האם היו הנתבעות זכאיות לסיים את ההתקשרות עקב הפרסומים הנרחבים בכלי התקשורת אודות החשדות הפליליים כנגד פרץ בלא לשלם לתובעת מאומה. התובעת טוענת כי הנתבעות סיימו את ההתקשרות עם פרץ ללא בסיס נתונים כמותי, ללא סקרי דעת קהל לגבי פופולריות, ו/או נתונים אחרים לגבי השפעת פרסומים כאלה ואחרים בתקשורת על הזמרים. התובעת טענה עוד, כי בהסכם שבין הצדדים אין כל סעיף הקובע שקיימת זכות לביטול ההסכם בהתקיים אירוע הפוגע בתדמית פרץ. עוד טענה כי הסיבה האמיתית לביטול ההסכם הייתה העדפת נרקיס, משום שהנתבעות קיבלו בהסכם עימו תמורה נרחבת יותר. עוד טוענת התובעת, כי אף אם הסיבה לביטול הייתה הפרסומים על החשדות בפליליים, הרי הנתבעות לא היו רשאיות לעשות זאת. עוד טוענת התובעת כי ההסכם נוסח בידי הנתבעות ולפיכך יש לפרשו כנגד המנסח. עוד היא מזכירה כי פרץ "הסתבך" עוד קודם להסכם בפרשה שכונתה פרשת "השלופים/שלוכים", שגם היא פגעה בציבור רחב, ולמרות זאת הנתבעות פנו לפרץ. עוד היא מציינת כי הקמפיין, שעשה פרץ לבאג זכה לפופולריות רבה, וזו הוכחה כי מעמדו בקהל לא השתנה. עוד היא טענה כי הגשת כתב אישום כנגד זמר אחר בגין העלמות מס לא מנעה ממנו להופיע כמנחה בתכנית טלוויזיה פופולרית, וככלל יש אמנים רבים שנחקרו בחשדות לעבירות מס, אך הוכח בכמות הקהל בהופעותיהם ובהזמנותיהם להופעות, כי עצם הפרסום לא פגע בהם. הנתבעות טוענות כי ההסכם אמנם שותק בסוגיית הפגיעה בתדמית פרץ, אולם מדובר בחלל אינהרנטי שיש למלאו בתוכן על פי תכלית ההסכם. לטענת הנתבעות מטרתן בבחירת פרץ הייתה למצוא זמר בעל מוניטין, שאינו שנוי במחלוקת, והוא אהוב, על מנת שיהווה "פנים" למוצר. עוד מציינות הנתבעות כי הסכום שסוכם עליו הוא סכום גבוה של 120,000 ₪, שאמור להיות משולם תמורת יום צילומים אחד והתייצבות של שעה אחת בפסטיבל "ניגובים", ולכן בהכרח כולל את המוניטין החיוביים שהיו לפרץ בציבור. הנתבעות טוענות כי עקרון תום הלב תומך בפרשנות שהן מבקשות לתת להסכם וכן כי ניתן מכח שימוש בעקרון תנאי מכללא להשלים את החסר, דהיינו כי על האמן שנשכר לככב בפרסומת בזכות פופולריות ומוניטין לשמור על תדמיתו החיובית. לטענת הנתבעות, אין צורך במחקרי שוק ומדיה, על מנת להבין שנוצרה פגיעה קשה במוניטין של פרץ בשל העבירות ובשל הכיסוי התקשורתי וממילא לא עמד לנתבעות הזמן הנדרש כדי לבצע בדיקות איכותיות, שכן יום הצילומים היה קבוע בסמוך למועד הפרסום. הנתבעות טענו כי קמפיין באג ניצל את פרשת המיסים ואילו אוסם בחרה להתנתק מפרסום שכזה שלא שירת את ערכי המותג. הנתבעות טענו עוד כי פרשת "השלופים", היא פרשה אזרחית, שאירעה זמן רב קודם לכן ושונה במהותה מפרשת המיסים בהיותה פרשה אזרחית הדנה בפליטת פה לעומת עבירות פליליות רבות היקף. עוד לטענתן, ממילא פרץ לא קיים את חלקו בהסכם משום שלא עמד בתנאי הבלעדיות שנדרש לו ואף השתכר בקמפיין הנוסף שכר גבוה יותר משהיה אמור להשתלם לו בהסכם עם הנתבעות. אשר לטענה כי הנתבעות העדיפו את נרקיס על מנת לשפר את ההסכם, הרי שהן מכחישות זאת מכל וכל הן משום שבלתי סביר שרצו לעשות זאת בשל סד הזמנים שבו היו נתונות והן משום שההסכם עם נרקיס לגופו היה נחות מבחינתן מזה שנחתם עם פרץ. דיון והכרעה לאחר שמיעת כל העדויות וקריאת כל סיכומי הצדדים, אני מוצאת כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק. אין מחלוקת כי ההסכם שותק בסוגיית התוצאות החוזיות שיהיו לחשדות כנגד פרץ לפעילות עבריינית, שתכתים את המוניטין שלו. התובעת טוענת, כי יש לראות בכך הסדר שלילי דהיינו שאין חובה על פרץ לשמור על תדמיתו והנתבעות אינן יכולות לסיים את ההסכם בנסיבות כאלה. הנתבעות טוענות כי על פי תכלית ההסכם יש לפרשו כך שחלק מן ההסכם הוא שמירת תדמיתו החיובית של האמן בציבור. בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעות כי בנסיבות הסכם זה ולנוכח מטרת השימוש בדמותו של פרץ בפרסומת כדמות בעלת תדמית חיובית ומקובלת על קהל המטרה של המוצר, שהוא מוצר מזון משפחתי, הרי שיש לפרש את ההסכם כך שפגיעה בתדמיתו זו של פרץ בשל התנהגות פלילית והעלאת חשדות לפלילים תזכה את הנתבעות לסיים את ההסכם. פרשנות שכזו להסכם יכולה להיעשות על פי סעיפים 25, 26 ,39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. פרשנות חוזה נעשית בראש ובראשונה על פי אומד דעת הצדדים כאמור בסעיף 25 (א) לחוק החוזים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" וכן על פי עקרון תום הלב (ראו שלו, בספרה דיני חוזים- החלק הכללי לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה- 2005 בעמ' 411). וכך מציינת המלומדת שלו בספרה: "עקרון תום-הלב פועל ,אפוא, הן בתחום הפירוש והן בתחום ההשלמה. בתחומים אלה מסיק ברק מעקרון תום-הלב שלוש מסקנות עיקריות : המסקנה האחת - במידת האפשר יש לפרש ולהשלים חוזה על-פי כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים. מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו. תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עקרון תום - הלב. המסקנה השניה - חוזה יש לפרש ולהשלים על-פי הכוונה המשותפת שיש ליחס לצדדים אילו הם , על-פי נתוניהם שלהם, היו נותנים דעתם לשאלה שהתעוררה. המסקנה השלישית - חוזה יש לפרש ולהשלים על-פי האינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי , באופן שיגשים הגינות ואמון בין הצדדים ." אומד דעת הצדדים להסכם באה לידי ביטוי בדבריהם הברורים של רווה ויהב בעדותם, כי בחרו בפרץ לשיר בפרסומת מתוך ההנחה שהוא דמות אהודה ציבורית, בעלת מוניטין חיובי (סעיף 12 לתצהיר רווה, עמ' 38 לפרוטוקול שורות 6-8). המוניטין החיובי והתדמית נקיה היו חשובים למארגני הפרסומת, משום שהזמר הופך להיות "הפנים" של המוצר, כפי שהעידו נווה ויהב (עמ' 29 שורות 1-2, עמ' 30 שורות 31-32, עמ' 34 שורות 19-20, עמ' 37 שורות 11-13, עמ' 33 שורה 32 עד עמ' 34 שורה 1). אין ספק שכאשר חברה בוחרת בזמר או בשחקן, על מנת שיופיע בפרסומת מטעמה ולא בדוגמן, שעיסוקו העיקרי בפרסומות, היא רוכשת בנוסף ליכולות השירה או המשחק את המוניטין שיש לאותו זמר או שחקן בציבור ואותם היא מבקשת "להצמיד" למוצר שברצונה לקדם. זוהי המטרה המסחרית הכלכלית העומדת מאחורי חוזה מסוג זה, ואין ספק שלו היו הצדדים נשאלים על כך קודם לחתימה על ההסכם, הרי שהיו מצדיקים פירוש שכזה להסכם. ניתן ללמוד על הכוונה לשווק את המוצר באמצעות זמר אהוב, מקובל ובעל מוניטין חיוביים גם מהתשלום של 120,000 ₪ שהוצע לפרץ בגין יום צילומים אחד ושעה אחת של התייצבות בפסטיבל "ניגובים". גובה הסכום מעיד על כך שהסכום כולל את המוניטין שהיה לפרץ באותו מועד ושהתאים לתדמית שביקשו הנתבעות לתת למוצר. אינני מוצאת כי יש להסיק במקרה זה מכך שההסכם, שנוסח על ידי הנתבעות, לא כלל סעיף מפורש בעניין נזק תדמיתי, כי הנתבעות וויתרו על נושא מוניטין הזמר, כאשר חתמו על ההסכם. המוניטין של האמן והפופולאריות שלו הם בליבה של הבחירה בו לצורך הפרסומת והם חשובים בהקשר זה לא פחות מכישוריו כזמר. ולכן העובדה שהנושא לא צוין במפורש אינה מעלה ואינה מורידה במקרה זה, משום שהשירות שנרכש מהזמר כולל במקרה זה את המוניטין והתדמית שלו. אשר לעניין נטל הראייה אני מוצאת כי מדובר בטענה שאכן היה על הנתבעות להוכיח, והן עמדו בנטל זה בהביאם את נווה ויהב שבעדותם באשר לחשיבות שייחסו למוניטין של הזמר בעת בחירתו- נתתי אמון וכן בהביאם את פרץ שבעדותו למעשה הצדיק את סיום ההתקשרות עמו בנסיבות שהיו אז (ראו בעדותו עמ' 25 שורה 3 וכן שורות 12-13). משקבעתי כי יש לפרש את ההסכם כך שהמוניטין של פרץ הוא חלק העסקה שבגינה נשכרו שירותיו לשיר במסגרת הפרסומת, הרי שהעובדה, שאין עליה מחלוקת, כי ביום 16.3.10 החלו פרסומים אודות "הסתבכותו" של פרץ עם מס הכנסה, כלשונו של יעיש, (עמ' 16 שורה 7 לפרוטוקול), אשר כללו ידיעות רבות בעיתונות הכתובה, האינטרנטית ובמהדורות החדשות בטלוויזיה על חקירה במשטרה והבאה לפני שופט למעצר בחשד להעלמות מס במיליוני ₪, וכן ידיעות על חקירת יעיש, שהיה אז אמרגנו, כמי שסייע לו להעלים מס, מהווה פגיעה במוניטין של פרץ. איני מקבלת את טענת התובעת, כי לא נעשתה בדיקה מקיפה ומחקר מעמיק בדרך של סקרי דעת קהל, כדי לקבוע אם תדמיתו של פרץ אכן נפגעה ולכן לא היו רשאיות הנתבעות לבטל את ההסכם. מלכתחילה לא נבחר פרץ לפרסומת בהתבסס על סקרים כלשהם (עמ' 29 שורות 7-12), אלא כדברי יהב בעקבות "דיון מקצועי בין אנשי המקצוע לאנשי הפרסום". ולכן גם בעת ביטול ההתקשרות לא נעשו סקרים, אלא אנשי המקצוע הסתפקו במקצועיותם ובמבחן "השכל הישר", על מנת להסיק את מסקנותיהם לעניין יכולתו של פרץ לשמש זמר בפרסומת למוצר המזון. יתר על כן, הפרשה החלה ב- 16.3.10, כאשר יום הצילומים היה קבוע ל- 24.3.10 כשבוע מאוחר יותר ולכן, כפי שהעידה נווה, לא היה זמן לביצוע סקר מעמיק לעניין דעת הקהל. אציין עוד, כי פרץ עצמו אינו מתייצב לצד אמרגנו בתביעה זו. מערכת היחסים בין פרץ לאמרגנו בוודאי אינה טובה, לנוכח העובדה, כי יעיש הפך ל"עד מדינה" בפרשה כנגד פרץ, אולם הדבר לא חייב את פרץ להשיב בחקירה נגדית לשאלה "אסם טענו שהם העדיפו את ליאור (הכוונה לנרקיס- ע.ר.) בגלל אותם פרסומים שהיו על החקירות "? בתשובה: "זכותם" (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 12-13) ובחקירה הראשית אמר כי הוא מקבל "בהבנה" את החלטת הנתבעות להפסיק את ההתקשרות עימו (עמ' 25 לפרוטוקול שורה 3). לכך יש להוסיף כי פרץ כלל לא תבע את הנתבעות, למרות שלכאורה הוא הנפגע העיקרי מכך. העובדה שפרץ לא תבע את הנתבעות מהווה חיזוק לכך שהוא מבין כי בנסיבות אלה הייתה הצדקה לפעולתם. פרץ נקט בדרך שבה בחר, והיא עשיית הפרסומת עבור "באג", שהשתמשה בסיטואציה המשפטית, שבה היה מעורב ואף ניצלה את גל הפרסום סביב ההסתבכות הפלילית, כדי לבנות פרסומת המבוססת על כך. מטרתה של אוסם בשכירת שירותיו של זמר הייתה שונה לחלוטין, וזכותה לבחור בפרסומת שתייצג את המותג כפי שהיא מוצאת לנכון, דהיינו כמותג נקי ומיועד לכל המשפחה, תוך ויתור על תשומת הלב שקיבל פרץ עקב הפרשה הפלילית שהיה מעורב בה. התובעת טענה כי הסתבכות בחשדות לעבירות מס אינה פוגעת במוניטין של הזמר, וכי ישנן דוגמאות לזמרים, שחקנים ואף פוליטיקאים שזוכים לפופולריות למרות התנהגותם הבלתי נורמטיבית. לטעמי, גם אם ישנם מי שהתנהגותם הבלתי נורמטיבית לא תפגע בפופולריות שלהם (ולא הוצג לי כל מחקר הקובע אם אמירה זו נכונה אם לאו), הרי שבמקרה זה חשובה התדמית שהנתבעות ביקשו לשדר והיא קשורה למשפחתיות ולאווירה נקייה, והתדמית הזו יוצאת ניזוקה מהתנהגות בלתי נורמטיבית של חשדות כבדים, חקירות במשטרה והבאה להארכת מעצר בפני שופט. אציין כי נתתי אמון מלא בעדותם של עדי הנתבעות, כי אילולא הפרשה הפלילית והסיקור התקשורתי הרחב שקיבלה הפרשה לא הייתה כל מניעה לקיים את ההסכם עם פרץ. נהפוך הוא. עדי הנתבעות היו בלחץ רב להשיג זמר אחר, שיענה על התנאים וזאת בלוח זמנים קצר ביותר, כאשר מועד הצילומים היה קבוע לשבוע ממועד התפוצצות הפרשה. לא השתכנעתי כי הייתה מזימה של ההפקה להחליף בכל מקרה את פרץ בנרקיס, כי ההסכם עימו היה טוב יותר בעבורם. השוואת ההסכמים מראה כי נרקיס קיבל 30,000 ₪ יותר מפרץ (150,000 ₪ לעומת 120,000 ₪), כאשר משך הצגת הפרסומת צומצם משמעותית משבעה חודשים ל- 6 שבועות, כאשר שימוש נוסף יחייב בתשלום נוסף שגם הוא יקר ב- 2,000 ₪ מזה שהוסכם עם פרץ (28,000 ₪ לעומת 30,000 ₪) ואף תנאי התשלום היו טובים פחות, כאשר בהסכם עם נרקיס, מחצית שולמה עם חתימת ההסכם ומחצית נוספת עד תום 30 יום מיום הצילומים בעוד שעם פרץ תנאי התשלום היו שוטף + 60. (ראו נספח "א" לתצהיר הנתבעות לעומת נספח "ה"). יתר על כן, מסמכים מזמן אמת שהוצגו מראים כי ביטול ההתקשרות מיוחס על ידי הנתבעות אך ורק לפרסומים בשל החשדות הפליליים. ראו מכתב הנתבעות לפרץ מיום 21.3.10 בו נכתב: "לאחרונה נעשו בעניינך פרסומים רבים בדבר קיומם של חשדות כנגדך, אשר אין זה המקום לפרטם. קיומם של החשדות כנגדך גרמו וגורמים, לצערנו הרב, לפגיעה משמעותית בתדמיתך ובדרך בה הינך נתפס בעיני הציבור באופן אשר אינו מאפשר את קיום ההתקשרות בינינו, שהרי יש לזכור, כי בסוג זה של התקשרויות תדמית הפרזנטור והאופן שבו הוא נתפס בעיני הציבור מהווים את ליבה של ההתקשרות. לנוכח האמור אנו נאלצים לסיים את ההתקשרות בינינו על פי ההסכם מיום 24.2.10 באופן מיידי טרם התחלתה. אנו תקווה שיתברר כי אין דברים בגו, וכי החשדות יופרכו עד לאחרון." (נספח "ב" לתצהיר יעיש). וכן ראו מייל, ששלח יהב לעורך דינו ביום 17.3.10 בשעה 9:43, כאשר החלו להתפרסם הידיעות בדבר החשדות ובו נכתב: "מצ"ב החוזה שנחתם בינינו לבין קובי פרץ לגבי השתתפות בסרט פרסומת. אנו רוצים לבדוק מה המשמעות והאם ניתן למצוא דרך להשתחרר ממנו בעקבות הסתבכות של קובי עם רשויות המס. העניין דחוף כי שבוע הבא היום צילום..." (נספח 2 לתצהיר יהב). וכדי להוכיח כי המשא ומתן עם נרקיס החל רק לאחר פרסום החשדות כנגד פרץ, דהיינו ביום 17.3.10 הציגה נווה את חליפת המיילים שלה עם אמרגנו של נרקיס בהקשר להחלפת נרקיס בפרץ, אשר תחילתם ביום 17.3.10 (ת/1). אגב, הנתבעות אינן מסתירות את העובדה כי היו מגעים עם נרקיס בתחילת הדרך, אך פרץ נבחר ועימו נחתם ההסכם עד אשר בוטל. טענת התובעת כי גם נרקיס היה מסובך בענייני מס הכנסה, ולכן גם לו אין את התדמית הנדרשת נענתה על ידי נרקיס בעדותו כך: "ב- 2004 אם אינני טועה זומנו לאיזה שהוא דיון בהליך אזרחי במס הכנסה והכל נסגר בסופו של דבר בכסף שהייתי צריך לשלם. זה לא כל כך פורסם בתקשורת וגם לא היגיע לבתי המשפט." (עמ' 21 שורות 12-14). אשר לטענת התובעת כי יש זמרים אחרים, אשר הוגש נגדם כתב אישום בענייני מס והדבר אינו פוגע בפופולריות שלהם, והם ממשיכים להופיע בתכניות שונות, לרבות בטלוויזיה, הרי שכפי שציינו הנתבעות לא רק הפופולריות נמדדה במקרה זה, אלא תדמית נקייה של האמן לצורך שיווק מוצר מזון עממי, שהסתבכותה בעבירת מס בהיקף גדול המביא לכתב אישום, וכן הפרסום הנלווה לכך בסמוך מאד למועד הקמפיין הם שלא איפשרו את קיום ההסכם. לפיכך אני מוצאת כי דין התביעה להידחות. לנוכח מסקנתי איני מוצאת לנכון לדון בטענת הנתבעות כי התובעת כלל לא הוכיחה את זכאותה לכספי התמורה משום שהיא כלל לא התייחסה לשאלת הסכום שהייתה אמורה לקבל מתוך התמורה החוזית שנקבעה בהסכם, דהיינו החלוקה בינה לבין פרץ, וכן לא אדון בטענת הנתבעות לפיה התובעת אינה זכאית לפיצויים לנוכח התקשרות פרץ בהסכם באג, אשר סותר את הבלעדיות שעליה חתם במסגרת ההסכם עם הנתבעות. אציין רק בקצרה לגבי הטענה הראשונה כי אכן לא ברור מה הסכום שאמורה הייתה התובעת לקבל ומה הסכום שאמור היה לקבל פרץ, ולגבי הטענה השנייה, הרי שלטעמי קשה לנתבעות לסמוך עליה, משום שמחד גיסא, ביטול ההסכם שיחרר את פרץ מן הבלעדיות ואפשר לו להופיע ומאידך גיסא, אין אפשרות להקטין את נזקי התובעת באמצעות הכספים שקיבל פרץ בהסכם באג משום שהתובעת כלל לא הייתה קשורה להסכם באג, אשר הכספים בגינו הגיעו לפרץ בלבד. לסיום, לעניין הוצאות המשפט. בנסיבות אלה, כאשר מדובר במקרה, שלא מצאתי ואף הצדדים לא הביאו בפני, תקדים ישיר, וכאשר הנתבעות הן שביטלו את ההסכם, הרי שאני מוצאת כי הייתה הצדקה של התובעת להביא את הנושא בפני בית המשפט להכרעה, ולכן למרות דחיית התביעה איני מחייבת את התובעת בהוצאות. סוף דבר אני דוחה את התביעה. כפי שפירטתי לעיל, בנסיבות אלה, אין צו להוצאות. משפט פליליחוזהכלי התקשורתביטול חוזה