תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית 1. כללי פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד שעילתן - לשון הרע. הצדדים להליכים אלה: שטיינמץ, שהיה בתקופה הרלוונטית, ועודנו גם עתה, מבקר הפנים במועצה המקומית בבית אריה, ומילר, תושב בית אריה, שניתן ואף נכון מטעמי בהירות לאפיינו כדמות מרכזית באופוזיציה לראש מועצת בית אריה, ושבחלק מהתקופה הרלוונטית לתובענה אף שימש כיושב ראש וועדת הביקורת במועצה, תפקיד שכמקובל, מופקד, על פי רוב, בידי דמות מרכזית באופוזיציה לממלא התפקיד המרכזי שנבחר. כרקע להמשך הדברים נמצא לקבוע, כי במושב בית אריה, למרבה הצער, מערכות היחסים, בין ראש המועצה, ככל הנראה גם ממלאי תפקידים בכירים במועצה, ועל פי הנטען, בכללם גם מבקר המועצה, שטיינמץ, לבין האופוזיציה שבה למר מילר תפקיד מרכזי, לא היו, אם לנקוט לשון המעטה, מן המשופרות. התהום הפעורה בין הצדדים אף התפתחה להליכים אחרים נוספים, בעיקר בעילות תביעה שהתבססו, כמו גם תביעה זו, על חוק איסור לשון הרע [להלן - "החוק"]. 2. עילת התביעה שבפי שטיינמץ א. שני מסמכים בהם, על פי הנטען, מגולם לשון הרע כלפי שטיינמץ, מהווים את הבסיס לתביעתו, וכדלהלן. ב. המסמך הראשון, נספח א' לתצהירו - כותרתו "נבחרת החלום הרע - לא ניתן להם להמשיך!!!" בתמצית הדברים חוזר במסמך זה הביטוי "מחדליסט" והמסמך מופנה, בין היתר, כלפי ראש מועצת בית אריה וכלפי שטיינמץ. ברם, אין חולקין, שאין בפי שטיינמץ ראיה שניתן לייחס מסמך זה למילר, ופשיטא שדבריו לפיהם: "לפי הסגנון ולפי התוכן אין לי צל של ספק שנרדי פרסם את המסמך הזה גם אם הוא לא כתב אותו" [ עמ' 20 שורות 10-9 לפרוטוקול] אינם מהווים ראיה מספקת לכך שמילר היה זה שכתב אותו. בשלב הסיכומים, לאחר שהכחיש מילר קשר למסמך זה, נכון היה שטיינמץ לחזור בו מטענותיו במישור זה, ולבית המשפט לא נותר, אלא לתמוה מדוע מלכתחילה כלל שטיינמץ בתביעתו רכיב זה. ג. המסמך השני המגלם את לשון הרע, נספח ב' לתצהירו, נושא את חתימת מילר, וזה האחרון אף אינו כופר בכך שניתן לייחס לו את כתיבתו. להלן האמור במסמך זה [ההדגשים, כהופעתם במקור]:- מליאת מועצת בית אריה - עופרים 25.3.2010 ישיבה שלא מן המנין בנושא דוח מבקר המועצה לשנת 2008. אני רוצה לציין בראשית דברי שדו"ח מבקר המועצה מר אשר שטיינמץ, יש עימו לדעתי משום מעילה באמון הציבור כפי שיובהר להלן: 1. המבקר עשה ככל יכולתו לשבש את עבודת ועדת הביקורת שדנה בדו"ח, החל מסירוב המצאת מסמכים לוועדה בשיתוף מלא עם ראש המועצה מזכיר המועצה ובסיוע הגנה משפטית של היועצים המשפטיים של המועצה והחברה לפיתוח. המשך, המלצתו להדיחני מנימוקים שאינם לעניין מראשות ועדת הביקורת בתגובה לעבודתה היסודית של הועדה בראשותי. המשך, התעלמותו ו"שתיקתו הרועמת" מעיכוב הדיון הנוכחי במשך כ-חצי שנה וזאת בניגוד מוחלט לתקנון. והחמור מכל לדעתי, הצטרפותו המלאה למצגים שלדעתי יש עימם הטעיית מליאת המועצה ומנהלת הביוב על ידי ראש המועצה מר אבי0 נעים. 2. למרות שנכון להיום עדיין לא נמסרו כל המסמכים שנתבקשו ראש המועצה ומזכיר המועצה למסור בנושא, ניתן ללמוד לדעתי כבר כעת את חומרת הנתונים שעולים מן המסמכים שנמסרו עד כה. יוזכר שהמשך פרויקט השלמת מתקן טיהור השפכים החדש (המט"ש), הועבר ללא מכרז מידי הזוכה כחוק - חברת "קל בנין, לידי חברת "טל". להלן טבלת השוואה בין הצעת חברת טל "הזוכה המעושר" לבין חברת קל בנין: שם החברה הספק יומי במ"ק עבור בתי אב מחיר (ללא פיקוח, שמירה, עבודות הכנה, חובות קודמים ומע"מ החלים על המועצה). "טל" 540 700 3,946,000 * "קל בנין" 1000 1400 4,020,493 עלות המתקן של חברת "טל" עמדה בפועל על כ-4.5 מיליון ₪. ראש המועצה "מקפיד" זה זמן רב להציג בפני המליאה וגורמים נוספים את הצעת "קל בנין" בתוספת העלויות הנוספות החלות על המועצה בכל מקרה, בה בעת שהוא מציג את הצעת "טל" ללא העלויות הנוספות וללא מע"מ !! תוך שהוא מסתיר את העובדה שהספק מתקן חברת "קל בנין" היה מיועד לתפוקה כפולה !! כן עולה מן המסמכים החשד שהעברת העבודה לחברת טל נעשתה שלא בתום לב תוך הטעיית חברת "קל בנין" והפרת ההסכם עימם. מדו"ח המבקר ניתן ללמוד לראשונה שחברת "קל בנין" תובעת את המועצה בסכום של כ- 2.2 מליון ₪ בגין מחדליהם של אנשי המועצה שהיו מעורבים "סוד" הענין. מן המסמכים שנמסרו לידי יש יסוד סביר להניח שהמועצה והציבור לא יוכלו להימלט מתשלום החוב לחברת "קל בנין". במבחן התוצאה ככל הנראה ישלם הציבור תוספת של כ-4 מליון ₪ נוספים ומיותרים בגין השלמת המתקן לתפוקה של 1400 בתי אב הכוללת את התפתחות הישוב ו"תפוקת" תושבי עופרים. (נכון להיום סה"כ האוכלוסיה נאמדת בכ - 1200 בתי אב). כן יש יסוד להניח שהציבור ישלם כ-2 מליון ₪ פיצויים לחברת "קל בנין" ולכן סה"כ הנזק שנגרם ועלול להיגרם מפרויקט זה עלול להסתיים בכ-6 מליון ₪. לא רק נזק כספי נגרם לציבור אלא שהשלמת המתקן על ידי חברת טל נעשתה לאחר כשנה וחצי מיום אישור מליאת המועצה, כאשר חוות הדעת של היועץ המשפטי שנתנה פטור ממכרז התבססה בין היתר על התחייבות חברת טל להשלים את הפרויקט תוך 120 יום. בעוד נתוני ההצעות ממש זועקים לשמים וכישלון הביצוע מהדהדים למרחוק, מצא לנכון המבקר לצין לשבח את התנהלות המועצה בפרויקט זה. על כן לעניות דעתי, דו"ח המבקר מר אשר שטיינמץ בנושא, הינו הצטרפות מלאה ופעילה ל"פועלו" של ראש המועצה שהם לדעתי הטעייה ו"זריית חול" בעיני מליאת המועצה. לאור האמור אני קורא למבקר המועצה להתפטר לאלתר. כן אני קורה ליועץ המשפטי לבחון מחדש האם ההגנה שהוא נותן כיום במשפט עם חברת "קל בנין" היא הגנת הציבור המשלם את שכר טרחתו ועלול לשלם את מלוא המחיר, או לכאורה הגנה על מחדליהם האישיים של אנשי המועצה המעורבים בפרויקט זה. יצוין עוד שהנושא הועבר כבר בזמנו למשרד הפנים שהעביר את הנושא גם לטיפול מבקר המדינה. נרדי מילא, חבר מליאה על פני הדברים, יש במסמך זה כדי לייחס למר שטיינמץ, מתוקף תפקידו כמבקר העיריה מעילה באמון הציבור, בכך שהכשיר את התנהלות ראש מועצת בית אריה שבמועד הרלוונטי החליט להחליף את החברה המטפלת בטיהור השפכים בבית אריה, "קל בניין" בחברה אחרת, "טל", ללא מכרז, ובנסיבות, שלדעת מילר, אינן ראויות, אם לא מעבר לכך. נושא זה עתיד להוות את עמוד התווך לדיון בטענות שטיינמץ. במוקד הגנת מילר טענת "אמת דיברתי": לשיטתו ביקורתו על התנהלות שטיינמץ - מבוססת. 3. עילת התביעה שבפי מילר כמפורט בפרק ג' של התביעה שכנגד, עילתה בטענה, שדברים שאמר עליו שטיינמץ, פרסומים, אמירות פוגעות, התייחסות בכתב שכונתה "דו"ח בדיקה בנושא קובלנתו של נרדי מילר" מיום 14.6.2007, ועוד, היוו לשון הרע, ואף היה בהם כדי להביא לכך שבהמשך הודח מילר מתפקידו כיושב ראש וועדת הביקורת. התביעה שכנגד מפרטת ציטוטים המיוחסים לשטיינמץ, עיקרם אף אינו במחלוקת, המגלמים בחובם חוסר אמון מתמשך וחוסר הערכה של שטיינמץ כלפי מילר. בחינת מעט המחזיק את המרובה, אביא אך מעט מדברי שטיינמץ במישורים אלה: "חוששתני שישנם כאן מניעים אישיים נסתרים שהביאו את המנכ"ל לומר דברים כל כך חריפים ולא מדויקים, שאינם יאים לאף עובד, קל וחומר לגבי בעל תפקיד בכיר, הסיבות האמיתיות לאמירתם נותרו לגבי בבחינת חידה, אך לדעתי, טוב יעשה המנכ"ל אם יתנצל בפני הגזבר... " (סעיף 4 לדו"ח מיום 4.6.2007). ובמכתב אחר, מיום 5.4.2009, למשל, כי: "... מסקנותיך המוטעות בנושאים הנדונים, הן פועל יוצא הכרחי מאי הבנת החומר, כאמור לעיל, שגוררת בעקבותיה ערבוב מדהים של מושגים שונים ללא מכנה משותף ביניהם....". 4. העילה שבפי שטיינמץ - דיון א. כלל ועיקר. על בית המשפט בהליך מהסוג שעל הפרק, שבמרכזו מבקר הנהנה מהגנות החוק (מבקר של רשות מקומית במקרה דנן), להבחין, הבחן היטב בין ההגנה המוצקה שיש להעניק לו ביחס לפעולותיו, בכלל זה, גם ביקורתו והתבטאויותיו, ככל שאלה נעשו במסגרת תפקידו, לבין מצבים, כבפרשתנו, כשהמבקר עצמו נוקט בהליך אזרחי. שעה שעל הפרק הליך אזרחי בו נקט המבקר עצמו, למעשה, כאדם פרטי, גם אם כממלא תפקיד בתחום הביקורת, מחויב הוא להוכיח את טענותיו ולהתמודד בזירה האזרחית עם טענות ההגנה של מי שסבר, הוא בעצמו, לתבוע. גם אם אף בהליך מסוג זה לא ראוי לבית המשפט להתעלם מכך, שעל הפרק תובע אזרחי הממלא תפקיד של מבקר, עדיין בפני בית המשפט הליך המתנהל בזירה האזרחית, ואין לשלול מהנתבע את ההגנות המוכרות בחוק. ויוטעם, כי אם בכוחו של הנתבע להוכיח אחת מבין טענות ההגנה הקבועות לו בחוק, עשוי הדבר להכביד על התובע, אפילו אם המדובר במבקר. מעמדו השונה של התובע בשני ההליכים עשוי אף להשליך על מסקנות בית המשפט שעתיד להבחין בין התביעה הראשונית שעתידה להתברר תוך שתינתן הבכורה לשיקולים האזרחיים המקובלים במסגרת הליך המתנהל על פי חוק איסור לשון הרע, לבין התביעה שכנגד, בה יינתן משקל מכריע להגנה הניתנת למבקר במסגרת תפקידו, כשגם לשיקולי מדיניות משקל מכריע בפסיקת בית המשפט. ומכאן, לתביעת שטיינמץ. ב. כאמור, במוקד נספח ב' המגלם לטענת שטיינמץ את לשון הרע שהפנה כלפיו מילר, התנהלות ראש מועצת בית אריה בנושא המכון לטיהור שפכים [להלן: "המט"ש"]. בשים לב לאמור, משעה שבמוקד הדיון תביעת לשון הרע של מבקר המועצה בגין התבטאויות על ידי מי שהיה יושב ראש וועדת הביקורת כלפיו להעדר ביקורת סבירה בקשר למט"ש, ראוי היה למבקר שיתייצב לדיון כשהוא מוכן היטב, עניינית וראייתית, בין היתר, להצדקת התנהלותו בפרשת המט"ש, למען ילמדנו, שללשון הרע אין אחיזה, ולכל הפחות, שהייתה הדרך בה התנהל כמבקר, בתוך מתחם הסבירות. כמפורט בהרחבה להלן, התייצב המבקר בבית המשפט כשלגבי עובדות רלוונטיות הנוגעות למט"ש, השיב שהדברים לא זכורים לו, זאת גם ביחס לרכיבים שמעט תמוה שהוא לא ידע אותם או לא זכר לגביהם מספיק, ואשר לדברים שזכר, יש מקום לספיקות רבים בשאלה האם יש בהם כדי ללמד על התנהלות, שהיתה מבחינתו, במתחם הסבירות למבקר. ומן הכלל אל הפרט. ג. כפתיח להמשך הדברים נמצא להביא את דברי שטיינמץ שנשאל לגבי תפקוד המועצה בנושא המט"ש והשיב, כי: "התפקוד היה ללא דופי" [עמוד 27 שורה 21 לפרוטוקול]. אין מחלוקת שהבעיה שנוצרה בעניין המט"ש התאפיינה בדחיפות: מסכימים לכך, הן שטיינמץ ועדיו, והן מילר. בנימוק זה נאחז ראש מועצת בית אריה כשהוביל לפטור ממכרז. ייתכן שניתן היה לקבל את עמדתו של מבקר הסובר שבאילוצי הזמן ובנסיבות הדחופות, נמנע ממנו לבצע ביקורת סבירה. ואולם, לא זו הייתה גרסתו. גרס שטיינמץ שהביקורת בה נקט "כיסתה את הנושא", וכאמור, הייתה היא ללא דופי: "בהחלט התייחסתי לתפקוד המועצה בנושא המט"ש" [עמוד 27 שורות 18 - 19 לפרוטוקול]. במצב דברים זה, יש, אכן, מקום לדיון בטענות מילר, שביקש להוכיח שההתנהלות בנושא המט"ש לא עמדה בסטנדרט הראוי, למרות הגיבוי שניתן לכך על ידי שטיינמץ. ד. הגם שלא נכלל הדבר בחומר הראיות, ומנוע לפיכך בית המשפט לבסס עליו את פסיקתו, נמצא לפתוח בנתון מרכזי, שהתגבש, ככל הנראה, רק לאחר הגשת תצהירי העדות: פסק דין שנתן בית משפט זה (מותב נכבד אחר), בתביעת ראש המועצה עצמו כלפי מילר בגין לשון הרע באותו הקשר בדיוק: ההתנהלות לפטור ממכרז בעניין המט"ש. לדברי בא כוח מילר ששטיינמץ ובא כוחו הנכבד לא ביקשו להכחישם, ניתן בתקופה שבין הגשת התצהירים לדיון בבית המשפט פסק דין בתביעה האמורה. גם בית המשפט דהתם בחן את פעולות ראש המועצה, ובניגוד לעמדת המבקר, הגיע, ככל הנראה, למסקנה, שדופי, במעשיו של ראש המועצה, היה גם היה [לדברי בא כוח מילר בחקירתו הנגדית, על הפרק פסק דינו של בית משפט זה בת.א. 12500/08, ראה, בין היתר, בעמוד 9 שורה 12 לפרוטוקול]. באשר, כאמור, אין לפסק דין זה מעמד במסגרת ראיותיו של ההליך דנן, אסתפק בנקודה זו בכך שאציין את תמיהת בית המשפט על כך, ששטיינמץ ועדיו, לפחות לגרסתם, לא מצאו כלל זמן או עניין לקרוא אותו. זאת, הגם, שעתה בפנינו הליך המתמקד באותו נושא בדיוק, שאלת תקינות התנהלות מועצת בית אריה בעניין המט"ש. עדו הראשון של שטיינמץ, מר לי-טוב, גזבר במועצה, השיב שקרא את פסק הדין, אך, כלשונו: "לא בעיון רב" [עמוד 9 שורה 19 לפרוטוקול; ואם נחוץ אישור בכך שלא מצא עד זה עניין בפסק הדין, יבואו דבריו באותה מגמה בהמשך - ראה עמוד 10 שורה 2 לפרוטוקול]. באותה מגמה נקט גם העד כתבן, מהנדס המועצה המקומית בית אריה, ולמרבה הפלא, למדנו, שגם שטיינמץ, הגם שידע היטב שהתביעה שהגיש מתמקדת בפרשת המט"ש, לא מצא עניין וזמן לקרוא פסק דין זה - ראה בדבריו המפורשים בעמוד 29 שורה 9 לפרוטוקול. מכל מקום, בהינתן שאכן פסק בית המשפט את דברו לחובת התנהלות ראש המועצה בפרשת המט"ש בפסיקה שהתמקדה, כמוה כבפרשתנו, בטענה בגין לשון הרע, עשוי הדבר להקרין, גם אם, אולי, מעט בעקיפין, גם על המבקר: מבקר הסבור שבנושא מסוים הייתה התנהלות המועצה ללא דופי ובמעלה הדרך מתברר ששונה היה מצב הדברים, גם ביקורתו בנסיבות אלה מוטלת בספק. ומכאן לתשובותיו של שטיינמץ בחקירתו הנגדית, ואת תשובותיו, לבטח, ניתן לראות כמהוות את עמוד התווך של חומר הראיות בעניין. ה. כפתיח לדיון בשאלת טיב התנהלותו של המבקר נמצא לקבוע שמלאכת הביקורת, בצד חשיבותה הקריטית, טעונה גם מקצועיות, ובפרט, שתתבסס הביקורת על מקורות בלתי תלויים, עצמאיים, כאלה שיוכלו לזרות אור על הנושא שבמוקד הביקורת, ושאין מקורם במבוקר עצמו - הוא או אנשיו:- לצד בחינת כישוריו של המועמד והיכרותו את הארגון, כורכת הפעלה ראויה של שיקול-הדעת גם הקפדה על מינויו של מבקר שיהיה עצמאי, בלתי תלוי ושאינו מצוי במצב של ניגוד עניינים.. אכן, יכולתו של המבקר למלא את תפקידו קשורה קשר הדוק ליכולתו לפעול תוך כדי אי-תלות וניטרליות" [בג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נ"ז(3) 84, 92]. הגם שאין לכך תוקף משפטי כלשהו, נמצא, גם אם במאמר מוסגר, להביא מהקוד האתי של מבקרי פנים כפי שפורסם באתר 'לשכת המבקרים הפנימיים ישראל' (WWW.OIA.ORG.IL), הקובע בסעיף 3.4, את "... מחויבותו של מבקר פנים.. לפעול בשיקול דעת עצמאי...". פשיטא ופשיטא, שביקורת שמתבססת בלבדית, או כמעט בלבדית, על דברי המבוקרים, ערכה אינו רב, אם בכלל. ועתה, צא וראה, כיצד לדברי שטיינמץ עצמו ביצע הוא את הביקורת שלימדה את כולנו שהתנהלה המועצה ללא דופי, ועוד במצב בו ניתן פטור ממכרז, היינו מצב דברים שמחייב יתר זהירות ועירנות גדולה שבעתיים מצד המבקר. וכאמור, בהתבסס רק, ואך ורק, על עדות שטיינמץ עצמו, כך התבצעה עבודתו: 1. תחילה נשאל המבקר האם ראה מסמך בדבר הכדאיות הכלכלית של הגוף שנבחר לביצוע המט"ש. לתשובתו, המעט פתלתלה של שטיינמץ - ראה עמוד 28 לפרוטוקול, אך, מכל מקום, לסופו של דיון בתשובותיו, אם תרצה למצוא אישור, ולו גם כלשהוא, לבדיקת הכדאיות הכלכלית של המהלך, אם לא ממקור עצמאי, לפחות ממסמך ראוי עליו התבססה מועצת בית אריה עצמה, לא תמצא. 2. וכיצד בוצעה "ביקורת" זאת? המבקר שוחח עם מהנדס המועצה, מן הסתם, אחד המבוקרים, והשתכנע מדבריו: "... מבחינתי שיחה עם המהנדס מספיקה" [עמוד 31 שורה 11 לפרוטוקול]. 3. כזכור, התנהל הטיפול במט"ש ובהחלפת הזכיינים תחת פטור ממכרז. לכשנשאל המבקר האם ראה מסמך משפטי מהיועץ המשפטי שמאפשר פטור ממכרז, למדנו מפיו כי: "לא ראיתי במו עיני את הגובה של האוורסט, אני יודע מה גובהו" [עמוד 31 שורה 14 לפרוטוקול]. למדנו מפרשנינו, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכנראה, משמעות תשובת שטיינמץ, הינה, שלא ראה הוא מסמך בדבר פטור ממכרז, אבל למרות זאת הוא יודע על דבר קיומו. 4. מכל מקום, לא נצרך בית המשפט לפרשנויות. לאחר שחזר בא כוח מילר על שאלתו נענה, כי: "לא זוכר אם ראיתי מסמך או דיברתי עם היועץ המשפטי. מבחינתי זה היינו הך" [שם, שורה 16 לפרוטוקול]. עתה כבר למדנו, שעצם ההחלטה למתן פטור ממכרז, נושא, אשר, לבטח, ראוי היה שיעבור ביקורת משכנעת, ולכל הפחות, ראוי היה שיוביל את המבקר ליתר עירנות, זאת, בשים לב, לכך שהליך מכרזי לא בוצע, למעשה לא נבדקה כלל. מעל הצורך, יוטעם, שמבקר שאינו משתכנע אגב ביקורת עניינית והפעלת שיקול דעת עצמאי שמתן פטור ממכרז היה מוצדק בשם לב לנסיבות העניין, וחשוב מכך, שלא בחן שלמרות הפטור בוצע הליך מוסדר ונקי, לא מילא את תפקידו כנדרש. ו. מבקר הסבור שדי בשיחה עם הגורמים המבוקרים - קודם ציינו את המהנדס ועתה למדנו שגם היועץ המשפטי בכלל זה - ביקורתו, לאו ביקורת היא. ולכשהובאה במסגרת החקירה הנגדית תמיהה ביחס להתנהלות זו, למדנו מפי מבקר המועצה כי: "למה? כי אני לא מאמין ליועץ המשפטי? איפה אנו עובדים, באיזה מערכת? כל אחד חושד בכולם?" [עמוד 32 שורות 15-14 לפרוטוקול]. אך תפקידו של מבקר להימנע מלצאת מתוך הנחה שהמבוקרים תמיד צודקים: זו מהות תפקידו, ומעט תמוה בעיני שאין הדבר ברור לו לחלוטין. ראוי להעניק למבוקרים את מלוא הכבוד הראוי, אך במקביל להניח שראויה מלאכתם לבדיקה וביקורת, ובדיוק למטרה זו נועד מוסד המבקר. שווה בנפשך, שיסתפק מבקר המדינה במסגרת ביצוע תפקידו בקבלת תשובות שרי הממשלה ומנהלי הגופים המבוקרים, שמן הסתם לא ינסו, אלא להצדיק את מעשיהם, ויבסס על כך את דוחות הביקורת המוגשים על ידו מידי שנה בשנה. וכך, למעשה, תופס שטיינמץ את משמעות תפקידו. ברם, תפקידו של מבקר לעשות את תפקידו ולהתבסס על ההנחה שהמבוקרים עשויים לטעות, במקרים מסוימים אף מעבר לכך, ומבקר שאינו מבין שאין הוא יכול להסתמך ולבסס את מסקנותיו אך ורק על דברי המבוקרים, לוקה בתפיסת-חסר בהבנת משמעות תפקידו והאחריות הגלומה במוסד הביקורת, ואף ייתכן שנקטתי בדבריי במעט לשון של המעטה. ז. באספקלריה המשפטית, ותוך מתן דגש לכך שבמוקד המחלקות ביקורת שנועדה להתמקד בהתנהלותה הכספית של המועצה והביקורת במישור זה ( - נושא המט"ש), שימת לב מיוחדת בנקודה זו לסעיף 145ד(א) לצו המועצות המקומיות, תשי"א - 1950, שבמסגרת פירוט תפקידו של המבקר, מדגיש את חשיבות הביקורת במישור זה [ההדגשות שלי - א. ר.]: 145ד. (א) ואלה תפקידי המבקר: (1) לבדוק אם פעולות המועצה, לרבות פעולות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, נעשו כדין בידי המוסמך לעשותם תוך שמירה על טוהר המידות ועקרונות היעילות והחסכון; (2) לבדוק את פעולות עובדי המועצה; (3) לבדוק אם הוראות הנוהל של המועצה מבטיחות קיום הוראות כל דין, טוהר המידות ועקרונות היעילות והחסכון; (4) לבקר את הנהלת החשבונות של המועצה ולבדוק אם דרכי החזקת כספי המועצה והחזקת רכושה ושמירתו מניחות את הדעת; (5) לבדוק אם תוקנו הליקויים בהנהלת ענייני המועצה שעליהם הצביע המבקר או מבקר המדינה. שימת לב שטוהר ההתנהלות הכספית נזכר פעמיים. ח. מילר - קו ההגנה. במצב בו תוקף אדם, ולענייננו אף אין חשיבות לכך שמדובר בנבחר ציבור, את מבקר המועצה המקומית על דרך התנהלותו, שהיה בה כדי לגבות את הגוף המבוקר בנסיבות שלא הצדיקו את הדבר, עומדות לו, למפרסם, ההגנות הקבועות בחוק. כאמור, במוקד הגנת מילר, טענת "אמת דיברתי" וכלשון סעיף 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"; ראה גם א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 215. מהות דברי הביקורת בהם נקט מילר, שמגולמים בנספח ב' אינם מייחסים למבקר המועצה המקומית שחיתות חדה וחריפה, אלא את "התעלמותו" ו"שתיקתו הרועמת" [ראה סעיף 1 סיפא של המסמך]. ומעבר לכך, כמודגש במסמך זה, מיוחס למבקר - "הצטרפותו המלאה למצגים שלדעתי יש עימם הטעיית מליאת המועצה ומנהלת הביוב על ידי ראש המועצה מר אבי נעים" [בכיתוב מודגש - סעיף 1 למסמך למטה]. משעה שהוכחה הבעייתיות היתרה בביקורת שערך מבקר המועצה המקומית, אף בהנחה שניתן לכנות זאת כך, אין מקום לראות בדברים בחינת לשון הרע ותקיפות לגביהן ההגנות הקבועות בחוק. אף הנתונים (סכומים והספקים) המצוינים במסמך (נספח ב' לכה"ת), ואשר על בסיסם גיבש מילר את דעתו, לא נסתרו, והכיצד ייסתרו?!: הרי, כאמור, לא סבר מבקר המועצה המקומית לנקוט בבדיקה עצמאית של נתוני הכדאיות עליהם התבסס ראש המועצה. ומכאן, ועד לגיבוי מלא לראש המועצה, קצרה הדרך. ברור, אפוא, שאין כל בסיס לטענת שטיינמץ שנתונים אלה שעליהם התבססה ליבת הביקורת של מילר - שגויים ומוטעים: הוא עצמו לא סבר לבדוק זאת. ט. ואם בכך לא די, עומדת למילר גם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק - במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ..... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; בנקודה זו יוטעם, שמתחייבת אבחנה בין סגנונו של מילר, שמתאפיין, אכן, בעמדה לעומתית בוטה כלפי המבקר, לבין ליבת התוכן של ביקורתו, ומשעה שמאמין הוא בכנות ביקורתו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, עומדת לו הגנת תם הלב: "דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו... לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה.. מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש". [רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (פורסם)]. על פני הדברים, משקף הפרסום את דעתו האמיתית של מילר. כללו של דיון, ייתכן שבסגנון דבריו של מילר היה מן הבוטה, וייתכן אף שנטה סגנונו במעט לעבר הקיצוני. ואולם, כפי שמוסמך ונדרש המבקר לחשוף את ביקורתו כלפי המבוקרים, מוסמך גם הציבור לתת ביטוי להסתייגותו מעבודת המבקר, ובלבד, שאין הדברים, נעדרי בסיס. ייתכן, שבמצב דברים אחר, הייתה עומדת למבקר הגנה מכוח תפקידו, מפני טענות כלפיו, וזאת, על יסוד דברי חקיקה ומדיניות שיפוטית שאליהן אכן יתייחס בית המשפט בהמשך דבריו (במסגרת הדיון בתביעה שכנגד). ואולם, פשיטא, שלא עומדות למבקר הגנות אלה מקום שעל הפרק הליך אזרחי מובהק שהוא נקט בו בעצמו: אם ולאחר שמעלה אדם או איש ציבור אחר ביקורת כלפי המבקר, ובעקבות ביקורת זו סובר המבקר להגיש תביעה אזרחית כלפי אותו אדם, אין סיבה ואין הצדקה שלא תעמודנה לאותו אדם, מי שביקר את מעשי המבקר קודם לכן, לפחות אותן הגנות הקבועות בחוק למי שנתבע בגין לשון הרע. 5. התביעה שכנגד א. ראשית אציין, שבחנתי בקפידה את דברי מילר כלפי שטיינמץ, ויותר משיש בהם כדי להוות דברי לשון הרע, יש בהם כדי ללמד על משבר האמון העמוק בין הצדדים ועל מערכת היחסים העכורה עד מאוד שהתהוותה ביניהם. יש בדברי שטיינמץ ביטוי להערכתו השלילית למניעים פסולים להתנהלותו הלעומתית של מילר כלפי ראש המועצה, ובהמשך לכך, כמובן, גם כלפיו; יש בהם ביטוי לעמדתו שאין מילר מבין כלל את הנושאים שהוא, מבקר המועצה, עוסק בהם, ומעבר לאמור, כאמור, יש בהם ביטוי לתהום העמוקה שנפערה בין יושב ראש וועדת הביקורת, דאז, לבין ראש המועצה, אחדים ממלאי התפקידים במועצה ואף מבקר העיריה שגיבה את מעשיהם. עם זאת, במישור הסגנוני, על הפרק שני בעלי דין שבדבריהם זה על זה לא הקפידו על עדינות יתרה, ונימוס ורגישות לא הייתה המאפיין העיקרי של ההתבטאויות - כאמור, משני הצדדים. ב. ואולם, מעבר לכך, עומדת לשטיינמץ חסינות כללית ונרחבת למעשיו. חסינותו של המבקר מפני תביעה בלשון הרע מעוגנת בסעיף 13 (9) לחוק, הקובעת: לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: .... (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". ואף הפסיקה אמרה את דברה בנידון דידן: בהתאם להלכה שהשתרשה, העניק המחוקק בסעיף 13(9) לחוק, חסינות מוחלטת לפרסומים הנוגעים לביצוע תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות [ע"א 211/82 ננס נ' ד"ר פלורו, פ"ד מ(1), 210, 215]. ויתר על כן - החסינות אינה תלויה באמיתות הדברים [א. שנהר, דיני לשון הרע, (תשנ"ז - 1997), 191]. ער אני לטענות מילר שהדגיש, למשל בסעיף 5 לתביעה הנגדית שהגיש, שאין החוק נועד להגן על פרסומים, כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע, שיסודם בזדון או במניעים פסולים. במאמר מוסגר אציין, שייתכן שהיה מקום דווקא לטענה, שלא פורטה, שנועדה הגנת המחוקק, בפרט, להגנה על המבקר, מפני המבוקר, ולא על הגנתו ממקורות אחרים. זאת, שהרי, עיקר החשש עימו סבר המחוקק להתמודד, הינו שיבקש המבוקר 'לבוא חשבון' עם מבקר שעושה את מלאכתו נאמנה, ולא עם מצב דברים כבפרשתנו. עם זאת, בנקודה זו יש מקום גם לשיקולי מדיניות כלליים. ראוי המבקר - בין אם במסגרת מוניציפאלית ובין במסגרות רחבות יותר, להגנה מוצקה ונרחבת, וייתכן שניתן לקבוע שראוי להעניק למבקר הגנה כמעט אבסולוטית. נחוץ הדבר כדי להגן על מוסד הביקורת שחשיבותו לא תסולא בפז, וייתכן שאף אם בנסיבות מסוימות תוענק למוסד הביקורת הגנת יתר, ראוי הדבר. המדיניות השיפוטית הראויה חייבת, לטעמי, לתת לעיקרון זה משקל רב מאוד, אם לא מכריע. פעמים, אפילו הגנת יתר, מוצדקת ונדרשת, ודומה, כך סבור גם המחוקק. ג. ומכאן, חזרה למילר. לטענתו כאמור, גם את הדחתו מראשות ועדת הביקורת ראוי לייחס לכשליו של שטיינמץ. ברם, לא כלאחר יד ניתן לייחס הדחות פוליטיות למחלוקת עם מבקר. זאת, הן מהותית, ומה גם שמי שלטענתו הודח (מילר), לא היה כלל המבוקר, והן עובדתית. אך מעבר לכל זאת, נדרש בית המשפט לקביעת מדיניות, שיש להוציא את המבקר לחלוטין מ"המשחק הפוליטי". ולטעמי, די בעיקרון רב חשיבות זה, כדי להביא לדחיית טענות מילר. 6. סוף דבר - דין התביעות לדחייה; בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. רשויות מקומיותלשון הרע / הוצאת דיבה