התאונה ארעה במהלך ביצוע עבודות בניה במוסך של הרכבת בחיפה הרכבת התקשרה עם נתבעת מס' 1 (להלן: "שורה") בהסכם לביצוע העבודות. שורה התקשרה בהסכם לביצוע העבודות עם מעבידיו של הנפגע, יהודה שושן ומוחמד ריאן (להלן: "המעביד" או "קבלני המשנה"). בעקבות התאונה הגיש הנפגע לתובע (להלן גם: "המל"ל") תביעה לקבלת גמלאות המגיעות לו בגין פגיעתו. המל"ל קבע לנפגע נכויות רפואיות בתחומי עיניים, נוירולוגיה, פסיכיאטריה, אורטופדיה, א.א.ג. ופלסטיקה. נכותו הרפואית המשוקללת של הנפגע, כפי שנקבעה על ידי המל"ל, הינה בשיעור 56.37%. בנוסף הפעיל המל"ל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ללא סעיף הצלקת, כך שנכותו הועמדה על 83%. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 4.10.11 הודיעו הצדדים על הסכמה להסתמך בתביעה זו על הנכויות שקבע המל"ל. המל"ל שילם לנפגע, וצפוי לשלם לו בעתיד, תשלומים (דמי פגיעה וקצבאות נכות מעבודה) בסכום כולל משוערך של 1,128,354 ₪. הנפגע הגיש לבית משפט זה תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. התביעה הוגשה נגד המעביד, נגד שורה ונגד הרכבת וחברת הביטוח שלה - נתבעת מס' 3 (ת.א. 10007-11-09, להלן: "תביעת הנפגע"). בשלב מאוחר יותר הגיש המל"ל תביעתו זו, וביקש כי תביעה זו תתברר ביחד עם תביעת הנפגע. ביום 3.9.10 נעתרתי לבקשה והוריתי על איחוד הדיון בשתי התביעות. הדיון בתביעת הנפגע הסתיים ביום 5.2.12, בפסק דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה שהוגש על ידי הצדדים (להלן: "הסכם הפשרה"). על פי ההסכם ישולמו לנפגע פיצויים בסך 1,200,000 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל, בהתאם לחלוקה הבאה: המעביד, מוחמד ריאן, ישלם 60% מסכום הפשרה, דהיינו סך של 720,000 ₪. שורה תשלם סך של 430,000 ₪. הרכבת תשלם סך של 50,000 ₪. התביעה נגד יהודה שושן תידחה לאחר שלא אותר. עוד הוסכם כי כל צד ישא בהוצאותיו. בתביעה זו הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר קיבל ביום 9.5.13 תוקף של החלטה, שעל פיו יגישו הצדדים סיכומים בכתב על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט. הנתבעות הגיעו להסכמה בדבר חלוקת האחריות ביניהן ככל שיקבע כי הן חייבות לפצות את התובע. טענות הצדדים התובע טוען כי חלוקת האחריות בין המעביד לבין הנתבעות בהסכם הפשרה אינה משקפת נכונה את מידת אחריותו של כל אחד מהם לתאונה, וכי יש להטיל על הנתבעות את מלוא האחריות לתאונה, ולחילופין להטיל על המעביד אחריות בשיעור של 10% לכל היותר. עוד טוען התובע כי אין להטיל על הנפגע אשם תורם לקרות התאונה. בהתאם לתחשיב התובע נזקיו של הנפגע מסתכמים ב-3,696,000 ₪. מאחר שסכום זה עולה על תשלומי המל"ל, יש לחייב את הנתבעות בהשבת תשלומים אלה במלואם. הנתבעות טוענות כי אין להטיל עליהן אחריות לתאונה, שכן זו מוטלת על המעביד, אשר בהסכם בינו לבין שורה התחייב לדאוג לשלום העובדים ונטל על עצמו אחריות לנזק שעלול להיגרם בגין העבודות. לחילופין טוענות הנתבעות, כי ככל שיקבע שיש להן אחריות לתאונה, יוטל על הנפגע אשם תורם בשיעור 20%, ועל המעביד תוטל אחריות בשיעור 75% מ-80 האחוזים הנותרים. הנתבעות טוענות כי נזקי הנפגע מסתכמים ב-1,240,708 ₪, ולאחר ניכוי אשם תורם וחלק המעביד, חלקן בנזק קטן מהסכום ששולם על ידיהן לנפגע על פי הסכם הפשרה. דיון והכרעה נסיבות התרחשות התאונה, כעולה מסעיפים 10-12 לתצהיר הנפגע, הן כדלקמן: "10. ביום 6.10.04, עבדתי יחד עם שני עובדים נוספים ומנהל עבודה, על גג מבנה מוסך הרכבת באזור שמן בחיפה, שם ביצענו עבודות של התקנת רפפות פח. בסיום יום העבודה אספו הפועלים את הציוד ואת כלי העבודה, ניגשו אל הסולם המותקן בקצה הבניין דרך קבע וירדו מהגג תוך שהם מותירים אותי כדי שאני אוריד להם את הציוד וכלי העבודה מהגג באמצעות חבל. 11. לאחר שסיימתי את הורדת כלי העבודה כפי שנתבקשתי, התברר כי כלי אחד חסר אשר, ככל הנראה, נשכח על ידי הפועלים במקום ביצוע העבודה! על כן, נתבקשתי ע"י מנהל העבודה שלי לגשת חזרה אל הגג, המקום בו עבדנו, על מנת להביא את הכלי החסר. 12. בהתאם להוראות מנהל העבודה שלי, חזרתי אל המקום בו עבדנו, אך בעת שהלכתי בדרך חזרה, דרכתי על גג מסוג פח "איסכורית", הגג נפער בי ונפלתי מגובה של כ-6 מטר, לפחות. יצוין, כי אני לא הכרתי את הדרך היטב ומי שהדריך אותנו והלך לפנינו מדי יום היה אותו מנהל עבודה אשר הורה לי לגשת בחזרה, לבדי, אל מקום העבודה ולהביא את הכלי החסר (תיאור האירוע הנ"ל ייקרא להלן: "התאונה")". אני סבורה כי הן לנתבעות או למי מהן (הכינוי "הנתבעות" יתייחס להלן לכל הנתבעות או לחלקן) והן למעביד אחריות לתאונה. להלן יפורטו נימוקיי. הרכבת התקשרה עם שורה בהסכם לביצוע עבודות שדרוג והארכת מוסך קרונועים בחיפה. הרכבת הינה המחזיקה במקרקעין ומזמינת העבודה. שורה שימשה כקבלן ראשי, אשר התקשרה עם קבלני המשנה בהסכם לביצוע כל עבודות המסגרות - אומן וחרש באתר ביצוע העבודות. הנתבעות הפרו חובתן לפי תקנה 139 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות") שלא להעסיק אדם על גג אלא אם כן ננקטו אמצעים נאותים למניעת נפילתו מהגג, ובכך התרשלו. יודגש כי בהתאם לתקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות הקבלן הראשי נחשב כמבצע הבניה אף אם הוא מעסיק קבלני משנה בביצוע פעולות בניה (ראה גם: ע"א 10/88 עזרא מלכי נ' ויקטור אפללו, פ"ד מד(4) 813 (1990) (להלן: "עניין מלכי")). הנתבעות אף הפרו חובותיהן לפי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים ותלולים), התשמ"ו-1986. מכאן אחריותן של הנתבעות לתוצאות התאונה. מעביד חייב לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה, שתבטיח שלא יפגעו במהלך עבודתם. משמעות הדבר היא כי מעביד חייב לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת סכנות הכרוכות מטבע הדברים באותה עבודה, ושהוא צריך להיות ער להן. חובתו זו של מעביד שרירה וקיימת גם כאשר מבוצעת העבודה בחצריו של אחר (ראה: ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי מחמוד ואח' (18.11.92); ע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח', פ"ד כו(1) 712 (1973)). בענייננו הופרה חובה זו על ידי המעביד, אשר לא דאג לסביבת עבודה בטוחה ולהדרכת הנפגע לגבי אמצעי הזהירות שעליו לנקוט במהלך התנועה על הגג, וזאת חרף העובדה שמדובר בעובד חדש, שעבד אצלו שנים עשר ימי עבודה בלבד, כשרק שניים-שלושה מהם היו על הגג שממנו נפל (ראה סעיף 13 לתצהיר הנפגע). מכאן אחריות המעביד לנזקי הנפגע כתוצאה מהתאונה. הנתבעות והמעביד הם, איפוא, מעוולים במשותף. חלוקת האחריות ביניהם נעשית לפי מידת אשמו של כל אחד מהם. אני סבורה כי במקרה זה מידת אשמם של שני הצדדים שווה, ולכן אחריותו של כל אחד מהם הינה בשיעור של 50% (ראה והשווה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' יוסף סמרי ואח', פ"ד לו(2) 592 (1992)). אשם תורם הצדדים חלוקים בשאלת קיומו של אשם תורם של הנפגע לקרות התאונה. בעוד שהתובע גורס כי אין לייחס לנפגע אשם תורם, סבורות הנתבעות כי אשמו התורם של הנפגע הינו בשיעור 20%. כידוע, כאשר מדובר בתאונת עבודה שבה נפגע עובד, המגמה היא להחמיר עם המעביד בכל הנוגע לאחריות לתאונה, ולהקל עם העובד, וזאת לנוכח חובותיו של המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטת עבודה בטוחה ולהדרכה נאותה של העובד. במקרה זה היה הנפגע עובד חדש אצל המעביד, שעבד אצלו שנים עשר ימים בלבד לפני התאונה, כשבמרבית הימים עבד במסגריית המעביד ורק יומיים שלושה עבד במקום התאונה. בנוסף העברית השגורה בפיו הינה פשוטה ביותר (ראה סעיף 13 לתצהיר הנפגע). בנסיבות אלה אין מקום לייחס לנפגע אשם תורם (ראה והשווה: עניין מלכי בפסקה 4 לפסק הדין). נזקיו של הנפגע הנכות התפקודית הנפגע נפגע פגיעה רב מערכתית, כולל חבלת ראש שכללה חבלה מוחית, שברים בגולגולת ופגיעה בעצב הראיה. נכותו הרפואית הצמיתה של הנפגע הינה בשיעור 56.37%. נכות זו כוללת מספר תחומים: עיניים, נוירולוגיה, פסיכיאטריה, אורטופדיה, א.א.ג. ופלסטיקה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי במקרה זה שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית. שיעור הנכות התפקודית הינו נתון המבטא את מידת הפגיעה של הנכות הרפואית בנפגע בהתאם למקצועו, לעיסוקו ולסיכוייו לשוב ולעסוק בהם. במקרה זה מדובר בנפגע שעבד כרתך וכפועל בניין. הנפגע הינו חסר השכלה זולת רתך ופועל בניין, והעברית השגורה בפיו היא עברית פשוטה בלבד (ראה: סעיפים 13 ו-33 לתצהיר הנפגע). כיום הנפגע בן 51, ובשנים שחלפו מאז התאונה לא עבד. בנתונים אלה סביר כי חזרתו של הנפגע למעגל העבודה עד גיל פרישה תהא בלתי אפשרית, ואף אם ימצא עבודה שבה יוכל לעבוד חרף מגבלותיו, הכנסתו תהיה בוודאי נמוכה. בנסיבות כאלה שיעור הנכות התפקודית עולה באופן ניכר על שיעור הנכות הרפואית (ראה והשווה: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 (1995) בפסקה 10 לפסק הדין). אני סבורה כי נכות תפקודית בשיעור 80% הולמת במקרה זה את מידת הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע. שכרו של הנפגע התובע הגיש תלושי שכר בודדים של הנפגע. לגבי שנת 2004 עולה מנספחי תצהיר הנפגע, כי הנפגע עבד בחודשים מרץ-יוני, ולא עבד בחודשים יולי-ספטמבר (ראה מכתה בא כוחו לתובע מיום 30.5.05). הנפגע לא עבד, איפוא, באופן רצוף וקבוע. בתצהירו מסר כי שכרו אצל מעבידיו לפני התאונה היה 5,000-5,500 ₪ לחודש. הדברים נתמכים בתלושי השכר שהוגשו. קצבת הנכות מעבודה שמשלם המל"ל לנפגע משולמת על בסיס שכר רבע שנתי של 15,381 ₪, דהיינו 5,127 ₪ לחודש. אני סבורה ששכר של 5,200 ₪ לחודש משקף את כושר השתכרותו של הנפגע לנוכח הכשרתו, השכלתו, מידת שליטתו בשפה העברית, גילו במועד התאונה והעובדה שלא עבד באופן רצוף וקבוע. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה, מסתכם ב-6,426 ₪ נכון להיום, והוא ישמש כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות הן בעבר והן לעתיד. הפסד השתכרות בעבר הנפגע מסר בתצהירו כי לא שב לעבוד מאז התאונה. המל"ל קבע לנפגע נכויות זמניות כדלקמן: מיום 6.1.05 עד יום 30.4.05 - 100% נכות. מיום 1.5.05 עד יום 31.7.05 - 80% נכות. מיום 1.8.05 עד יום 31.1.06 - 70% נכות. מיום 1.2.06 עד יום 31.12.06 - 75% נכות. מיום 1.1.07 נקבעה לו נכות צמיתה. לנוכח הנכויות הזמניות שנקבעו, יחושב הפסד מלא לתקופה שמיום התאונה ועד 31.12.06, דהיינו במשך 27 חודשים. לאחר מכן יחושב ההפסד בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שקבעתי. 27*6,426=173,502 ₪ 82*0.8*6,426=421,545 ₪ סך הפסדי ההשתכרות בעבר: 595,047 ₪; ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 634,036 ₪. הפסד השתכרות לעתיד התובע כיום בן 51. עד גיל פרישה (67) נותרו לו 16 שנות עבודה. מקדם ההיוון הרלבנטי: 152.3383. חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד: 6,426*0.8*152.3383=783,140 ₪. הפסדי פנסיה בעבר ולעתיד בהביאי בחשבון את הסכומים שנפסקו בגין הפסד השתכרות בעבר ולעתיד, אני קובעת סכום גלובלי לפיצוי בראש נזק זה, בסך 140,000 ₪ נכון להיום. כאב וסבל בהביאי בחשבון את פגיעותיו הקשות של הנפגע, את אשפוזו הממושך, את מספרם הרב של הטיפולים הרפואיים שלהם נזקק, את שיעור נכותו ואת גילו אני קובעת את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 320,000 ₪ נכון להיום. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד באשר לעבר - מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. התובע לא הביא ראיות התומכות בעתירתו לפיצוי בראש נזק זה. כך, למשל, טענת הנפגע בסעיף 38 לתצהירו, כי בעקבות פציעתו הוזמנו בעלי מקצוע לביצוע עבודות שונות בבית אינה נתמכת בקבלות. עם זאת, לנוכח חומרת פציעתו של הנפגע ושיקומו הממושך, מקובלת עליי טענתו בתצהירו כי נזקק בתקופה זו לעזרת בני משפחה וחברים בהיקף העולה על המקובל, ובשל כך זכאי הוא לפיצוי. באשר לעתיד - הזכאות לעזרת צד ג' תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, ונקבעת בכל מקרה לפי נסיבותיו (ראה: ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית חולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779, 783 (9.6.88)). במקרה זה, מחוות דעת של ד"ר ז'אן ז'אק וטין מיום 24.11.11, שהוגשה על ידי התובע, עולה שבעקבות הטיפול השיקומי שקיבל הנפגע השתפר מצבו באופן הדרגתי, והוא "השיג ניידות מלאה ועצמאות בתפקוד היומיומי". עם זאת סביר להניח שהנפגע יזדקק בעתיד לעזרה במלאכות הבית שאינו מסוגל לבצע במצבו. לנוכח אמור לעיל אני קובעת פיצוי בסכום גלובלי בגין עזרת צד ג' בעבר ולעתיד, בסך 200,000 ₪ נכון להיום. הוצאות ונסיעות בעבר ולעתיד באשר לעבר - מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. לתצהיר הנפגע צורפו קבלות המסתכמות בכמה אלפי שקלים. באשר לעתיד - התובע בסיכומיו עורך חישוב היוצא מהנחה שהנפגע יזדקק למשך כל תוחלת חייו לביקור רופא פעמיים בחודש לפחות, ומספר דומה של ביקורי פסיכיאטר. להנחה זו אין כל בסיס בחומר הראיות. לפיכך אני קובעת פיצוי בגין הוצאות ונסיעות בעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪ נכון להיום. סיכום נזקיו של הנפגע מסתכמים, איפוא, בסך של 2,102,176 ₪ (להלן: "הנזק הכולל"). כפי שקבעתי לעיל, בהיעדר אשם תורם, הנתבעות חייבות לשאת במחצית מסכום הנזק הכולל, דהיינו בסך של 1,051,088 ₪. תביעת המל"ל בהתאם לסעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון (ראה: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (4.1.09) בפסקה 102 לפסק דינו של השופט דנציגר), במקרה שבו קמה לניזוק בתאונת עבודה זכות לגמלה מהמל"ל ולפיצויים מהמעביד וממזיק נוסף, יוקטן סכום הפיצויים שחב המזיק למל"ל כפי חלקו של המעביד באחריות לנזק. המל"ל שילם לנפגע סכומים משוערכים המסתכמים ב-1,128,354 ₪ (להלן: "תשלומי המל"ל"). על מנת לחשב את הסכום שהיה על הנתבעות לשלם לנפגע אלמלא הסכם הפשרה יש להפחית את תשלומי המל"ל מהנזק הכולל. התוצאה היא: 973,822 ₪. חלקן של הנתבעות בנזק זה הוא מחצית, דהיינו סך של 486,911 ₪. על מנת לחשב את הסכום שבו על הנתבעות לשאת מתוך תשלומי המל"ל יש לנכות מחלקן של הנתבעות בנזק הכולל את הסכום שהיה עליהן לשלם לנפגע אלמלא הסכם הפשרה: 1,051,088-486,911=564,177 ₪. זהו הסכום שעל הנתבעות לשלם למל"ל. חישוביהם של שני הצדדים בסיכומיהם לוקים בפגמים. באשר לחישובו של התובע אציין כי אומנם צודק התובע בטענתו כי הסכם הפשרה בתביעת הנפגע אינו מחייב אותו, ועל כן אין מקום לנכות מחלקן של הנתבעות בנזק הכולל את הסכום ששילמו לנפגע בהתאם להסכם הפשרה. עם זאת, על פי העקרון שאין המזיק משלם יותר מכפי הנזק שגרם, יש לנכות את הסכום שהיה על הנתבעות לשלם לנפגע אלמלא הסכם הפשרה. התובע בחישובו מתעלם מסכום זה, והתוצאה מחישובו היא שהנתבעות נדרשות לשלם יותר מכפי חלקן בנזק הכולל. באשר לחישובן של הנתבעות - הרי שאלה מבצעות ניכוי של הסכום ששילמו לנפגע, למרות שהסכם הפשרה עם הנפגע אינו מחייב את המל"ל (ראה: רע"א 1518/11 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית רמת גן ואח' (23.10.11)). התוצאה היא שעל הנתבעות לשלם למל"ל סך של 564,177 ₪ נכון להיום. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כי הנתבעות ישלמו לתובע סך של 564,177 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעות למל"ל שכ"ט עו"ד בסך 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף יחזירו הנתבעות לתובע את חלקו בחוות דעת המומחה (ד"ר ז'אן ז'אק וטין), בסך 3,190 ₪, בשערוך כדין. חלוקת הסכומים האמורים בין הנתבעות לבין עצמן תהא על פי השיעורים שעליהם הסכימו. זכות ערעור כחוק. בניהמוסךעבודות בניה