טוען כי עפ"י הוראות סעיף ו' לחוק הירושה תשכ"ס 1965 אחראים היורשים לחובות העיזבון, אלא שאחריותם עשויה להיות מוגבלת בחוק. לפיכך, יש לדחות לטענת התובע את הטענה הסתמית העולה בסעיף 19 לכתב הגנתם, לפיה כתב התביעה אינו מסביר את העילה נגדם, ואם אחריותם מוגבלת שיוכיחו זאת. העדר הבאת ראיות או העדתם פועלת לחובתם כמי שלא עמדו בהוכחת נטל זו. אעיר, כי הנתבעים 2 ו-3 נתבעו אישית ואף לא צוין בכותרת כתב התביעה, כי הם נתבעים בשם עזבונו של המנוח אוריאל בן אור ז"ל מכוח צו הירושה. מכל מקום בסיכומיו מבהיר ב"כ הנתבעים כי בכתב התביעה, בתצהיר התובע ועדיו לא נטען דבר וחצי דבר כנגד הנתבעים 2 ו -3, באופן אישי, לא נעשה גם קישור בין התחייבויות, הפרות , מעשים או מחדלים שפורטו בכתב התביעה לנתבעים 2 ו-3. אני מוצא טענות אלה נכונות, אך לא אסתפק בכך ואעבור להתייחסות הנוגעת לטענות ב"כ הנתבעים להשתקים שפוטיים ומעשי בית הדין החלים הן ביחס לנתבעים 2 ו-3 אך גם ביחס לנתבעת 1 אשר אליה נדרשת הרמת מסך ממנהלה אליה. בטרם אתייחס לסוגיה זו אני מפנה פעם נוספת לעדותו של התובע בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 6/11/12, שם נשאל התובע כמה כסף הוא תובע ועל מה וכך העיד התובע, (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 12-25): "אני עונה שהסכום שאני תובע 200,000 ₪ משום שהנזק נגרם לי עולה על מיליון ₪. בזמן שהגשתי את התביעה האגרה הייתה מאוד כבדה עלי, המנוח גרם לי סידרה של פעולות שגרמו לי לסגור את העסק ולדעתי הוא רימה אותי די מהרגע הראשון, לא יודע אם במהלך ההסכם (הסכם השותפות בין המנוח והתובע - הערה שלי השופט ע. נווה) או כמה שניות אחרי שהתחיל הוא היה חייב לי כסף לטענת סדר גודל של 70,000 ₪ שאותם לא תבעתי. הקמתי עסק, בא אלי מישהו שאמר שהוא ישקיע כי המצרים שלי נהדרים, הוא שילם סכום לא גדול, אבל הוא מאוד הרשים אותי". וכאן מפרט התובע את התנהגות המנוח בעת קיום השותפות: "הוא העביר עובדים, וציוד וידע מקצועי למתחרה הישיר שלי בכפר הורדים". "עובדים שנשארו אצלי ולא רצו לעבור, הוא איים עליהם והתנהג כלפיהם באלימות, כמעט פיזית וגרם להם לעזוב אותי. הוא דאג שלא ישולם כסף למעסיקים ועובדים". וממשיך התובע ומעיד "תבעתי את החברה משום שהוא פעל בשם החברה ההסכם שלי היה עם החברה והוא פעל בשמה... היום אני יודע להעריך טוב יותר את הנזקים מאשר הגשתי את התביעה מאחר שאני רואה את ההשלכות שנגרמות". עדותו של התובע חשובה מאוד והיא מכילה מס' נקודות עובדתיות הטעונות הכרעה. ראשית, התובע מעריך את נזקיו בכמיליון שקל, אך תבע 200,000 ₪ בלבד (משיקולי אגרה בין השאר), כאשר גם ויתר על הלוואה פרטית בסך 70,000 ₪ מערכת שיקולים שכזו אומרת "דרשני". התובע טוען, כי המנוח רימה אותו מהרגע הראשון, כלומר עלי להעמיד תשתית ראייתית הגבוהה מ 51% עפ"י עודף מאזן ההסתברות, ואני מסכים עם ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי לאור אופייה של התביעה כתביעת עיזבון והרמת מסך נטל הראיה ממילא מוגבר. התובע העיד בהקשר זה מספר עדים ואציין אותם - הוא העיד את בת זוגתו לחיים של המנוח ד"ר קליין אורלי (שהעידה ללא תצהיר) ואת העובדים הגב' נירית טוטל, הגב' סיגל מואיסיס והגב' לירון אפרתי. לא למדתי מעדותם כלל ועיקר, כי הוכח שהתובע פעל בניגוד אינטרסים ביחס לשותפות עם התובע והעביר ידע וציוד למתחרה, לא למדתי על אלימות פיזית או מילולית כלפי עובדים, דבר שגרם להם לעזוב. כנראה שהמנוח היה אדם שמסוגל להיות מקסים ונחמד, אך גם בוטה וקשה, אך מכאן ועד קבלת טענות התובע הדרך ארוכה, וכאשר מדובר בנטל הגבוה מזה עפ"י "עודף מאזן ההסתברות". עדותו של חברתו לחיים ד"ר קליין לימדה אותי דברים מעניינים על מערכת היחסים שבין התובע והמנוח, בעמ' 17 לפרוטוקול ביהמ"ש מיום 6.11.12 היא מעידה: "כשאייל ואורי התקשרו קשר עסקי, שוב לא היינו בקשר, כשחזרנו להיות בקשר במהלך 7/07 אז הוא כבר עבד עם אייל. הם עבדו בהקשר של העיתון שלנו בכפר הוורדים והשם של אייל עלה בהתלהבות מהעיתון ואיך הם הולכים לעשות דברים ענקיים ביחד, ולהרחיב את העיתון ובהדרגה תוך שבועות הייתה אכזבה. אני זוכרת שיום אחד כשהוא ישב אצלו בבית ואני קפצתי אליו, אני זוכרת אותו אומר לאייל הוא כמו שחקן כדורסל, אבל הוא לא מוסר ואייל לא יודע אבל הוא עומד לשחרר אותו". עדות זו מנוצלת ע"י שני הצדדים בסיכומיהם כדי להצדיק כל אחד את טענותיו - לטענת ב"כ הנתבעים הדבר מלמד, כי המנוח בא בכוונות טובות, עם רצון להשקיע ולהתפתח, ללא כל כוונות מרמה, אך התאכזב מהתובע לכן גם רצה לסיים את העניין. לטעמו של התובע לעומת זאת לעדות הנתבעים הדיבור "לשחרר אותו" מצביעות על כוונותיו הנסתרות של המנוח. לטעמי עדות זו תומכת דווקא בטענת הנתבעים ומצביעה על כך, כי למנוח לא היו כוונות מרמה וזדון, עם תחילת השותפות. אין לי כל סיבה לפקפק בעדותה של ד"ר קליין שנשמעה אמינה ורצינית. הוברר לי במהלך קדמי המשפט בתיק זה ולאחר מכן, כי במקביל להליך זה בפני ועוד קודם לכן ניהלו הצדדים הליכים משפטים לא מעטים, אשר לטעמם ב"כ הנתבעים בבקשתו לדחייה על הסף מהווים בבחינת "מעשה בית דין" והשתק שיפוטי החל על התביעה הנוכחית, ב"כ התובע בסיכומיו הארוכים טוען כי יש לדחות טענות אלה. משכך אתייחס להליכים נוספים שהתקיימו בין הצדדים, חלקם במקביל לתביעה זו , כאשר ב"כ הנתבעים טען שההכרעות השיפוטיות שם סיימו גם את הצורך בהתדיינות בתיק זה (טענה שהתובע דחה וניהל את התיק עד סופו) ההליכים הם : 1. תביעת פירוק השיתוף שנידונה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בפני כב' ס. הנשיא השופט גינת, במהלכה מינה ביהמ"ש את רו"ח אייזנמן אשר דן בהתחשבנות שבין הצדדים ובהמשך עבר התיק לידי השופטת למלשטרייך. 2. תביעת לשון הרע שהוגשה בביהמ"ש בקריות בתיק מס' 8979-09-08 בפני כב' השופטת קלמפנר נבון, ובמהלכה ניתן פס"ד שבו לטענת ב"כ הנתבעים נדונה טענות הזהות לטענות הנטענות בפני והוכרעו כאשר השופטת פסקה פיצוי של 25,000 ₪. בסיכומיו מבהיר ב"כ הנתבעים כי התובע מושתק על פי הכללים שנקבעו בפסיקה לא רק לגבי טענה שעורר בפועל במשפט הקודם והוכרע בה, אלא גם לגבי טענה שיכול היה וצריך היה לעורר בהליך הקודם - בין טענת הגנה ובין טענת תביעה ולא הקפיד לעורר אותה. - ראה ספרו של עו"ד משה קשת "הזכויות הדיוניות והסדרי הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה הוצאת כרמל, מהדורת 2000. כך יכול היה התובע להתייחס לכל טענותיו בנוגע להתנהלות המנוח בפני רו"ח אייזנמן אשר גם , נשלחו אליו שאלות הבהרה וגם נחקר ארוכות בביהמ"ש המחוזי במסגרת המרצת הפתיחה. הזדמנות נוספת הייתה להעלאת נזקי התובע והשוואתם למצבו עובר להקמת השותפות עם המנוח בתיק לשון הרע שהוגש בפני השופטת קלמפנר. בסיכומיו משווה התובע אחת לאחת את העילות הנדרשות בתיק זה לרבות הטענה לעוולה מסחרית וגניבת "עין" ומוצא, כי טענות אלה הועלו או היו צריכות להיות מועלות בהליכים הקודמים ואף הוכרעו. כך קובע פסק דינה של כב' השופטת קלמפנר מיום 5.9.11, כי התובע לא הוכיח את נזקיו וכי לא הייתה כל "גניבת עין" וכך קובעת השופטת בעמ' 9 לפסק דינה שורות 1-6 "התובע טוען כי נזקיו הממונים עומדים ע"ס 299,633 והבהיר כיצד ערך חישוב זה בהתאם לירידה בהכנסות "אשכול" אשר בבעלותו לאחר פרסום המודעה. אלא שלנתונים אלה לא הובאה כל ראיה. לא הוצג לעיוני ולו דו"ח אחד של רווח והפסד / המעיד על אותם הפסדים הנטענים ולא הובא לעדות מטעמו של התובע רו"ח של אשכול אשר יוכל לאשר את שיעור ההפסד הנטען". בסיכומיו מתייחס ב"כ התובע לטענות אלה - התובע מסביר כי תביעת לשון הרע נגד מלין (בפני כב' השופטת קלמפנר) הייתה מצומצמת למדי והתייתרה לפרסום כתבה בעיתון "עלי ורדים" ע"י הנתבעים (שאינם הנתבעים כאן) ומהווה הוצאת דיבה ולשון הרע וכן פרסום כוזב בניגוד לחוק עוולות מסחריות. פרסום אותה כתבה הינו רק חלק קטן ממעללי הנתבע. כאן ובוודאי שלא ניתן לטעון שהתביעה נגד מלין ומערכת העיתון שלו מהווה מצוי "העילה כאן". התובע מפנה לפסק דינה של כב' השופט קלמפנר שם ציינה בעמ' 13 "הנתבע 1 (הוא מר מלין) הודה בפה מלא, כי דעתו לא היתה נוחה מהעניין, אלא שלטענתו המנוח היה אדם אגרסיבי ודרש דרישה חד משמעית כי כך יפורסמו הדברים". פס"ד בעניין מלין מלמד לטענת התובע, כי המנוח הוא, הוא האשם העיקרי בביצוע העוולה שנגרמה לתובע בפרסום הכתבה ולכן הוא זכאי לתבוע גם את המנוח. בהקשר הטענות בדבר מיצוי העילה ביחס להליך פירוק השותפות בפני כב' השופט גינת מפנה התובע לכך, כי רו"ח איזנמן מונה ע"י ס. הנשיא גינת בביהמ"ש המחוזי בחיפה למטרה אחרת "עריכת התחשבנות הנובעת מפירוק השותפות" ולא כל מטרה אחרת וזאת כאשר ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך למנותו לעניינים אחרים (שלא בהסכמת הצדדים) ובוודאי לא עניינים שקשורים בתביעות נזיקין, זאת ועוד הנתבעים הנוכחים לא היו חלק מההליך נשוא המרצת פתיחה זו. אודה על האמת אינני מבין את עמדת התובע - מצד אחד התובע מלין לאורך עדותו וסיכומיו על כך שנפתחו נגדו הליכים משפטיים רבים ע"י המנוח וזאת בין השאר במטרה להתישו ולשבור אותו והוא מגדיר הליכים אלה ברובם כהליכי סרק. מצד שני עומדת בפני התובע בשני הליכים משפטיים יקרים וארוכים אפשרות להציג את כל טענותיו ומשום מה הוא נמנע מכך . מה הסיבה שהתובע בחר שלא לתבוע בתביעת לשון הרע בפני השופטת קלמפנר את המנוח או את עזבונו, אם סבר שהמנוח הוא זה האחראי לנזקיו והרי מר מלין היה העורך האחראי ועפ"י עדותו קיבל הנחיות בהקשר זה מהמנוח. אחרי שהוכרעה תביעת לשון הרע. פתיחתה כנגד יורשי המנוח והחברה נראית בעיני בלתי ראויה ויש לראות בכך "מעשה בית דין" גם אם התובע בחר לצמצם את עילות התביעה ,שלו ואין לו אלא להלין על עצמו בהקשר זה. מורכבת יותר היא הסוגיה הנוגעת לפירוק השותפות בביהמ"ש המחוזי, אמנם המנדט שניתן בתחילה ע"י השופטת גינת עניינו אכן היה התחשבנות בנוגע ל"פירוק השותפות", אך ההליכים לאחר מכן, שאלות הבהרה, העדתו של רו"ח וההליכים שנוהלו בפני כב' השופטת למלשטרייך, לא ברור לי מדוע התובע שטען לנזקים שכאלה, לא ציין אותה כלל ולמעשה התעלם מהם עם תביעתו זו. בדוחק לא אראה בכך "מעשה בית דין" ואבדוק את הטענות, אם אודה על האמת התנהלותו והתנהגותו של התובע בהקשר זה לא ברורה כלל. בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי הימנעות הנתבע מלהביא ראיות , הודאתם באמור בכתב התביעה יש משקל בקבלת עמדתו של התובע להתנהגות העולה כדי אחריות בנזיקין של המנוח. התובע טוען בסיכומיו, כי לאחר כינון השותפות ותוך כדי השותפות רכש המנוח חלק מהעסק והתמורה (א. מלין פרסום והוצאה לאור בע"מ). והעביר אליו עובדים, ציוד, לקוחות וידע מסחרי. בהקשר זה מפנה ב"כ התובע לפסק דינה של כב' השופטת קלמפנר המציינת "מכל העדויות עולה כי התובע (היינו מר אייל כץ) והנתבע (דהיינו מר מלין) התחרו עסקית וכי לנתבע 1 היה בליבו על התובע מזה תקופה ארוכה", עוד טוען התובע, כי המנוח עשה כל שלאל ידו להפסיק את הודעת העיתון "א-לה כפר" (אחד המוצרים המרכזיים של "אשכול") ואם הוצאת מדריך הטלפונים "דפי ורדים" בכך פעל המנוח בניגוד לחוק השותפות ובמיוחד הוראת 34 (8) ו- 39 לחוק. עוד טוען התובע, כי המנוח ניסה להדיחו משימוש כמנכ"ל השותפות ומנוי עו"ד ירון לוינשטיין (שלא הובא לעדות) תחתיו. אומר כך - ראשית לא הוכח לי בראיות, כי המנוח ביצע את אותם טענות שנטענו ע"י התובע, שנית אילו התובע היה תובע בתביעת לשון הרע את המנוח או עזבונו ניתן היה להתרשם ממערכת היחסים המשולשת של התובע - המנוח - מר מלין. למר מלין היה אינטרס שהאש לא תהיה מופנית אליו אלא למנוח ולקבל עמדה שהמנוח חתר תחתיו, רק בשל עדותו במשפט לשון הרע אין בה די, כדי להכשיר ולקבל את טענותיו של התובע. בסיכומיו מציג ב"כ הנתבעים עניין נוסף לטענתו להעדר עילת תביעה לתובע הנוגע גם בקשר ישיר לנזק, שהוא העניין האחרון שידון בפסק דין זה. לטענת ב"כ הנתבעים התובע תובע נזקים שנגרמו למעשה לאחר מועד המכירה לנתבעת 1 (החב' של המנוח). התובע מודה שמכר את כל פרסומיו לנתבע 1 תמורת 38,000 ₪ (מוצג 12 למוצגי הנתבעים), כן הוא מודה שקיבל את מלוא התמורה בגין המכירה בין פרטי הממכר בהסכם המכר / השותפות היה גם מוניטין התובע בכל פרסומיו (מוצג 13 למוצגי הנתבעים). למרות זאת דורש התובע פיצוי על נזקים שנגרמו לפרסומים ולו עצמו, לרבות מוניטין שמכר קודם לכן לנתבעת 1 לאחר שמכרם לנתבעת 1. האם יש להכיר בנזק לממכר שמעלה מוכר לגבי נזקים שנגרמו לממכר לאחר שהקונה השלים הרכישה והעביר לבעלותו את הממכר אני מתקשה עד מאוד לקבל עמדה שכזו, בתיק זה. מעניינת במיוחד בהקשר זה היתה עדותו של העד האחרון מטעם התובע שעמדו על העדתו ונקבעה ישיבה ביהמ"ש במיוחד לכך ישיבה ביום (11.6.13) במהלכה העיד העד מר ניר שילה. מר שילה נשאר לפשר טענותיו בתצהירו ובמכתבים קודמים ששלח אל שני הצדדים, כי בעת מכירת הפרסומים מהתובע לנתבעת 1 לתובע כלל לא היתה זכות למכור אותה מאחר ו"הפרסומים הם שלו". מר שילה נשאל האם הצהרתו והתחייבותו של התובע בהסכם המכר שותפות מיום 5.4.07 (מוצג בעמ' 30 לפרוטוקול) ביהמ"ש מיום 11.6.13 שורות 17-20: "אני חוזר על כך שהניסוח הוא ניסוח אומלל, העיתון הוא שלי וגם אם יהיה כתוב שהעיתון לא שלי זה לא ישנה את העובדה מבחינתי שהעיתון שלי". תשובה זו גורמת לב"כ הנתבעת לשאול אותו "אז מה אנחנו עושים פה?" ותשובתו "אתה צריך לשאול את עצמך" העד ממשיך ומתעקש שלמעשה העיתון נשוא המחלוקת שנמכר בבעלותו עד שנשאל סיום עדותו בעמ' 31, "אם אני הייתי רואה מישהו שבא ומוכר את העיתון, אני הייתי עושה משהו, אתה לא עשית כלום". ותשובתו "סוף מעשה במחשבה תחילה, העיתון האחרון שהוצע למכירה עדיין בבעלותי אז מה הבעיה". לא ברור לי כיצד עולה עדות זו בקנה אחד עם תביעת התובע שהתעקש להביאו לעדות, לא מצאתי תשובות מספיקות בסכומי ב"כ הנתבעת לעדות זו ולטענות הנוגעות לנזקים שנגרמו לממכר לאחר שהקונה השלים הרכישה והעביר לבעלותו את הממכר. מכל המקובץ דלעיל דין התביעה כנגד 3 הנתבעים להדחות. למעלה מן הצורך אתייחס בקיצור נמרץ לעניין הנזק, בהקשר זה הובאה חוו"ד של רואה חשבון אבי כהן. לטענת התובע אותה חוות דעת של רו"ח אבי כהן, מבוססת על הדוחות הכספיים של העסק מראה איך בשנת 2007 חלה נפילה חדה ברווחי התובע עד למצב שמרווח של 129,636 ₪ בשנת 2006 צנח להפסד של 30,000 ש"ח בשנת 2007, זאת בעוד שבשנים 2004 עד 2006 וכן בשנת 2007 עד 2010 (השנה האחרונה לבדיקת המומחה) חל גידול מתמיד ויציב ברווחים. הוברר מעדות המומחה בביהמ"ש כי : לא עיין במסמכים המהותיים ביותר והרלוונטיים בחיים, לא ראה ולא ידע על קיום הסכם מכר מכך בין המנוח והתובע, לא בדק סיבות אפשריות רוחביות לירידה בהיקף הערכים ב 2007 תוך השוואה עם עסקים דומים אחרים בענף , זאת ועוד בעמ' 23 שורה 23 האמור בפרק "כללי" בחוות דעתו מבוסס על מידע מוטעה על קיום שותפות בין הנתבע 1 למנוח וכך הוא מעיד "מציג לך נספחים לתצהירו של אייל. כן אני מציג לך הסכם בין אייל לחברה פסיכומדיצינה מה שכתוב בחוות הדעת שלך בכללי לא נכון" , תשובה - "נכון". ובעמ' 24 שורות 15-16 "תסכים שבהנחה אם העסק נמכר תמורת 38,000 ₪ ב 2007 לאורי והירדן והערך שלו, אזי כל החשבונות שעשית בחוות הדעת שלך תיאורטיות" תשובת המומחה "תאוריה זה לא דבר פסול". לא היה בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית של המומחה כדי ללמד על קיומו של נזק מוכח ובוודאי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הנפילה בהכנסות ב - 2007 , כאשר העסק כבר אינו אצל התובע ובין הטענות הנזיקיות/חוזיות בתביעה זו. מכל המקובץ דלעיל, דין התביעה להידחות. דחית התביעה מחייבת פסיקת הוצאות. 3. שקלתי את כל הנסיבות בתיק זה, לרבות את גובה התביעה , טענות הסף , שתי ישיבות הוכחות וריבוי ההליכים שהתקיימו עד היום בין הצדדים לרבות אי העדת הנתבעים 2 ו- 3. לתובע היתה אפשרות לשקול את המשך צעדיו לאחר מתן פסק דינה של כב' השופטת קלמפנר ואולם, עמד על שמיעת תיקו ומתן פס"ד בעניינו, כך שאינני יכול להתעלם מעובדה זו בעת פסיקת הוצאות. אני פוסק לחובת התובע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ + מע"מ . סכום זה ישלם התובע לנתבעים 1-3 באמצעות בא כוחם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ירושהעיזבוןחוב