לטענת התובע, הנתבעים הפרו את חוזה השכירות באי תשלום דמי השכירות במועדם ובמלואם. כן נטען כי המושכר לא פונה במועד המתחייב וכאשר הוחזר לידי התובע, נמצא כי הנתבעים גרמו למושכר לנזקים. לצד התביעה השטרית אשר התבססה על שיקים שנמסרו לתשלום שכר הדירה וכן שיק שנמסר לביטחון, כללה התביעה הכספית את הסכומים הבאים: א. דמי שכירות שלא שולמו בגין התקופה מיום 15.7.09 ועד למועד הפינוי ביום 11.1.10, סך של 4,500 ₪ בגין כל חודש ובסה"כ סך 24,150 ₪. ב. סך של 500 ₪ בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר, החל מיום 23.7.09 ועד ליום 11.1.10, ובסה"כ סך 86,000 ₪. ג. ניקיון כללי של הדירה המוערך בסך של 5,850 ₪. ד. טיפול, ניקוי פסולת ושיקום הגינה, המוערך בסך 700 ₪. ה. חיובי ארנונה ומים בסך של 783 ₪. ו. חשבון גז בסך 283 ₪. ז. אגרה בגין תביעת הפינוי שהוגשה בסך 584 ₪. ח. תשלום לחברת חשמל בסך 583 ₪. ט. נזק למזגן בסך 4,400 ₪. התביעה הכספית הועמדה על סך כולל של 123,333 ₪. הנתבעים, בהתנגדות לביצוע השטרות וכן בכתב ההגנה שהוגש בתביעה הכספית, טענו כי הנתבע 2 הינו מנהל בנתבעת 1 אך אינו בעל מניותיה. לטענתם, הסכם השכירות נחתם רק עם הנתבעת 1 והנתבע 2 אינו צד להסכם. השיקים שניתנו לצורך תשלום דמי השכירות היו של הנתבעת 1 בלבד. הנתבעים טענו כי התובע הוא זה שהפר את הסכם השכירות ובהמשך לכך אף פעל בכוח לכניסה אל הנכס. בין היתר טענו הנתבעים לקיומם של ליקויים וכן לתקלות במושכר. לטענת הנתבעים, הצדדים הגיעו להסכמה כי החוזה יסתיים והמושכר יפונה עד סוף חודש יולי 2009. בהמשך, הוסכם בין הצדדים כי הפינוי יערך ביום 24.12.09. הנתבעים טוענים כי הועבר תשלום במזומן בסך 5,000 ₪ לידי התובע בערב יום 24.12.09 וכך הוסכם כי הפינוי ידחה. כך גם נטען על ידי הנתבעים כי התובע איים והטריד את הנתבעים ופעל שלא כדין שעה שהפקיד את השיקים שנמסרו לו בידיעה ברורה כי ההסכם הסתיים והנתבעים אינם חבים לו דבר. הנתבעים הוסיפו וטענו כי בגין אוזלת ידו של התובע והזנחת המושכר ומתקניו, נגרמו נזקים לציוד אשר אוחסן במושכר. מטעמו של התובע הוגש תצהיר עדות ראשית מפורט המתאר את מהלך הדברים החל ממועד חתימת חוזה השכירות ועד לאחר שהמושכר פונה על ידי הנתבעים והצדדים אף ניסו לגבש הסדר פשרה, אולם ללא הצלחה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 2 ושל הנתבעת 3 וכן תצהירו של הבן, דין פרי. הנתבעת 3 לא התייצבה למתן עדות בבית המשפט, ולפיכך תצהירה אינו קביל כראיה. בדיונים שנערכו בבית המשפט העידו התובע, הנתבע 2 ובנו, דין פרי. כמו כן הנתבעים זימנו למתן עדות את עו"ד שטמר, אשר ייצג אותם בתקופה שבה פרץ הסכסוך והצדדים אף ניסו לגבש הסדר פשרה (עו"ד שטמר ייצג את הנתבעים גם בהליך בתיק זה אולם הפסיק את הייצוג קודם למועד שבו ביקשו הנתבעים לזמנו למתן עדות). לאחר שבחנתי את העדויות ואת הראיות שהוגשו על ידי הצדדים ושקלתי טענות הצדדים בסיכומי התובע ובסיכומי הנתבעים, החלטתי לקבל את התביעה. הצדדים לחוזה השכירות המחלוקת הראשונה בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם הנתבע 2 היה צד לחוזה השכירות. בכל הנוגע לנסיבות חתימת חוזה השכירות, אני מקבל את עדותו של התובע, שכן התרשמתי כי תיאור הדברים שנמסר על ידי התובע, הוא שמשקף נכונה את מהלך הדברים. לעדות התובע, החוזה נחתם עם הנתבע 2. עם זאת, מלבד שמו של הנתבע 2, ביקש הנתבע 2 להוסיף את החברה, הנתבעת 1, בשמות השוכרים. התובע הסכים כי לא ראה בכך כל פסול. התובע הדגיש כי הסכם השכירות נחתם על ידי הנתבע 2 וכן על ידי שני ילדיו הנתבעים 3 ו- 4 (כערבים), באופן אישי. התובע הגיש את חוזה השכירות המקורי (מוצג ת/1). בפרטי השוכרים נרשמו הנתבעת 1 ומספר ח.פ. שלה וכן הנתבע 2 ומספר ת.ז. שלו. בעמוד החתימה, חתם הנתבע 2 בשמו ואף לא ניתנה חותמת החברה. גם אם חותמת החברה מופיעה על גבי העתק חוזה השכירות המצוי בידי הנתבעים (מוצג נ/2), אין בכך כדי להעלות או להוריד מחבותו של הנתבע 2 אשר הינו שוכר ביחד עם החברה ולפיכך כל ההתחייבויות של השוכרים בחוזה השכירות מוטלות גם עליו. העובדה לפיה תשלומי דמי השכירות הועברו בשיקים של החברה, הנתבעת 1, אינה מעלה או מורידה שעה שחוזה השכירות נחתם הן עם הנתבעת 1 והן עם הנתבע 2, כשוכרי הנכס. מנסיבות המקרה עולה בבירור, כי התובע לא היה מסכים להשכיר את הדירה לנתבעת 1 בלבד, מבלי שהנתבע 2 חב במלוא התחייבויות השוכרים, שעה שהנכס הושכר למעשה לנתבע 2, וצירוף החברה כשוכרת נוספת נעשה לפי בקשתו. המגעים בין הצדדים לפינוי מוקדם של הדירה תקופת השכירות הקבועה בחוזה השכירות היתה עד ליום 14.3.10. אולם, כבר במהלך חודש יולי 2009, היה ברור כי יש מקום לקצר את תקופת השכירות. הנתבעים טוענים, כי קיצור תקופת השכירות נעשה עקב הפרה מצד התובע. אינני מקבל טענה זו. כך גם יש לדחות טענת הנתבעים למצג שווא לגבי הנכס, כאילו מתאים לחברה, הנדרשת לשטחי אחסון רבים. הנתבע 2 ראה את המושכר קודם לחתימה על חוזה השכירות, ולא ניתן על ידי התובע כל מצג כאמור, כפי הנטען. במועד החתימה על חוזה השכירות הועברו על ידי הנתבע 2 מספר שיקים בגין תשלום דמי השכירות. כל שיק עמד על סך של 13,500 ₪, המהווה תמורה עבור שלושה חודשי שכירות. מתמלול שיחה שנערכה ביום 13.7.09 בין התובע לנתבע 2, אשר הוקלטה על ידי הנתבע 2, עולה כי באותו מועד השיק שניתן על ידי הנתבע 2 (כאמור, השיקים היו על שמה של הנתבעת 1) ליום 15.6.09, המהווה תשלום דמי שכירות לתקופת החודשים 15.6.09 - 15.9.09, לא נפרע. במקום זאת, הועבר על ידי הנתבע 2 סך של 5,500 ₪ בלבד. לפיכך, בשיחה האמורה שנערכה ביום 13.7.09 הבהיר התובע, כי הסך של 5,500 ₪ אשר שולם מכסה רק עד יום 19.7.09 (עמ' 10, שורה 19). בתמלול השיחה מיום 13.7.09 אומר הנתבע 2 לתובע, כי בכוונתו לצאת מהדירה בתחילת חודש אוגוסט, וניתן להבין כי הכוונה היא עד ליום 5.8.09, או בסמוך לכך (עמ' 10, שורות 7-10). ביום 19.7.09 או בסמוך לכך, התובע נוכח לראות, כי הנתבע 2 ממשיך להחזיק בדירה, אולם חרף הוראות ההסכם שנועדו להבטיח כי דמי השכירות ישולמו מראש, הרי שטרם קיבל את דמי השכירות עבור התקופה שלאחר מועד זה. כמו כן, בירור שערך התובע בעירייה העלה כי הנתבע 2 לא שילם את החיובים החלים על המושכר ונוצר חוב כספי לעירייה. התובע פנה לקבלת ייעוץ מעו"ד, ולפי דבריו בשיחתו עם הנתבע, בעצת עורך הדין הפקיד את השיק על סך 13,500 ₪. מתמליל שיחה שנערכה בין התובע לנתבע 2 ביום 23.7.09 עולה, כי הסך של 5,500 ₪ אשר כיסה עד אמצע חודש יולי, לא כיסה את יתרת התקופה שנקבעה לפי חוזה השכירות, ועל רקע העובדה לפיה הנתבעים לא שילמו את החובות לעירייה ולתובע היתה זכות לקבלת דמי השכירות מראש עבור שלושה חודשים, הופקד השיק (עמ' 6, שורות 6-12). התובע עמד על זכותו לקבלת דמי השכירות, תוך אפשרות להפחתת הסך של 5,500 ₪ ששולמו קודם לכן, מתוך סכום השיק שנמסר לידיו בגין דמי השכירות לשלושה חודשים. מדברי התובע עולה, כי הסיכום בין הצדדים היה שתקופת השכירות תקוצר והנתבעים יביאו שוכר אחר במקומם. התובע, בעצת עורך דינו, עמד על תשלום דמי השכירות הקבועים בחוזה השכירות (עמ' 6, שורות 21-26; עמ' 7, שורות 6-9). במהלך השיחה, עמד התובע על זכותו לפינוי המושכר, נוכח אי תשלום דמי שכירות (עמ' 11, שורות 5-11). כמו כן, התובע עמד על זכותו לקבלת דמי שכירות עבור התקופה שבה מבקשים הנתבעים להמשיך ולהחזיק במושכר, עד לפינויו (עמ' 14, שורות 3-7; עמ' 18, שורות 24-27). באותו מועד, ביום 23.7.09 שלח בא כוחו של התובע מכתב התראה לנתבע 2, ובמסגרתו עמד על הפרת חוזה השכירות באי תשלום דמי השכירות מראש. ב"כ התובע הודיע על ביטול חוזה השכירות ודרש פינוי המושכר. ההליך לפינוי המושכר מן הראיות עולה, כי לאחר חודש יולי 2009, נצטברו סכומים נוספים בגין אי תשלום דמי השכירות. כאשר התובע נוכח לראות, כי הנתבע 2 אינו מפנה את המושכר, נאלץ להגיש לבית המשפט תביעה לפינוי המושכר (תיק תא"ח 25/09). במסגרת הדיון שנערך ביום 22.11.09 בתביעה לפינוי המושכר, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המושכר יפונה עד ליום 24.12.09. פינוי המושכר בפועל הנתבעים טוענים כי נערכה בין הצדדים הסכמה בעל-פה לפיה המושכר יפונה במועד מאוחר יותר מהמועד שנקבע בהליך הפינוי וכי אף שולם סכום במזומן שנועד לכסות את התקופה הנוספת עליה הוסכם. הנטל להוכיח קיומה של הסכמה אשר סותרת את שנקבע בהליך הפינוי, מוטל על הנתבעים. לא מצאתי כי הנתבעים הצליחו להוכיח בראיות משכנעות, הסכמת התובע לדחות מועד הפינוי בפרק זמן נוסף. יש לזכור, כי כבר מיום 20.7.09 לא שולמו לתובע דמי שכירות עבור המשך החזקת המושכר על ידי הנתבעים 1 ו-2. לכן, גם אין זה סביר שהתובע יסכים להארכת תקופת השכירות, לאחר שכבר הגיש תביעה לפינוי ונקבע המועד לפינוי. בפועל, התובע נטל את החזקה במושכר רק ביום 11.1.10. מעדות התובע, אותה מצאתי לקבל, עולה כי הנתבעים 1 ו- 2 המשיכו להחזיק במושכר גם לאחר המועד המוסכם על הצדדים בהליך הפינוי, יום 24.12.09. בשלב מסוים נטשו השוכרים את המושכר כשהוא נעול ועל כן נאלץ התובע להיכנס למושכר בעצמו דרך תריס שהושאר פתוח. המחלוקת לגבי תשלום נוסף לטענת הנתבעים, לאחר הדיון שנערך בתביעת הפינוי, במסגרתו נקבע מועד הפינוי ליום 24.12.09, הוסכם בין הצדדים כי בתמורה לתשלום סך של 5,000 ₪ במזומן, ידחה מועד הפינוי בחודש ימים. לגרסת הנתבע 2, ערב מועד הפינוי שנקבע ליום 24.12.09 נערך מפגש בבית קפה במרכז המסחרי של גדרה, אשר במהלכו שולם כסף במזומן בסך 4,500 ₪ לידי התובע. סך נוסף של 500 ₪ נמסרו לידי אביו של התובע. התובע בעדותו, הכחיש קבלת סכום נוסף במזומן. הנתבע 2 בעדותו, טען כי הסכומים המפורטים לעיל, המצטברים יחדיו לסך של 5,000 ₪, שולמו במזומן, כפי הנטען בכתב ההגנה. לגרסת הנתבע 2, בתו היתה נוכחת בעת ביצוע התשלום, אך הבת לא התייצבה למתן עדות בבית המשפט. בתמלול שיחה שנערכה ככל הנראה ביום 3.1.10 בין הנתבע 2 לבין אביו של התובע, מר יוני גואטה, מכחיש האב קבלת התשלום במזומן (עמ' 4, שורות 24-27; עמ' 5, שורות 1-3). הנטל להוכיח ביצוע תשלום במזומן, מוטל על הנתבעים. לא מצאתי כי במאזן הראיות, הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענתם לביצוע תשלום במזומן. יצוין, כי לא מצאתי בעדותו של עו"ד שטמר, אשר העיד לגבי מו"מ שהתנהל בין הצדדים לאחר פינוי המושכר, תמיכה של ממש בגרסת הנתבעים ביחס לדחיית מועד הפינוי או תשלום במזומן. המגעים בין הצדדים לא עלו כדי הסכם מחייב. גם במסגרת המגעים שהתנהלו באותה תקופה, לא ניתנה הודאה מצד התובע באיזו מטענות הנתבעים (ראה: הערות התובע לטיוטה שהוכנה על ידי הנתבעים להסכם פשרה). התביעה לדמי שכירות ולפיצוי מוסכם דמי השכירות ששולמו על ידי הנתבעים 1 ו-2 מכסים את התקופה שעד ליום 19.7.09. הנתבעים 1 ו-2 חייבים לתובע דמי שכירות עבור התקופה מיום 20.7.09 ועד ליום 24.12.09, המועד המוסכם לפינוי, שנקבע במסגרת תביעת הפינוי. לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 4,500 ₪, הרי שסכום דמי השכירות שלא שולמו עד ליום 24.12.09 עומד על סך 23,000 ש"ח. מיום 24.12.09 ועד למועד בו תפס התובע חזקה בנכס, ביום 11.1.10 הנתבעים 1 ו-2 חייבים בתשלום פיצוי מוסכם, הקבוע בחוזה, בסך של 500 ₪ לכל יום של איחור בפינוי המושכר. לפי מניין הימים, הנתבעים 1 ו-2 חייבים לשלם לתובע פיצוי מוסכם בסך של 8,000 ₪. ייתכן מאד, כי היה מקום לחייב הנתבעים 1 ו-2 בפיצוי המוסכם גם בגין התקופה הקודמת ליום 24.12.09. שכן, בהסכמת התובע לקביעת מועד הפינוי במסגרת הדיון בתביעת הפינוי, שמר התובע על זכויותיו לעניין ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. במקרה זה, הספק הקשור להבנת הסכמת הצדדים בנוגע לזכות התובע לפיצוי מוסכם עד למועד שנקבע בדיון בתביעת הפינוי, פועל לטובת הנתבעים 1 ו-2. לפיכך, אינני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 בתשלום פיצוי מוסכם עבור התקופה שעד ליום 24.12.09. נוכח הקביעה, לפיה הנתבעים 1 ו-2 הפרו את חוזה השכירות באי תשלום דמי השכירות בהתאם למפורט בחוזה, הרי שאין צורך לדון בטענתו הנוספת של התובע להפרת חוזה השכירות עקב שימוש בו כמחסן. עם זאת, ככל שנגרמו למושכר נזקים עקב השימוש בו על ידי הנתבעים 1 ו-2, עניין אשר יידון בנפרד, זכאי התובע לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו, ללא קשר לטיב השימוש שגרם להם. טענות התובע לנזקים במושכר לעניין טענות התובע לנזקים שונים במושכר, בחנתי את עדויות הצדדים ואת הראיות שהוגשו לרבות תצלומים שונים המתעדים את מצב הדברים במושכר, אשר הוגשו על ידי שני הצדדים. אני מקבל את טענת התובע לפיה הדירה לא הוחזרה כשהיא נקייה וצבועה. גרסת הנתבע 2 לעניין זה לפיה טען כי פעל לביצוע תיקונים במושכר לצורך החזרתו במצב טוב וראוי, לא הייתה משכנעת. מכלול הראיות מצביע על כך שהנתבעים לא צבעו את הבית והמושכר הוחזר במצב אשר מחייב צביעתו. מעדות התובע וכן נוכח תצלומים המתעדים את מצב המושכר בעת הפינוי, עולה כי אומנם היה צורך בפעולות רחבות היקף לניקיון ושיקום החצר. פעולות הניקיון והשיקום נערכו על ידי התובע ובני משפחתו. התובע הצביע על הצעות מחיר שניתנו ביחס לביצוען של פעולות אלו על ידי גורמים מקצועיים. אני סבור כי בשעה שהפעולות בוצעו באופן עצמי, שיעור הנזק שיש לפסוק בגינן הינו נמוך יותר מאשר עלות ביצוען בעת תשלום לאיש מקצוע. על רקע מכלול הראיות שהובאו, אני מעריך את הנזקים שנגרמו לתובע בגין הצורך בצביעת חלקים בדירה וכן בגין הצורך בביצוע פעולות לניקיון ושיקום החצר, בסך של 3,000 ₪. התובע טוען לנזק שנגרם למזגן אשר היה עליו לשאת בעלות התיקון שלו. בהקשר זה נקבע בהסכם השכירות (סעיף 9ו') כי השוכרים מתחייבים להחזיר את המזגנים כשהם תקינים, כפי שהם תקינים במועד תחילת השכירות, ולשאת בכל התיקונים שידרשו בנושא המזגנים. כן נקבע, כי בנושא המזגנים לא יהיו לשוכר טענות כלפי המשכיר. יש לתת תוקף להסכמת הצדדים המפורשת בחוזה השכירות, המתייחסת באופן קונקרטי למזגנים המצויים בדירה. נוכח העובדה לפיה הוכיח התובע כי נאלץ לשאת בעלות החלפת אחד המזגנים, שכן המזגן הוחזר כשהוא מקולקל, וגרסתו זו לא נסתרה, הרי שיש לקבוע כי על הנתבעים לשאת בסכום הנזק למזגן האמור, העומד על סך של 4,400 ₪, וזאת כעולה מחשבונית שהוגשה על ידי התובע (נספח יא' לתצהיר התובע). אי תשלום חשבונות התובע שילם סך של 783 ₪ בגין חיובי ארנונה ומים לרשות המקומית. לטענת התובע, התשלום נעשה עבור התקופה בה שהו הנתבעים 1 ו-2 במושכר. הנתבע 2 טען מנגד, כי שילם את מלוא החיובים לעירייה. האישור שהוצג על ידי התובע לעניין תשלום עבור חיובי מים וארנונה אינו ברור די הצורך, בכל הנוגע לתקופה אשר בגינה בוצע התשלום. התשלום בוצע בחודש 12/10 ולכאורה מתייחס לשנת 2010. לפיכך, יש לדחות רכיב זה של התביעה. התובע שילם לחברת הגז סך של 283 ₪. מהאישור עולה, כי מדובר בתשלום במקום שיק על סך דומה, אשר ניתן על ידי הנתבעים לחברת הגז, ולא כובד (השיק הוגש על ידי התובע, מוצג ת/2). לפיכך על הנתבעים 1 ו-2 להחזיר לתובע סכום זה. התובע שילם עבור חשבון חשמל סך של 583.6 ₪. הסכום האמור שולם על חשבון חודש ינואר 2010, בעת שהתובע ביקש להעביר את שם החשבון על שם השוכר החלופי. מכך עולה, כי מדובר בחיוב יחסי המוטל על הנתבעים 1 ו-2, בגין התקופה בה החזיקו במושכר, קודם לפינוי המושכר ביום 10.1.10. על כן, על הנתבעים להחזיר לתובע גם סכום זה. הוצאות משפט בגין הגשת תביעת הפינוי לעניין האגרה ששולמה על ידי התובע בתביעת הפינוי, הרי שהתובע רשאי לדרוש סכום זה, חרף ההסכמה שניתנה על ידי הצדדים לקביעת מועד הפינוי במסגרת הדיון שנערך באותו הליך. הצדדים שמרו על מלוא טענותיהם בנוגע להתחשבנות הכספית ולפיכך הוצאה כספית שנגרמה לתובע בהגשת התביעה לפינוי הינה נזק אשר על הנתבעים לשאת בו. על הנתבעים לשלם לתובע את סכום האגרה באותו הליך, בסך של 584 ₪. טענת הנתבעים לנזקים לציוד טענת הנתבעים לקיומם של נזילות ולנזקים שנגרמו לציוד שהיה מצוי במושכר, לא הוכחה די הצורך. לפיכך, יש לדחות טענה זו. התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 לעניין חבותם של הנתבעים 3 ו-4, אלו חתומים כערבים על חוזה השכירות. לא מצאתי כי הועלתה על ידי הנתבעים 3 ו-4 (שאף לא העידו בבית המשפט) כל טענת הגנה של ממש. משנמצא כי השוכרים, הנתבעים 1 ו-2 הפרו את חוזה השכירות, הרי שיש לחייב גם את הערבים לחוזה השכירות, הנתבעים 3 ו-4. סיכום כעולה מהמפורט לעיל, התביעה מתקבלת ועל הנתבעים 2,1, 3 ו-4 לשלם, ביחד ולחוד, לתובע את הסכומים הבאים: דמי שכירות בסך של 23,000 ₪. סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.09. פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי בסך 8,000 ₪. סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.10. בגין נזקים וחיובים נוספים, סך של 8,851 ש"ח. סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.1.10. כמו כן, הנתבעים 1, 2, 3 ו-4 יישאו בתשלום הוצאות המשפט שהיו לתובע בהליכים המשפטיים בתיק זה וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובע בסך 7,080 ₪. הסכומים האמורים ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 יום. חוזה שכירותחוזהשכירותדמי שכירות