האם חייב הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור שטח בו אחסן כלי רכב אשר יועדו לפירוק, או שמא התובעים חייבים לפצותו בגין הנזק שנגרם לרכבים שאוחסנו בשטחם? רקע וטענות הצדדים 2. התובע הינו בעל הזכויות במשק 63 במושב משען. מספטמבר 2005 השכיר התובע לנתבע שטח בגודל של כדונם וחצי עד שניים, אשר יועד לאחסנת רכבים לאחר תאונה המהווים מלאי עסקי של הנתבע. עד לאפריל 2007 שולמו דמי שכירות בשיעור של כ - 450$ בצירוף מע"מ לחודש. מאחר ולנתבע נדרשה חשבונית לצורך הכרה בהוצאות דמי השכירות לעסקו, הוצאו החשבונית מטעם התובעת 2, חברה להסעות בבעלות שאלתיאל נגר, בנו של התובע. החשבוניות הופנו ל "מוסך שוסטר". הנתבע הינו בעליו של מוסך הידוע בשמו המסחרי "מוסך שוסטר". מדובר בעסק משפחתי הקיים מעל לארבעים שנה וידוע כעוסק בחלקי חילוף לרכבים. כחלק מעסקו של הנתבע רכש הוא רכבים המיועדים להורדה מהכביש ולפירוק וכן רכבים המוגדרים "אובדן להלכה". הנתבע אחסן את הרכבים ופירק מהם חלפים לצורך מכירה בעסקו ומכירת חלק מהרכבים ברי התיקון לסוחרים. 3. לטענת התובעים, הנתבע הפסיק לשלם ללא התראה או סיבה בתחילת שנת 2007 מאחר וטען כי נוכח שוויים הנמוך של הרכבים שאוחסנו "לא משתלם לו" לשלם דמי שכירות. בתצהירי התובעים נטען כי תחילה אוחסנו הרכבים "במקום שנקבע" אולם בהמשך הוצבו על גבי משטח בטון הסמוך לבית התובע. לפיכך טענו התובעים כי פנו לנתבע וביקשו כי יפנה את המכוניות ממשטח הבטון. כשסירב לעשות כן ולא שילם דמי שכירות, העבירו את המכוניות, חודשים לאחר שהופסק תשלום דמי השכירות, לשטח הצמוד למשטח הבטון. התובעים הגישו תביעה לתשלום סך של 79,706 ₪ בגין דמי שכירות מיום 1.5.07 ועד להגשת התביעה. בנוסף עתרו לסילוק רכבי הנתבע משטחם. 4. הנתבע טוען כי הסכם השכירות נערך נוכח התחייבות התובעים להקצות שטח מבוטן, מגודר ומקורה לאחסון הרכבים. במועד מסויים הזיזו התובעים על דעת עצמם את הרכבים מהשטח המבוטן לחלק אחר בחלקה שאינו מבוטן או מגודר ולכן הפסיק לשלם את דמי השכירות וקיזז אותם כנגד הנזק שנגרם לרכבים. במקביל טוען הנתבע כי ביקש לפנות את הרכבים אולם התובעים דרשו תשלום וסירבו לאפשר את פינויים. לפיכך טוען הנתבע כי אינו חייב בתשלום דמי שכירות. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 122,900 ₪ בגין נזק שנגרם ל - 24 רכבים שאוחסנו במגרש, עקב העברתם ממשטח הבטון לשטח חולי ומחמת חוסר בחלקים ברכבים שאוחסנו. ביום 18.9.11, בטרם קדם המשפט הראשון, ניתן בהסכמה פסק דין חלקי ביחס לפינוי הרכבים וסמוך לאחר מכן פונו הרכבים משטח התובע. דיון והכרעה 5. אין מחלוקת כי התובע נתן לנתבע הרשאה להכניס רכבים למשקו לצורך אחסונם תמורת דמי שכירות חודשיים. הצדדים לא ערכו חוזה בכתב ולמרות העדרו, הפליגו שני הצדדים בתיאורים מנוגדים של גדר ההסכמות ביניהם. בהעדר חוזה, הראיה המהימנה ביותר ביחס לגדר ההסכמות הינה התנהגות הצדדים בביצועו. התובעים לא פירטו בתצהיריהם את התשתית העובדתית שקדמה להרשאה לכניסת הרכבים לחלקה, לא תיארו את המשא ומתן ואף לא את מעמד ההסכמה. כל שנטען הוא כי נוהל משא ומתן קצר וסוכם המקום בו יאוחסנו "הגרוטאות" בתמורה לדמי שכירות צנועים. (יוער כי התובעים במודע בחרו לכנות את הרכבים המשמשים לפרנסת הנתבע כגרוטאות, דבר המלמד על זלזולם בהתחייבות שנטלו על עצמם). אף המקום אשר הוסכם לאחסנת הרכבים לא פורט בתצהיריהם, אלא רק על דרך השלילה, קרי נטען כי לא הורשה הנתבע לאחסן את הרכבים על משטח הבטון שסמוך לבית התובע. נוכח החסר הראייתי של התובעים, נשענו הם על טענות למחדלים ראייתיים של הנתבע ועל טיוטת הסכם שכירות שנוסחה על ידי בא כוחם, ואשר הוצגה לראשונה עם הגשת התביעה. לאחר שמיעת העדויות ועיון בהסכם לא מצאתי כי ניתן לייחס משקל ראייתי להסכם הלא חתום שהוצג ועולה יותר מחשש כי נערך רק לצורך הגשת התביעה. התובע ושאלתיאל לא היו אחידים בעדותם בנוגע למועד עריכת ההסכם. בעוד שבתצהיר התובע טען כי ההסכם נערך מיד לאחר כניסת הרכבים, בעדותו טען כי ההסכם נערך כחצי שנה מאוחר יותר. אף הטענה כי הנתבע סרב לחתום והתחמק פעם אחר פעם נותרה כסיסמא ריקה מתוכן מאחר ולא פורטה ולו פניה אחת לנתבע. אף עיון בהסכם לגופו מלמד כי חסרה בו התייחסות לשאלה המהותית שבמחלוקת בדבר זיהוי מיקום השטח המושכר. יש יסוד לטענות ב"כ הנתבע, שהועלו בזהירות המתבקשת, כי לא בכדי לא העיד מי ממשרדו של ב"כ התובע ביחס למועד עריכת ההסכם. ער אני לעובדה כי אין זה רצוי שעורך דין יידרש להעיד על מסמכים שערך עבור לקוחו, אולם לא בכדי ישנה מניעה אתית לייצג ולהעיד באותו עניין. הפתרון אינו כפי הנטען בסיכומי התובעים, המנעות מעורך הדין להעיד לטובת לקוחו, אלא מראש לא ראוי כי עורך דין שהיה מעורב בעסקה ייצג את הלקוח עת עניינה של העסקה מגיע לדיון משפטי. 6. מטעם הנתבע העיד בנו, אלון שוסטר, המשמש כמנהל המוסך. כאמור מדובר בעסק משפחתי המונה, כך מהעדויות, את הנתבע - האב , הבעלים והמייסד, ומטבע הדברים מחמת גיל הנתבע עבר הניהול בפועל לאלון. ישנו אח נוסף ושמו אורן אשר אף לו תפקיד טכני בכיר בעסק. אמנם לא הוצגה סיבה בגינה לא העיד הנתבע, אולם לא מצאתי כי יש לייחס לעובדה זו את המשקל המכריע שמבקש ב"כ התובעים לייחס לה. כדי לתת משקל ראייתי למחדלי הנתבע, על התובע לעמוד בנטל הראשוני של מאזן ההסתברויות ולא מצאתי כי גרסת התובעים, לאחר חקירתם, עומדת בנטל הוכחת טענתם. אלון העיד כי ביקר עם אחיו בשטח במהלך פגישות המשא ומתן טרם תחילת השכירות והיה מודע לצורך הנתבע במשטח מבוטן. עוד הבהיר כי הגיע עשרות פעמים למקום במהלך ההתקשרות לצורך פירוק חלקים מהרכבים. אמנם אלון לא נכח בפגישה בה סוכמה עסקת השכירות אולם לא ניתן לקבוע כי אין לו כל ידיעה אישית אודות מצגי ורצונות העסק אותו הוא מנהל תחת שמו של אביו. (יוער כי התנהלות דומה נצפתה אף מצד התובעים שעה ששאלתיאל סיכם העסקה דרך חברה בבעלותו בשם אביו). לתמיכה בטענת הנתבע כי מקום אחסון הרכבים עליו הוסכם היה משטח הבטון במשק התובע, העיד מר עזרא חדד, נהג גרר שנשכר על ידי הנתבע להובלת הרכבים לשטח. מר חדד הגיש תצהיר בו פירט כי העביר בשנת 2005 כ - 30 רכבים משטח אחסון של הנתבע בבית שקמה למשק התובע. העד ציין כי כל הרכבים הורדו ואוחסנו על המשטח המבוטן. מבין כל העדים שהעידו בפני בתיק זה, יש לייחס את המשקל הרב ביותר לעדותו נוכח התרשמותי מעדות נטולת פניות וחפה מאינטרסים. בחקירתו חזר והדגיש העד כי העביר במהלך של כשבועיים רכבים של הנתבע שאוחסנו במבנה ללא גג ובעל מצע כורכר במושב בית שקמה, לשטחו של התובע שם נפרקו על משטח בטון אדום, אשר צמוד לו שביל כורכר. נוכח קבלת גרסת העד קורסת גרסת התובעים בדבר המקום עליו הוסכם לאחסון הרכבים. להשלמת נקודה זו מעדות אלון עלה כי בשטח בבית שקמה היה מקום אחסון מקורה לסוחרים ומאחוריו רכבים שיועדו לפירוק. עדות זו עם עדות מר חדד מובילה למסקנה כי הועברו מבית שקמה בעיקר רכבים שיועדו לפירוק ושאוחסנו קודם לכן על מצע כורכר. 7. מהאמור לעיל ואף מהגיונם של דברים, מקבל אני את גרסת הנתבע כי הצורך בשטח אחסון לרכבים שיועדו לאחסון לקראת פירוק, היה בתנאי שיהיה זה לכל הפחות השטח המבוטן במשקו של התובע. אלון הבהיר כי אין להם באתר מלגזה ונחוץ היה להם שטח המאפשר גישה עם גרר. עובדה זו מקבלת משנה תוקף מעדות חדד שאישר את מקום פריקת הרכבים במשטח הבטון. בנוסף ציין העד כי ניסיונו לפנות את הרכבים מהחלקה הסמוכה אליה הועברו, לאחר מספר שנים, לא צלח נוכח התחפרות הגרר בחול. בנוסף הבהיר אלון כי משטח בטון שומר על הרכבים ומאפשר פירוק חלקים בצורה נוחה יותר. מאחר והנתבע לא העיד אין בידי לקבל את הטענה כי סוכם שמשטח הבטון יקורה או יתחם בגדר סביב המתחם. עיון בתמונות שהוגשו מלמד כי משטח הבטון נחזה להיות חלק אינטגרלי ממשקו של התובע, המתוחם, לפחות בחלקו, בגדר. לפיכך עולה כי הצדדים סיכמו כי הרכבים יאוחסנו בשטח המבוטן, הן נוכח נוחות הגישה אליו והן נוכח העובדה כי צמוד הוא באופן יחסי לבית המגורים של התובע, דבר המונע מעוברי אורח לעשות ברכבים שאוחסנו כבשלהם. לא מצאתי כי הוכחה גדר ההסכמה בדבר אחריות התובעים לשמירה על הרכבים ולכל היותר הינם שומרי שכר אשר המטרה של שמירת הנכס היתה טפלה להחזקתו ולכן אחראים רק אם התרשלו, (סעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967). הזזת הרכבים, מניעת הגישה אליהם והפסקת תשלום דמי השכירות 8. אין חולק כי התובעים הזיזו את הרכבים ממשטח הבטון לשטח הצמוד לו, על ידי שכנם מר ערן לוי אשר ביצע את העבודה כטובה לתובע, בעזרת טרקטור עם שיני מלגזה. תמורת העבודה שארכה כשלוש שעות קיבל השכן תשלום סמלי. אשר לטיבה של החלקה אליה הועברו הרכבים, מהעדויות והתמונות עולה כי מדובר בשטח אדמה, עליה גדלו לאחר מכן עשבים וקוצים, המצוי בצמוד למשטח הבטון מעבר לשורת עצי זית. לא מצאתי בסיס לטענות התובעים כי מדובר בשטח כורכר, אלא מדובר בשטח אדמה אשר מגודר רק בחלקו. הכורכר במקום הינו בשביל הגישה בקצה השטח אליו הועברו הרכבים, הדבר עלה אף מעדות מר לוי. עלה אף ספק אם מיקום השטח אליו הועברו הרכבים נמצא בגבול משקו של התובע. בהעדר תשריט לא ניתן להכריע בשאלה זו. (יוער כי לולא ההסכמה בדבר הפינוי, ספק אם ניתן היה ליתן סעד כאמור מאחר והמקרקעין לא זוהו כנדרש בכתב התביעה או זכותו של התובע בהם). במחלוקת בין הצדדים בדבר המועד בו הוזזו הרכבים, מעדיף אני את גרסת הנתבע. שני הצדדים לא ציינו בתצהיריהם מועד מדוייק בו פונו הרכבים ממשטח הבטון. רק בעדות השכן, אשר העיד ללא הגשת תצהיר, נטען כי כשנתיים לפני עדותו, קרי ינואר 2011, פינה את משטח הבטון. מדובר בעד המקורב לתובע ולא מצאתי כי עדותו מהימנה נוכח העמימות וחוסר הדיוק בה. עדותו אף נעדרת עיגון בראיות האחרות ובשכל הישר. אין בסיס לטענת התובעים כי הנתבע, ללא כל סיבה, הפסיק לשלם את דמי השכירות. לשיטתם, למרות שלא שולם דבר מאפריל 2007 המתינו עד לאחר הגשת התביעה כדי לפנות את משטח הבטון מהרכבים אשר היוו לשיטתם מטרד בגינו התלוננו אף שכניהם. טענה זו אינה הגיונית ומסתברת יותר טענת הנתבע. לא הובאה מטעם התובעים ראיה חיצונית נטולת פניות למועד פינוי משטח הבטון. מנגד, סיפק הנתבע הסבר סביר לסיבה בגינה חדל לשלם את דמי השכירות. לטענתו, אשר קיבלתי לעיל, התובעים פינו את משטח הבטון והעבירו בניגוד למוסכם את הרכבים לשטח לא מבוטן. הניסיון של ב"כ התובעים להתלות בעובדה, שגילה רק בחקירה הנגדית, כי הנתבע חדל לרכוש רכבים מחברת הביטוח מנורה בשנת 2008, אינה תומכת בתיאוריה שרקמו התובעים לצורך הוכחת תביעתם. גם אם חדל הנתבע לרכוש רכבים לפירוק, הדבר ארע זמן רב לאחר שהפסיק לשלם בגין העברת הרכבים ולא הוכח שלא היה לו עוד צורך ברכבים הישנים שאוחסנו. טענת הנתבע נתמכת אף בעדות אחיינו של התובע, רפאל נגר, אשר תצהיר מטעמו הוגש ביחס לניסיונות הפשרה בין הצדדים קודם להגשת התביעה. העד הצהיר כי ניסה לפשר בין הצדדים, "לפני מספר שנים" טרם הגשת התביעה. בחקירתו אכן התגלה העד כעד עוין אשר סרב להשיב לשאלות ולא ניתן לתת משקל רב לסכומים השונים שציין בעדותו. יחד עם זאת ממכלול העדויות עולה כי היה דין ודברים כספי לאחר הפסקת תשלומי השכירות וטרם הגשת התביעה. עובדה זו מחזקת את גרסת הנתבע כי הפסיק לשלם בגין פינוי הרכבים ממשטח הבטון אולם הציע תשלום כדי לפנות את הרכבים נוכח סירובו של התובע לאפשר לו לפנותם. אכן הנתבע לא הציג פניות לתובע בדבר דרישות לפינוי הרכבים, אולם מאחר ולא שילם דמי שכירות, נתן הסבר סביר להמנעותו מדרישה מפורשת לשחרור הרכבים. כאמור נוהל משא ומתן בין הצדדים לצורך הפינוי אולם משלא צלח הוגשה התביעה. 9. לאור האמור לעיל עולה כי התובעים הפרו התחייבותם לאחסן את הרכבים על משטח הבטון ולאחר שעשו כן, אף מנעו מבעד הנתבע מלהוציא את כל הרכבים מנחלתם. התנהלותו הכוחנית של התובע עולה גם מעדותו וסירובו לאפשר הוצאת הרכבים אף לאחר שהגיש תביעה הכוללת סעד של פינוי. (יוער כי בסעיף 9 לחוק השומרים יש לשומר זכות עכבון, אולם התובעים כאמור טענו כי אינם שומרים כלל ולא הבהירו את המקור לזכותם לעיכוב הרכבים). העובדה כי מר חדד העיד רק בנוגע לניסיונות הוצאת רכבים לאחר הגשת התביעה אינה שוללת טענת הנתבע כי אף טרם הגשתה מנע בעדו התובע מלהוציא הרכבים משטחו. נוכח האמור לעיל עולה כי אין לתובעים זכות לדרוש תשלום דמי שכירות ודין תביעתם להדחות. 10. בסיכומיו הוסיף ב"כ הנתבע טענה משפטית כי מדובר בחוזה בלתי חוקי שאין לאכפו. למרות שניתן לדון בטענות משפטיות שנטענו לראשונה בסיכומים, על התשתית העובדתית להעלאתן להיות מוכחת בראיות. לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית המאפשרת לדון בטענת אי החוקיות ונוכח מסקנתי לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענה זו. יחד עם זאת נראה כי מכח ידיעה שיפוטית אכן עולה כי מדובר בהסכם אשר הפר מספר לא מבוטל של הוראות חוק שתכליתן להסדיר את נושא אחסון רכבים בכלל ושימוש במקרקעין בפרט. התובע ובנו שאלתיאל היתממו וטענו כי אין הם נדרשים לאישורים לצורך פעולות בחלקתם. טענות מסוג זה מהוות לא אחת בסיס להרשעת נאשמים בעבירות על חוקי התכנון והבניה. לכאורה מדובר בשימוש מסחרי בשטח שייעודו חקלאי ולא הוצג היתר לשימוש שעשו התובעים, אשר הצהירו כי לא נדרשים הם כלל לקבל אישור מאיש. נראה לכאורה כי שני הצדדים עברו על סעיפים 204, 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ואף הנתבע אינו זכאי לרחוץ בניקיון כפיו כמי שהשתמש במקרקעין. שעה שלא ניתן היתר לשימוש, מדיניות משפטית ראויה מצדיקה אי הענקת סעד של אכיפת החוזה הלא חוקי לתובע ובית המשפט לא יורה על תשלום עבור מעשה לא חוקי. (השווה, ע"א 6667/10 הלוי בר טנדלר נ' קוזניצקי, 12.9.12). לאור האמור לעיל התביעה נדחית. התביעה שכנגד 11. התביעה שכנגד מבוססת על טבלה אשר ערך אלון בנוגע ל - 24 רכבים אשר לטענתו אוחסנו בשטח במצב טוב ויצאו ממנו עם חוסרים ניכרים בחלפים ופגיעות פח שונות. הטבלה נערכה בטרם יצאו הרכבים בפועל מהמגרש ועל סמך בדיקה מקדמית בשטח, כאמור בתביעה שכנגד. למרבה הפלא, בתצהירו שנערך לאחר הוצאת הרכבים לא הוסף פירוט בדבר מצב הרכבים ואופן בדיקתם על ידו. בחקירתו אישר אלון כי לא בחן את כל הרכבים שפירט בטבלה לאחר שחזרו לחזקת הנתבע אלא אביו ראה את כולם, די בטעם זה כדי לדחות מסקנותיו. הלכה היא כי אין די להוכיח כי נגרם נזק אלא על הניזוק, בין אם בנזיקין ובין אם מהפרת חוזה, להוכיח את שיעור נזקו. רק כאשר לא ניתן לספק נתונים מדוייקים אודות גובה הנזק ניתן להסתפק בהערכה של גובהו. מחקירת אלון עולה כי בידי הנתבע מסמכים שונים אשר היה בכוחם להוכיח את מצב הרכבים עת התקבלו לחזקתו, אולם לטענתו אין הוא מחזיק את דו"חות השמאים אודות כל רכב ורכב. עוד טען כי הנתבע לא ניהל דו"ח מלאי מפורט ולא ניתן לדעת במדוייק מתי ומהיכן פורקו חלקי חילוף. הרכבים אוחסנו בשטח התובע תקופה כוללת של כשש שנים. לנתבע אין תיעוד מתי הועברו הרכבים המפורטים בטבלה שערך אלון למגרש ומה היה מצב כל רכב ורכב במועד הגעתו למגרש. הזדמנות שניתנה לנתבע להשלים ראיותיו החסרות לעניין גובה הנזק הנטען הולידה רק תמונות של רכב ב.מ.וו מדו"ח שמאי מיום 23.12.02. אף ביחס לרכב זה לא הונחה תשתית עובדתית מלאה אודות גלגוליו עד להגעתו למגרש. עולה כי לא ניתן לתת כל משקל לטבלה שערך אלון מאחר ולא מצאתי כי ניתן לקבוע כי כל החוסרים המפורטים בה, אף בהנחה שנכונים, אכן נגרמו כתוצאה מרשלנות התובעים או מפינוי הרכבים ממשטח הבטון. גם הטענה לגניבת חלפים ומסחר בהם, על ידי התובעים או משפחתם המורחבת בניצוחו של רפאל נגר, נותרה כטענה לא מוכחת. אין די בעדות אלון לצורך הוכחת טענה זו, של חשדות לפלילים, אשר ממילא מחייבות רמת הוכחה מוגברת. מעבר לאמור לעיל, למרות ניסיונו של אלון בעסקי החלפים, הערכתו אינה ערוכה כחוות דעת מקצועית ואף חוות הדעת השמאית שנספחה לתצהירו, לא נערכה כדין. בהעדר תשתית עובדתית למצב הרכבים טרם כניסתם לאחסון בשטח הנתבע והעדר תיעוד אודות חלפים שפירק הנתבע מהרכבים לצרכי עסקו במרוצת השנים, לא ניתן לקבל את הפירוט שערך אלון כמשקף את הנזקים שנגרמו לו. אשר על כן, ולמרות התרשמותי כי אכן נגרם נזק מסויים לרכבים שאוחסנו, דין התביעה שכנגד להדחות. יוער כי עצם העובדה שהנתבע לא טרח ליזום הליך משפטי לצורך הוצאת הרכבים מחזקת התובעים והסתפק בקיזוז דמי השכירות כנגד הנזקים הנטענים, מלמדת כי שוויים הכלכלי של הרכבים לא הצדיק את הוצאתם למרות התנגדות התובע. סוף דבר 12. שני הצדדים התקשרו בהסכם בעל פה לאחסון רכבים בנחלת התובע, וזאת מבלי שאיש מהם טרח לקבל אישורים לאחסנתם מהרשויות המוסמכות. שעה שפינו התובעים את הרכבים מהשטח המבוטן שהוסכם, הפרו את ההסכם ואינם זכאים לדמי שכירות. טעם נוסף בגינו נשללה זכאותם הינו חוסר החוקיות שדבק בחוזה. מנגד, הנתבע אחסן רכבים ללא אישורי הרשויות, לא פעל בהליך משפטי להוציאם מהמקום לאחר פינויים ממשטח הבטון ולא הוכיח את היקף נזקיו הנטענים. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד. לאור דחיית התביעות ההדדיות, כל צד ישא בהוצאותיו. רכבשאלות משפטיותשכירותדמי שכירות