תביעה לקבלת תקצוב עבור תלמידים אשר למדו בשנת הלימודים תשס"ו בגני הילדים של התובעת הרקע העובדתי התובעת הינה חברה פרטית, המפעילה, בין השאר, גני ילדים בגילאי 3-4 בתחומי מועצה מקומית עילוט (להלן: "המועצה"). בשנה"ל תשס"ו, היא השנה הרלבנטית לתביעה זו, הייתה התובעת בעלת רישיון להפעלת גני ילדים. על פי הרישום שערכה המועצה תלמידים שלמדו בגניה של התובעת בשנת תשס"ו לא היו רשומים בהם, והתובעת לא קיבלה עבורם תקצוב מהנתבעת. לפיכך הגישה התובעת ביום 12.12.06 עתירה מינהלית בבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 3420/06, להלן: "העתירה"), שבה עתרה לשינוי רישום התלמידים, בין היתר בשנה"ל תשס"ו. העתירה התקבלה לגבי שנה"ל תשס"ו, ונקבע כי יש לראות את 161 התלמידים נשוא העתירה כרשומים בגניה של התובעת במהלך אותה שנה. עוד נקבע, כי אם לא תושג הסכמה בנושא התקצוב רשאית התובעת להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך. ביום 20.9.10 הגישה התובעת תביעה זו נגד המועצה ונגד הנתבעת. לאחר שהתובעת והנתבעת הגיעו להסכמות, כמפורט להלן, אשר צמצמו את הפלוגתאות הטעונות הכרעה, ביקשה התובעת, בהסכמת המועצה, למחוק את התביעה נגד המועצה. ביום 26.6.13 ניתן פסק דין שבו הוריתי על מחיקת התביעה נגד המועצה. התובעת והנתבעת הגישו לבית המשפט הודעה בדבר ההסכמות ביניהם (להלן: "ההסדר"). בהודעה נאמר: "1. בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 10.6.13 מתכבדים הצדדים להודיע על עובדות מוסכמות על שני הצדדים: 2. התובעת הפעילה את גני הילדים נשוא התביעה כבר משנת תשס"ה. 150 תלמידים מתוך התלמידים נשוא התביעה לא היו רשומים בשום גן ילדים בשנת תשס"ו ובגינם לא הועבר תקציב לגורם כלשהו. 3. בשל סירובה של המועצה לרשום את הילדים בגניה של התובעת, הוגשה עתירה מינהלית (עת"מ 3420/06), אשר הנתבעת 2 הייתה צד לה. הצדדים מסכימים כי על אף האמור בסעיף 6 לפסק הדין בעתירה דנן, לא שונה הרישום בפועל. 4. הצדדים מסכימים כי נספחים 4-8 לתצהירו של עומר בדארנה יהיו חלק מהראיות לפיהן יפסוק בית המשפט, אך הצדדים יהיו חופשיים לטעון באשר למשמעותם של מסמכים אלו במסגרת סיכומיהם. 5. שיטת התקצוב של משרד החינוך הנה תקצוב לתלמיד במשך 10 חודשים בשנה, שמועברים חודש בחודשו. בשנת תשס"ו התקציב לתלמיד עמד על סך של 650 ₪. סה"כ התקצוב לגני התובעת לשנת תשס"ו הנו 975,000 ₪. 6. הצדדים מסכימים כי הנספחים של תצהירו של עומר אבו ריא, קניין המכללה, יהוו חלק מהראיות לפיהן יפסוק בית המשפט. הצדדים יהיו חופשיים לטעון באשר למשמעותם של מסמכים אלו, במסגרת סיכומיהם. 7. הנתבעת 2 סבורה כי לכל היותר מגיע לתובעת תשלום סכום הקרן בלבד, לרבות בשל טענות כנגד המועצה המקומית וזאת ממספר נימוקים שיובאו במסגרת הסיכומים לרבות טענות כנגד המועצה המקומית, בעוד התובעת סבורה כי לסכום זה יש להוסיף ריבית, הצמדה ושכר טרחת עורך דין." ביום 28.10.13 התקיימה ישיבה שבה סיכמו הצדדים טענותיהם. דיון והכרעה בהתאם להסדר בין הצדדים, סכום קרן התקצוב עבור 150 התלמידים שמוסכם כי למדו בשנה"ל תשס"ו בגני העותרת, הינו 975,000 ₪ (להלן: "סכום הקרן"). אומנם במסגרת ההסדר גרסה הנתבעת שהתובעת זכאית "לכל היותר" לסכום הקרן (ראה: סעיף 7 להסדר), ואולם בסיכומיה לא טענה הנתבעת כי אין לפסוק סכום זה במלואו. אין חולק, איפוא, שהתובעת זכאית לסכום הקרן. התובעת עתרה בסיכומיה, כי הנתבעת תחויב בתשלום הוצאות משפט בסכום האגרה ששילמה. בתשובה הצביעה הנתבעת על כך שבהתאם לסעיף 7 להסדר אין התובעת רשאית לעתור לתשלום הוצאות. התובעת בתשובתה לא חלקה על כך. לנוכח האמור בסעיף 7 להסדר אכן אין מקום להורות על תשלום הוצאות משפט, ובכלל זה החזר האגרה. הפלוגתאות הטעונות הכרעה במסגרת פסק דין זה הן שתיים: סוגיית ההצמדה והריבית וסוגיית שכר הטרחה. הצמדה וריבית התובעת טוענת שבהתאם לפסיקה דרך המלך היא פסיקת הפרשי הצמדה וריבית, ואילו שלילתם נעשית במקרים חריגים במיוחד, שמקרה זה אינו נמנה עימם, מאחר שגם לאחר שניתן פסק הדין בעתירה לא שילמה הנתבעת לתובעת את הסכום המגיע לה, וזאת חרף העובדה שהתובעת פנתה אליה בעניין זה במספר הזדמנויות. מנגד טוענת הנתבעת שלא קיימת במקרה זה הצדקה לשלם לתובעת סכום העולה על סכום הקרן, הואיל ומדובר במאטריה מיוחדת של תקצוב רטרואקטיבי על ידי רשות מינהלית. עוד טוענת הנתבעת, כי לא שילמה לתובעת את סכום התקצוב בשל רישום לקוי של המועצה. למרות זאת ויתרה התובעת על תביעתה נגד המועצה, ואין מקום לגלגל לפתחה של הנתבעת את תוצאותיו של ויתור זה. חיוב בהפרשי הצמדה נועד לשמור על ערכו של חוב כספי מפני השחיקה האינפלציונית, דהיינו מטרתו היא לשלם לנושה את הסכום המגיע לו בערכו הריאלי. חיוב בריבית נועד לפצות את הנושה על השימוש בכספו על ידי החייב (ראה: ע"א 160/84 יהלומי פלנת בע"מ נ' דוד פינסקי, פ"ד מ(4) 372(1986) בפסקה 6 לפסק הדין (להלן: "עניין יהלומי פלנת"); ע"א 3021/11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', משרד עו"ד ואח' נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים ואח' (19.12.12) בפסקה 11 לפסק הדין (להלן: "עניין הרטבי")). ההלכה הפסוקה קובעת כי רק במקרים יוצאי דופן יימנע בית המשפט מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד היווצרות העילה (ראה: עניין הרטבי בפסקה 16 לפסק הדין ועניין יהלומי פלנת בפסקה 6 לפסק הדין). לא מצאתי כי במקרה זה מתקיימות נסיבות המצדיקות לשלול מהתובעת, באופן מלא או חלקי, את הפרשי ההצמדה והריבית. כאמור, הנתבעת הצביעה בסיכומיה על שני נימוקים שלדעתה מצדיקים זאת: האחד - העובדה שמדובר בתקצוב רטרואקטיבי על ידי רשות מינהלית, והשני - מחיקת התביעה נגד המועצה. דא עקא כי איני סבורה שאף אחד משני נימוקים אלה מצדיק סטיה מן הכלל שלפיו התובעת זכאית למלוא הפרשי הריבית וההצמדה. באשר לנימוק הראשון - דינו של חוב שחבה רשות מינהלית כדין כל חוב אחר. ההצדקות לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית לגבי חוב כזה הן אותן הצדקות שעליהן הצבעתי לעיל (ראה והשווה: רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב ואח' נ' מדינת ישראל - ועדת הזכאות (11.5.11) בפסקאות 43-47 לפסק הדין). אף העובדה שמדובר בתקצוב רטרואקטיבי אינה משליכה בנסיבות מקרה זה על החיוב בהפרשי ריבית והצמדה, שכן במקרה זה, בניגוד למקרה שנדון בפסק הדין שאוזכר בסיכומי הנתבעת (בג"ץ 2814/11 מוסדות זהר החמה אלעד נ' משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (31.10.12)), העובדה שהתשלום לא שולם במועד לא נגרמה בשל התנהלות התובעת, אלא בשל רישום לקוי של המועצה, שהתובעת נדרשה להליך משפטי על מנת לתקנו. אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה שהתובעת הגישה את העתירה המינהלית בשיהוי, שכן הרישיון לגני הילדים לשנה"ל תשס"ו ניתן לה ביום 1.8.06, והעתירה הוגשה ביום 12.12.06 (ראה קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים בהקשר זה בפסקה 5 לפסק דינו). יתכן ששיהוי זה היה יכול להצדיק שלילה, ולו חלקית, של הפרשי ההצמדה והריבית מהתובעת, וזאת אילו לאחר מתן פסק הדין בעתירה הייתה הנתבעת פועלת בשקידה הראויה לבירור זכאותה של התובעת לתקצוב. אלא שפסק הדין בעתירה ניתן ביום 15.8.07, ומאז ועד להגשת התביעה למעלה משלוש שנים מאוחר יותר, לא עשתה הנתבעת דבר לבירור זכאותה של התובעת לתקצוב עבור התלמידים שהיו רשומים בגניה, וזאת חרף פניות התובעת אליה (ראה: נספחים 4-7 לתצהיר מטעם התובעת, ששני הראשונים מביניהם נשלחו בדואר רשום). מדובר, איפוא, בשיהוי שמשכו זניח ביחס לתקופה שחלפה מאז מתן פסק הדין בעתירה ועד לעריכת הבירור על ידי הנתבעת והבעת נכונותה לשלם. יתירה מכך, שיהוי זה לא היה הגורם לעיכוב בתשלום. לפיכך בנסיבות המקרה אין השיהוי מהווה נימוק לשלילת הפרשי ההצמדה והריבית. גם מחיקת התביעה נגד המועצה אינה מצדיקה לשלול מן התובעת את הפרשי ההצמדה והריבית, אף לא באופן חלקי, וזאת אפילו אניח כי לתובעת עילת תביעה נגד המועצה. בחירתו של תובע לתבוע רק חלק מן הגורמים שיש לו כלפיהם עילת תביעה אינה מהווה נימוק לשלול ממנו את הפרשי ההצמדה והריבית שלהם הוא זכאי. הדברים נכונים במיוחד במקרה כגון זה, שבו החזיקה הנתבעת (ולא המועצה) בכספי התקצוב שלא שולמו לתובעת. לנוכח האמור לעיל זכאית התובעת להפרשי ההצמדה והריבית במלואם. סכום הקרן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.2.06) ועד מועד הגשת התביעה (20.9.10) מסתכם ב-1,272,513 ₪. שכ"ט עו"ד התובעת עותרת לשכ"ט בשיעור 10% ומע"מ מהסכום שייפסק, וזאת בהתאם להסכם שכר הטרחה בינה לבין בא כוחה. ואילו הנתבעת גורסת כי לנוכח ההסכמות בין הצדדים נחסך חלק גדול מניהול ההליך, ולכן יש לפסוק סכום נמוך מן הסכום שמבקשת התובעת. לא מצאתי טעם לחייב את הנתבעת בשכר טרחה נמוך מזה שעל התובעת לשלם לבא כוחה. משמעותה של הפחתה כזו הינה שהתובעת תצא בחסרון כיס ללא הצדקה. אציין כי במסגרת ההסכמות בין הצדדים ויתרה התובעת על פסיקת הוצאות, ובכלל זה על החזר אגרה בסכום משמעותי. עם זאת באשר לרכיב המע"מ דין עתירת התובעת להידחות, וזאת לנוכח הוראת תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,272,513 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 127,251 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. קטיניםדיני חינוךגן ילדים / פעוטון / משפחתון