הנתבעת טענה כי היא מסרה לתובע את הצ'קים תחת אילוץ של מרמה וסחיטה מצד התובע ומי מטעמו. בשנת 2002 קיבל חמיה, ד"ר ניאזי ג'אפאל הלוואה מהתובע בסך 70,000 ₪ לצורך הקמת המרפאה של חמיה והוסכם, שהפירעון יהיה תוך שנה עם אפשרות להארכת תקופת ההלוואה ותשלום ריבית שנתית בסך 6%. הוסכם גם שתובע יעבוד במרפאה בניקיון בתמורה לתשלום חודשי של 3,000 ₪. העסקתו סוכלה הואיל והתובע, לא המציא תעודת יושר כדרישת קופ"ח כללית מניאזי להמצאתה ( עותק צ'יק והסכם עבודה צורף כנספח לכתב ההגנה). לדידה של הנתבעת, התובע גבה את כספו במשך הזמן ואף מעבר לכך. אינאס עבידאת, קרובת משפחה שעבדה במרפאה שילמה לתובע בשנת 2005 סכום מצטבר בסך 29,900 ₪; התובע קיבל תשלום מהמרפאה בסך של 66,146 ₪: 2,700 ₪ במזומן שולמו לתובע ביום 7.8.2005; סך 4,872 ₪ במזומן שולם ביום 25.8.2005 ותשלום בסך של 58,574 ₪ עבור החוב. בהתאם לכך, ביקש התובע לסגור את תיק ההוצל"פ . בעלה, ד"ר רגאאי ג'אפאל שילם לתובע סך של 11,452 ₪ (4,952 ₪ + 6,500 ₪) ותיק הוצל"פ נוסף, נסגר. חמיה, ד"ר ניאזי ג'אפאל, שילם לתובע סך מצטבר של 77,419 ₪: 30,000 ₪ בשנת 2002; 21,500 ₪ בשנת 2003 ו- 25,919 בשנת 2006 וגם תיק הוצל"פ נגדו, נסגר. הנתבעת טוענת כי עם הזמן ותחת איומיו של התובע ובריונים מטעמו כנגדה שהגיעו למרפאה, הם אילצוה לתת להם 10 צ'קים שלא כדין על סך של 100,000 ₪ לפי מצג שהוצג לה בדבר חוב של ניאזי למרות שהוא סולק כבר, ואף מעבר לכך. הואיל ואין בינה לבין החוב של המרפאה כל זיקהעלה בידי התובע לקבל ממנה את הציקים תחת איומיו ואיום של אנשיו . התובע הבטיח לה שלא יפקיד את הצ'קים עד שאביה המנוח, יחזור מאילת. בהתאם לכך, הוסכם בין אביה המנוח לבין התובע כי התובע יפקיד רק 6 צ'קים ועם פירעונם לא תהיינה לתובע כל טענה בשל החוב והוא יחזיר לה את יתר הצ'קים . אלא מאי, התובע לא השיב את יתרת הצ'קים וטען כי אבדו לו והודיע שאין להם לחשוש שכן, הוא לא יעביר אותם לצד ג' ולא יעשה בהם שימוש. למרות זאת, ההתובע הפקיד את הצ'קים. משכך, טוענת הנתבעת כי החוב בגין ההלוואה נפרע (יותר מכך) והצ'קים הוצאו ממנה בתרמית ותחת איומים. לפיכך ביקשה שהתביעה תידחה. עסקת היסוד: אין חלוק כי התובע הילווה לניאזי ביום 1.1.2002 סך של 70,000 ₪ (18,400$) (להלן-"ההלוואה") לטובת הקמת קליניקה ע"י ניאזי(סעיף 4 לתצהיר הנתבעת וסעיף 2 לתצהיר התובע, נספח א לתצהירו של רגאאי וצילום צ'ק, נספח לבקשה למתן רשות להתגונן). הוכח, כי לנתבעת ולאביה המנוח חסן קווסמה, אין קשר ישיר להלוואה שנתנה לניאזי אפאל בשנת 2002 ( עמ' 6 שורות 2-5 , סעיף 11 לתצהירה של הנתבעת). לדברי התובע בעדותו אף שהנתבעת והמנוח אינם קשורים להלוואה הם ערבו את עצמם בנוגע אליה בכך שהם "תפסו אותו" והודיעו לו שיסגרו את החוב של ניאזי (עמ' 6 שורה 7). משנישאל התובע מדוע זה הנתבעת ובעלה רגגאי ינדבו את המנוח לשלם חוב שלא קשור אל המנוח השיב כי אין לו תשובה וכי לא ידוע לו מה היה ביניהם (עמ' 6 שורה 10 ). הנתבעת, אמרה לו שהם סוגרים את החוב שלו (עמ' 6 שורה 10 סיפא) ואילו לא ערבו את המנוח, הוא לא היה מתערב. הוא כשלעצמו, לא הביא את המנוח למרפאה וכלל לא הכירו. הנתבעת, היא זו שהתקשרה אליו ואמר לו שאביה במרפאה והזמינה אותו לשם ואמרה "בוא לסגור עניין" (עמ' 7 שורה 1) והם אף התחננו בפניו (עמ' 6 שורות 29-32). לאור טענת האיומים שטענה הנתבעת להגנתה בנוגע למתן הציקים, בחנתי בין השאר את גירסתו של התובע לפיה הנתבעת, בעלה והמנוח התערבו מיוזמתם לטובת פרעון החוב. הנתבעת העידה שהתובע ואנשיו, נהגו לבוא למרפאה ואיימו עליהם בקשר לחוב בגין ההלוואה. למרות זאת, היא לא הגישה תלונה במשטרה (עמ' 13 שורות 11-15).לדבריה, לא היה לה כל קשר לחובות של ניאזי (עמ' 13 שורה 16 ו- 23) ולמרות זאת, תחת איומים של התובע היא מסרה את הצ'קים לתובע (עמ' 13 שורות 30-31). לדידה, למסכת האיומים מצד התובע במרפאה, היו עדים נוספים (עמ' 14 שורות 29-32). רג'אאי העיד שלמרות שהוא לא קשור לחוב בגין ההלוואה משנת 2002, משבא אליו התובע ואיים עליהם הוא נאלץ לתת לו כספים בגינה (סעיף 20 שורות 24-25). בקשר למסירת הציקים אמר שהם נמסרו לתובע בעת שהגיע למרפאה ואיים עליהם (עמ' 16 שורה 34, עמ' 17 שורה 8 ו- 20). איומיו של התובע לא היו ארוע חד פעמי כי אם הוא נהג להגיע למרפאה פעמים רבות ולאיים על מנת שישולמו לו כספים (עמ' 17 שורה 2). התובע, הגיע בעצמו וכן שלח אנשים מטעמו בכדי לאיים (עמ' 17 שורות 22-32) כדוגמת יעקוב עבדל חאדר, עותמן דרוויש ומנסרה פריד (עמ' 18 שורות 29-33). הואיל ונשמעו איומים כאמור ואף צעקות כנג הנתבעת, היא פחדה וקראה לאביה לבוא למרפאה (עמ' 19 שורות 3-4). ניאזי, חמיה של התובעת ומי שנטל את ההלוואה מהתובע העיד כי ההלוואה נלקחה לטובת המרפאה החדשה (עמ' 21 שורה 29) וממנה נקנו ריהוט וציוד למרפאה. לדבריו, הוא שילם לתובע את מלוא החוב בגין ההלוואה כאשר פנה לעו"ד שטיפל עבור בתובע בתיק ההוצל"פ (עמ' 24 שורה 16). בפועל, התובע קיבל פי 3 ממה שנתן לו (עמ' 23 שורה 1). התובע ואנשיו, לא הסתפקו בהשמעת איומים כאמור ונטילת הצ'קים במרמה כי אם מאוחר יותר נהרסה המרפאה נהרסה ונסגרה, עקב מעשיהם (עמ' 23 שורות 14-18). לדברי העד ניאזי, התובע הונה את המנוח ולקח מהנתבעת צ'קים מבלי שהוא , ניאזי, ידע על כך אף שהחוב שלו נפרע כבר על ידו (עמ' 22 שורות 9-10 ו- 19-20) ולמנוח, אין כל קשר לחוב ולא יה עליו לשלם דבר בגינו לתובע (עמ' 24 שורה 2 סיפא). רק לאחר שהוא הבהיר למנוח שאין עוד חוב והביאו לעו"ד של התובע שסגר את תיק הוצל"פ קודם לכן עם פרעון החוב (עמ' 22 שורות 22-25) הבין המנוח שהצ'קים נמסרו לתובע לאחר סגירת תיקי בהוצל"פ (עמ' 24 שורה 8) ואינם מגיעים לתובע וכי תשלומים בגינם, היו לריק לרבות מסירת הצ'קים, בהיעדר חוב (עמ' 22 שורות 26-27). מהעדויות השתכנעתי כי לנתבעת ולמנוח לא היתה כל מעורבות בנוגע להלוואה ולא סבירה גרסתו של התובע לפיה הם ערבו את עצמם בנוגע להלוואה מיוזמתם בהסכמתם לפרוע את החוב של ניאזי שהיה ידוע להם עליו. אין ליישב את חלוף מס' שנים ממועד ההלוואה והתנדבותם במפתיע לתובע בהציעם את מימונם ,מבלי שהוכח כי היתה פניה של ניאזי אליהם בנדון בהתחננם לפרוע את החוב של ניאזי. עולה תהייה מגרסת התובע לפיה הנתבעת, בעלה והמנוח יזמו את הפנייה אליו לסילוק החוב משהוכח, כי הם לא ידעו מה גובה החוב בהיעדר ידיעה בנוגע לסכומים ששולמו כבר לתובע בגין ההלוואה. לכך, לא היה מענה לתובע בחקירתו(עמ' 6 שורה 10). יתירה מכך, הנתבעת מסרה לתובע ציקים בסכום כולל בסך של 100,000 ₪ מבלי שהיה בידה וחשוב מכך, בידי התובע ליישב את גובה הסכום בהתאם ליתרת החוב. בעדותו, התובע לא ידע להסביר כיצד הגיע לשיעור חוב בסך של 100,000 ₪ אך טען כי החוב גבוה מסכום זה ובכדי להסדיר את העניין 'סגרנו על 100,000 ₪' (עמ' 5 שורה 17) מבלי שתמך זאת במסמכים להוכחת יתרת החוב. תמוהה גם היעדרותו של החייב ניאזי במעמד הסדר תשלום יתרת החוב וסגירתו , בקבלת הציקים מהנתבעת. התובע הודה שניאזי לא נכח בעת שנמסרו לו 10 הצ'קים לכיסוי החוב בסך 100,000 ₪ (עמ' 5 שורה 29 רישא) ולא סביר שהנתבעת והמנוח קיבלו את דרישתו ללא עוררין ומבלי שניתנה להם ולו גם שהות עובר למסירת הציקים לברר עם ניאזי או עם עו"ד של התובע מהי יתרת החוב. התובע, לא ידע לומר , גם לא בדיעבד , מהו הסכום הכולל ששולם לו והודה בחקירתו שאין לו כל תרשומת בנדון (עמ' 9 שורות 19-22). חיזוק לכך מצאתי בעדותו לפיה בהיותו נתון במאסר, אשתו וצדדי ג' מטעמו גבו כסף מהמרפאה לפרעון החוב בגין ההלוואה (עמ' 5 שורות 6-12). מכל האמור אני למדה, כי נגבו כספים בגין ההלוואה מבלי שהיה ידוע לנתבעת ולבעלה וכן למנוח, מהי יתרת החוב. לא היה גם בידי התובע להשיב כיצד סוכם עם הנתבעת , בעלה והמנוח על גובה הסכום לסילוק מלוא החוב בהיעדר ניאזי ולא הוכחה גרסתו בחקירת הנתבעת ועדיה, לפיה ניאזי סיפר לרג'אאי על יתרת החוב (עמ' 6 שורה 1 , עמ' 6 שורה 18). מאוחר יותר שינה התובע מגרסתו ואמר שהמנוח, ניאזי ובנו רג'אאי, נכחו בסיכום על יתרת החוב (עמ' 11 שורות 22-24) , גרסה שהועלתה בשלב מאוחר ולא השתכנעתי ממהימנותה. יתירה מכך, גם לשיטתו של התובע שולמו לו כספים נוספים בגין החוב במסגרת הליכי הוצל"פ מבלי שהוכיח כי נמסר לנתבעת ובעלה על אותם תשלומים על מנת שיהיה בידם לעמוד על גובה החוב הנכון ומבלי, שטרח להזכיר בתצהירו כי נגבו כספים במסגרת הליכי הוצל"פ ושיעורם. התובע אישר בחקירתו כי לאחר התערבותו של המנוח הוא , ניאזי ורג'אאי פנו ביחד לעוה"ד שלו וטענו בפניו כי ניתנו לו צ'קים בסך 100,000 ₪ ומבלי, שהדבר הוזכר בתצהירו (עמ' 11 שורות 1-3). התובע העיד שכל הצ'קים שהוגשו במסגרת תיק ההוצל"פ כנגד בעלה של הנתבעת, המרפאה וניאזי נמסרו לעוה"ד שלו מר פתחי וכי הוא טיפל בהם. לבסוף, כל התיקים נסגרו והוא מאשר את פעולותיו של עורך הדין שלו (עמ' 10 שורות 9-26). למרות זאת ואף שעו"ד פתחי הודיע בתיקי ההוצל"פ כי החייב הגיע להסדר עם הזוכה ופרע את חובו מושא תיקי ההוצל"פ (ג4, ג5, ד4, ה3, ה4 ו-ה5 לתצהירו של רגאאי) בסך כולל של 89,446 ₪, התכחש התובע בחקירתו לאותן הודעות. לדבריו, לא שולם כסף מזומן כי אם נתנו לו צ'קים לפי בקשת המנוח ממנו ומפאת כבודו ובקשתו ממנו , הוא סגר את תיקי ההוצל"פ (עמ' 11 שורות 26-28). התובע, לא הביא לעדות את עו"ד פתחי על מנת להוכיח כי למרות הודעו לא הוצגו בפניו מסמכים או אישורים של התובע על פירעון החוב. כמו כן, נחישותו בפתיחת הליכי הוצל"פ שונים לצורך גביית החוב, אינה מתיישבת עם גרסתו לפי רק בשל בקשתו של המנוח הוא הביא לסירת התיקים. צפוי היה שהתובע, ישהה את המשך נקיטת הפעולות במסגרת תיק ההוצל"פ עד לפרעון החוב ככל שלשיטתו הציקים נמסרו לצורך פרעון החוב ולא סבירה גרסתו, לפיה הוא מיהר להודיע על החזר החוב למרות שטרם נפרע. מה גם, שלא הוכח מהו האינטרס של התובע לרצות את המנוח, בטרם נפרע החוב . מנגד, לא נסתר תוכנו של נספח ה4 לתצהירו של רגאאי לפיו עו"ד פתחי פרהוד מאשר כי החוב נפרע במלואו במזומן ואף לא נסתרה עדותו של ניאזי לפיה עו"ד פרהום דרש רק מזומן, לסגירת התיק (עמ' 24 שורות 17-19) והתיק כאמור, אכן נסגר. התובע, טען תחילה כי כנגד סגירת תיקי הוצל"פ ניתנו לו הציקים בסך של 100,000 ₪ (עמ' 11 שורות 6-8) ואילו בהמשך עדותו אמר שהחוב גבוה מ- 100,000 ₪ אבל בכדי לסגור את העניין סוכם על סכום זה (עמ' 5 שורה 17). עדות זו, אינה מתיישבת עם הרישומים מתיק ההצול"פ (ה5 לתצהירו של רגאאי) על חוב בסך של 89,446 ₪ ואף עם גרסתו לפיה הם הלכו כולם כאמור, למשרדו של עו"ד פרהוד ואמרו לו כי ניתנו צ'קים של 100,000 ₪ (עמ' 11 שורה 1). מעבר לאי הצגת מלוא הגרסה ע"י התובע בתצהירו ועדותו בשונה מהאמור בסעיף 8 לתצהירו אין ליישב את לוח המועדים לפי גרסת התובע. נטען בדיון כי הצ'קים ניתנו לאחר הגשת התביעה בספטמבר 2009 (עמ' 11 שורה 11) ואילו התובע העיד כי הצ'קים ניתנו לפני סגירת תיקי ההוצל"פ (עמ' 12 שורה 30). כך גם אין ליישב את התהייה כיצד לשיטתו של התובע (סעיף 23 לסיכומיו) הצ'ק הראשון ניתן בתאריך 16.8.2006 בכפוף לסגירת תיקי הוצל"פ בעת שאין חולק שבקשותיו של עו"ד פתחי פרהוד לסגירת התיקים הוגשו כבר ביום 10.8.2006 (ה4) וביום 6.8.2006 (ג4) עוד בטרם מסירת הציקים. הדבר מקבל משנה תוקף שכן לדברי התובע, הצ'קים ניתנו לו לפני שתיק ההוצל"פ נסגרו (עמ' 12 שורה 30). אוסיף, כי אין במתן ציקים קודמים ע"י הנתבעת שכובדו כדי ללמד על מסירתם ללא כפייה ועל קיומו של חוב שכן, הוכח מהעדויות כי רק בשלב מאוחר למסירתם, הודע למנוח ולנתבעת כי תיקי הוצל"פ נסגרו עוד בטרם מסירת שציקים לתובע לפי דרישתו ממנה. הגשת הצ'יקים לפרעון בחלוף פרק זמן ארוך ממסירתם לתובע ורק לאחר פטירתו של המנוח, מנעה את שמיעת גרסתו ועדותו שהיה בה כדי להאיר על נסיבות מסירת הציקים ועל מועד ידיעתו לראשונה, כי הם הציקים נמסרו לריק. לאור כל האמור, אני קובעת כי הצ'קים ניתנו לאחר פרעון החוב מושא תיקי ההוצל"פ וקודם למסירתם, נסגרו כבר התיקים ע"י ב"כ התובע עו"ד פתחי פרהוד (ה4 ו-ג4 לתצהירו של רגאאי) בגין סילוק החוב. בהתאם לכך, עסקת היסוד בו נתנה הנתבעת את הצ'קים אינה בגין החוב של ניאזי ואינה בתמורה לסגירת תיקי הוצל"פ ומבלי שהתובע טען לעסקת יסוד אחרת מההלוואה שבגינה הוא תובע את פרעונם. המסגרת הנורמטיבית : משמוגשת תביעה בעילה שטרית זכאי הנתבע להעלות טענות כנגד אוחז שכרת עמו חוזה הנובע מעסקת היסוד שביניהם וכל טענת הגנה, המועילה כנגד תביעה חוזית תהא רלוונטית גם בין צדדים קרובים לשטר (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי ואח', פ"ד נה(4) 195,193). לפיכך, יש מקום להידרש גם לטענת כפיה לחץ ואיומים בנוגע ליצירת החיוב השטרי להבדיל מגבייתו. כך גם, הפגם שבעסקת היסוד ישליך גם על העילה השטרית (ע"א 352/61 זופוביץ ואח' נ' רייזל ואח', פ"ד טז 1833). בהתאם לכך, ככל תוכח כפייה במתן ההתחייבות עובר למתן השטר, לא יקבל סעד לאכיפתו. סעיף 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש] בעניין חזקה על תמורה ותום לב קובע: (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. (ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. ברע"א 6553/97 אפרים חגאי נ' חברת עבודה חיים בע"מ, פ"ד נ"ב (2), עמ' 355 נפסק כי לאוחז בצ'קים עומדת החזקה על היותו אוחז כשורה. ככל שהזכות הקניינית באחיזתם לוקה באחד הפגמים המנויים בסעיף 29(ב), עובר הנטל לאוחז להוכיח את היותו אוחז כשורה בשטר. לאור זאת נקבע כי על הנתבע לפרש בכתב ההגנה (ובעניינינו בבקשת רשות להתגונן) מה היא טענתו כנגד השטר והפגם שהוטל בזכות הקניין שלו בידי אוחז השטר ובהתאם, להוכיח את טענותיו אלו. משהוכחו טענות אלו ע"י הנתבע, עובר הנטל לתובע להוכיח כי השטר ניתן בתום לב ובעד ערך לאחר הרמאות בהתאם לסעיף 37(2) לפקודת השטרות (ע"א (נצ') 1239/07 אגבריה עבד אלפתאח נ' אסניר הובלות בע"מ, ניתן ביום 26.10.2008). למרות תצהירה של הנתבעת במסגרת בקשת רשות להתגונן (שהתקבלה ככתב הגנה) לא טרח התובע להביא את גרסתו בתצהירו בנוגע לטענת האיומים בהתעלמו ממנה. עדותו, היתה עדות יחידה ולא נסתרו בה עדויותיהם של הנתבעת ובעלה בנדון. התובע טען אמנם בתצהירו (סעיף 6) ובעדותו שהוא לא הגיב להתחמקויותיו של ניאזי מפרעון הההלוואה והעיד שלא דפק על השולחן, לא צעק ולא איים על העובדים במרפאה (עמ' 6 שורות 18-26). בכך אין כדי להועיל שכן, הוכח כי ניאזי לא היה נוכח בעת מתן הצ'קים (עמ' 5 שורה 29 ועמ' 6 שורה 17). בהתאם לקביעותיי לפיהן הציקים לא נמסרו עובר לסגירת תיקי ההוצל"פ ולא על מנת להביא לסגירת התיקים אין ליישב את מסירתם לתובע ע"י הנתבעת כי אם מחמת כפיה, לחץ ואיומים עליה בהצגת מצג בפניה על קיומו של חוב למרות שהתיקים שבגין אותו חוב הם נפתחו בזמנו, נסגרו כבר. בחנתי את שאלת תום הלב של התובע . סעיף 91 לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע:  "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות".  הפסיקה קבעה כי תום לב בדיני השטרות, הוא על פי מבחן סובייקטיבי (ראה ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל, פ"ד לג(3)596 ). מצינו בספרו של המלומד שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, התשס"ז-2007, עמ' 233:  "תום לב סובייקטיבי הוא יושר לב של מקבל הזכות, שלא ידע על פגם בזכויותיו של המעביר. רכישת זכות הנעשית ברשלנות, ואפילו ברשלנות חמורה, איננה נגועה, לפי שיטה זו, בחוסר תום לב. עצימת עיניים והתעלמות מחשדות שהיו לרוכש נחשבים עם זאת, לחוסר תום לב." בנוסף, קיימת דרישה נוספת מעבר לתום לב לפיה רק מי ש"בשעה שסחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה" יהיה אוחז כשורה (סעיף 28(א)(2) סיפא לפקודה). במסגרת זאת, ניתן לצפות מהאוחז כי יסיק מסקנות סבירות והגיוניות מהמידע שברשותו (שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, התשס"ז-2007, עמ' 236). התובע, היה מודע למעשיו בידיעתו שהצ'קים, נועדו להסדיר חוב שאינו חובה של הנתבעת והתנהגותו שהביאה למסירתם לידיו, לא הית התנהגות בתום לב. הציקים נמסרו על פי מצג שהוצג בפני הנתבעת על קיומו של חוב ומבלי שהוכחה ידיעתה על שיעור החוב ולמרות סגירת תיק הוצל"פ עובר למסירתם, בשל פרעון החוב. משכך, לא ניתן כל ערך לצ'קים שנטל התובע מהנתבעת. לאור האמור, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 6,000 ₪ . הערובה שהופקדה, תוחזר לנתבעת ע"י המזכירות. משפט פלילישיקיםסחיטהמרמהאילוץ