בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, אשר בהיותו קטין מעד בשוק החדש בעפולה ונפגע. ואלה טענות התובע: ביום 16.7.07 הגיע התובע, יליד שנת 1994, עם הוריו לשוק העירוני החדש בעפולה (להלן: השוק). תוך כדי הליכה ברחוב השוק, נתקעה רגלו הימנית בבליטת בטון על שביל האספלט. כתוצאה מכך, איבד את שיווי משקלו ונפל על מעקה המתכת שהיה בצידו הימני. בעטיה של נפילה זו, נפגע התובע קשות בידו השמאלית ובראשו מזווית מתכת במעקה (להלן: האירוע). התובע פונה לטיפול בחדר מיון בבי"ח "העמק" בעפולה, שם אובחן כסובל מחבלה וכאבים בראשו ומחתך עמוק בידו השמאלית. הפצע בידו חוטא ונתפר, והתובע שוחרר לביתו. התובע הוסיף לסבול מכאבים עזים בראשו, ועבר בין השנים 2007-2009 בדיקות שונות, בכללן בדיקות נוירולוגיות. התובע טען, כי לאור העובדה שמקום האירוע מצוי בשליטת הנתבעת, הרי נסיבות קרות התאונה מתיישבות עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעתה. לחילופין, נטען כי הנתבעת התרשלה כרשות מקומית האחראית על תקינות הדרכים הציבוריות שבתחומה והפרה חובות חקוקות בכך שלא וידאה את תקינות מקום האירוע. לטענת התובע, כתוצאה מן התאונה הוא סובל ממוגבלות תפקודית קשה, הבאה לידי ביטוי בסחרחורות וכאבי ראש עזים, המשפיעים על אופן תפקודו בחיי היום יום ובבית הספר. התובע עתר לחיוב הנתבעת בנזקיו המיוחדים בסך של 80,000 ₪, ובכללם הפסד השתכרות לאביו, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, הוצאות עזרה בלימודים והוצאות נסיעה וניידות. כן עתר התובע לחיוב הנתבעת בנזקים כלליים שונים. ואלה טענות הנתבעת: דין התביעה להידחות, בגין היעדר יריבות ובהיעדר עילת תביעה. לטענת הנתבעת, התאונה, אם בכלל אירעה, הרי שלא התרחשה במקום ובנסיבות הנטענים על ידי התובע, אלא מסיבה אחרת שאינה קשורה לבליטת הבטון ו/או לזווית מתכת חדה במעקה. לחילופין טענה הנתבעת, כי לא התרשלה ולא הפרה כל חובה חקוקה. בניגוד לטענת התובע, הרי שאין כל מפגע ברצפת השוק או בליטת בטון, וכן לא קיים כל פגם במעקה. במידה ואכן קיים פגם ברצפה או במעקה, הרי שמדובר בפגם מינורי ובעניין של מה בכך. עוד טענה הנתבעת, כי הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל המיוחס לה נותק בהתנהגותו של התובע, אשר התרשל ונהג בחוסר ערנות. לטענת הנתבעת, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 100%, אשר יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המפגע ובין הנזקים הנטענים. לעניין הנזקים טענה הנתבעת, כי המדובר בטענות סתמיות ומופרזות, אשר לא נתמכו במסמך כלשהו. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואנמק. השאלות הצריכות הכרעה בענייננו הינן: האם במקום הנפילה הנטען קיים מפגע בשלו מעד התובע? ובמידה והתשובה לכך חיובית, האם עלה בידיו להוכיח את טענתו כי פציעתו נגרמה כתוצאה ממפגע זה או שמא, כטענת הנתבעת, מגורם אחר. בעדותו תיאר התובע, אשר היה בן כ - 13 שנים בעת האירוע, את השתלשלות העניינים אשר קדמה לפציעתו: "...הלכתי בשביל בצד ימין, ברצפה מעדתי. ניסיתי להישען עם יד שמאל ואז היד שלי נחתכה בכף היד והראש שלי פגע בברזל..." (עמ' 3, שורות 18-19). הן התובע והן אביו הצביעו בתמונות שהוצגו על שורת אבני שפה משוקעות באספלט, הבולטות ממנו במעט בכיוון הליכת התובע. השאלה היא האם באותה בליטה יש משום מפגע בשלו יש לחייב את הנתבעת בנזק שנגרם. סוגיית קיומה של אחריות בנזיקין של רשות מקומית בגין נפילה של מאן דהו בשטחה נידונה לא אחת בפסיקה. אין חולק, כי רשות מקומית חבה בחובת זהירות כלפי המתהלכים בתחומה (ראה לעניין זה לדוגמא: ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם [פורסם במאגרים המשפטיים]. באותו עניין אימץ בית המשפט את קביעתו של בית משפט קמא ולפיה : "...אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה..." יחד עם זאת כבר נקבע במסגרת ע"א 4344/97 (י-ם) כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן [פורסם במאגרים המשפטיים] בכל הנוגע למכשולים המצויים ברחובותיה של עיר: "בבחינת למעלה מהצריך נוסיף ונאמר שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. דברים ברוח דומה נאמרו במסגרת ע"א (מרכז) 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה [פורסם במאגרים המשפטיים]: "...המשיבה אינה מצווה לתור אחר בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן ½1 ס"מ במדרכה (כך הוא אף שעה שהבליטות הן בגובה של ½2 ס"מ כבפרשת כהן הנ"ל). אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של ½1 ס"מ, במדרכה אינה בגדר מפגע, המצריך תיקון על אתר. דומה כי הוצאות המניעה במקרה כגון זה, עולות על תוחלת הנזק..." (שם, פסקה 47). ומן הכלל אל הפרט- אין מחלוקת בין הצדדים כי מקום הנפילה הנטען הינו בכניסה לשוק. המדובר בשטח ציבורי פתוח המיועד למעבר הציבור. במצב דברים זה, אין מקום לצפות כי פני הקרקע יהיו "משטח סטרילי". כאמור, מעיון במכלול התמונות אשר הוגשו, עולה כי המדובר בבליטה קלה של אבני שפה המשוקעות באספלט. אין המדובר בבור בכביש ואף לא בבליטה חריגה, שיש בה משום מכשול בדרך. מהתמונות נראה כי אבני השפה משולבות באספלט ומצויות כמעט בגובה אחיד עמו. יתרה מכך, נוכח העובדה שהחומר ממנו הן עשויות שונה מהאספלט בו הן משוקעות, הרי שניתן בקלות להבחין בהן. בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת התרשלה. יצוין, כי במסגרת הודעתו מיום 23.2.12, טען התובע כי מהשוואה של התמונות אשר צולמו במסגרת הביקור שערכו הצדדים במקום האירוע לתמונות אשר הוגשו קודם לכן, עולה כי בוצע ניסיון לתקן את המפגע על ידי הוספת אספלט או בטון למדרגה. טענה זו יש לדחות, שכן מילוי האספלט, אף אם בוצע לאחר מועד הנפילה הנטען, אינו מצוי במיקום עליו הצביע התובע בחקירתו כמקום הנפילה. בנוסף לאמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה יש לראות מפגע בברזל ממנו נפגע. המדובר במוט ברזל אשר הולחם לבסיס דוכן עליו הוצעה סחורה למכירה. טענתו של התובע, לפיה כתוצאה מן ההלחמה נוצרה בליטה המהווה מפגע, לא הוכחה די צורכה. ממילא התקשיתי לקבל כי נפגע ביד שמאל שלו כתוצאה מבליטה זו המצויה מימינו, או כי נפגע ממנה בעקבות הנפילה. ודוק, אותה בליטה נטענת מצויה בגובה, שעה שלדבריו, טרם שנאחז במעקה עוד הספיק להתגלגל קדימה (עמ' 5 ש' 3). בסיכומיו טען התובע כי ניתן להשית אחריות על הנתבעת אף בשל התקיימות יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה, והפנה לסעיפים 235, 242 ו- 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. אף טענה זו יש לדחות. יסודותיה של עוולה זו הינם: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. ב. החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק. ג. המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו. ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק. ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (4) 113). בנסיבות העניין, לא הוכח כי הרשות המקומית לא קיימה את החובה המוטלת עליה במסגרת סעיפי החיקוק אליהם הפנה התובע, שכן הגישה הברורה בפסיקה הינה כי אין לצפות ל"משטח סטרילי" של מפלס ההליכה. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה על כל רבדיה. אולם, למעלה מן הצורך אוסיף כי עדויות התובע ואביו הינן עדויות יחידות כמשמעות מונח זה בסע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 ומשום כך יש לבחון אותן במשנה זהירות. עדי הנתבעת העידו כי אביו של התובע ציין עם היכנסו למשרד שהתובע נחתך מסכין. על עדות זו חזרו גם במסגרת חקירתם הנגדית. גרסת הנתבעת הייתה ידועה לתובע. חרף עובדה זו, ואף על פי שככל שהתובע אכן נפל ואף נפגע בראשו אך סביר כי מי מבעלי הדוכנים במקום ראה את הנפילה, התובע לא ביקש לזמן מי מהם לעדות ואף לא טען כי עשה מאמץ לאתר מי מהם. עובדה זו יש גם כן לזקוף לחובת התובע. סוף דבר: לאור האמור לעיל התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 5,000 ₪. קטיניםנזקי גוףפיצוייםנפילה