טוען התובע, כי סוכן החיתום התרשל כלפיו, שעה שהסכים לקבל אמצעי תשלום מסוג 'הוראת קבע' מבלי שטרח ליידע את התובע, כי קיים נוהל המחייב תשלום לפחות 50% מדמי הביטוח במזומן וכי מתן ההרשאה לבנק אינה מספיקה בכדי "להחיות" את הפוליסה מחדש שהייתה אז בהליך של ביטול. התובע לא קיבל הסבר שקיים סיכון, כי הפוליסה תבוטל חרף הצגת הוראת תשלום, וכי לו הוסבר לו עניין קיומו של הנוהל האמור, הוא היה דואג לביטוח חלופי. עוד נטען, כי התובע הוטעה ע"י סוכן החיתום, שעה שסבר כי עם המצאת הוראת הקבע יש לרכבו כיסוי ביטוחי בתוקף, בעוד שבפועל לא היה די באמצעי תשלום זה כדי "להציל" את הפוליסה מפני ביטול. באשר לאחריותה של חברת הביטוח, טוען התובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת משלוח התראות או הודעות ביטול לתובע, ובכך לא מילאה אחר הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח המסדיר את נושא משלוח התראות בדבר אי תשלום דמי ביטוח בטרם ההודעה על ביטול הפוליסה. עוד נטען, כי אין בעדותה של עדת ההגנה מטעם חברת הביטוח כדי להושיע לנתבעת, שכן מדובר בעובדת המועסקת בצוות הגבייה שלא טיפלה במשלוח ההתראות בעצמה. יתרה מכך, הוכח שכתובתו של התובע לפי מרשם האוכלוסין והצעת הביטוח שונה מן הכתובת אליה נשלחו מכתבי ההתראה, באופן המוכיח את טענת התובע כי מעולם לא קיבל לידיו את מכתבי ההתראה על ביטול הפוליסה. בהתייחס לשאת הנזק, טוען התובע כי השכיל להוכיח את גובה הנזק שנגרם לרכב הצד השלישי בהתאם לחוות דעת שמאית שצורפה לכתב התביעה. כן הוכיח התובע את עצם ביצוע התשלום לצד ג' בהתאם לאמור בסעיף 3 להסכם השיפוי אשר קובע, כי "... חתימת צד ב' על הסכם זה מהווה אישור על קבלת מלוא הסכום". באשר לסוגיית האחריות, נטען כי התמונות שצורפו לחוו"ד השמאי מוכיחות שרכב צד ג' נפגע מאחור, באופן המעיד על אחריות נהג רכב התובע להתרחשות התאונה. עוד נטען, כי סכום הפיצוי שולם לצד השלישי 7 חודשים לאחר אירוע התאונה, מכוח חובתו של התובע להקטין את הנזק, ואחר שסירבה חברת הביטוח להכיר בקיומה של פוליסה ברת- תוקף נכון למועד התאונה. תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות, כיוון שהתובע לא הוכיח את עצם קרות אירוע התאונה, לא כל שכן נסיבותיה, ולא הוכיח אחריות הנהג מטעמו להתרחשותה, משהתברר כי התובע לא היה מעורב אישית באירוע התאונה וכי אחיינו שנהג ברכב בזמן התאונה לא זומן למתן עדות בביהמ"ש. עוד לא הוכח עצם ביצוע תשלום הפיצוי לצד ג' משלא הוצגה אסמכתא, כגון קבלה מצד הניזוק או אישור תשלום, ואף לא טרח התובע לזמן את הצד השלישי למסירת עדות בבית המשפט. עוד נטען, כי דין התביעה כנגד הנתבע להידחות מחמת העדר יריבות ו/או חוסר עילה. לטענתו, תפקידו כבעליה ומנהלה של סוכנות חיתום מטעם חברות ביטוח, ובכללן הנתבעת 2, מסתכם בהפקת פוליסות ביטוח בלבד בהתאם להוראותיה של כל חברה ופנייתם של הסוכנים הישירים של החברות השונות. הנתבע טוען, כי התובע הינו האשם העיקרי והבלעדי בביטול הפוליסה, שעה שנמנע מהסדרת תשלום דמי הביטוח במועדם. נטען כי לסוכן החיתום אין שליטה או קשר לפעולת ביטול הפוליסה שנעשתה על ידי החברה המבטחת בהתאם לתנאי הפוליסה ולנוהל הנהוג אצלה. לטענתו, התובע יודע כי אי הסדרת תשלום דמי הביטוח כעבור 120 ימים מיום הנפקת הפוליסה מחייב את ביטולה. יתרה מזו, התובע ידע על ביטול פוליסת הביטוח כאשר נשלחו אליו שתי התראות בעניין זה, וסוכן החיתום אף הודיע לסוכן הישיר של התובע כי הפוליסה עומדת להתבטל ביום 22.9.10 וכי על התובע להסדיר את חובו באופן מיידי. עוד טוען הנתבע, כי התובע ידע כי אין במסירת טופס ההוראה לחיוב חשבונו כדי לצאת ידי חובתו, מאחר ובאותו שלב בו הפוליסה הייתה עומדת לפני ביטול, הוא נדרש לסלק לפחות 50% מסכום דמי הביטוח באופן מיידי. הנתבע דוחה, בשתי ידיו, את טענות התובע אודות העיכוב בהעברת הוראת הקבע שנתקבלה מאת התובע ביום 8.9.09 לחברת הביטוח, וכן אי גילוי הנוהל המחייב פירעון 50% מסכום הפוליסה במזומן למקרה של אי תשלום סדיר בדמי הביטוח. לטענתו, מדובר בטענות שהינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, כיוון שאין להן כל זכר בכתב התביעה, וביחס אליהן התנגד סוכן החיתום בתוקף. עוד נטען בהקשר זה, כי סוכן החיתום לא ידע ולא יכול היה לדעת בעת מסירת הוראת הקבע כי הפוליסה נמצאת בתהליך ביטול, וכי סוכן החיתום נעדר כל סמכות להחליט בדבר קבלת או סירוב הוראת הקבע וכל תפקידו מסתכם בהעברתה לחברת הביטוח. הנתבע טוען, כי היה על התובע להגיש את תביעתו נגד הסוכן הישיר שטיפל בפוליסת הביטוח ואשר ידע היטב אודות הנוהל הקיים אצל הנתבעת והמחייב תשלום 50% לפחות מסכום הפוליסה במזומן במקרה שבו מצויה הפוליסה בהליך של ביטול. עוד טוען הנתבע, כי הוא לא שימש כסוכן ישיר של התובע ומעולם לא התקשר איתו בחוזה כלשהו או התחייב כלפיו בהתחייבות כלשהיא, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, ומשכך הוא אינו נושא כלפיו באחריות שלוחית. נטען, כי כל תפקידו של סוכן החיתום התחיל לאחר אירוע התאונה, והסתכם בניסיונו כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין לעזור לתובע לאחר שזה האחרון פנה אליו יחד עם הסוכן הישיר להסדרת נושא הכיסוי הביטוחי. טענות הנתבעת 2 את הגנתה ביססה הנתבעת 2 על מספר טענות חלופיות לדחיית התובענה כנגדה, כאשר עיקרן בהעדרו של כיסוי ביטוחי לנזקיו של רכב הצד השלישי במועד קרות התאונה. לשיטתה, פוליסת הביטוח מסוג חבות צד שלישי בוטלה כדין ביום 21.9.09, 3 חודשים עובר לאירוע התאונה הנטענת, אחר שלא שילם התובע את דמי הביטוח כסדרם ובמועדם. הנתבעת טוענת כי עקב אי תשלום דמי הביטוח כאמור, היא שיגרה לתובע שני מכתבי התראה (נ/5, נ/7) המתריעים מפני ביטול הפוליסה, היה ולא יוסדר עניין תשלום דמי הביטוח. מכתבי התראה אלה נשלחו לכתובת שמסר התובע בעצמו בטופס הצעת הביטוח (ת/9). משלא עמד התובע בתשלום דמי הביטוח, בוטלה הפוליסה כדין בהתאם להוראות סעיפים 10, 14 ו- 15 לחוק חוזה הביטוח. לטענת הנתבעת, התובע אף הודה כי הוא ידע שבמידה ולא ישלם את חובו למבטחת, תבוטל הפוליסה. הנתבעת טוענת, כי אין בחתימה על "הוראה לחיוב חשבון" כדי להקים את הפוליסה מחדש, כפי שהדבר הובהר לתובע במכתבי ההתראה ששוגרו אליו. לחלופין נטען, כי הוראה זו התקבלה במשרדי חברת הביטוח רק ביום 18.10.2009, היינו לאחר ביטול הפוליסה ביום 21.9.09, ולכן לא היה בכוחה של ההרשאה לחיוב כדי "להחיות" את הפוליסה ולהקימה מחדש. גם לו הייתה מועברת ההוראה לחיוב החשבון לחברת הביטוח עם קבלתה על ידי סוכן החיתום ביום 8.9.2009, לא היה בכך כדי למנוע את ביטול הפוליסה, כיוון שעפ"י הנוהל הקיים בחברת הביטוח, ואשר היה ידוע בין סוכני הביטוח, יש לשלם 50% מן החוב במזומן על מנת להחיות פוליסה שנכנסה לתהליך ביטול. לחלופין, טוענת הנתבעת כי כל פעולותיו של הסוכן נעשו בחריגה מהרשאה. ככל שתתקבלנה טענות התובע כלפי סוכן החיתום, הרי שהסוכן חרג מהרשאתו בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965. סוכן החיתום העיד, כי אין לו סמכות לקבוע כי הפוליסה תקפה ללא אישור של חברת הביטוח, ולפיכך אם נתן לתובע הבטחות כלשהן, כטענת התובע, הרי שבכך חרג הוא מהרשאתו לפי סעיף 6(ב) לחוק השליחות. גם אם העביר התובע את הוראת הקבע לסוכן החיתום במועד, הרי שבעיכוב העברת ההוראה והצגת מצג שווא לפני התובע ולפיו הפוליסה תקפה, כטענת התובע, חרג סוכן החיתום מהרשאתו לפי חוק השליחות או התרשל בתפקידו כסוכן ביטוח סביר ופעולותיו אינן יכולות להיכלל במסגרת יחסי ביטוח או יחסי השליחות, וככאלה אין לחברת הביטוח אחריות בגינן. מבלי לפגוע בטענתה, לפיה פוליסת הביטוח בוטלה כדין, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את יסודות עילת התביעה, לרבות עצם קרות התאונה ונסיבותיה, מעורבות רכבו בתאונה, וכן עצם ביצוע התשלום לצד שלישי המקים לו את עילת התביעה. בכתב הגנתה, מכחישה הנתבעת את בעלותו של התובע על הרכב נשוא התביעה בהעדרו של רישיון רכב כדין. עוד מכחישה הנתבעת את תיאור נסיבות האירוע ותוצאותיו הנטענות. בהקשר זה, מצטרפת הנתבעת לסיכומי הנתבע לעניין אי זימון נהג רכב התובע על מנת שיעיד על נסיבות התאונה ואחריותו להתרחשותה. עוד נטען, כי התובע נמנע מלהציג כל ראיה המעידה על מעורבות רכבו בתאונה הנטענת וכי עדותו של התובע אודות נסיבות התרחשות התאונה מהווה עדות מפי השמועה. הנתבעת חולקת גם על עצם ביצוע התשלום לצד השלישי מכוח הסכם שיפוי נטען. לשיטתה, אין באמור בהסכם השיפוי על מנת להעיד על ביצוע התשלום בפועל וכי התובע נמנע מלהביא ראיות אחרות להוכחת גרסתו בנושא זה. לטענתה, משבחר התובע להתגונן מפני הדרישה של הצד השלישי באופן עצמאי ולחתום על הסכם לשיפוי הצד השלישי על דעת עצמו, הרי שבכך הוא היפר את תנאי הפוליסה ופגע בזכותה של הנתבעת לפעול להקטנת נזקיה. לחלופין, כופרת הנתבעת בנזק הנטען, לרבות תוכן חוות דעת השמאי מטעם הצד השלישי, ממצאיה ומסקנותיה, וכן חולקת על סכום הפיצוי ששילם התובע לצד השלישי. הפלוגתאות שבמחלוקת להלן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים והמצריכות דיון והכרעה: האם השכיל התובע להוכיח את עצם קרות אירוע התאונה, נסיבותיו ואחריות הנהג של רכב לקרותה ; האם הוכיח התובע את שיפוי הצד השלישי בגין נזקיו הנטענים שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת הדרכים נשוא התביעה ; האם הוכיח התובע, כי הפוליסה שרכש מאת הנתבעת בוטלה שלא כדין חרף אי עמידתו בתשלום מלוא דמי הביטוח בגינה ; האם הוכיח התובע התרשלות שדבקה בהתנהלות הנתבעים המזכה אותו בהשבת מלוא סכום הפיצוי ששילם לצד השלישי בגין אירוע התאונה, אם בכלל להלן נדון בשאלות לפי סדרן. דיון ומסקנות המחלוקת הראשונה הנטושה בין הצדדים עוסקת בשאלה, האם הוכיח התובע 'קרות אירוע ביטוחי', נסיבותיו, מעורבות רכבו באירוע התאונה הנטענת ואחריות נהג רכבו לגרם התאונה נשוא התביעה, אם לאו. דומני, כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. כלל בסיסי לעניין נטלי ההוכחה בתביעות ביטוח הוא, כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות, הנטל להוכיח קיומו של סייג לחבות [ראו: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פורסם במאגרים משפטיים (1989)]. חובת ההוכחה המוטלת על המבוטח היא כפולה: עליו להוכיח הן את התרחשותו של מקרה הביטוח והן את שיעור הנזק (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו (1994)). מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הביטוח היא זו של מאזן ההסתברויות. כל צד צריך להרים את הנטל המוטל עליו באמצעי ההוכחה הקיימים במשפט האזרחי. ברם, כמות ההוכחה משתנה ממקרה למקרה ומעניין לעניין (ראו בהרחבה: ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך ב' פרק 30.1 עמ' 1313). אין מחלוקת שתחילה, המבוטח (או הנפגע הטוען שיש כיסוי ביטוחי לאירוע) צריך להרים את הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח, באופן שמערב את המבטח. רק אם עלה בידי המבוטח להוכיח שמקרה ביטוח אכן התרחש בצורה הנטענת, המבטח צריך להוכיח טענתו כי במקרה הספציפי פטורה המבטחת מלפצות את המבוטח. ברע"א 3577/93 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו (1994), עמד בית המשפט על שלושת המרכיבים שעל המבוטח להוכיח: "ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה: שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלים על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח" וכמובן, שלאחר מכן על המבוטח להוכיח בראיות גם את שיעור הנזק. כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעים הכחישו בכתבי הגנתם את עצם אירוע התאונה ונסיבותיו, מעורבות רכב התובע בתאונה הנטענת ועצם ביצוע התשלום לצד השלישי אשר מקימים את עילת התובענה. הנתבעים לא זנחו טענות אלו וחזרו עליהן גם בגדר סיכומיהם. יצוין כבר כאן, כי די בכך שהתובע ייכשל בהוכחת אחד ממרכיבי עילת התביעה שפורטו בפסיקה על מנת להביא לדחיית תביעתו. כך גם, די באי הוכחת המקרה הביטוחי (עצם התרחשות התאונה) על מנת לדחות את התביעה, אף מבלי להידרש ליתר טענותיו בדבר תחולת הכיסוי הביטוחי. ראשית יצוין, כי התובע לא הוכיח כי הרכב המעורב בתאונה היה בבעלותו במועד קרות אירוע התאונה, באשר הלה לא צירף אסמכתא בנושא זה, כגון רישיון רכב נכון למועד התאונה הנדונה. יתרה מכך, התובע לא הניח תשתית ראייתית להוכחת עצם התרחשותו של האירוע הביטוחי, נסיבותיו ואף לא אחריות נהג רכבו לגרם התאונה הנטענת. בהקשר זה, יצוין כי אין בעדות התובע, לבדה, כדי להרים את נטל ההוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. במהלך הדיון התברר, כי אחיינו של התובע נהג ברכב בזמן התאונה הנטענת. אף שאירוע התאונה הוכחש באופן גורף ע"י הנתבעים כבר מתחילתו של ההליך, ועל אף שמדובר בעד מרכזי שיכול היה לשפוך אור על סוגיות מרכזיות השנויות במחלוקת, נמנע התובע מלהביא את אחיינו למתן עדות בביהמ"ש ביחס להתרחשות התאונה, נסיבותיה ואחריותו הנטענת לגרם התאונה. כך העיד התובע ביחס לתאונה הנטענת ונסיבותיה: "ש. אתה אומר שהרכב עבר תאונה ב- 15.12 מי נהג ברכב? ת. בן אחי שעובד אצלי. בן 24. ש. למה לא הבאת אותו להעיד כאן היום, איך אדע שהרכב שלך היה מעורב בתאונה ת. אני אביא את הנהג להעיד. ש. צירפת אישור משטרה, צורף לכתב התביעה, ראית את האישור הזה, אתה צירפת. באישור כתוב תחת הרכב שלך, פרטי נהג חסרים? ת. עלא סולימאן הוא בן אחי שנהג ברכב, עובד אצלי. ... ש. אתה מבין שאני לא יודעת חוץ ממה שאתה אומר לי שהרכב היה מעורב בתאונה ומי נהג בו? ת. אמרתי לך. אני אביא אותו אם צריך" (עמ' 24, ש' 1-5). יתרה מכך, התובע לא הוכיח מעורבות רכבו בתאונה הנטענת. התובע נמנע מלהציג חוות דעת שמאית, חשבונית תיקון או תמונות נזק המעידים כי רכבו היה מעורב בתאונה הנטענת. עדותו של התובע בנושאים אלה, לרבות עצם התרחשות התאונה, נסיבותיה, אחריות הנהג לגרם התאונה, הינה בבחינת עדות מפי השמועה שאין לקבלה. בחקירה נגדית נשאל התובע לעניין הנזק שנגרם לרכבו והשיב כי : "ש. לרכבך נגרם נזק? ת. לא נזק, זה אוטו גדול, תיקנתי אותו בעצמי. נפל לי הטמבון ושמתי לו ברגים. ש. יש לך רישיון נהיגה של מי שנהג ברכב שלך? ת. עכשיו לא. ש. יודע איך קרתה התאונה? ת. לא הייתי איתם. ש. למה שילמת? ת. החוק אומר שמאחורה לא אשם. ש. ... ת. אני לא הייתי בתאונה, זה מה שהבנתי מהאחיין שלי" (שם, ש' 11-23). למיותר לציין, כי הימנעות התובע מהבאת ראיות רלוונטיות היכולות לתמוך בגרסתו בנקודות מרכזיות אלו, מבלי שניתן טעם סביר המניח את הדעת למחדל זה, ראוי כי תיזקף לחובתו. בנסיבות אלו, תחול החזקה הידועה בנושא הקובעת, כי כאשר קיימת עדות רלוונטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה עדות, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ותומכת בגרסתו של היריב [ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים משפטיים (28.10.09)]. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי מדובר בעד שהינו בן משפחתו של התובע, וראיות בכתב המצויות בהישג ידו ובשליטתו של התובע שיכול היה בנקל להביאן בפני בית המשפט, אך משלא עשה כן הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. אמנם, התובע הציג אישור משטרה (נ/1), אולם אין באישור זה כדי לסייע לתובע בהוכחת תביעתו. עיון באישור המשטרה מעלה כי חסרים בו פרטי הנהג של רכב התובע במועד התאונה. עוד חסרים באישור הנ"ל פרטי הפוליסה וחברת הביטוח של רכב התובע בזמן התאונה. כמו כן, על אף שמדובר בתאונה שאירעה ביום 15.12.09, האישור הופק רק ביום 13.7.10, כ- 7 חודשים לאחר התאונה, וחודש אחד בלבד לפני הגשת התביעה דנן. התובע נשאל בחקירה נגדית בנושא זה, אך הלה לא ידע להסביר מדוע לא נרשמו פרטי הנהג באישור המשטרה (ת/1) על אף שהעיד כי אחיינו פנה בעצמו למשטרה להפקת האישור (עמ' 24, ש' 26-33 ועמ' 25 , ש' 1). לא נעלם מעיניי, כי התובע הציג חוות דעת שמאית ותצלומים המתעדים את הנזק שארע ברכבו של הצד השלישי בעקבות התאונה הנטענת. ברם, אין די בראיות אלו כדי להוכיח את יסודות עילת התביעה. ראיות אלו מוכיחות, כי נגרם נזק לרכב הצד השלישי, אך אין בכוחן להוכיח כי התאונה ארעה עקב התנגשות רכב הצד השלישי ברכבו של התובע, לא כל שכן אחריות נהג רכב התובע לגרם התאונה המקימה את עילת התשלום לטובת הצד השלישי. אין בידי לקבל את טענת התובע, כי הפגיעה מאחור ברכב הצד השלישי מוכיחה את אחריות הנהג מטעמו לקרות התאונה. מוקד הנזק בחלקו האחורי של רכב הצד השלישי אינו מוכיח בהכרח, כי התאונה ארעה דווקא באחריותו של נהג רכב התובע, זאת משלא הוזמן הנהג למתן עדות אודות נסיבות התרחשות התאונה. בהעדר כל ראיה ישירה בדבר התרחשות התאונה הנטענת, נסיבותיה, מעורבות רכב התובע בה ואחריות נהג רכב התובע לקרותה, ומשיתר העדויות אשר הובאו בתיק זה, ובכלל זה עדותו של התובע, אינן יכולות לשפוך אור על נושאים אלה, לא יהא מנוס מדחיית התובענה. מעבר לנדרש יצוין, כי גם עניין תשלום הנזק לצד השלישי אגב התאונה הנטענת, לא הוכח. למעט הסכם השיפוי (ת/5) ועדותו של התובע עצמו, שהינה בבחינת עדות בעל דין יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך, לא הביא התובע עדים שהיו צד להסכם האמור, היינו הצד השלישי ועוה"ד שאישר את ההסכם, או שאר ראיות אחרות כגון קבלה, המחאה, אישור משיכת כספים, אישור תשלום או כל מסמך אחר המעיד על העברת התשלום בפועל לצד השלישי. לסיכום נקודה זו, התובע כשל בהוכחת התרחשות התאונה הנטענת, נסיבותיה, מעורבות רכבו בתאונה, אחריות נהג רכבו לקרותה ושיפוי הצד השלישי בגין אחריותו לגרם התאונה. על יסוד כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל על כתפיו להוכיח התרחשותו של המקרה הביטוחי לפי מאזן ההסתברויות ובמידה הנדרשת במשפט אזרחי. לאור המסקנה אליה הגעתי, איני נדרשת לדון ביתר השאלות המתעוררות בתביעה זו, ובכללן שאלת הכיסוי הביטוחי המוכחש על ידי הנתבעים ומידת אחריותם מכוח העוולות שנמנו בטענות הצדדים. לא ניתן לחתום פסק דין מבלי להתייחס לטענת הנתבעת 2 אודות כספים שנגבו ע"י התובע שלא כדין במסגרת הליכי הוצל"פ אגב נטילת פסק דין בהעדר נגד הנתבעת 2 מיום 07.11.2010, וחרף קיומו של צו עיכוב הליכים. יצוין כי טענות אלו נטענו ע"י הנתבעת בסיכומיה, ומשלא מצאו מיקומן בכתב תביעה שכנגד, ולנוכח גרסת התובע כי מדובר בתשלומים שנגבו כדין בגין אגרה ושכ"ט עו"ד, איני רואה מקום לדיון בטענות אלו בהליך דנן ומקומן להתברר בהליך נפרד בגדרו יישמעו טעות וראיות הצדדים בהקשר זה. סוף דבר משום כל הטעמים שנמנו לעיל, הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. בנקהוראת קבעחיתוםאמצעי תשלום