התנגדות לתשלום משכורת לנציג ועד בית בבניין מגורים התובעת הינה בעלת דירה ברח' שלום א"ש בתל אביב, אשר שימשה שנים רבות בתפקיד נציגת ועד הבית של אותו בניין. בגין תפקידה זה קיבלה התובעת, במהלך השנים האחרונות, משכורת של 1,000 ₪. הבניין מונה 48 משפחות. באחת הדירות מתגורר הנתבע, בדירת אימו ז"ל. במשך שנים התנגדו הנתבע ואמו ז"ל לתשלום המשכורת לתובעת, אך מחאותיהם לא הועילו, מאחר ואסיפת הדיירים אישרה זאת. בגין התנגדות האם למשכורתה של התובעת, סירבה האם לשלם תוספת של 20 ₪ למיסי הועד החודשיים, לאחר פטירתה, מתחילת שנת 2010 חדל הנתבע מתשלום מיסי הוועד לחלוטין. 3. ביום 22.4.10 בשעה 22.00 לערך, צלצלה התובעת בפעמון דירתו של הנתבע. כאשר פתח הנתבע פתח צר בדלת, שאלה אותו מתי ישלם את חובו. לטענת התובעת, פנה אליה הנתבע בקול גבוה, ודרש ממנה כי תקשיב לדבריו. בתשובה, ענתה לו כי תקשיב להם רק לאחר שישלם את חובו לוועד, ואז טרק הנתבע את דלתו בפניה. 4. לגרסת התובעת, בעודה בהלם, צלצלה אצל שכנתה, אותה ביקרה קודם לכן, וכשפתחה השכנה את הדלת, סיפרה לה כי הנתבע טרק את דלתו בפניה. תוך כדי כך, פתח הנתבע את דלתו ושאג בקולי קולות כלפי התובעת: "את גנבת, את גנבת 80,000 ₪ מהקופה." בעקבות אמרות אלה, נגרמו לתובעת עוגמת נפש וצער מרובים. בגין כך, הגישה את תביעתה כנגד הנתבע וטוענת כלפיו כי הוציא במזיד ומתוך כוונה להשפילה, לשון הרע- כנגדה. 5. לנתבע טענות רבות כנגד התובעת. לשיטתו, עשתה שימוש בכספי הוועד לצרכיה, ואף נמנעה מתשלום מיסי הוועד בעצמה. באותו ערב, צלצלה בדלת ביתו בשעה 22.40 ודרשה ממנו את מיסי הוועד. בתשובה, דרש ממנה לתקן את דלת האינטרקום של הבניין., והיא מצידה דרשה כתנאי לכל דבר- תשלום החוב לוועד. לאחר שסגר בפניה את דלת הדלת, חרף התנגדותה, שמע אותה צורחת ומקללת : "הוא משוגע", "הוא דפוק לגמרי", ואף צלצלה בשנית ודפקה בחוזקה על דלת דירתו. 6. לגרסתו, חזרה התובעת על האמירות המבזות בנוכחות השכנים. לנוכח מסכת הגידופים איבד הנתבע את עשתונותיו, והשיב לתובעת כי משיכת משכורת מהקופה הציבורית ואי השבת כספי תיקון מכוניתה לוועד הבית, מבחינתו, "כמוהם כגניבה". לטענתו, החלה התובעת לצרוח עליו, בקולי קולות, על מנת שישמעו השכנים, לעגה לו, כינתה אותו בשמות גנאי: "שקרן", "אתה לא גבר, אתה אשה" "יצאת כמו אמא שלך" והוא אף השיב לה ,"אם אני שקרן, את גנבת." עוד טען כי לא היתה זו הפעם הראשונה ששמע אותה מחרפת ומכפישה אותו. 7. לטענת הנתבע, הדברים שאמר אינם הוצאת לשון הרע אלא דברי ביקורת שנאמרו ב"עידנא דריתחה", עוד טען כי הדברים שאמר נכונים ולפיכך קמה לו, ביחס לאמירות אלו, שיש בהן עניין ציבורי ניכר, הגנת אמת בפרסום. עוד הוסיף כי הדברים נאמרו על ידו בתום לב, כי היתה בהם הבעת דעה על אופן מילוי תפקידה של התובעת, כי היחסים בינו לבינה, בתפקידה, הטילו עליו חובה חוקית מוסרית וחברתית לומר את הדברים, וכי הם נאמרו כתגובה ללשון הרע שנעשתה ע"י התובעת, קודם לכן. בנוסף טען כי הדברים שנאמרו בתום לב, לא חרגו מתחום הסביר, בנסיבות העניין. 8. בכך לא די, הנתבע הגיש תביעה נגדית בה טען כי הנתבעת שכנגד האשימה אותו ואת אימו ז"ל בזיוף מסמכך, בעת שחתמו בשם וועד הבית בפנייה לעיריית תל אביב. לטענתו, יייחוס בצוע עבירה פלילית לאדם הינה הוצאת לשון הרע. לתביעתו הנגדית צירף התובע שכנגד מסמכים הכוללים, בין היתר, את מכתבה של הנתבעת שכנגד אל משפחתו, פניית פקיד היערות מטעם משרד החקלאות בתלונה על "גיזום חריף" שכמוהו ככריתה, המהוה עבירה פלילית, פנייתה של האגודה לתרבות הדיור לנתבעת שכנגד, כי אין היא רשאית לממן את דמי טיפול הרכב שלה מכספי קופת הנציגות, אפילו אם היה ניתן להוכיח כי החבלה הזדונית בו נעשתה בזמן מילוי תפקידה כחברת הנציגות, והודעה לדיירי הבית בדבר רצונם של שני חברי הוועד לפרוש מתפקידם, לנוכח התנגדות חלק מהדיירים להשקיע כספים בשיפוץ הבית. באותה הודעה, נקטו המתפטרים בשמות הדיירים ה"סרבנים" בין היתר הוזכר שם שמו של "אשר הנוכל". 9. בתשובה, טענה הנתבעת שכנגד כי קיבלה את תשובת העיריה לתיבת הדואר שלה, לפניה שלא נעשתה על ידה. לגרסתה, כתבה לתובע שכנגד ולאמו ז"ל מכתב תלונה, משום שחשדה כי הם אלו שפנו לעירייה, וכי פנייתה זו לא נעשתה ברבים. עוד טענה כי כאשר דרשו ממנה השניים להתנצל, לאחר שלשכנים נודעו האשמותיה, עשתה זאת ברבים. 10. הצדדים הגישו תצהירים לתמוך גרסותיהם. התובעת חזרה בתצהירה על האמור לעיל, והוסיפה תצהירי שכנים רבים המהללים ומשבחים אותה ואת פועלה בבניין, ומבקרים את התנהגותו של הנתבע. רק שניים מהם שמעו את המריבה הקולנית. גב' סיני, שהתובעת התארחה אצלה קודם לכן, הצהירה כי התובעת סיפרה לה כי הנתבע החוצפן טרק בפניה את הדלת, ועוד קודם שהגיבה המצהירה על הדברים, פתח הנתבע את דלת דלתו וצעק לתובעת, כי היא גנבת. העדה מציינת כי היא והנתבע מתגוררים באותה קומה. לא נכתב על ידה כי ראתה את הנתבע אלא רק שמעה את דבריו. המצהירים הנוספים, משפחת ווסר, כתבו כי שמעו את צעקות הנתבע ואז פתחו את דלת ביתם. 11. הנתבע הגיש אף הוא תצהירי שכנים: יצחק אשר שכתב "אני ראיתי את גאולה אדוארד צועקת כלפי אבירם הוד, בנוכחות שכנים נוספים שהיו במקום : "הוא משוגע" "הוא דפוק בשכל". כמו כן שמעתי את גאולה אדוארד מטיחה באברהם הוד: "אתה שקרן בן שקרן." עוד הוסיף העד בתצהירו כי גם הוא נכווה מהתנהגותה הפוגעת של התובעת אשר תלתה על דוח המודעות של הבניין מודעה בה כינתה אותו "אשר הנוכל." גם עד זה אישר את טענות הנתבע כנגד התובעת הנוטלת לעצמה משכורת מכספי הדיירים ובמשיכת כסף לתיקון מכוניתה. 12. מצהיר נוסף, דוד הרוש, אישר את הטונים הגבוהים של הוויכוח, ואת צעקותיה של התובעת. עוד הזכיר מכתב שכתבה התובעת, בו האשימה את אמו המנוחה של הנתבע בזיוף חתימת וועד הבית בפניה לעיריית תל אביב. גם מצהיר זה טען כנגד התובעת כי היא נוהגת לרכל, לאיים ולהפיץ כינויי גנאי. בנוסף לתצהיר הנתבע עצמו, צורפו תמלילי שיחות שהוקלטו ע"י מר אשר כחצי שנה לאחר האירוע. בשיחה הראשונה, מדווחת התובעת למר אשר כי היא הגישה, או מתכוונת להגיש תביעה נכגד הנתבע, ומספרת לו על האירוע. באותה שיחה, הודתה התובעת בפני איש שיחה כי אמרה לנתבע "שקרן בן שקרן" והתובעת מסבירה כי אמרה זאת כתגובה להאשמתו של הנתבע כלפיה כי היא נוכלת. 13. שיחה נוספת התנהלה בין מר אשר, לבין שכנה אחרת, מרים סיני. המשוחח, שבא מטעמו של הנתבע, מנסה לדובב את השכנה בקשר לארוע, אך היא לא אישרה ששמעה את הדברים שנאמרו בו.באותו יום, הקליט המצהיר שיחה נוספת, שנערכה בינו לבין דודו הרוש והתובעת. באותה שיחה אישר מר הרוש את גרסת הנתבע ואמר: "מה, השופט יצחק. זה לא יגיע לבית המשפט. הוא יתבע אותה נגדית ושניהם יגיעו לבית המשפט ושניהם ישלמו לבית משפט הוצאות ושכר טרחה והכל ושניהם יצאו בוכים. זה בטוח. כי אין פה עילה לתביעה." כאשר ניסה מר אשר למשוך אותו בלשונו אמר כי התובעת קיללה, השיב לו מר הרוש: "היא קיללה והוא גם כן צעק עליה". עוד טען כי אין לקחת את אמירותיה של התובעת בכובד ראש, משום ש"היא בעייתית". גם לדייר זה היו תלונות כנגד שליטתה הבלעדית של התובעת בבניין ובכספי הוועד. בהמשך, הצטרפה התובעת לשיחה, מבלי לדעת, כמובן, כי היא מוקלטת, אך נסיונותיו של המקליט להשכין שלום בין הצדדים- לא צלחו. 14. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הם מוותרים על חקירת המצהירים מבלי להודות בתוכנם. 15. בסיכומיה, חוזרת התובעת על גרסתה, וטוענת כי התמליל, אשר הוגש כזכור ע"י הנתבע, תומך בה. לשיטתה, הודה הנתבע כי אמר לה שמבחינתו לקיחת כספים מהקופה הציבורית, כמוה כגניבה, וגרסה מעודנת זו, שהוכחשה על ידה, מהווה אף היא הוצאת לשון הרע. עוד טענה כי אין אמת שלא נכח איש בוויכוח, שעה שדירתה של גב' סיני, שהגישה תצהיר, צמודה לדירת הנתבע בקיר משותף. לסיכום טענותיה טוענת התובעת : "לאור האמור תטען התובעת, כי הוכיחה הן באמצעות תצהירה שלה והן באמצעות תצהיריהם של חיה ועמנואל וסר, ושל מרים סיני, והן באמצעות הסתירות והשקרים שבטענות הנתבע, כי אמירותיו "גנבת ונוכלת" אכן נאמרו ובפני אחרים". 16. בסיכומיו, חזר הנתבע על כי אמר רק חלק מהדברים המיוחסים לו, לנוכח התגרות וקנטור מצד התובעת ותוך שהוא מכוון את הדברים לאוזניה בלבד. לשיטתו, לא התקיים, באמירות המיוחסות לו, ושבהן הוא מודה, יסוד ה"פרסום" הנדרש על פי דין על מנת שתהא בדברים הוצאת לשון הרע, תוכנם אף הוא אינו יוצר את העוולה וממילא עומדות לו ההגנות הנקובות בחוק על מנת שתדחה תביעת התובעת. מאידך, טען התובע שכנגד כי הוכיח את תביעתו שלו. 17. בהעדר חקירה על התצהירים, ולאחר שתוכנם לא אושר, ניצבות לפני בית המשפט שתי גרסאות סותרות. מהן, ניתן לדלות את העובדות שאינן שנויות במחלוקת: כי באותו יום התפתח ויכוח בין השניים, בהם קראו אחד כנגד השני קריאות גנאי. 18. ראשית, ספק בעיני אם ניתן לראות, במבחן אובייקטיבי, קריאות גנאי, במהלך ויכוח- כהוצאת לשון הרע. מבלי להכשיר פניני לשון מסוג זה, קללות והכפשות נעשו דבר שבשגרה בשיח הציבורי (ראה טוקבקים מכפישים, שפת העם ברחוב , בכביש, במגרשי הכדורגל, ועוד). המבחן מפני פגיעה בשם הטוב, לא פעם נסוגה מתוך הרצון להגן על חופש הביטוי. בתיחום האופקי בין שתי הזכויות המתנגשות, אין לקבוע כי הן שוות זכויות אלא הן תיבחנה "על פי מקומה של הזכות בתפיסות היסוד החברתיות, על פי המסורת של השיטה, על פי הסדריה החוקיים ועל פי ההשקפות החברתיות של הציבור הנאור. על כן, כאשר מתרחשת סתירה בין הערך בדבר השם הטוב לבין הערך בדבר חופש הביטוי,, יש להכריע בסתירה זו על פי המשקל היחסי שיש ליתן לערכים המתנגשים." (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' פד' מג(3)840). שם, נקבע כי "יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי" (שם, עמ' 863, ור' גם שמירת חופש הביטוי האנונימי בפרשת רמי מור נ' ברק אי.טי.סי רע"א 4447/07, פורסם באינטרנט). 19. זאת ועוד, כאמור, טען הנתבע כי לא ידע ששכנים נוספים מאזינים לוויכוח ולכן לא התקיים "יסוד הפרסום" חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 ("החוק"), קובע, בסעיף 7 לו כי "פרסום לשון הרע הוא לאדם אחד או יותר זולת הנפגע." סעיף 2 (א) מגדיר מהו פרסום- בין בכתב ובין בעל פה. אלא שבשונה מפרסום בכתב, אליו מתייחס ס' 2 (ב) (2) לפיו אם היה הפרסום עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע, יחוב הנתבע, רואים פרסום בעל פה רק אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר, זולת הנפגע (ס"ק) (1). על פי לשונו של הסעיף, האמירה הפוגענית אמורה להיות מכוונת לאדם זולת הנפגע, בין אם הגיעה אליו ובין אם לאו. בנסיבות שתוארו, בין אם שמעו השכנים את אמירות הנתבע ובין אם לאו, היו הדברים מיועדים אל התובעת ולאזניה, בלהט הויכוח שביניהם. משכך, סברתי כי לא התקיים יסוד הפרסום הדרוש להוכחת העילה. 20. גם לו הייתי מקבלת את גרסת התובעת, שכאמור, לא הוכחה, כי הנתבע ידע כי יתר השכנים (שלא נכחו פיזית בוויכוח) מאזינים לו, עדיין עומדות לנתבע הגנות נוספות. כך למשל, מורה ס' 15 (10) לחוק כי תעמוד לנתבע הגנת תום הלב אם "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן." 21. אין מחלוקת כי לוויכוח היו שני שלבים, ואם שמע מי מהשכנים את חלקו השני, לאחר שהתובעת צלצלה בפעמון דלת שכנתה, לא שמע איש את חלקו הראשון, בו טרק הנתבע את דלתו בפניה. לטענת הנתבע, קרא לתובעת בשם הגנאי, ככל שקרא, רק לאחר ששמע את צעקותיה "הוא משוגע" "הוא דפוק לגמרי" ולאחר שצילצלה שוב בדלת בחוזקה. לגרסתו, שלא נסתרה, עיוותה את דבריו במניפולציה וצעקה "הוא קרא לי גנבה , עכשיו אני אשלח לך את רוני הבן שלי השוטר ואני תובעת אותך על זה." בתמליל הודתה התובעת כי אף היא כינתה את הנתבע בשמות גנאי. בנסיבות אלו סברתי כי משהוכח כי השניים גם יחד חטאו בחרפות וגידופים, אין מקום להדיף את גרסת התובעת דווקא, שדבריו של הנתבע נאמרו כלפיה מבלי שהיו כל קינטור ופגיעות מצידה. 22. "תנאי הכרחי לתחולת הגנת ס' 15 (10) הוא שהגינוי או ההכחשה ייעשו בתום לב. הוא שהגינוי או ההכחשה על תום הלב או על העדרו ניתן ללמוד מתוכן הפרסום ומנסיבות חיצוניות המלמדות על כוונות המפרסם. יסוד תום לב לא יתקיים כאשר המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון." (שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 300). כאן, אין יכולת לקבוע מה גובר על מה, ומה סביר ממה. האם עצם ה"ביקור" בשעה כה מאוחרת, הינו סביר? האם טריקת הדלת מצדיקה הזעקת השכנים וקריאות כי הנתבע משוגע, אינן גוררות, באופן סביר, (מבלי כמובן להצדיק את אופן הביטויים), קריאות גנאי? לטעמי, גם אם הוכיחה התובעת את תביעתה, וכאמור אינני סבורה כך, מתוך הצלבת הגרסאות הסותרות, קמה לו ההגנה דלעיל. משכך, דין התביעה להידחות. 23. חרף כך, למעלה מהצורך, ומתוך כוונה לברר את המחלוקת העניינית בין הצדדים ולשים קץ לסכסוך, מצאתי לנכון להתייחס לטענותיו של הנתבע כנגד התובעת. לטענתו- אמת הוא דובר, כאשר הוא מייחס לה, באמירות בעל פה ואף בכתבי בי- דין, נטילת משכורת וכספים שלא כדין. לעניין זה, יש להיזקק לתצהיר התובעת ולנספחיו מהם ניתן ללמוד כי ביום 16.6.05 החליטה אסיפת הדיירים לשלם לתובעת 1,000 ₪ בחודש. על פי ס' 58 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969, חייבים כלל דיירי הבית המשותף לשאת בהוצאות אותו בית ומשקבעה האסיפה את שכרה של התובעת, יש לראות זאת כחלק מההוצאות. 24. זאת ועוד, טרוניותיה של אם הנתבע המנוחה מצאו ביטוי בפניות רבות לאגודה לתרבות הדיור ונענו כי תשלום לנציג וועד הבית מצוי בסמכות האסיפה הכללית "ומדובר בעניין מקובל וחיובי לחלוטין." (נספח י"ג). משכך, לא הייתה כל הצדקה להימנעותו של הנתבע מתשלום דמי הועד, (אשר שולמו לאחר הארוע). 25. עוד ציינה התובעת, ואף הציגה ראיות לתמיכה, כי כל ההוצאות, לרבות משכורתה, נרשמים בדוחות הכספיים השנתיים. דוחות אלה (נספח יז') נתלו על לוח המודעות בבניין והובאו לידיעת כלל הדיירים, לרבות הנתבע. באשר להחזרת 800 ₪ שנלקחו מהקופה לצורך תיקון הרכב- טענה התובעת כי מאן דהוא חיבל במכוניתה וכי תלתה שלט המזהיר כי אם ישנה הדבר, תתקן את הרכב ע"ח וועד הבית. משנשפכה חומצה על ממכוניתה- מימשה את איומה. לפיכך הנני קובעת כי לא עומדת לנתבע גם הגנת ס' 14 לחוק המורה כי פרסום, שיש בו עניין לציבור ותוכנו אמת- פוטר מחיוב בדין. 26. באשר לתביעה הנגדית- בכל הנוגע לדברים שנאמרו, ע"י מי מהצדדים- כל מה שנכתב ביחס לתביעה, כוחם יפה גם לזו שכנגד. באשר למכתב בו האשימה הנתבעת שכנגד את האם ובנה בזיוף חתימה- המכתב שהוצג ממוען לנתבע ואמו בלבד. לעניין זה טענה הנתבעת שכנגד כי בחודש יולי 2007 קיבלה את תשובת מחלקת מבנים מסוכנים שבעירייה. על פי תשובה זו, שהייתה מופנית לוועד הבניין, ומאחר שלא שלחה פנייה כזו, הסיקה כי הנתבע ואמו הם שעשו כן. במכתבה אליהם כתבה "לא זו שזייפתם את שם וועד הבית"- אלא הנני ממציאה לכם עותק מתשובת מהנדס העיריה שנשלח אלי. " לטענתה, שלא נסתרה, הניחה את המכתב בתיבת הדואר הנעולה של הנתבע, ולא הפיצה את תוכנו ברבים. לגרסתה, התנצלה לפניו פעמיים, ברבים, על פי דרישתו. משלא הוכח כי הנתבעת שכנגד היא זו שהביאה את תוכן המכתב לידיעת כלל הדיירים, דין התביעה הנגדית להידחות. 27. סוף דבר- בעיקר ראוי לציין את תחזיתו העגומה של אחד המשוחחים, כי בסופו של יום- יצאו שני הצדדים כשידם על ראשם. אכן, צדק האיש! צר לי כי הצדדים לא השכילו ללבן את המחלוקת ולהשכין שלום ביניהם, במיוחד כאשר גררו אל תוך הסכסוך את שכניהם, שלא היו מעונים בכך. משנדחו התביעות באופן הדדי- אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. בתים משותפיםועד בית משותףמשכורתבניין