תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב עת שימש כרכב משטרתי במהלך מעצרו של הנתבע אשר היה חשוד בביצוע עבירת רכוש. על בית המשפט לקבוע האם הנתבע אחראי לנזקים שנגרמו לרכב התובעת. ככל שהתשובה לשאלה חיובית, על בית המשפט לקבוע האם לאור נסיבות התרחשות התאונה יש לאירוע כיסוי ביטוחי. השתלשלות העניינים הרלוונטית בתמצית התביעה הוגשה נגד הנתבע שנהג ברכב המעורב ונגד הנתבעת שביטחה את הרכב. הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולפיכך ניתן נגדו פסק דין. המשך הדיון התנהל בין התובעת לנתבעת. בדיון שהתקיים נשמעה עדותו של השוטר מר ניסים דבוש שנהג ברכב התובעת. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. עובר למתן פסק דין במחלוקת שבין התובעת לנתבעת, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו. זה בוטל לאור הסכמת התובעת. הנתבע הגיש כתב הגנה. בדיונים שהתקיימו נשמעו עדויות שני השוטרים שהיו מעורבים באירוע, מר ניסים דבוש שכאמור נהג ברכב והשוטרת גב' הילה יפרח שהייתה עמו. הוסכם שעדותו של השוטר אשר נמסרה על ידו בדיון אליו הנתבע לא התייצב, תהיה חלק מהעדויות, כאשר לב"כ הנתבע ניתנה האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית. כן שמעתי את עדויותיהם של ה"ה ישעיהו קלינובסקי ורמי טולדנו, שכנים המתגוררים בסמוך למקום האירוע שמסרו הודעות במשטרה. בנוסף שמעתי את עדויותיהם של הנתבע ואביו. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בו הוא כפר. במסגרת הסדר טיעון הוגש נגד הנתבע כתב אישום מתוקן אשר בעובדותיו הוא הודה והורשע. בשל נסיבותיו האישיות של הנתבע שהיה צעיר בגילו וללא עבר פלילי ולאור המלצת שירות המבחן בוטלה הרשעתו והוטל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור. להלן עובדות כתב האישום המתוקן (נ/7) הרלוונטיות לענייננו: "בתאריך 31.8.09 סמוך לשעה 1:40 הוזעקו שוטרים ובהם ניסים דבוש והילה יפרח שהיו בניידת משטרתית מוסווית לשכונת נאות לון באר שבע בשל חשד לביצוע עבירת רכוש. השוטרים הנ"ל זיהו ברכב מסוג הונדה מ.ר. 19-770-50 (להלן "רכב ההונדה") השייך לאביו של הנאשם כשהוא חונה, הנאשם בתוכו ושני אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה עומדים בסמוך. משהבחינו האחרים בניידת המשטרתית המוסווית רצו לעבר רכב ההונדה ונכנסו אליו. נוכח האמור לעיל ניעור חשדם של השוטרים בנאשם ובנוסעיו. שוטרי הניידת עצרו במקביל לרכב ההונדה מימין והשוטרת הלה יפרח ירדה מן הניידת כשהיא חבושה בכובע זיהוי משטרתי, ניגשה אל רכב ההונדה, תוך שהיא צועקת "עצור משטרה". השוטרת פתחה את הדלת הימנית אחורית מבעדה נכנס לרכב ההונדה אחד האחרים ורכנה לעבר האחר. בשלב זה, צעק האחר לעבר הנאשם "סע סע" והנאשם פתח בנסיעה מהירה. השוטרת נכנסה לניידת המשטרה והשוטרים החלו לדלוק אחר הנאשם והאחרים. הנאשם האיץ את מהירות נסיעתו ונסע במהירות ובפראות כברת דרך בבאר שבע. במהלך דברים אלו, עצר הנאשם את רכב ההונדה ברחוב בית שאן כשחזיתו מופנית לעבר מוצאו של רחוב בית שאן וכיבה את אורות רכב ההונדה. הנאשם והאחרים, מיד לאחר האמור לעיל, ירדו מרכב ההונדה והחלו להמלט רגלית. שוטרי הניידת הצליחו להדביק את הנאשם עד אשר הצליחו להשתלט עליו ולעצרו. הנאשם במעשיו הפריע לשוטרים במילוי תפקידם". כתב האישום המקורי לא הוצג אולם בהסכמת הצדדים הוגשה כראיה הבקשה למעצרו של הנתבע. ב"כ הצדדים הסכימו כי סעיפי האישום על פי חוק העונשין אשר פורטו באותה בקשה נכללו בכתב האישום המקורי שהוגש נגדו. אלה כללו: הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בהתאם לסעיף 275, סיכון בטיחותי של נוסע בהתאם לסעיף 332(5), קשר לפשע בהתאם לסעיף 499(1) ופירוק חלקים מרכב סעיף 413 ד(ב). טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתבי הטענות התובעת טענה שהשוטר שנהג ברכבה הורה לנתבע לעצור בעקבות חשד לאירוע פלילי. למרות זאת הנתבע המשיך בנסיעה ופגע עם רכבו ברכב התובעת. לרכב התובעת נגרמו נזקים ולפיכך על הנתבעים לפצותה. הנתבעת טענה כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את אירוע התאונה מאחר שמדובר באירוע פלילי או בחשד לכזה. לטענתה הנתבע שהיה מעורב במרדף משטרתי התנגש ברכב התובעת. לדבריה בנסיבות אלה מדובר בנזק במתכוון שכן אדם סביר היה אמור לעצור מיד עם דרישתו של השוטר. היא הפנתה לסעיפים 1(2) ו - 1(6) של הפוליסה שפורטה בתוספת לתקנות הביטוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו -1986. בהתאם לסעיפים אלה כיסוי ביטוחי ניתן בין היתר במקרים של התנגשות מקרית, התהפכות ותאונה מכל סוג שהוא (סעיף 1(2)) ונזק שנגרם במעשה זדון ובלבד שאם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי מי מטעמו במתכוון, פטורה המבטחת היא הנתבעת מחבותה (סעיף 1(6)). הנתבע טען כי לא ידע שמדובר ברכב משטרתי או בשוטרים. לטענתו רכב התובעת פגע בו כאשר רכבו היה במצב עמידה. אשר לטענות הנתבעת טען הנתבע כי התחמקותה מלהעניק כיסוי ביטוחי לאירוע לוקה בחוסר תום לב משווע. לדבריו אם היה נגרם לו נזק גוף לא היה נשלל ממנו פיצוי. בהתאם להוראת סעיף 7(4) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולהוראות הפסיקה (רע"א 7959/09 ראאד אטבישה נ' קרנית) על מנת לשלול פיצויים ממבוטח יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, כי עבר עבירה מסוג פשע והשני, היותה של העבירה חיצונית לנהיגה. במקרה דנן לנתבע יוחס בכתב האישום המתוקן "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו" בהתאם לסעיף 275 לחוק העונשין - עבירה שאינה מסוג פשע ולכן אין לשלול ממנו פיצוי. לטענתו, הוא לא גרם לנזק במתכוון. אם היה מדובר באירוע שנגרם במתכוון היה כתב האישום שהוגש נגדו שונה לחלוטין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, וכן לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה בעיקרה נגד הנתבע ולדחות את התביעה נגד הנתבעת. הנתבע אחראי לאירוע התאונה על אתר אומר כי לאור הודאתו של הנתבע בעובדות כתב האישום במסגרת ההליך הפלילי הרי שאין עוד מקום לטענתו לפיה לא ידע כי מדובר ברכב משטרתי ובו שוטרים. הודאתו זו מתיישבת עם עדויותיהם של שני השוטרים מהן ברור כי הנתבע ידע כי הם שוטרים. ראה עדותו של השוטר מר ניסים דבוש בעמוד 2 שורות 1-4 וכן ראה עדותה של השוטרת גב' הילה יפרח בעמוד 32 שורה 16 ועמוד 33 שורות 3-5. איני מקבל גם את טענת הנתבע כפי שפורטה בכתב הגנתו ולפיה התאונה התרחשה בעת שרכבו היה בעמידה. גרסה זו עמדה בסתירה להודעה שהוא עצמו מסר במשטרה בסמוך לאחר האירוע ואינה מתיישבת עם העדויות הנוספות שנשמעו. בהודעה שנגבתה ממנו עוד באותו יום בסמוך לאחר האירוע נכתב מפיו כדלקמן: "בדרך עצרו אותי בלשים ופתחו לי את הדלת האחורית של האוטו. אני ברחתי משם עם הרכב שלי, באחת הפניות ליד הבתים הם חסמו אותי ואז רציתי לפנות והתנגשנו בפנייה אני והרכב של הבלשים" (נ/6 עמוד 1 שורות 3-5). מדבריו אלה עלה בבירור שרכבו היה בתנועה בזמן ההתנגשות. זאת ועוד, השוטר ניסים דבוש בעדותו אמר במפורש שרכב הנתבע היה בתנועה. להלן דבריו: "ברגע שהוא הבין שאני מולו הוא פשוט ניסה להימלט ממני בכך שהוא רצה לבצע פרסה במקום שבו הוא נעמד בצד, כאשר הוא עשה את פרסה הוא ניגח אותי הוא פגע בי. הוא עשה שם בלגן גדול ולא הצליח להוציא את הרכב בשלב זה ביצענו את המעצר" (עמוד 2 שורות 5-8. ראה גם בהמשך בעמוד 2 שורות 28-29). גם השוטרת גב' יפרח העידה שרכב הנתבע היה בתנועה כדלקמן: "התוצאה הסופית הייתה שהוא נכנס בנו הוא בנסיעה" (עמוד 33 שורה 13). אציין שלא מצאתי להסתמך על עדויות השכנים לאחר ששוכנעתי שהם לא ראו את אירוע התאונה. יש לציין גם שעם הנתבע היו נוסעים ברכב. הנתבע נמנע מלזמן מי מהם לעדות ולפיכך אי זימונם פועל לחובתו. לסיכום שוכנעתי כי התאונה ארעה תוך כדי ניסיון בריחה של הנתבע אשר לא נשמע להוראות השוטרים לעצור כמתחייב ומכאן אחריותו. אשר לעמידתו של רכב התובעת נשמעו גרסאות שונות. בעדותו הראשונה אמר השוטר דבוש כי רכב התובעת היה בעמידה (עמוד 2 שורות 29-30). בעדותו השנייה הוא אמר כי לא נראה לו שרכבו היה בעמידה וכי רק לאחר הפגיעה ברכבו הוא עצר (עמוד 16 שורות 14-15). מעדותה של השוטרת עלה שרכב התובעת הגיע למקום בנסיעה מהירה (עמוד 34 שורות 2-13). על אף האמור אין מקום שהנתבע יתחמק מאחריותו לאירוע רק בשל כך שרכב התובעת היה בתנועה. השוטרים מלאו את תפקידם ולכן אין מקום להחמיר עימם. כאמור לעיל חובתו של הנתבע הייתה להישמע להוראות השוטרים. אני משוכנע שאם כך היה נוהג התאונה הייתה נמנעת. עם זאת, בשל הבדלי הגרסאות בקשר עם תנועת רכב התובעת ומהירות נסיעתו במקום התאונה אשר ייתכן ולא התאימה לתנאים במקום, יש מקום לקבוע כי השוטרים יכלו למלא את תפקידם ביתר זהירות. בנסיבות אלה החלטתי לנכות 15% מסכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין רשלנות תורמת כך שהתובעת זכאית ל-85% מנזקיה. האם הנתבעת פטורה מתשלום בשל מעשה מרמה והעלמת עובדות הנתבעת טענה לראשונה בסיכומיה כי המבוטח נמנע מלדווח לה שהתאונה נגרמה במהלך מרדף משטרתי תוך ניסיון לעצור את נהג הרכב בשל חשד לפלילים. לטענתה, מאחר שהמבוטח מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות בנוגע למקרה הביטוח הרי שלאור הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח היא פטורה מחבות. אף שהנתבעת הייתה מודעת לגרסה החסרה שמסר לה מבוטחה ולכך שהנתבע היה מעורב באירוע פלילי היא לא מצאה לנכון להעלות טענה זו בכתב הגנתה. מדובר בהרחבת חזית שאין מקום לקבלה ולפיכך היא נדחית. בעניין זה ראוי לציין כי אביו של הנתבע העיד על נסיבות מסירת הגרסה על ידו (עמודים 42-43). מעדותו התרשמתי כי הוא לא היה מודע להשתלשלות העניינים האמיתית ומכאן שהדיווח שמסר לנתבעת לא היה בכוונה למסור לה מידע כוזב כנטען. לאור כל האמור אני דוחה טענה זו של הנתבעת. האם התאונה נגרמה במתכוון כאמור לעיל טענה הנתבעת כי יש לראות את התנהלות הנתבע אשר היה מעורב במרדף משטרתי ולא ציית להוראות השוטרים כגרימת נזק במתכוון. מהעדויות שוכנעתי כי הנתבע לא ביקש לפגוע ברכב התובעת אלא ניסה להימלט מהשוטרים שביקשו לעצרו. למרות זאת אני סבור כי התנהגותו שקולה להתנהגות מכוונת בגינה פטורה הנתבעת מחבותה על פי הפוליסה. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן : "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". הוראות סעיף זה זהות לאמור בסעיף 1(6) של הפוליסה אליו הפנתה הנתבעת בכתב הגנתה. פסק הדין בעניין עא (ת"א) 4110/04 וייצמן נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ אשר דן במשמעותו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח קובע דברים ברורים אשר רלוונטיים לענייננו כדלקמן: "סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטחת מחבותה אם מקרה הביטוח "נגרם ... בידי המבוטח או המוטב במתכוון...". השאלה העומדת לפנינו היא כיצד יש לפרש את דרישת הכוונה. בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205, 214 (1985) עמד השופט ברק (כתוארו אז) על פרשנות דרישת הכוונה שבסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ודבריו יפים אף לענייננו: "דומה, כי המשמעות הרגילה והטבעית של המונח 'כוונה', לעניין השגתה של תוצאה פלונית, היא ראיית הנולד של התרחשות התוצאה ורצון להשיגה . . . ניתן לכנות זאת כ'מזימה ישירה' (dolus directus) . . . עם זאת, אין זו המשמעות היחידה של הביטוי 'כוונה' בהקשר זה. מבחינה לשונית ניתן לכלול במושג זה משמעות נוספת, שאף כי אינה טבעית ורגילה, היא קיימת ומוכרת. משמעות זו כוללת מצב דברים, שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו. ניתן לכנות זאת כ'מזימה עקיפה' (dolus indirectus) . . . שתי המשמעויות גם יחד כלולות, מבחינה לשונית, במושג 'כוונה'." [ההדגשה אינה במקור] נקודת המוצא היא אפוא שמבחינה לשונית, המונח "כוונה" עשוי להשתרע גם על מצב דברים שבו אין רצון מפורש להשיג את התוצאה. כך סברה גם כבוד השופטת נאור בע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511 (2002) (להלן: "פסק דין רוזנצוויג") בקשר לפרשנותו של סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח. באותו מקרה חרג מהנדס קונסטרוקציה, שבוטח בביטוח אחריות מקצועית, מהוראות התקן, והמבטחת טענה שהיא פטורה מחבותה מאחר שהמבוטח גרם לנזק בכוונה. לגופו של עניין דחה בית המשפט את טענת המבטחת בקובעו שהמערער לא ידע בדרגה גבוהה של הסתברות שיגרם מקרה הביטוח. ואולם, כבוד השופטת נאור מציינת בפסק דינה כי "אני מוכנה להניח שידיעה כזו השקולה לכוונה פוטרת את המבטח מחבותו". קביעה זו מתיישבת היטב עם ההקשר החקיקתי שבו מופיע המונח "כוונה" ועם הטעמים העומדים ביסוד שלילת תגמולי הביטוח ממבוטח שגרם "במתכוון" לנזק. נדגיש, שמשמעותה של קביעה זו אינה כי בכל מקום שבו נטל המבוטח סיכון אשר עשוי לגרום להתרחשותה של תאונה תופטר חברת הביטוח מחבותה. יש צורך בידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש, ורק בנסיבות שבהן אפשר לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה." הדברים יפים גם לענייננו. הן בכתב האישום שצוטט לעיל והן בעדויות השוטרים עולה תמונה לפיה עסקינן במרדף מתמשך של השוטרים אחר הנתבע ברחובות באר שבע. בכתב האישום המתוקן לא הוזכר אירוע ההתנגשות בין כלי הרכב אלא אך ורק המרדף עד להגעת כלי הרכב המעורבים למקום האירוע ושלב המעצר עצמו. התמונה העובדתית הושלמה בעדויות השוטרים. השוטר ניסים דבוש העיד כדלקמן: "ברגע שהוא זיהה שאנחנו שוטרים אז הוא רץ לכיוון הרכב הממונע שעמד לצד הרכב שממנו הם רצו לגנוב משהו הם התחילו לברוח. בשלב זה התחלתי להפעיל אורות כחולים וכריזה של הרכב. מרדף שהתחיל להתפתח, לאחר 2 דקות מהמרדף וכאשר אני כל הזמן צועק שיעצור בצד הוא נכנס לרח' שיש בו ח' ברגע שהוא נכנס לשם הבנתי שהיציאה היחידה שתהיה לו זה מהכיוון השני. הוא חשב שאני איבדתי אותו בח' הזאת הוא נעמד בצד הדרך וכיבה אורות ואני ראיתי את כל זה כי בשלב זה אני מולו. ברגע שהוא הבין שאני מולו הוא פשוט ניסה להימלט ממני בכך שהוא רצה לבצע פרסה במקום שבו הוא נעמד בצד, כאשר הוא עשה את פרסה הוא ניגח אותי הוא פגע בי. הוא עשה שם בלגן גדול ולא הצליח להוציא את הרכב " עמוד 1 שורה 25 עד עמוד 2 שורה 8). "הייתה בריחה ראשונה ואח"כ היה עוד ניסיון בריחה. כשהוא חשב שהוא הצליח להימלט ממני הוא לא הבין שהוא נכנס למבוי סתום ואני הבנתי שהוא נכנס למבוי סתום. כשהגעתי אליו כדי לבצע את המעצר, היה ניסיון בריחה שני ואז היה אירוע ההתנגשות ותוך כדי האירוע הוא ניסה לבצע פרסה ברחוב צר ופגע בעוד רכבים חונים" עמוד 14 שורות 27-30). וראו גם עדותה של השוטרת כדלקמן: "הדלת האחורית ימנית היתה פתוחה. כשהוא בא לסגור אותה צעקתי עצור משטרה. רצתי לשם ופתחתי את הדלת, באתי לתפוס את החשוד (נוסע ברכב שאינו הנתבע - הערת הח"מ) והרגל שלי היתה במקביל לגלגל הימני אחורי והדלת היתה פתוחה וזה שאני ניסיתי לתפוס אותו צעק לנהג (הנתבע - הערת הח"מ) סע סע ואז הוא התחיל בנסיעה ולאור זאת זזתי אחורה כדי שהגלגל לא יעלה לי על הרגל. התחלנו מעקב רכוב. לא זוכרת שמות של רחובות שהוא נכנס אבל הגענו לרחוב כלשהו ונסענו אחריו. היה צומת. לגבי הצומת אני זוכרת לאחר שעיינתי בהודעה. הוא חצה רמזור אדום והיה רכב שנאלץ לבלום בלימה חזקה כדי שלא יכנס ברכב. ואז הנתבע היה באיזשהו רחוב עם אורות כבויים ואנחנו נסענו לעברו כדי לתפוס אותו ואז הוא התחיל בנסיעה אלינו והוא נכנס בנו חזיתית והוא ניסה לעשות פרסה כדי לברוח לצד השני ונכנס ברכב אחר נוסף. הוא נכנס לרחוב מסוים ואנחנו ידענו שאם נגיע מהצד השני של הרחוב אנחנו נגיע מולי כי זה רחוב צר. ברחוב הזה יש 2 נתיבים, אחד לכל כיוון. באנו לעברו והוא נכנס בנו חזיתית וניסה לעשות פרסה. הוא עשה את כל המהלך הזה כדי לברוח לנו" (עמוד 32 שורה 16 עד עמוד 33 שורה 2). אדם שמתנהל בדרך שכזו מושתק מלטעון "לא התכוונתי". אין ספק בעיני שהתנהלות כזו עונה על הדרישה הקבועה בפסק הדין שהובא לעיל בדבר ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש. מדובר בנסיבות שבהן יש לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה ולפיכך דין טענת הנתבעת להתקבל. נסיבות המקרה מצדיקות שלילת כיסוי ביטוחי בשל תקנת הציבור והפרת חובת תום הלב לתוצאה דומה ניתן להגיע גם ללא התנאי בפוליסה והוראת החוק שהובאו לעיל לפיהם במקרה בו נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון פטור המבטח מחבותו. אני סבור שמחמת תקנת הציבור ואף מחמת חוסר תום הלב של הנתבע אין מקום להעניק לו כיסוי ביטוחי. ביטוח צד ג' הוא ביטוח רשות אשר נועד להעניק כיסוי ביטוחי לנזקי רכוש שגרם נהג ברכב לצד ג'. בהעדר ביטוח כאמור חובת התשלום חלה על הנהג המזיק חסר הביטוח. המחוקק מרשה לאנשים חסרי כל ואף פושטי רגל לנהוג ברכב מבלי לבטח את נהיגתם בגין נזקי רכוש. במצב עניינים כזה קיימת האפשרות שצד ג' שנפגע על ידי נהג חסר ביטוח לא יקבל פיצוי עבור נזקיו. אם המחוקק מעוניין להבטיח כי צד ג' יקבל פיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לו באפשרותו לחייב נהגים באמצעות חקיקה מתאימה לרכוש ביטוח מתאים. זאת כפי שנעשה בקשר עם נזקי גוף. המחוקק לא פעל כך. מכאן ניתן ללמוד כי המטרה המרכזית ברכישת ביטוח כאמור היא ההגנה הכלכלית על המזיק שביקש לבטח עצמו מפני תביעות כספיות. עוד ניתן ללמוד כי אין מקום להעדיף דווקא את האינטרס של צד ג' שניזוק על פני האינטרס של המבטחת שלא להעניק כיסוי ביטוחי לאירוע בנסיבות מסוימות. במילים אחרות, יש בהחלט מקום לשאלה, האם בנסיבות המקרה דנן ראוי לחייב את הנתבעת להעניק כיסוי ביטוחי לאירוע. אני סבור שאין מקום לכך. מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנתבע ומעדויות השוטרים שהובאו לעיל עולה בבירור התנהגות פלילית מתמשכת של הנתבע. האחרון לא ציית במודע להוראות השוטרים, ברח מהמקום בנהיגה פרועה תוך כדי סיכון השוטרים ועוברי דרך אחרים. מדובר בפעילות עבריינית גרידא אותה יש להוקיע מכל וכל. חיוב הנתבעת בתשלום הנזקים אותם גרם הנתבע הוא בבחינת הענקת פרס לנתבע אשר לא יצטרך לשאת בתוצאות מעשיו הפליליים. על אף שהפוליסה אינה מתייחסת במפורש לנסיבות כאלה, הרי לבית המשפט יש את שיקול הדעת למנוע חיוב של הנתבעת בתשלום, שכן בהטלת חיוב כזה יש פגם מוסרי והיא נוגדת את תקנת הציבור. זאת ועוד, סעיף 39 לחוק החוזים קובע את החובה לקיים חוזה לרבות חוזה ביטוח בדרך מקובלת ובתום לב. אין ספק בליבי שהתנהלות הנתבע אינה עומדת בדרישה זו. ראוי להביא מהדברים שנקבעו בפסק הדין של כב' השופטת ברק נבו בתא (ת"א) 17061/03 מ"י נ' אוחנה (פורסם במאגרים משפטיים) כדלקמן: "מסקנתי הסופית, כאמור לעיל, מתבקשת, לדעתי, הן לפי מבחן אומד דעתם של הצדדים, אשר - אילו נשאלו לכוונתם בעת כריתת החוזה - איש מהם לא היה אומר, כי כוונתו היא שיהיה ביטוח לרכב לצורך ביצוע פעילות עבריינית, והן לפי מבחן תום הלב בהתקשרות בחוזה ובביצועו. גם לפי מבחן ההגנה על הצד החלש בעסקה (המבוטח), קשה להניח שיש מקום לפרש את החוזה כאילו המבוטח עצמו היה מבקש - מראש - שיינתן לו כיסוי ביטוחי למקרה שבו יבצע עבירה, בה יהיה מעורב כלי הרכב, ויגרם נזק לו או לאחר. אף אם זו היתה כוונתו, הרי שאילו היה מיידע את המבטחת על כך - מן הסתם לא היה נכרת חוזה. גם תקנת הציבור מתיישבת טוב יותר עם אי מתן הגנה או פטור מאחריות כספית, בדמות ביטוח, למי שבחר לעסוק בפעילות עבריינית, וגרם - אגב כך - לנזק לאחר". ב"כ הנתבע טען כי אין לשלול את הכיסוי הביטוחי אלא בנסיבות של ביצוע פשע. הוא הסתמך בין היתר על פסק הדין בעניין רע"א 7959/09 ראאד אטבישה נ' קרנית. איני מקבל טענה זו. פסק הדין עוסק בנסיבות של נזק גוף בהן קיימת חובת ביטוח. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע את המקרים בהם לא יינתן כיסוי ביטוחי תוך קביעת רף מתאים המתחשב באופיו המיוחד של החוק ומטרותיו החברתיות והכלכליות. אין זה המקרה. בתיק זה עסקינן בנזקי רכוש ובביטוח רשות אשר בו חלים כללים אחרים. כאמור לעיל מאחר שאני סבור שהמטרה המרכזית של ביטוח צד ג' היא להגן על מזיק מפני תביעות כספיות, הרי שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, אין מקום להעניק כיסוי כאמור. הסכום לתשלום התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי בגין הנזקים שנגרמו לרכב בסך כולל של 29,848 ₪. סכום זה כולל נזק בגין ירידת ערך בסך של 2,822 ₪. בנוסף היא צירפה תעודת חיוב בגין שכר טרחת שמאי בסך של 400 ₪. הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית ולא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת. עיינתי בחוות הדעת. זו נראית לי סבירה ולפיכך אני מקבלה. סכום הנזקים הכולל עומד על סך של 30,248 ₪ מהסכום האמור יש לנכות 15% בגין רשלנות תורמת. סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבע מתקבלת בעיקרה. הנתבע ישלם לתובעת את הסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.10.2009 ועד התשלום בפועל. בנוסף הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט - אגרת בית משפט ששולמה, שכר העדים הפסוק ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪. התביעה נגד הנתבעת נדחית. בנסיבות העניין ובהיותה המבטחת של הרכב המעורב איני עושה צו להוצאות לטובתה. מעצרמשטרהרכבחשוד