים של 16 אמפר ולא של 10 אמפר. כך גם לא נסתרה טענת הנתבעת כי התובעת עשתה שימוש לכל היותר ב- 29 מפסקים של 10 אמפר, שכן הוזמנו 200 והוחזרו 171. אין בידי התובעת תמונות של מפסקים לא תקניים ולא הוצגו אישורים בכתב של מכון התקנים לגבי אי תקינות או אי התאמה של המפסקים. התובעת מעסיקה יועץ חשמל אשר כלל לא הגיע לדיון שבפני כדי להעיד בעניין התקנת המפסקים בפועל. כן הוכח כי היה זה אחד הדיירים שגילה חוסר התאמה של המפסקים, וזאת ככל הנראה לאחר מועד המסירה לחברת דניה סיבוס. התובעת לא הציגה ראיות כלשהן, לרבות תכניות חשמל, המעידות כי היועץ מטעם התובעת ביקש מפסקים של 16 אמפר ולא של 10 אמפר. בכתב התביעה ובתצהיר מטעם התובעת אין התייחסות למועד ספציפי כלשהו שבו התחייבה הנתבעת לספק מפסקים, ואין לתובעת מסמך כלשהו שבעזרתו ניתן לבסס זאת. כך גם אין התייחסות למועדים שבהם הזמינה התובעת את המפסקים השונים. מהראיות שבפני בית משפט זה עלה כי התובעת אכן הזמינה מוצרים ורכיבים מהנתבעת עד לחודש ספטמבר 2004, עבדה ב- 12 אתרי בנייה שונים וקיבלה מהנתבעת מספר רב של מפסקים, לרבות מפסקים מסוג אקו 60, והתובעת היא זו שהחליטה היכן לעשות בהם שימוש. התובעת צירפה הסכם שנחתם בינה לבין חברת דניה סיבוס, אולם אין בכך כדי להוכיח כי הטענות שהעלתה דניה סיבוס נגעו אך ורק למפסקים בעייתיים אשר סופקו כביכול על ידי הנתבעת. התובעת אף לא הוכיחה ולו לכאורה כי היא עשתה כל שלאל ידה על מנת להזמין מפסקים מספקים אחרים, לא סתרה את הטענה שאפשר היה להסתפק במפסקי וויסברד ולא הוכיחה שבנסיבות העניין ועל אף המחסור במפסקים אגב בעיות בנמלים, לא היה לה סיכוי להגיע להסדר אחר עם חברת דניה סיבוס. התובעת הסכימה להסדר עם חברת דניה סיבוס משיקוליה שלה, כגון רצונה לקבל הזמנות נוספות, ועל כן, גם לו הייתה אפשרות לבחון כמה זמן חלף מיום ביצוע הזמנה מהנתבעת ועד להספקת המוצרים ולקבוע כי מדובר באיחור, אין מקום לחייב את הנתבעת בסכום הקנס שהתובעת הסכימה לשלם לחברת דניה סיבוס. מר משה לוין לא סייע לתובעת להוכיח את תביעתה במקרה דנן, והתובעת אף לא הזמינה את אשתו של מר אנקר שנכחה בישיבה, נציג של חברת דניה סיבוס או כל עד אחר פרט למר עוזי אנקר. לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח את התביעה. מדובר למעשה בגלגול חמישי של אותה תביעה, והנתבעת טוענת כי הוציאה עשרות אלפי ש"ח בגין שכר טרחת עו"ד. לפיכך התביעה נדחית, ועל התובעת לשלם לנתבעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. קיזוז