על פי כתב התביעה, מדובר במסע נקם מכוון של השוטרים ביישוב ובתושביו, במסגרת סיור שגרתי שנערך על ידי פקחי המנהל האזרחי, בליווי השוטרים, לשם בדיקת יישומה של מדיניות הממשלה בנוגע להקפאת הבנייה היהודית בשטחי יו"ש. 4. על פי כתב התביעה, ליישוב שני שערי ביטחון חשמליים - האחד ממוקם בכניסה הראשית ליישוב (להלן - שער היישוב), והשני ממוקם בכניסה השנייה ליישוב, בסמוך לשכונה הקרויה "שכונת העי", אשר נמצאת בשיפולי הגבעה עליה מוקם היישוב (להלן - שער הביטחון). התובעים מודים כי ניידות הפיקוח, בליווי השוטרים, נכנסו ליישוב דרך שער היישוב, וכאשר ביקשו לצאת דרכו לאחר ביצוע משימותיהם ביישוב - קיימו מספר אנשים מחאה בשער היישוב. לטענת התובעים, היה מדובר במחאה שקטה ובלתי אלימה, ושני כלי רכב אף חסמו את שער היישוב (ראה סעיף 10 לכתב התביעה). לטענת התובעים, הניידות ביצעו פניית פרסה מבלי לנקוף אצבע לשחרור היציאה הראשית, ונסעו לשער הביטחון. השוטרים בעטו בשער הביטחון ברגליהם , שברו והרסו אותו, והצליחו להזיזו תוך הריסת חלקו התחתון ועקירת חלקים ממנו. כך הצליחו השוטרים לצאת מהיישוב עם כלי הרכב, כאשר הם מותירים אחריהם שער ביטחון פרוץ והרוס, תוך הפקרת חייהם וביטחונם של תושבי היישוב. 5. התובעים דורשים סכום של 170,717 ₪ המורכב כדלקמן (ראה סעיף 38 לכתב התביעה): 20,717 ₪ לתובעת 1 - עלות תיקון שער הביטחון בהתאם לחשבונית שצורפה לכתב התביעה ובהתאם לחוות דעת שמאית. 150,000 ₪ לתובעים 2 ו-3 - פיצוי בשל הסבל הרב הנטען שנגרם להם, פגיעה בזכותם החוקתית של התושבים לביטחון, פגיעה בזכויותיהם המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פיצוי בשל עוגמת נפש רבה, וכן פיצוי עונשי בשל מעשי השוטרים. 6. לטענת התובעים, השוטרים ביצעו כלפיהם עוולות שונות , ובין היתר עוולת רשלנות ו/או מטרד לציבור לפי פקודת הנזיקין, התרשלו ולא נקטו באמצעי הזהירות שהיו צריכים לנקוט בהם בנסיבות העניין, ובחרו להפעיל שימוש בכוח ולגרום ביודעין נזק כבד, כאשר היה ביכולתם להגיע לתוצאה המבוקשת (יציאה מהיישוב) ללא גרימת הנזק ותוך הפעלת סמכויות שהוקנו להם בחוק לפיזור ההתקהלות בשער היישוב ולפתיחת נתיב היציאה. עוד נטען, כי השוטרים או מי מהם פעלו בניגוד לכל דין, ובפרט בניגוד לסמכויות שהוקנו להם בהתאם להוראות פקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א - 1971 ובניגוד להוראת סעיף 3 לפקודה, ובכך ביצעו עוולת הפרת חובה חקוקה. 7. בסיכומיהם טוענים התובעים כי חומר הראיות מלמד כי אין מדובר רק בטעות תמימה בשיקול הדעת של השוטרים , כי אם בבחירה מודעת, שלא לומר מכוונת, באופציה הרסנית וזאת מתוך שיקולים זרים, לרבות יצר נקם, ולכל הפחות - מתוך שוויון נפש לגרימת נזק ליישוב. לטענת התובעים, השוטרים, ובראשם השוטר יניב אוחנה שהיה מפקד הכוח ביום האירוע (להלן - אוחנה) , לא רק שהתרשלו במילוי תפקידם, אלא ניסו לכסות על כך באמצעות הכחשת הנזק ואף דיווח כוזב בדוחות רשמיים שמילאו ובהודעותיהם במשטרה, לפיהם לא גרמו לנזק כלשהו בפעולתם. 8. המדינה מצדה טוענת כי מדובר בתביעה המוגשת בחוסר תום לב, בנסיבות בהן התובעים כלאו ומנעו את יציאתם של השוטרים במהלך הפגנה לא חוקית, וכתוצאה מכך נאלץ הכוח, שהיה נתון בכוננות מבצעית, לפתוח את שער הביטחון במטרה לצאת מהיישוב, כאשר השער היה סגור , והסגירה בוצעה באופן מכוון על ידי תושבי היישוב. עוד נטען, כי ככל שיש לתובעים טענה כלשהי - היה עליהם לפנות לאנשי היישוב אשר הפגינו באופן בלתי חוקי, חסמו את השער הראשי, ומנעו את היציאה מהיישוב. 9. בסעיף 10 לסיכומיה , מבקשת המדינה להמחיש את האבסורד שבהגשת התביעה על ידי דוגמא של שוטר שנכנס לרכב במטרה לבצע בדיקת סמים, ונהג הרכב, אשר מבקש להביע מחאה על עצם ביצוע הבדיקה, נועל את השוטר בתוך הרכב ולא מאפשר לו לצאת. השוטר מנסה בדרכים שונות לצאת מהרכב, ולאחר שהוא מבין שאין עוד ברירה - הוא שובר את אחד החלונות הצדדיים וכך מצליח לצאת מהרכב. לטענת המדינה, אם במקרה כזה יגיש נהג הרכב תביעה נזיקית כנגד השוטר בגין שבירת חלון רכבו - יהא בכך חוסר תום לב מובהק, והגשת התביעה תהיה אבסורדית כפליים במקרה בו השוטר אכן יגלה סמים ברכב. 10. לטענת המדינה, מעשיהם הבלתי חוקיים של התובעים בעריכת הפגנה בלתי חוקית וכליאת הניידות, הם הסיבה לגרימת הנזק הנטען, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף. 11. עוד נטען, כי התנהגותם של התובעים מהווה הסתכנות מרצון כמשמעותה בסעיף 5 בפקודת הנזיקין. 12. המדינה מוסיפה וטוענת, כי גם אם בית המשפט יגיע למסקנה כי נפל פגם בפעולות השוטרים - הרי שלתובעים היה אשם מכריע בשיעור של 100%, שמאיין את התביעה לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין. 13. לעניין גובה הנזק הלא ממוני , בסכום של 150,000 ₪ , טוענת המדינה כי מדובר בסכום מופרז ומופרך, והתובעים אף אינם יכולים לתבוע בשם היישוב כולו. כמו כן נטען, כי לא נגרם נזק ביטחוני שכן שער הביטחון נשאר פתוח לזמן קצר בלבד, ואילו משך הזמן שבו הוא נותר נעול עד לתיקונו, כאשר במהלכו נגרמה אי נוחות לתושבי השכונה הצמודה אליו, מהווה רשלנות תורמת של התובעים. 14. בסעיפים 129 - 136 לסיכומיה , מכחישה המדינה כי נגרם נזק כלשהו לתובעים 2 - 3, ובסעיפים 137 - 166 טוענת המדינה כי התובעים לא עמדו בחובה מוטלת עליהם להוכחת הנזק לשער הביטחון עצמו. בסעיפים 176 - 179 לסיכומיה טוענת המדינה כי תיקון השער אף היטיב עמו ושיפר את מצבו מלפני האירוע. 15. המדינה מכחישה את טענות התובעים לפיהן השוטרים ניסו להעלים ולהסתיר את האירוע ואת הנזק שנגרם לשער הביטחון. לטענתה, אילו ביקש אוחנה, מפקד הכוח , להסתיר את האירוע - היה בוודאי נוסע מבלי לדווח כלל על פתיחת השער. 16. לטענת המדינה, חוסר תום לבם של התובעים בא לידי ביטוי גם בכך שלא הגישו ערעור על החלטת מח"ש מיום 24.2.10 , שבה נקבע כי לא הונחה תשתית המלמדת על ביצוע עבירה על ידי השוטרים ולכן הוחלט שלא לפתוח בחקירה. 17. המדינה טוענת כי משמעות מתן פסק דין במקרה דנן לטובת התובעים הינה עידוד פעולות של הפגנה, הפרעה, כליאה וחסימה של כוחות הביטחון במקרים עתידיים , שבהם יבקשו אנשי רשויות המדינה ליתן צווי הקפאה או לאכוף מדיניות ממשלה שאינה לרוחם של מי מאנשי היישוב, תוצאה בעייתית, פסולה, ופגומה, שאין להעלות על הדעת. 18. בסיכומי התשובה מטעמם טוענים התובעים , בין היתר, כי אין ליצור זיקה משפטית בין המפגינים שחסמו את היציאה מהיישוב לבין התובעים, ובמיוחד היישוב עצמו, שכן הנהלת היישוב לא יזמה את המחאה וגם לא לקחה בה חלק פעיל. התובעים טוענים כי המשל אותו מביאה המדינה, כפי שפורט בפסקה 9 לעיל, אינו דומה לנמשל הואיל ומשל זה יכול היה, אולי, להתאים למצב בו חננאל פאטשינו, אשר חסם את היציאה הראשית מהיישוב ואף הוגש נגדו כתב אישום בשל כך, היה מגיש תביעה נגד המדינה בגין נזק שנגרם לרכבו, לאחר שנגרר בידי כוח מג"ב כדי לפנות את הדרך החסומה. התובעים מביאים משל משלהם, בסעיף 6 לסיכומי התשובה מטעמם - שוטר מנהל מרדף אחר חשוד בהחזקת סמים, החשוד נמלט לתוך רכב של בלתי מעורב , והשוטר פורץ לרכב תוך ניפוץ חלונות הרכב. כאשר המשטרה נדרשת לפצות בשל הנזק לרכב - היא טוענת כלפי בעל הרכב שהוא אשם הואיל ולא נקף אצבע כדי לתפוס את החשוד. התובעים שוללים את טענת המדינה בדבר הסתכנות מרצון או אשם תורם. לטענתם, השוטרים לא פנו מיוזמתם למזכירות היישוב בבקשת עזרה, וכן כי הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" אינה רלוונטית במקרה זה. דיון והכרעה 19. השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה הינה - האם, בנסיבות העניין, זכאים התובעים לפיצוי המבוקש על ידם, כולו או חלקו. 20. אין מחלוקת כי בשער היישוב נערכה מחאה , שבמהלכה נחסם השער ולמעשה נמנעה האפשרות מכוח מג"ב לצאת מן היישוב. השאלה היא - האם היה על שוטרים לנסות לפזר את המחאה/ההפגנה במסגרת סמכויותיהם החוקיות, כטענת התובעים, ולא להתקרב כלל לשער הביטחון, ושאלה נוספת - אם החליטו השוטרים בכל זאת להתקרב לשער הביטחון, האם פעלו נכון ובסבירות כאשר פרצו אותו תוך גרימת נזק. 21. ראשית יצוין, כי לא שוכנעתי שבנסיבות העניין השוטרים פעלו כפי שפעלו מתוך יצר נקם כלפי תושבי היישוב, כטענת התובעים. העד אוחנה מטעם המדינה הודה בחקירתו הנגדית כי לא הייתה להם כל אתראה לגבי חסימת היציאה מהיישוב, כפי שאירע ביישובים אחרים, וכאשר נשאל אם לקח בחשבון לפני הכניסה ליישוב אפשרות של יציאה חסומה - ענה: "בכניסה ליישוב יש שומר ואם הוא נותן להיכנס הוא ייתן גם לצאת" (פרוטוקול עמ' 22 שורות 11 - 18). בהמשך העיד העד (פרוטוקול עמ' 24 שורות 21 - 25): "כשוטר אני אעשה הכול כדי למזער פגיעה ברכוש ובאנשים. בגלל זה עשיתי את כל האופציות, פניתי לתושבים כפי שציינתי והסברתי להם שרק ניתנו זימונים, לא נלקח רכוש ולא היו מעצרים, פניתי לאדם שהיה בשער ושאלתי למי שייכים הרכבים והוא התעלם, פניתי למספר אנשים שהיו בסמוך לרכבים, וכל זאת במשך אותן 25 דקות, מה שמראה שביצעתי מספר פעולות לפני שהחלטתי לנסוע לשער השני. כמו כן פעולה נוספת הייתה ניסיון של הזזת הרכבים לצדי הכביש שלא צלח". האם בנסיבות אלה ניתן לקרוא לפתיחת נתיב היציאה דרך שער הביטחון, בלי לבצע מעצרים, פעולות מתוך יצר נקם? אתמהה... נראה שעל אף שהיה מדובר בהפגנה בלתי חוקית של אנשי היישוב (מזכיר היישוב נועם שרון מטעם התובעים הודה בכך - פרוטוקול עמ' 11 שורה 22), עשו השוטרים כמיטב יכולתם על מנת לצאת מהיישוב ב"דרכי נועם", אך אנשי היישוב לא ביצעו כל פעולה שתאפשר לשוטרים לעשות כן. 22. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת התובעים, כפי שפורטה בסיכומי התשובה מטעמם, כי אין ליצור זיקה משפטית בין המוחים/המפגינים לבין התובעים 2-3 , שלא היו חלק מכך, והיישוב עצמו. אמנם ראיתי לקבל את הטענה כי היישוב עצמו, באמצעות הנהלתו, לא היה שותף לארגון המחאה , אולם בנסיבות שנוצרו היה מצופה מהנהלת היישוב לפעול לפתיחת החסימה בשער היישוב , ולמצער - להפנות את השוטרים לשער הביטחון ולדאוג לפתיחתו מיוזמתם, שכן מסר המחאה בשער היישוב כבר "נקלט", ולא היה צורך לגרום להסלמה נוספת. 23. הוא הדין לגבי שער הביטחון. אין מחלוקת כי שער הביטחון יכול להיפתח על ידי מי שהוא תושב השכונה הסמוכה לו, כפי שאמר התובע 3: "מי שהטלפון שלו מוזן במערכת שזה תושב השכונה מתקרים לשער והשער נפתח" (פרוטוקול עמ' 13 שורה 8). גם התובעת 2 העידה כי "מי שבמחשב יש לו את המספר השער מכיר את מספר הרכב שלו" (פרוטוקול עמ' 6 שורה 21). כאשר התברר שהשוטרים נוסעים לכיוון שער הביטחון - היה מצופה מתושבי היישוב ו/או מהנהלתו שיסייעו לפתוח אותו , ולא יגרמו לכליאת ניידות השוטרים בתוך היישוב. 24. בהקשר זה , לא ראיתי לקבל את עמדתו של מזכיר היישוב, נועם שרון. כאשר נשאל העד האם כאשר הוא רואה ג'יפים של מג"ב ושל המנהל האזרחי כלואים ולא יכולים לצאת מהיישוב הוא לא מנסה לעזור - ענה: "זה לא מתפקידי" (פרוטוקול עמ' 8 שורות 22 - 24). מאידך, העד מודה כי "עברה הודעה ביישוב שיש רכבים של המנהל שנכנסו לתוך היישוב ואנשים העבירו אחד לשני שמי שרוצה שיגיע לשער הראשי להביע מחאה על מדיניות ההקפאה" (פרוטוקול עמ' 7 שורות 21 - 22), וכאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע הגיע לאזור שער היישוב, ענה: "זה עבר ביישוב בין האנשים שיש אירוע, אז הלכתי. העבודה שלי היא לא רק במשרד". (פרוטוקול עמ' 8 שורות 13 - 15). אני סבורה כי תפקידו של מזכיר היישוב במקרה דנן לא היה צריך להסתכם אך ורק בכך שהוא הגיע לאירוע כ"צופה" בלבד, אלא היה זה מתפקידו לנסות ולמנוע את כליאת השווא של השוטרים בתוך היישוב. 25. כליאת שווא מהווה עוולה לפי ס' 26 לפקודת הנזיקין. משלא מנעו תושבי היישוב והנהלתו, לרבות מזכיר היישוב, את כליאתם של השוטרים ביישוב, הרי שביצעו בכך, למעשה, עוולה לפי פקודת הנזיקין. לפיכך, בניגוד לעמדת התובעים, נראה כי חלה במקרה זה הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", אשר יסודה בסלידת בית המשפט מלהושיט עזרתו לבעל דין המבסס את תביעתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. אמנם, כפי שנאמר לעיל, ראיתי לקבל את עמדת התובעים כי הם עצמם לא היו שותפים למחאה בשער היישוב, אולם לא יעלה על הדעת לקבוע כי כאשר תושבים מסוימים ביישוב ביצעו עוולה של כליאת שווא - יוכלו תושבים אחרים, לרבות היישוב עצמו כתאגיד , לתבוע פיצוי על נזק שנגרם כתוצאה מהעוולה שבוצעה. בע"א 2242/03 אברהם נ. רשאד מיום 18.7.05 קבע בית המשפט העליון כי ביסוד החלת העיקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה " בנזיקין עומד החשש שמא בכך "נימצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי". 26. לאור האמור - דין התביעה להידחות על הסף, ומתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק וגובהו, בשאלה האם הורם הנטל המוטל על התובעים להוכחתו, וכן בשאלה האם יש במקרה זה לבחון אשם תורם לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין. 27. למעלה מן הצורך יוער, כי הואיל והנהלת היישוב לא עשתה דבר על מנת לסייע לשוטרים לפתיחת נתיב היציאה מהיישוב - הרי שהיה על התושבים להניח שהשוטרים ינסו לחלץ עצמם בדרך כלשהי, לרבות פריצת שער הביטחון, ולכן ניתן לומר שהם חשפו עצמם לנזק שעלול להיגרם בשל כך מרצונם. במילים אחרות, נתונה למדינה במקרה זה ההגנה שבסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין, שעניינה הסתכנות מרצון. סוף דבר 28. לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית על הסף. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו המלא בפועל. משטרהכתב תביעהמסמכיםשוטר