בעת יציאה מרכב, נפלה התובעת ונפגעה ברגלה. לטענת התובעת, האירוע נכנס לגדרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ומכאן חבות הנתבעים. 2. לאירוע היו עדים התובעת והנתבע 1 - בעלה - בלבד. לא היו עדים נוספים, לא לאירוע הנפילה ולא למהלך הדברים מיד לאחר מכן. בתאריך 29.5.13 נשמעו הראיות בתיק. מטעם התובעת העידה היא והעיד בעלה, הנתבע 1, נהג הרכב בעת האירוע. מטעם הנתבעת 2 לא הובאו עדים כלל. 3. על פי גרסת התובעת, במהלך הנסיעה ברכב, ישבה התובעת במושב האחורי מאחורי הנהג. עם הגעתם אל ביתם, במג'דל שמס, ביקשה התובעת לצאת מן הרכב, או אז נפלה ונחבלה ברגלה. הנתבעת כופרת בנסיבות האירוע וביקשה, באמצעות חקירת התובעת והנתבע 1 ובאמצעות מסמכים, לערער על גרסתם. האם הוכחו נסיבות התאונה הנטענות 4. על עובדות האירוע העידו התובעת ובעלה, הנתבע 1, אולם מאחר שהתובעת ישבה במושב האחורי ברכב ואילו הנתבע 1 נהג, אזי כפי שהתברר במהלך שמיעת העדויות, הנתבע 1 כלל לא ראה את מהלך נפילתה של התובעת, שכן הוא היה עודנו במושב הנהג ורק לאחר הנפילה, יצא מן הרכב ומצא את התובעת, מוטלת על הארץ (עמ' 3 ש' 25-30 וכן עמ' 10 ש' 1-6 ). 5. בתצהיר התובעת מיום 7.6.10 מסרה את נסיבות התאונה כך: "בשובנו מנסיעה, ותוך כדי החנית הרכב בסמוך לביתנו, החלתי לרדת מהרכב, הוצאתי את רגלי השמאלית החוצה, איבדתי שיווי משקל וכתוצאה מכך נפלתי ארצה על רגלי השמאלית ונגרם לי נזק גוף". התובעת פנתה אל קופת החולים, משם הופנתה לחדר המיון. בטופס ההפניה נרשם כך: "לפי דבריה בזמן ירידה מרכב התעקמה רגלה" בהמשך, בגיליון חדר המיון נרשם כך: "נפיחות ... בקרסול ימים לאחר נפילה" ובטופס סיכום אשפוז זמני נכתב כך: "בת 31, ביום קבלתה בזמן יציאה מרכב נחבלה סיבובית בקרסול שמאל" בתצהיר עדות ראשית מטעמה, מסרה התובעת את נסיבות האירוע כדלקמן: "...ובשובנו מנסיעה, תוך כדי החנית הרכב בסמוך לביתנו, החלתי לרדת מהרכב, הוצאתי רגלי השמאלית החוצה, איבדתי שיווי משקל, כנראה כתוצאה מכך שדרכתי על אבן קטנה וכתוצאה מכך נפלתי ארצה על רגלי השמאלית..." ובעדותה מסרה כך: "הוצאתי את רגל שמאל, איבדתי שיווי משקל, דרכתי על אבן קטנה ונפלתי על צד שמאל ואז צעקתי ובעלי הסתכל אחורה, נפלתי כולי על הצד שלי" (עמ' 4 ש' 4-5) הנתבע 1 אישר כי לא ראה את אירוע הנפילה עצמו, אלא הסתובב רק לאחר ששמע את התובעת צועקת והיא זו שמסרה לו את פרטי האירוע. 6. ב"כ התובעת עתר לקבלת התביעה, על יסוד גרסתה של התובעת הנתמכת בגרסת הנתבע 1 ועם המסמכים הרפואיים. הנתבעת עתרה לדחייתה. לטענת הנתבעת, מבוססת התביעה על גרסת התובעת בלבד, כאשר הנתבע 1 כלל לא היה עד לאירוע הנפילה עצמו, אולם תצהירו הוא העתק של תצהיר התובעת והוא ביקש להצהיר על אירועים שכלל לא היה עד להם. הנתבעת טענה לסתירה מהותית בגרסת התובעת, אשר הוסיפה בתצהיר העדות הראשית ובעדותה את הטענה כי מעדה על אבן קטנה, טענה אשר לא בא זכרה קודם לכן. הנתבעת העלתה תמיהה ביחס לגרסת התובעת והנתבע 1 כי הנתבע 1 הסיע את התובעת בשעה הנטענת לערוך קניות זאת לאור שעת סיום עבודת התובעת ועבודת הנתבע 1 ולאור טענתם כי הספיקו לערוך קניות ולשוב לביתם לפני שקרתה התאונה. הנתבעת העלתה תמיהה גם ביחס לכך שהתובעת ובעלה עזבו, לטענתם, את הבית מבלי שדאגו לילדיהם ומבלי שידעו היכן הם וכן, טענה כי לוחות הזמנים אינם מתיישבים עם מועד קרות הנזק כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים. 7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את העדויות ואת המסמכים, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את נסיבות האירוע וכי המדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק. אכן, התביעה נסמכת על עדות התובעת, עדות בעל-דין, אולם היא נתמכת הן בעדות בעלה, הנתבע 1 והן במסמכים השונים שהוגשו לעיוני, המלמדים כי גרסת התובעת לנסיבות בהם נגרם לה נזקה, נמסרו מיד לאחר האירוע ומאז ועד היום, בעת עדותה והכל כפי שיובהר להלן. בע"א 761/79 פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 55, התייחס בית המשפט לרציונאל שביסוד סעיף 54 לפקודת הראיות: "טעמה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעה מבויימת שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה". באותו עניין ראה בית המשפט בעדות בני הזוג כעדות אחת: "לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואר ביניהם (בדרך הטבע, לא בדרך הקנוניה)." נכונה אני לקבל את הטענה כי יש לראות בעדויות התובעת והנתבע 1 כעדות יחידה של בעל דין, אולם במקרה זה, עדויותיהם אינן נטולות סיוע חיצוני. המסמכים הרפואיים בהם מצוי תיאור של נסיבות התאונה כפי שטוענת התובעת וניסיון החיים המלמד על חשיבותה של הגרסה הראשונה אשר נמסרת תומכים בגרסת התובעת (ראה לעניין זה ע"א 8388/99 הסנה נ' בן ארי, פ"ד נו (4) 689 בעמ' 699 וכן ע"א 32/08 (מחוזי נצרת) סעדיה נ' הפניקס (1.9.08)). נכון כי ניתן לטעון שאין זה אלא "סיוע עצמי", אולם גם תוך מתן המשקל הראוי לטיעון שכזה, לא ניתן להתעלם מכך שיש באמור במסמכים כדי לחזק את טענות התובעת. לכך יש להוסיף ולומר כי דווקא עדות הנתבע 1 שהודה כי לא ראה את אירוע הנפילה עצמו, תומכת ומחזקת את מהימנותו. אם היה חפץ לשקר ולסייע לתובעת, אשתו, בתביעתה, מדוע לא יאמר כי ראה את כל מהלך הנפילה? דווקא עדותו בעניין, התואמת את עדות התובעת, כי לא היה כל עד ראייה לנפילה עצמה, מחזקת ותומכת באמינותם של שני אלו. (ראה לעניין זה ע"א (מחוזי ת"א) פרנקו דוד נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (8.4.03)). לכך יש להוסיף את התרשמותי מן התובעת ומן הנתבע 1 במהלך עדותם, כי מסרו הדברים באופן כנה וכי גרסתם לאירועים מהימנה והגיונית. לא התרשמתי כי מי מהם ניסה להגזים בתיאוריו ולהתרשמותי, מסרו הם את השתלשלות הדברים, כפי שאכן אירעו. מנגד, לא הובאו עדים כלשהם על ידי הנתבעת. אף לא הובא חוקר מטעמה אשר נשלח, כדבר שבשגרה, בתביעות כגון אלה. הנתבעת, משיקוליה, בחרה שלא להעידו ולטעמי, יש בכך כדי ללמד כי התובעת ובעלה מסרו בפניו עדות זהה לזו שניתנה על ידם בבית המשפט. התמיהות עליהן הצביעה הנתבעת - לא תמיהות הן. איני רואה כל פסול בכך שהתובעת ובעלה הניחו שילדיהם אצל הסבתא המתגוררת בסמיכות. כך נהגו הם ואין זה שונה ממנהגם של רבים אחרים. לא מצאתי כי הוכח סד זמנים כזה המונע את ההתרחשות הנטענת על ידי התובעת ובעלה ועל כן, לא שוכנעתי כי יש בטענות הנתבעת בהקשרים אלו כדי לפגוע בטענות התובעת. מה משמעות עדות התובעת ביחס לאבן הקטנה? האם יש בכך כדי להוות סתירה המצדיקה דחיית גרסתה לנסיבות האירוע כפי שטוענת הנתבעת? לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי אין המדובר בסתירה מהותית. ניסיון החיים וגם ניסיון המקצוע מלמדים כי נדיר שעדות תהיה נקייה מאי-דיוקים או שכחה. מטבע הדברים, האירועים הנדונים קרו זמן רב קודם לעדות וסתירות, כשלעצמן, אינן מובילות בהכרח לדחיית הטענות שבעדות, כל עוד ניתן הסבר סביר ותוך בחינת העניין אל מול העדות כולה. (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1), 302). התובעת לא ידעה להסביר מדוע לא נרשם אודות האבן בכל ההזדמנויות בהן מסרה גרסתה לאירוע. לדבריה, מסרה את הפירוט המלא כאשר נשאלה. עם זאת, אני מוצאת כי אין המדובר בפרט מהותי ודומה כי אין זה אלא ניסיון של התובעת להעלות, אולי בדיעבד, השערה בדבר הגורם לנפילתה ולכן גם נרשם בתצהיר כי "ככל הנראה" איבדה את שיווי משקלה כתוצאה מדריכה על האבן. איני מוצאת בכך די כדי להצדיק את דחיית גרסת התובעת. ב"כ הנתבעת ניסה לקעקע אמינותה של התובעת ובעלה כשהוא מפנה אותה לתיקה הרפואי ושואל שאלות באשר לאירוע פציעה קודם. אכן, כשנשאלה התובעת בשאלון אודות תאונות קודמות, ענתה בשלילה וכאשר הוצגו בפניה המסמכים המתעדים את אותו אירוע פציעה קודם, אישרה את המקרה והסבירה כי המדובר בנפילה בבית ולא בתאונת דרכים ולכן השיבה בשלילה על השאלה בשאלון. 8. יוצא כי בסופו של יום, כאשר באתי לשקול את הראיות מכאן ומכאן, מוכנה אני לקבוע כי התובעת עמדה בחובתה להוכיח, במאזן ההסתברויות, את התביעה. נזקי התובעת הנכות הרפואית בתיק מונו מטעם בית המשפט שני מומחים רפואיים, ד"ר נמרוד רוזן בתחום האורטופדי וד"ר קסיס שוכרי בתחום הפלסטי. ד"ר רוזן קבע בחוות דעתו כי ממצאי בדיקתו אשר ערך לתובעת העידו על "הגבלה קלה בטווח תנועות הקרסול משמאל בהשוואה לימין בעיקר בכיפוף גבי וכיפוף כפי ללא פגיעה בטווח תנועות המפרקים הסאבטלאריים או המפרקים הטרזאליים". לאור ממצאי בדיקתו אשר נתמכים בבדיקות דימות קבע ד"ר רוזן כי לתובעת נותרה נכות צמיתה משוקללת כתוצאה מהתאונה בשיעור של 9.75%, כאשר זו מורכבת מנכות לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל המתייחס להגבלה ניכרת של תנועות הקרסול אשר הופעל במחצית ולפיכך הנכות המיוחסת להגבלה זו הינה בשיעור של 5% וכן מנכות בהתאם לסעיף 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל המתייחס לצלקות בגוף מכאיבות ומכערות" אשר הופעל במחצית ולפיכך הנכות המתייחסת לצלקת היא בשיעור 5%. ד"ר קסיס קבע בחוות דעתו כי ממצאי בדיקתו הדגימו "צלקת בקדמת שוק ימין לאורך שליש אמצעי ותחתון קדמי, בחלקה היפירטרטפית בולטת למראית עין בצבע אדום חום קהה, לא סדירה מספר גבשושיות בולטות. צלקת נוספת באורך 5 ס"מ בקרסול פנימי גם היפירטרופית". לאור ממצאי בדיקתו קבע ד"ר קסיס כי לתובעת נתרה נכות פלסטית בשיעור 10% בגין הצלקות בהתאם לסעיף 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל. אחר שעיינתי בחוות דעת המומחים וכיוון שהנכות בגין הצלקת נתנה לתובעת פעמיים הן בחוות דעתו של ד"ר רוזן הן בחוות דעתו של ד"ר קסיס אין להעניק לתובעת נכות כפולה בגין אותה המגבלה לפיכך יש לחשב את שיעור נכותה המשוקללת באופן הבא: 5% בגין הנכות האורטופדית בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום זה ו- 10% בגין הנכות הפלסטית בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום הפלסטי. לאור האמור נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא 14.5%. הנכות התפקודית לשיטת התובעת כפי שעולה מסיכומיה ומתצהירה, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 20% באופן שיהלום את אופי הפגיעה, זאת נוכח עיסוקה כמורה וכמנהלת משפחתון אשר מטבע הדברים נדרשת התובעת לעמוד על רגליה במשך שעות ארוכות. מאחר והתובעת נפגעה ברגלה הימנית, הרי שהמרכיב התפקודי גבוה בנסיבות העניין מהמרכיב הרפואי- כך לטענתה. הנתבעת מצידה מבקשת שלא לקבל את קביעותיו של ד"ר רוזן זאת משום שלטענתה קבע המומחה כי המגבלה ממנה סובלת התובעת הינה בדרגה קלה בלבד וכי רוב הנכות של התובעת הינה קוסמטית בלבד ואין לה אופי תפקודי. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעת השיבה לשאלת בית המשפט כי היא עובדת בהיקף של 5 ימים בשבוע ורק לעיתים נזקקת היא לעזרה בעבודה (ראו עמ' 8 ש' 13-20 וגם בעמ' 6 ש' 21-27) מתשובותיה של התובעת ניתן ללמוד, לטענת הנתבעת, כי הנכות אינה תפקודית כלל וכלל אלא קוסמטית גרידא. אחר שעיינתי במסמכים והתרשמתי מעדותה של התובעת אני מוצאת כי התובעת לא הוכיחה כי נכותה התפקודית היא 20%. עסקינן באישה צעירה, אשר בעת התאונה היתה כבת 32 וכיום היא בת 35. הטענה כי בגלל הנכויות האורטופדית הנמוכה והפלסטית אשר נגרמו בתאונה אין היא יכולה לעבוד עוד באותו היקף עבודה כפי שעבדה עובר לתאונה אינה מתיישבת עם קביעות המומחה בתחום. אני מוצאת כי מאחר שחלקה הארי של הנכות המשוקללת היא נכות פלסטית אשר ביטוייה התפקודיים כמתואר על ידי המומחים הם מוגבלים, אין מקום לייחס את מלוא הנכות הרפואית שנקבעה בתחום זה כנכות תפקודית. אולם לאור קביעות המומחה בתחום הפלסטי אודות אופיין וגודלן של הצלקות, היותה של התובעת עובדת בעבודה פיזית, ולאחר שהצלקות גם הוצגו בפניי, להתרשמותי, לא ניתן לשלול ביטוי תפקודי של צלקות מסוג אלו שנגרמו לתובעת. לפיכך, לאחר ששקלתי בדבר, אני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת, לצורך חישוב הפיצוי, על 10%. יובהר כי לאור קביעת המומחים כי המדובר בצלקות מכאיבות ומאחר שהתובעת עובדת עבודה המטילה מעמסה פיזית, אזי ניתן לראות פן תפקודי כלשהו לנכות הפלסטית, גם אם לא באופן מלא ותואם את הנכות הרפואית שנקבעה בגין כך. בסיס השכר התובעת ילידת 25.09.1977, ביום התאונה, 17.9.2009 היתה כבת 32 וכיום היא כבת 35. התובעת, עצמאית זה מספר שנים ומנהלת משפחתון בביתה החל משנת 2008. התובעת הציגה טפסי שומה לשנים 2008-2010 אשר אינם מראים ירידה בהכנסות. לטענתה, נתוני המס אינם מלמדים על ההפסד בפועל זאת משום שהמשפחתון היה בחיתוליו ולפיכך, לאור נכותה בגין התאונה, לא ניתן ללמוד על הפסד פוטנציאל ההשתכרות משומות המס לשנים שלאחר התאונה. התובעת ביקשה פיצוי בגובה ההפרש בין פוטנציאל ההכנסה החודשית הממוצעת לבין ההכנסה בפועל מיום התאונה ועד היום, הערכת ההפסד לפי התובעת עומד על סך של 99,000 ₪ ובנוסף מבקשת התובעת לקבל את ההחזר בגין השכר אשר שילמה לאדם שלישי אשר הפעיל את המשפחתון בשכר במהלך התקופה בה שהתה באובדן כושר עבודה ואשר הסתכם בסך של 17,430 ₪ ובסך הכל התובעת מעריכה את הפסדי השכר לעבר בסך של 120,000 ₪ . ב"כ הנתבעים טען כי לא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר בפועל כפי שעולה משומות המס לשנים שלאחר התאונה, לטענתו, התובעת לא הוכיחה את הפסד ההכנסות ככל שנגרם בפועל ולפיכך אין כלל מקום לפצותה בראש נזק זה. לאחר ששקלתי את הטענות, אני סבורה כי לא הוכח כי רווחי התובעת בפועל היו נמוכים מאלו שאמורים היו להיות לולא הנכות בגין התאונה. בשים לב לקביעות המומחים בדבר שיעור הנכות אשר נקבע בגין התאונה מושא הליך זה, אזי איני יכולה לקבל את טענת התובעת כי נכותה מן התאונה גרמה לכך שלא תוכל עוד לעבוד או כנכות אשר פגעה בשכרה באופן הנטען על ידה. מעבר לכך, אם אכן העסיקה התובעת עובדת בשכר, לכאורה לא אמורה היתה להיות פגיעה בפועל בהכנסות ועל כן הטיעון כי העסק צפוי היה לגדול, לולא התאונה, לא הוכח. יצויין גם כי לא הוצגה שומה לשנת 2012. שכרה החודשי של התובעת, בהתאם לדיווחיה לרשות המיסים, קודם לתאונה, עמד על סך של 2,278 ₪. סכום זה, כאשר הוא משוערך להיום, עומד על 2,531₪. לפיכך, 2,531₪ הוא בסיס השכר שלפיו יחושבו הפיצויים בגין אבדן השכר. הפסדי שכר לעבר ואבדן השתכרות לעתיד עיון במסמכים מלמד כי ממועד התאונה, 17.9.2009 ועד ליום 10.4.2010 היתה התובעת בתקופת ימי מחלה. טוענת התובעת כי גם בתום ימי המחלה, לא שבה לעבודתה במשפחתון, אלא החלה להפעיל את המשפחתון באמצעות עובד שכיר. התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק של אבדן שכר לעבר בסך של 120,000 ₪ ואבדן לעתיד בסך של 804,925 ₪ זאת אחר שערכה חישוב לעתיד המתבסס על השכר הממוצע המשק הינו 8,000 ₪ לפי נכות תפקודית בשיעור של 15%. הנתבעים טענו כי אין מקום לפיצוי בראש נזק של הפסדי שכר לעבר מפאת נתוני שומות המס לפיהם לא נגרם כל הפסד בפועל ואילו בגין הפסדי שכר לעתיד ביקשו להעמיד את הפיצוי על סך של 10,000 ₪ בחישוב גלובאלי זאת משום שלטענתם אין המדובר בנכות תפקודית אשר יש בה כדי להשליך על פוטנציאל השתכרותה של התובעת. התובעת הינה כיום בת 35, אחר שקבעתי כי יש לקבל את חוות דעת המומחים במלואן ולאחר שקבעתי כי נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור של 10%, יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק של הפסד שכר לעבר בהתאם לימי מחלתה של התובעת, אי כושר מלא לשבעה חודשים ממועד התאונה ובאופן חלקי מאז ועד למועד מתן פסק הדין. חישוב על פי התקופות האמורות כאשר בסיס השכר הוא 2,531 ₪ מוביל לסכום כולל של הפסדי שכר לעבר, באופן גלובאלי, בסך של 25,000 ₪. לעתיד, בחישוב לפי נכות תפקודית 10% על פי אותו בסיס שכר ועד גיל 67, עומד הפיצוי על סך של 62,500 ₪ במעוגל. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד התובעת טענה בסיכומיה כי עובר לתאונה תפקדה באופן מלא בביתה וניהלה משפחתון, ללא כל עזרה. מאז התאונה התובעת מתארת מצב שבו אינה יכולה לתפקד הן פיזית הן נפשית. התובעת מציינת כי במשך תקופה ארוכה נזקקה להתהלך בעזרת קביים ולפיכך נזקקה לעזרה בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר, לטענתה נעזרה בעיקר בבעלה. בראש נזק של עזרת צד ג' מבקשת התובעת להעמיד את הפיצוי על סך 54,000 ₪ לעבר וסך של 228,282₪ לעתיד וזאת על בסיס עזרה חודשית בעבר בסך של 3,000 ₪ לשנה שלאחר התאונה ובסך של 1,500 ₪ מתום השנה הראשונה ועזרה חודשית לעתיד בסך גלובאלי של 40,000 ₪. הנתבעים טענו כי די בפיצוי, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 1,000 ₪. התובעת לא הציגה קבלות על תשלומים בהם נאלצה לשאת בגין עזרה כלשהי, בעבר או בהווה. עם זאת, מטבע הדברים, בחצי השנה הראשונה שלאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מרובה זאת בהתחשב במהלך הטיפול בה. מנגד, אין להתעלם מקביעת ד"ר רוזן כי ההגבלה בקרסול הינה קלה בלבד אך קיימת נכות פלסטית אשר לפי ד"ר קסיס אינה אסתטית בלבד. לפיכך, לאחר שנטלתי בחשבון את טענות התובעת ומנגד, את טענות הנתבעת ואת מצבה הרפואי הכולל של התובעת, אני מוצאת להורות על פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 7,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה, סייעו וטיפלו בה בני משפחתה וביקשה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 20,000 ₪ גלובאלי ובראש נזק של הוצאות לעתיד ביקשה להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪ גלובאלי. הנתבעים טענו כי התובעת לא הצביעה על טיפולים רפואיים כלשהם בגינם נאלצה לשלם מעבר לסל הבריאות ואשר אינם ממומנים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994 ולא הציגה קבלות המפרטות את סוג הטיפול ועלותו. וטענו כי אין מקום לפצות את התובעת בראש נזק זה. עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי התובעת עברה שני ניתוחים ונאלצה לעבור טיפולים משלימים לצורכי שיקום. לפיכך, לאחר ששקלתי בדבר ובהעדר ראיות ברורות, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 1,500 ₪ סכום אשר משקף באופן ראוי את הערכתי את הוצאות התובעת בהתחשב בנכות היחסית אשר נקבעה על ידי המומחים. כאב וסבל הפיצוי בגין ראש נזק זה, הנוטל בחשבון את גיל התובעת, נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת ומשך האשפוז, והמחושב לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו- 1976, מוביל למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 29,000 ₪ במעוגל. סוף דבר סך כל הפיצוי שישולם לתובעת עומד אם כן על 125,000 ₪. לסכום הכולל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ ואגרות בית המשפט משוערכות למועד התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור כחוק. יציאה מרכב / ירידה מרכבנפילהרגליים