זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה בתאריך 12/12/2009. 2. התובע היה בעת הרלוונטית הבעלים של רכב מס' רשום 35-277-64 (להלן: "רכב התובע"). הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נהג בעת הרלוונטית ברכב מס' רשום 88-278-18, שהיה בבעלותו (להלן: "רכב הנתבע"). רכב הנתבע היה בעת הרלוונטית מבוטח בביטוח אחריות כלפי צד ג' אצל הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת", או "הנתבעת 2"). 3. נטען בתביעה, כי עת שרכב התובע היה בנסיעה איטית בעיר נצרת עלית, לפני פסי האטה, הגיע רכב הנתבע בנסיעה אחריו והתנגש בו בחלקו האחורי-שמאלי וגרם לו נזקים כפי שפורטו בתביעה. 4. המבטחת טענה, כי השימוש שנעשה ברכב הנתבע לא חוסה תחת הכיסוי הביטוחי על-פי הפוליסה שהנפיקה לאור תנאי בפוליסה המגביל את גיל הרשאים לנהוג ברכב לגיל 24 לכל הפחות, בעוד הנתבע 1 היה מתחת לגיל זה. משכך, הגנותיהם של הנתבעים נוהלו בנפרד. 5. לגופו של עניין, הכחישה המבטחת נסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י התובע, וכן גובה הנזקים הנטענים על-ידו. 6. הנתבע 1 טען בהגנתו, כי הרכב בו נהג נמסר לשימושו ע"י מעסיקו, ללא שנודע לו על הגבלת גיל הנהג כאמור. מה גם, לטענתו, הגבלת גיל הנהג כנטען ע"י המבטחת מנוגדת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו - 1986. באשר לנסיבות התאונה, הנתבע מודה בנסיבות הנטענות, באופן חלקי, כהגדרתו. מוסיף וטוען, כי התובע תרם להתנגשות בכך שהאט מהירות נסיעתו בפתאומיות, ובאופן שאינו מתאים לתנאי הכביש. הסדר דיוני: 7. בדיון שהתקיים ב-17/01/2013 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני כדלקמן: "הצדדים: הגענו להסדר דיוני כדלקמן: סכום הפיצוי יעמוד על סך כולל של 13,500 ₪. הנתבעים יהיו רשאים לטעון לאשם תורם מצד התובע. מוסכם עלינו, כי יוגשו סיכומים בכתב, הן לעניין האשם התורם והן לעניין תחולת תניית הגבלת גיל הנהג, כפי שפורטה בכתב ההגנה של הנתבעת מס' 2". בהמשך להסדר הדיוני, הוגשו סיכומים בכתב ע"י הצדדים. טענות התובע: 8. התובע טען, כי החריג בדבר הגבלת גיל לא צוין בהבלטה מיוחדת ובסמוך לנושא שנוגע לו. לחילופין טען התובע, כי על-פי תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, מבטח רשאי לשנות בתנאי הפוליסה התקנית אך ורק לטובת המבוטח. בסעיף 16 לפוליסה התקנית (נוסחה בתוספת לתקנות), כל מי שיש לו רישיון נהיגה ברכב פרטי בתוקף רשאי לנהוג ברכב המבוטח. משכך, טוען התובע, אין תחולה להחרגה בדבר הגבלת גיל הנהג הצעיר ביותר לגיל 24 ומעלה. 9. באשר לנסיבות התאונה טען התובע, כי הנתבע הודה למעשה בנסיבות כפי שתוארו על ידו. זאת ועוד, אין מקום לחיוב התובע באשם תורם כלשהו, מאחר והנתבע פגע ברכב התובע מאחור; מה גם, הנתבע לא פירט מהם תנאי הדרך שלא חייבו האטת הנסיעה של רכב התובע. טענות הנתבע 1 : 10. טענת התובע, כי רכבו היה בנסיעה איטית לא פורטה דיה, תנאי הדרך לא פורטו, שם הנהג ברכב התובע לא צוין, עותק מהודעתו לסוכן הביטוח לא צורף למסמכי התביעה, וכל אלה יש לזקוף לחובת התובע. 11. הנתבע מודה, כי אכן פגע ברכב התובע מאחור, אלא, שלטענתו, אין בכך כדי לחייבו באחריות מלאה לתאונה. יש ובנסיבות מסוימות הפסיקה חייבה את התובע באשם תורם שהגיע אף לשיעור של 70%. על-כן, ונוכח טענת הנתבע, כי התובע האט רכבו באופן פתאומי ושאינו מתאים לתנאי הדרך, יש לחייב את התובע באשם תורם בשיעור 50% לכל הפחות. 12. באשר לשאלת הכיסוי הביטוחי, הנתבע מצטרף לטענות התובע כנגד תחולת החריג של הגבלת גיל הנהג הצעיר ביותר; ומוסיף, כי היה על המבטחת לצרף להגנתה עותק מהצעת הביטוח של מבוטחה, ממנה ניתן היה ללמוד משהו על תנאי הגבלת הגיל. אי-הגשת הצעת הביטוח פועלת לחובת המבטחת, משזו ראיה רלוונטית. עוד טען הנתבע בסיכומיו, כי המבטחת לא טענה בהגנתה, כי עותק הפוליסה נמסר לידי מבוטחה כדרישת סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, ומשכך חלה הפוליסה התקנית, ללא כל מגבלה. טענות המבטחת: 13. א. טענות הנתבע כנגד תחולת החריג בשל היעדר הבלטה, ובשל ניסוח לקוי של הפוליסה, דינן להידחות על הסף בהיעדר יריבות בינו לבין המבטחת. מקומן של טענות אלו להישמע, אם בכלל, מפי מבוטחה של הנתבעת 2, הלא היא מעסיקתו של הנתבע, שעל שמה הוצאה הפוליסה - חב' שעלאן כוח אדם בע"מ. ב. מאחר והנתבע נהג ברכב בהיותו בגיל 22 בעוד שהפוליסה מגבילה גיל הנהג ל-24 ומעלה, הרי שהחריג בפוליסה חל. הגבלת הגיל, נטען, נעשתה אף לפי בקשת המבוטחת, כך שאין כל מקום לטענות התובע והנתבע בדבר אי-הבלטת החריג. בקשת המבוטחת אף צוינה בטופס הצעת הביטוח, שהעתקה צורף לסיכומי המבטחת. ג. לעניין האשם התורם, יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע. המבטחת מצטרפת לטענות הנתבע בסיכומיו בעניין זה. דיון והכרעה: פרשנות הפוליסה ואי-הבלטת החריג: 14. אכן צודקת המבטחת בטענתה, כי מקומן של טענות התובע בשאלה זו, אם בכלל, להישמע מפי המבוטחת, אלא שזו אינה צד להליך כאן. כעולה מהצעת הביטוח, המבוטחת ביקשה להוסיף את החריג, ויש להניח גם הייתה מודעת לקיומו של החריג בדבר הגבלת גיל. משהוצאה הפוליסה, הכוללת את החריג, ובמידה והמבוטחת חולקת על תחולת החריג, היה עליה להשמיע טענותיה אלו. לא התובע, ולא הנתבע, במעמד בו הם יכולים להעלות טענות כנגד אי-הבלטת החריג, או בעניין פרשנות הפוליסה כנגד הנסח. ראוי היה כי התובע, או הנתבע, יצרפו את המבוטחת להליך, אם כנתבעת ישירה, ואם כצד ג'. כך הוא הדין גם לגבי טענת הנתבע בדבר אי-מסירת הפוליסה למבוטח. רק המבוטחת יכלה לטעון, כי הפוליסה לא נמסרה לידיה, אלא שכאמור, עמדתה לא נשמעה. יתרה מזו, מנין לנו לדעת באם המבוטחת ידעה בפועל על החריג, שהרי דעתה לא נשמעה. אוסיף, כי סביר להניח, כי ידעה זאת, ולוּ משום שהחריג מצוין אף בהצעת הביטוח. כבר נפסק, מבוטח אשר ידע בפועל אודות סייג בפוליסה, לא תעמוד לו ההגנה המוקנית למבוטח בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, לפיה מבטח לא יוכל להסתמך על סייגים בפוליסה שלא הובלטו, או פורטו ליד הנושא שהם נוגעים בו (ע"א (ת"א) 1657/93, גרין נ' דולב חב' לביטוח בע"מ, פ"מ, תשנ"ה (398/2). ברור הוא, והגיוני, כי בעת שהרכב נמסר לשימוש הנתבע, לא נתבקש לעיין תחילה בפוליסת הביטוח וברשימת הביטוח, כך שאין חולק שהנתבע עצמו לא היה מודע להגבלת הגיל, אלא שאין בכך כדי לשלול את תוקפו של החריג. 15. מעבר לכך, גם לגופם של דברים, ראיתי לדחות טענות הנתבע כנגד פרשנות הפוליסה וכנגד אי-הבלטת החריג. מעיון ברשימת הביטוח אמנם עולה, כי בדף הראשון מתחת לשורה: "הרשאים לנהוג עפ"י האמור בפרק 3 בתנאי הפוליסה", פורטו מספר סוגים של רשאים לנהוג, אך לא צוינה הגבלת הגיל. אולם, בדף השני, המילים "רשאים לנהוג" הופיעו בשני מקומות. בראשון - "הרשאים לנהוג ברכב: כל נהג"; ובשורה מתחת למילים אלו נרשם: "הנהג הצעיר ביותר גיל: 24", ומספר שורות בהמשך נרשמה הכותרת "הגבלת גיל" , ופסקה בת 3 שורות בהם צוין, כי אין כיסוי ביטוחי במקרה והרכב היה נהוג ע"י מי שטרם מלאו לו 24 שנים. לשון הפוליסה ברורה וחד-משמעית, ההבלטה של הגבלת הגיל דיה, וחוזרת על עצמה במספר מקומות, ומה גם שהיא הוספה לבקשת המבוטחת, וחזקה כי המבוטחת ידעה עליה. 16. ייאמר עוד, כי אין מקום לטענת המבטחת בעניין הספק שהיא מעלה באם הנתבע נהג ברכב ברשות. חזקה היא שאנשים נוהגים ברכבים ברשות בעליהם, או ברשות מי שמוסמך ליתן רשות לנהוג. מה גם טענה זו לא עלתה במסגרת הגנתה של המבטחת. האם הגבלת הגיל אינה עומדת בתנאי הפוליסה התקנית ? 17. תמוה הדבר, כי המבטחת לא התייחסה בסיכומיה לטענות התובע בדבר אי-תחולת החריג, בהיותו מנוגד לפוליסה התקנית. עם זאת, ומאחר ובשאלה משפטית עסקינן, אכריע בה לגופה ועל כל היבטיה. אין מחלוקת שהנתבע נהג ברכב בהיותו מתחת לגיל 24. אין גם מחלוקת כי הפוליסה הגבילה גיל הנהג ל-24 לכל הפחות. 18. אין בידי לקבל טענת התובע, כי אין תחולה לחריג של הגבלת גיל הנהג. הפסיקה כבר הכירה, בהזדמנויות רבות, בכשירותו של חריג מעין זה. לדוגמא, בר"ע (ב"ש) 36/95, פרומר מנחם נ' מנורה חברה לביטוח (15/03/95), שם נקבע בפוליסה איסור לנהוג ברכב המבוטח למי שגילו מתחת ל-24. המבקש טען, כי הגבלת הגיל אינה מתיישבת עם תנאי הפוליסה התקנית, כפי שנקבעו בסעיפים 16 ו-18 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח; וכך פסקה כב' השופטת ר. ברקאי: "3. טענה זו אינה נראית לי. חוזה ביטוח הוא חוזה ככל חוזה אחר (סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981), הכפוף להוראות מיוחדות שנקבעו בדין. מכאן, שאין כופים על מבטח מבוטח מסוים או מוטב מסוים, אלא בהסכמתו. כפי שצוטט לעיל מתוך הפוליסה הוציאה המשיבה מראש מכלל המורשים לנהוג ברכב המבוטח ומכלל המוטבים נהגים שגילם מתחת ל-24 שנים. במילים אחרות, תחום פריסתה של הפוליסה אינו כולל נהגים שגילם מתחת לגיל זה". דעתי, עם כל הכבוד, כדעה הנ"ל. 19. לאור המקובץ, דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, מחמת היעדר כיסוי ביטוחי לשימוש שנעשה ברכב מבוטחה, בהיות הנהג מתחת לגיל 24. משכך, נותר לחייב את הנתבע 1 לבדו בתשלום הפיצויים המגיעים לתובע. גובה הפיצויים ואשם תורם: 20. כאמור, שיעור הנזק מוסכם בין הצדדים והוא עומד על 13,500 ₪. לאחר שבחנתי טענות הצדדים בשאלת האשם התורם שיש להשית על התובע, ובהתחשב בנסיבות התאונה, הנני משית עליו אשם תורם בשיעור 10%. לסיכום, הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצויים בסך 12,150 ₪. לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. לאור שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחתה, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע ולנתבעת 2, באמצעות באי-כוח הצדדים, בהתאמה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מובא לתשומת לב התובע, כי טרם שולמה המחצית השניה של האגרה. תוקפו של פסק-הדין מותנה בתשלום המחצית השניה של האגרה, וזאת תוך 20 ימים מיום המצאת פסק-הדין. על התובע להמציא לנתבע 1 גם אסמכתא המעידה על תשלום המחצית השנייה של האגרה על-מנת שזה יחוב על-פי פסק הדין. רכבפיצוייםתאונת דרכיםנזקי רכוש