לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר ארעו לתובעת בעקבות תאונת דרכים מיום 23.11.09 . עת שהמתינה התובעת ברמזור אדום, התנגש ברכבה רכב מאחור. התובעת נחבלה בחלקי גופה, בעיקר בצוואר, בגב ובראש (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה המשיכה התובעת בדרכה מבלי שפנתה לקבלת טיפול רפואי, זאת עד ליום המחרת, במהלכו חשה ברע ופנתה לחדר המיון של בית החולים "ברזילי" באשקלון. התובעת נבדקה על ידי אורתופד, כירורג ונוירולוג, בוצעו לה צילומי רנטגן וכן בדיקת C.T ראש. התובעת טופלה ושוחררה בהוראות למנוחה, נטילת משככי כאבים, טיפולי פיזיותרפיה ומעקב רפואי. הנתבעת אינה מכחישה את עצם אירוע התאונה נשוא התביעה שבנדון ואת הכיסוי הביטוחי כמבטחת הרכב. בתיק זה קיימות שתי נקודות מחלוקת עיקריות: האחת נוגעת לשאלה האם היתה התאונה בגדר תאונת עבודה, כטענת הנתבעת, דבר שיחייב הפחתה רעיונית של תגמולי המל"ל, שכן התובעת, במסגרת חובת הקטנת הנזק החלה עליה, היה ומדובר בתאונת דרכים, היתה חייבת לפנות לביטוח לאומי; והשניה נוגעת לשאלת הנזק בשים לב לעובדה כי אין מחלוקת, כאמור, כי המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק). התובעת לא עתרה למינוי מומחה ואינה טוענת לקיומה של נכות. טענות התובעת: התובעת מנהלת מרכז עירוני לנוער, מועסקת על ידי עיריית אשקלון וממומנת גם על ידי קרן אשקלון, עובדת כ - 42 שעות שבועיות. מתוקף תפקידה, עבודתה אינה מתבצעת בשעות קבועות ומוגדרות אלא בהתאם לצורך, שכרה גלובאלי והיא מחתימה כרטיס נוכחות כעניין טכני בלבד. התובעת טוענת כי גם אם היא נזכרת בשעת לילה מאוחרת ששכחה להחתים כרטיס, היא עושה זאת טלפונית, כפי שעשתה ביום התאונה. תאונת הדרכים ארעה בעת שחזרה מרחובות לאשקלון, במסגרת נסיעה פרטית בה ליוותה את בתה לטיפול שיניים. דברי הנחקרים על ידי החוקר הפרטי מטעם הנתבעת , כעולה מתמליל החקירה, הם בבחינת עדות שמועה. אילו תאונת הדרכים היתה מתרחשת במהלך העבודה, היתה יכולה לפנות בתביעה לתשלום דמי פגיעה מהמל"ל, לקבל את המגיע לה ולתבוע את הנתבעת על ההפרש. לכן, אין לתובעת כל סיבה לטעון לשווא כי אין המדובר הוא בתאונת עבודה. התאונה לא ארעה לתובעת תוך כדי עבודתה, לכן לא תבעה את המל"ל בגין תאונה זו. הימנעות של הנתבעת מלהציג את דו"ח החקירה ותמלילי שיחות נוספות עם התובעת ועם מנהלה, יש בה כדי לחזק העובדה כי הממצאים שבדו"ח מוכיחים דווקא את מהימנות גרסתה התובעת. טענות הנתבעת: מדובר בתאונת עבודה. על פי שעון הנוכחות, התאונה אירעה בשעות העבודה. התובעת לא הביאה כל אסמכתא על ביקור במרפאת שיניים ולא הביאה לעדות את בתה או גרושה, אליו לקחה את בתה לאחר הטיפול. מדו"ח החוקרים וקלטות החקירה עולה, כי התובעת דיווחה שקרתה לה תאונה בעבודה, שעה שאף נהגה ברכב עבודה. מעדויותיהם של חשבת השכר, מנכ"ל הקרן בה עובדת התובעת והתובעת בעצמה, עולה כי התאונה אף דווחה כתאונת עבודה. בהיות התאונה תאונת עבודה, יש לבצע ניכוי רעיוני מכל סכום אשר ייפסק לתובעת. דיון: מקובלת עליי עדותה של התובעת, הנתמכת גם בעדויות העדים האחרים מטעמה, כי אופי עבודתה הוא כזה שאין בכרטיס הנוכחות כדי להעיד בהכרח על שעות העבודה בפועל. התובעת תמכה דבריה בעדויותיהם של חשבת השכר במקום עבודה, הגברת ברוריה שוורץ, אשר העידה כי עבודתה של התובעת לא מתבצעת בשעות קבועות ומוגדרות וכי הדרישה להחתמת כרטיס על ידי התובעת הינה דרישה טכנית. הגברת שוורץ הוסיפה וטענה כי העניין אינו קריטי וקורה כי היא בעצמה שוכחת להחתים כרטיס (עמ' 8 שורה 25, עמ' 9 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 12.11.12). גם עדותו של מר יעקב אטיאס, מעסיקה של התובעת בעיריית אשקלון, מחזקת את דבריה של התובעת, כי החתמת כרטיס הנוכחות של התובעת אינו מלמד בהכרח על שעות עבודתה בפועל וכי קורה שהיו שוכחים להחתים כרטיס. מר אטיאס הדגיש כי בגלל אופי עבודתה של התובעת, היא היתה עובדת בשעות משתנות, על פי הצורך. יחד עם זאת, לא ניתן להתיחס לשעון הנוכחות כחסר משמעות לגמרי. אין להתעלם מכך שהתובעת נהגה להחתים מדי יום שעון נוכחות. בנוסף, גב' שוורץ מסרה כי התובעת עבדה בהיקף משרה מסוים ואם היא עבדה פחות שעות עבודה מהיקף זה, שולם לה שכר חלקי ואם עבדה יותר מכך, לא שולם לה שכר נוסף. מכאן שהדיווח על פי השעון היה בעל חשיבות ואין מקום להתייחס לנתוניו כחסרי ערך לחלוטין. מן הראיות עולה כי התובעת נהגה להחתים את שעון הנוכחות וההחתמה המאוחרת היתה באותם מקרים בהם שכחה להחתים, באמצעות הטלפון, בסוף יום העבודה. מכאן כי לרישום שעון העבודה ביום התאונה יש משקל ראייתי שלא ניתן להתעלם ממנו סתם כך. אמנם, נטל השכנוע כי המדובר הוא בתאונת עבודה מוטל על כתפיה של הנתבעת במקרה הזה, שכן היא זו המבקשת לבצע הניכוי הרעיוני, ונטל השכנוע מוטל, בדרך כלל, על הטוען לניכוי. יחד עם זאת, ידוע כי נטל ההוכחה יכול ויעבור אל הצד שנכנגד. במקרה הזה, משהציגה הנתבעת ראיה בעלת משמעות ממנה עולה כי התאונה אירעה בשעות העבודה, עובר נטל הוכחה אל התובעת, ועליה להציג ראיות כי לא כך הם פני הדברים. במאזן ההסתברויות וכנדרש במשפט אזרחי, באתי בסופו של יום למסקנה כי תאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה. ראשית וזה עיקר: מלאכה קלה הייתה בידי התובעת בעניין זה, משהיה בידה להציג אישור ממרפאת השיניים ברחובות, בה טופלה בתה, כי אכן באותו היום טופלה הבת במקום. אין ספק שאישור מסוג זה היה בכוחו לתמוך ראייתית, בצורה משמעותית, בגרסתה של התובעת שהתאונה אירעה לאחר שהסתיים יום העבודה, לאחר שבתה קבלה טיפול רפואי ברחובות ולאחר שהיא השאירה את בתה בבית אביה של האחרונה (בעלה לשעבר של התובעת). התובעת נשאלה בעניין זה בחקירה נגדית והיא השיבה שלא חשבה על זה. אינני סבור כי ניתן לקבל תשובה זו, בנסיבות העניין, כתשובה המספקת הסבר מניח את הדעת לכך שהתובעת לא הביאה ראיה, בשאלה העיקרית הנתונה במחלוקת בתיק זה. המדובר הוא בתובעת המתמצאת בדברים, ערה לזכויותיה ומן הסתם מלווה ביעוץ משפטי לפחות מעת הגשת התובענה. זאת ועוד: היה בידי התובעת להגיש תצהיר מטעם בעלה לשעבר או לזמנו לעדות, על מנת שיתמוך זה בטענתה כי באותו היום, שהתה אצלו בתו לאחר טיפול שיניים. כל זאת לא עשתה התובעת, למרות שהיה מצופה ממנה כי תעשה כל שביכולה כדי להוכיח כי התאונה אירעה שלא בשעות העבודה. הימנעותה של התובעת מלהציג ראיות שעשויות היו לתמוך בגרסתה, באופן ברור, ראיות שהן למעשה "תחת ידה" של התובעת, היא בעלת משקל משמעותי, בבוא בית המשפט לערוך ולבחון את מאזן ההסתברויות. התובעת תומכת את טענתה בדבר היות התאונה תאונת עבודה בדבריהם של עדיה, ברוריה שוורץ ויעקב אטיאס. התובעת מדגישה כי בעלי התפקידים במקום עבודתה של התובעת מסרו, בין בעדויות ובין במסגרת חקירת החוקר מטעם הנתבעת, כי התאונה לא דווחה כתאונת עבודה במסגרת דיווח למל"ל. לעניין זה לא אוכל לתת משמעות בעלת משקל שכן, כפי שטוענת הנתבעת, מתקבל הרושם כי העובד הוא זה שקובע אם תדווח תאונה כתאונת עבודה למל"ל אם לאו. מילוי דיווח למל"ל הוא בהתאם להעדפתו של העובד (ראה ע' 15-16 לתמליל החוקר). ברי כי עדותה של גב' ברוריה שוורץ לגבי השאלה האם התאונה הייתה תאונת עבודה אם לאו היא בגדר עדות מפי השמועה, שכן העדה לא הייתה עם התובעת בעת התאונה. מכל מקום, מתמליל השיחה עם החוקר עולה כי גב' שוורץ אמרה כי התובעת מסרה שהיתה זו תאונת עבודה (ראה ע' 11 לתמליל). בחקירתה הנגדית השיבה העדה לשאלות ב"כ הנתבעת ומסרה כי "דיברו" על זה שלתובעת היתה תאונת דרכים בדרך לטיפול שיניים (ע' 5 לפרוטוקול). יש לתמוה על כך שהיא לא מצאה נכון לומר זאת לחוקר הנתבעת במאי 2010, בשיחה עמו. בנוסף, לא אוכל להתעלם מהרושם שיצרה העדה בחקירתה הנגדית, כי היא מבקשת בכל מקרה לסייע בידי התובעת בגרסתה. כך, כאשר נשאלה על כך שהיא דיווחה שהיא עבדה בעת התאונה השיבה העדה "זה לא משנה. קורה שאדם שוכח להדפיס" (ע' 6 ש' 12-13). מייד לאחר מכן, משעומתה התובעת עם הרישום הסותר בדוח השעות (במספר מקומות נרשם תאונת דרכים ובמקומות אחרים תאונת עבודה) השיבה העדה: "כן, אבל כנראה שהם טעו כי לא יכול להיות שהיתה לה תאונת דרכים. אם היא (הכוונה לצפורה אשר רשמה אותה עת את הרישומים האמורים - י.א.) כתבה בהתחלה תאונת דרכים זה היה צריך להמשיך כתאונת דרכים. לא היו לה שתי תאונות.... כנראה ההקלטה (צ"ל "ההקלדה" - י.א) במקום ללחוץ על ד היא לחצה על ע". המדובר הוא בסברה ותו לא. לא למותר לציין כי עדה זו, כמו גם העד יעקב אטיאס, הגיעו למתן עדותם לבית המשפט יחד עם התובעת, ועובדה זו גם בה יש כדי להוסיף על הספקות. בכל מקרה, המדובר הוא בעדות שמועה וסברה מובהקת ואין בה, בנסיבות העניין, כדי לסייע בידי התובעת להוכיח כי נפצעה בתאונה בנסיבות הנטענות על ידה. הוא הדין לגבי תצהירו ועדותו של יעקב אטיאס. מר אטיאס מספר על מה שתובעת אמרה לו וזו עדות מפי השמועה. לא רק זאת, אלא שעדותו של מר אטיאס לא הקרינה, לטעמי, אמינות. העד לא זכר, חודשיים ומחצה לאחר שחתם על התצהיר, את נסיבות החתימה. הוא השיב שעו"ד יוסי טל, אשר כלל אינו מייצג בתיק זה, כתב את התצהיר. כאשר הוא נשאל לגבי זה הוא השיב כי הוא אינו זוכר (ע' 17 ש' 18 עד ע' 18 ש' 1). העד נשאל השאלה הבאה: "ואתה מספר לי שהיום אחרי 3 שנים אתה זוכר שהמרפאה ברחובות? לא שכרת מי כתב את התצהיר. זה נראה לך סביר? אם אתה לא יכול להשיב נעבור לשאלה הבאה". העד השיב: "נעבור לשלאה הבאה". תשובה מתחמקת לכל הדעות. מן האמור מסקנתי היא שאין בעדותו של מר אטיאס כדי לתמוך בגרסת התובעת כי התאונה אירעה לאחר שסיימה לעבוד ולהסיע את בתה למרפאת הישניים ולבית אביה של הבת. ואחזור שוב: היה בידי התובעת להציג ראיות ישירות שתתמוכנה בגרסתה האמורה: אישור ממרפאת השיניים ועדות בעלה לשעבר. מסיבות השמורות עמה ולמרות שהתובעת, אמרה ביוזמתה בעדותה כי ביכולה להציג אישור מהמרפאה - לא ראינו אישור מסוג זה עד היום. נכון הדבר שפעולות החקירה של הנתבעת באמצעות החוקר אינן נקיות מליקויים וספקות. כך, ההקלטה אינה ברורה במספר נקודות, אם כי ככלל, ניתן להבין את רב רובם של הדברים. כמו כן, לא ברור מדוע לא הוגשו כראיה פעולות חקירה נוספות שביצע החוקר, ויש לזקוף זאת לחובתה של הנתבעת, שכן לא ניתן הסבר לאי הגשת אותן הראיות. יחד עם זאת, בהביטי על התמונה הראייתית בכללותה, במאזן ההסתברויות, יש לבוא לטעמי למסקנה כי עסקינן בתאונת עבודה. לעניין זה, אין חשיבות בעלת משקל לעובדה שלתובעת לא היה מה לפסיד מלתבוע את המל"ל ולקבל דמי פגיעה. אין בכך כדי לשנות, בנסיבות העניין, את המאזן, לטובתה של התובעת. מכל המקובץ עליי לקבוע כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. על התובעת היה להקטין את נזקה על דרך פניה למל"ל לצורך קבלת דמי פגיעה ומשלא עשתה כן, יופחת מהפיצוי שייפסק לתובעת הסכום שיכלה התובעת לקבל ממל"ל. הנזק: כאמור, התובעת לא עתרה למינויו של מומחה רפואי ולא טענה לנכות. התובעת עתרה לפיצוי בגין 5 ראשי נזק והם יידונו כאן. כאב וסבל: בהתחשב בסבלה של התובעת כתוצאה מהתאונה, הכאבים, תקופת אי הכושר, טיפולי הפיזיותרפיה והבדיקות שעברה, מבלי להתעלם מכך שהתובעת לא אושפזה ולא נקבעו לה אחוזי נכות, מוצא אני לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה בסך של 6,000 ₪. הפסד שכר לעבר: התובעת הציגה אישורי מחלה לתקופה של 66 יום. בשים לב לאופי הפגיעה, לתיעוד הרפואי שאינו רב, לטיב עבודתה של התובעת ולממצאי הבדיקות שנמצאו מצביעים על שינויים ארתריטיים או ניווניים (נספח ד' 4 לתביעה), הרי לכאורה נראה שמדובר בתקופת החלמה ארוכה מהמקובל במקרים דומים. יחד עם זאת, משלא נסתרה עדותה של התובעת בעניין זה בחקירה נגדית, אקבל את טענת התובעת כי נעדרה מן העבודה במשך 66 ימים. עוד אני מקבל את הטענה כי בתקופה זו לא קבלה התובעת שכר מקרן אשקלון וכי נוכו לה ימי מחלה ע"י עיריית אשקלון. יש גם לקבל את טענת התובעת כי הסכומים שקבלה באותה התקופה היו כמפרעה וכי היא מחזירה אותה בתשלומים. קיימות ראיות ברורות לכך. התובעת אף המציאה ראיה בדבר הפסד ההשתכרות בתקופה האמורה כן לגבי שוויו של יום מחלה וזכויות הפידיון של ימי המחלה על ידה. החישובים שנערכו על ידי התובעת בראשי נזק אלה נכונים ונראה כי גם הנתבעת לא חולקת עליהם. על כן, בגין הפסד שכר בעבר ייפסק לתובעת פיצו סך 15,480 ₪. עזרת צד ג': התובעת גרושה ואם לילדה בת 10, בעת התאונה. לטענתה, נפגעה בראשה, בצוואר ובגב ובשל כך נזקקה לעזרת הזולת, בפרט לעזרת אימה הן בטיפול בבתה והן בצרכי הבית. במסגרת החקירה הוברר כי התובעת ובתה התגוררו עם אמה של התובעת עובר לתאונה (עמ' 7 שורות 11-12 לפרוטוקול מיום 18.10.12). לאור הפגיעה הקלה בתובעת ולאור הראיות שהוצגו בפניי, אינני מוצא כי התובעת נזקקה לעזרת צד שלישי במידה העולה על הזדקקותה ללא קשר לתאונה, כאם חד הורית, ובכל אופן לא במידה רבה. לאור האמור לעיל מוצא אני לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 1,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות: לטענתה של התובעת נגרמו לה הוצאות לרכישת תרופות רבות, ביקורי רופא, בדיקות, היטלים וכיו"ב והעריכה הוצאותיה הרפואיות בסך של 1,000 ₪. עוד טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות מוגברות בשל שירותי הסעה להם נזקקה לצורך בדיקות, טיפולים ומעקבים והעריכה הוצאותיה בסך של 2,000 ₪. הנתבעת טענה כי התובעת חברת קופת חולים ומרבית הוצאותיה הרפואיות מכוסות על ידי הקופה. מעיון בראיות לא מצאתי כי התובעת הציגה מסמכים המעידים על הוצאות אשר הוצאו בפועל אשר יש לפסוק בגינם פיצוי. לאור האמור, ומשמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו, אינני מוצא לנכון לקבוע פיצוי בגין ראש נזק זה. ניכוי רעיוני בהתאם לנתוני השכר החודשי של התובעת בעת התאונה (6,800 ₪ משני הגופים משלמי השכר (ראה ע' 11 ש' 6-9 לפרוטוקול), חישוב הניכוי הרעיוני שבסיכומי הנתבעת הוא נכון (הגם שלטובתה של התובעת, הסכום לא הוצמד) והניכוי הוא בסך 11,240 ₪. סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 11,240 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% (כולל מע"מ). הנתבעת תשלם לתובעת סך של 652 ₪ עבור אגרת בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד היום. בנסיבות העניין, אין מקום לפסוק הוצאות נוספות בשל ישיבת הוכחות נוספת. תשלומי הנתבעת ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםרמזורנסיעה באור אדוםהתנגשותתאונה מאחורנזק לרכב