תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו ע"י הנתבעים על כוונת התובע לסכל את ביצועו של הסכם בין הנתבעת והמועצה האיזורית בה הועסק התובע, עקב סירובה של הנתבעת להמשיך ולהעסיק את אחיינו. רקע: התובע, קצין ביטחון ראשי של אגף מוסדות חינוך במועצה האזורית מטה יהודה (להלן-"המועצה"). הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") סיפקה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה שירותי שמירה ואבטחה למועצה לפי הסכם שנחתם ביניהן. הנתבע 2 , הוא מנהלה התפעולי של הנתבעת. תמצית טענות הצדדים: התובע טוען כי דברים שנאמרו עליו ע"י הנתבעים, באמצעות הנתבע בישיבה שהתקיימה במועצה ביום 17.7.2010 (להלן-"הישיבה") בנוכחות הנתבעים ובעלי תפקידים במועצה הם בגדר לשון הרע . תוכן הדברים הם כאמור בפרוטוקול הישיבה : "משה דוד , קב"ט מוס"ח של המועצה אמר למנהל סניף ירושלים אשר לוי, כי הוא ידאג לביטול החוזה מול רשף עקב פיטורי האחיין שלו ממשרת מפקח ברשף" (להלן-"הפרסום הראשון", פרוטוקול הישיבה צורף כנספח א לכתב התביעה). פרסום שני של הנתבעת שיש בו לדידו של התובע משום לשון הרע הוא במכתבו של ב"כ הנתבעת עו"ד עמית אבן לעו"ד אלי לוי בחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ מיום 21.6.10 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן-"הפרסום השני"). בפרסום השני נאמר כי הנתבעת פעלה כדין בסירובה להעסיק את אחיינו של התובע וכי "כיוון שכך, איים מר דוד על מנהלי מרשתי ו"הבטיח" להם כי ידאג להכפיש את שמה, לפאר ולרומם כל מחדל , קיים או שלא קיים ולהביא לסילוקם ממקום העבודה" (סעיף 2 למכתב) . בסעיף 3 למכתב נאמר כי "לדאבון הלב מסתבר כעת כי מר דוד קיים איומו והביא למצב בו מאיימת המועצה על מרשתי, כמפורט במכתבך שבנדון (מכתבו של עו"ד לוי מיום 21.6.10- מ.ל.)". המכותבים בפרסום השני הם הנתבעת, ראש המועצה משה דדון וכן מר אוהד עוזרי, מנהל מחלקת מוא"ב. התובע טוען כי אין כל אמת בפרסומים וכי הלכה למעשה, הופסק מתן שירותי אבטחה למועצה ע"י הנתבעת בשל תפקודה הלקוי של הנתבעת למשך פרק זמן ארוך ולאחר משלוח התראות אליה בנדון (פרוטוקולים ישיבות במועצה וחליפת מכתבים עם הנתבעת, צורפו כנספחים ג-כז לכתב התביעה). הנתבע 2 ניצל את הישיבה במועצה על מנת לפגוע בשמו הטוב, במישרתו ובמקצועו באמירת דברים שאינם אמת לגביו. במכתבו לנתבעים מיום 15.8.2010 דרש התובע את התנצלות הנתבעים על הפרסום וכן פיצוי בגינו (נספח ל' לכתב התביעה). פנייתו נידחתה וניטען כי הדברים אמת (נספח לא לכתב התביעה). מכאן התביעה לחיוב הנתבעים בפיצוי בסך של 100,000₪ בגין שני הפרסומים. הנתבעים אינם מכחישים את הדברים שנאמרו בפרסומים אך טענו כי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע , בהיות הדברים אמת ובאמירתם, בתום לב. במועדים בהם הנתבעת סיפקה שירותיי שמירה ואבטחה (להלן-"האבטחה") למועצה פנה התובע למנהל סניף ירושלים של הנתבעת בדרישה שאחיינו יועסק ע"י הנתבעת כמאבטח (לשמירה על צנעת הפרט של האחיין ייקרא: א' ד' , להלן-"האחיין") . משהוברר לנתבעת במהלך תקופת ניסיון שהאחיין עבד אצלה כי הוא שוחרר מצה"ל בשל סיבות נפשיות, סרבה להמשיך ולהעסיקו. בהתאם להוראות הדין ולאור צורך ברישיון נשק למאבטח , הודיעה הנתבעת על סירובה כאמור להעסיק את האחיין אף שהדבר פעל לרעתה ביחסיה עם התובע, עימו היא עומדת בקשר למתן שירותיה למועצה. שירותי האבטחה מחייבים נשיאת נשק ולא היה בידי האחיין לשאת נשק ולקבל רישיון נשק מחמת מצבו הנפשי. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין בהעסקתו של האחיין בעבר ע"י חברות אבטחה אחרות כדי להכשיר אותו לשמש כמאבטח בשל המניעה מקבלת רישיון נשק לפי הוראות הדין. הנתבעים טענו כי לאור סירובם להעסיק את האחיין כמאבטח איים התובע על הנתבעת באומרו שיכפיש את שמה בטענות כנגד מחדלים שלה בין אם היו ובין אם לא היו כדי להביא להפסקת ההתקשרות של המועצה בהסכם עימה , כפי שאכן ארע בפועל. לפיכך טוענים הנתבעים כי היה זה מחובתם לומר את הדברים כאמור בפרסומים ותוכנם אמת. ביטול החוזה בין הנתבעת והמועצה למתו שירותי אבטחה נבע ממניעים לא ענייניים ולאחר איומים חוזרים ונשנים כנגדה בשעה ש'חטאה' היחיד, היה בסירובה לחרוג ולהפר את הוראות הדין בנוגע לאחיין. לא היתה להם כוונה ל'חסל חשבונות' עם התובע כניטען על ידו ולהיפך ,היה להם אינטרס לשמור על יחסי עבודה תקינים אך התובע, ניסה והצליח לפגוע בעבדות הנתבעת. לפיכך ביקו להורות על דחיית התביעה. המסגרת הנורמטיבית: זכות לשם טוב ולחופש הביטוי , שניהם ערכי יסוד ויש לחתור לקיומם זה לצד זה מבלי לפגוע האחד בשני יתר על המידה. יש ונוצרת התנגשות בין שני הערכים בפרט היכן שהפרסום במסגרת חופש הביטוי מובא לידיעת הציבור בעת שהוא פוגע בשמו הטוב של אדם (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא , פ"ד מג (3) 840 ). חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק") תכליתו להגן על שמו וכבודו של אדם . בחוק נקבעו גם איסורים והגנות בנוגע לפרסומים מותרים שתכליתם ליצור איזון עדין בין הזכות להגנה על שמו הטוב של אדם ובין חופש הביטוי (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פד"י נו(4) 72, 90 ; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, שם, עמ' 860-2; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך[]) ובכלל זה בעניין ציבורי. שלב ראשון בבחינת קיומה של עוולה לפי החוק הוא בקביעת משמעותם של הדברים שנאמרו בפרסום אם הם בגדר לשון הרע לפי מובנם הטבעי והרגיל של המילים בהקשרם הספיציפי ולפי אמות מידה של האדם הסביר, כיצד הוא היה מתרשם בהתאם לנסיבות החיצוניות ולפי הקשר הדברים ( ע"א 723/74 הוצאת יתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300). בשלב שני, יש לבחון אם קמה חבות לפי החוק וכן, אם למפרסם קמה איזו מההגנות הקבועות בחוק ובכלל זה, הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב לגביהן טעונים הנתבעים (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי ). בשלב אחרון יש להידרש לשאלת גובה הפיצוי. בכל שלבי הבירור, יש לשמור על איזון חוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (ע''א 4354/02 רשת שוקן בע''מ נ' הרציקוביץ', פ''ד נח(3) 558). בהתאם לסעיף 7 לחוק ולפי הלכה הפסוקה המבחן לקיומה של עוולה לפי החוק הוא כאמור, מבחנו של האדם הסביר מבלי שיהא צורך להידרש לכוונת המפרסם ולהבנתו ויחסו של הנפגע לפרסום (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ''ד לט(4) 734). על כך מצינו גם בע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, עמ' 337 : "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". בע"א 751/10, 1236/10, 1237/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין - אורבך ואח' נקבע כי יש לבחון את הפרסום בכללותו ולא רק את המילים המדויקות, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. סיכום השלבים ובחינת הערכים השונים שהחוק בא להגן עליהם מצינו בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' , שם , בפסק הדין מפי השופט א' ברק : "אם כך, בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני בבחינת פרסום לשון הרע עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע. בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. יובהר שגופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אמנם, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ניתן להרחיב סטנדרד זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי". בחינת תוכן הפרסומים: בפרסום הראשון , פרוטוקול הישיבה מיום 17.5.2010 שנרשם ע"י יאיר אברהם נאמר: משה דוד קב"ט מוס"ח של המועצה אמר למנהל סניף ירושלים אשר לוי כי הוא ידאג לביטול החוזה מול רשף עקב פיטורי האחיין שלו ממשרת מפקח ברשף. הפרסום השני הוא בסעיף 6 למכתבו של של עו"ד עמית בשם הנתבעת מיום 21.6.2010 לעוה"ד של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן-"המשכ"ל"): "כיוון שכך, איים מר דוד על מנהלי מרשתי ו"הבטיח" להם כי ידאג להכפיש את שמה, לפאר ולרומם כל מחדל, קיים או שלא קיים ולהביא לסילוקם ממקום העבודה". סעיף 1 לחוק קובע מהו לשון הרע: 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ... סעיף 2 לחוק קובע פרסום מהו: (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. הנתבעים לא הכחישו בכתב ההגנה את דבר הפרסום אך טוענים להגנתם כי היה מחובתם לפרסם את הדברים (סעיף 5 לכתב ההגנה וסעיפים 70 ו- 81 לסיכומיהם). בה בשעה טענו כי הדברים נאמרו לנתבע 2 ע"מנהל אזור ירושלים של הנתבעת מר אשר לוי וכי לא היה לנתבעת מקום לסבור כי דבריו של מר לוי אינם אמת ולא היתה מניעה ואף חובה לאומרם בישיבה (סעיף 18 לכתב ההגנה). על מנת לבחון את הפרסומים בחנתי את תוכנם כמו גם את הקשר הדברים בנאמר בישיבה ונסיבות אמירתם, אשר לאחריה נשלח גם המכתב (הפרסום השני). יאיר אברהם , מנהל מחלקת ביטחון במועצה אמר בתצהירו (סעיפים 4, 4 ו-13) כי הוא רשם בעצמו את הפרוטוקול וכי האמור בו משקף הישיבה לפי עיקרי הדברים שנאמרו בה ולא כל מה שנאמר בישיבה ע"י הנוכחים. בעדותו חזר ואמר כי הוא לא כותב ציטוט מילה במילה (עמ' 16 שורה 28) אלא בנקודות (עמ' 17 שורה 1) ומדובר רק בסיכום הדברים (עמ' 17 שורה 18). התובע אמר בעדותו כי שמע משפט דומה למה שנאמר בפרוטוקול הישיבה (עמ' 7 שורה 13) או משהו בנוסח כזה (עמ' 7 שורה 16) אך אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו (עמ' 7 שורה 22). משנישאל התובע בחקירתו אם הטענה לפיה הנתבע אמר בישיבה שהוא (התובע- מ.ל.) אמר לאשר לוי את אותם דברים שבפרסום הראשון ולא שהנתבע אמרם בעצמו אישר זאת התובע (עמ' 8 שורה 17) באומרו כי אפשר להבין זאת כך. התובע, דחה את הטענה לפיה הציטוט המדויק של דבריו למר אשר לוי הוא: "הוצאתם את אייל, אני אמרר לכם את החיים" (עמ' 8 שורה 20). בה בשעה, לא היה בידי התובע ליישב את האמור בנספח כח לתצהירו אשר הוא הודה שנירשם על ידו (עמ' 8 שורה 25) . בנספח כח אכן נירשם על ידו כי בישיבה נאמר "אני אמרר את חייהם בשל פיטורי האחיין" (בסיפא של נספח כ"ח)והדברים, נאמרו באופן זה במדויק מפיו של ירון לביא בישיבה (עמ' 9 שורה 6). לא נהיה בידי התובע ליישב את עדותו הראשונה לפיה לא נאמרו הדברים בלשון זו עם רישומיו בנוגע לישיבה לפיהם נאמר ש'ימרר את חייהם'. בהתאם לכך אמר התובע : "אני לא יודע מאיפה צץ המילים: אני אמרר את החיים. יכול להיות שהדברים נאמרו, מה שציטטתי" (עמ' 9 שורות 1-14). לדידו, לא רלוונטי מבחינתו מאין הסיק ירון לביא את מה שאמר ומה שמעניין אותו זה שהוא שמע הכפשות (עמ' 9 שורה 30). עדותו של התובע בעניין תוכנם המדוייק של הדברים שנאמרו בישיבה, לא עשתה עלי רושם מהימן בהכחישו את הדברים שנכתבו בנספח כח למרות שהוכח מעדותו כי הם נכתבו על ידו. בהתאם לכך, לא בכדי שינה התובע בסיכומיו את תוכן הפרסום הראשון באומרו כי עסקינן ב"רוח הדברים" מבלי שביקש לתקן התביעה. יחד עם זאת, למרות השוני בדברים בפרסום הראשון ובנספח כח בשאלת הציטוט המדוייק מפי הנתבע בישיבה ובפרט בשעה שהעד אברהם העיד כי לא עסקינן בציטוט כי אם בתמצית הדברים ובהיעדר הכחשה בכתב ההגנה של האמור בפרסום הראשון ובהתאמה לכך הועלו אותן טענות ב"פרסום השני", אני קובעת כי לאור הדימיון בין הדברים לפי מהותם, הפרסום הראשון אכן נעשה בדברים שאמר הנתבע בישיבה, אשר קבלו ביטוי בפרוטוקול הישיבה. בין אם הנתבע אמר כי התובע אמר למר לוי כי הוא ימרר את חיי הנתבעת בשל פיטורי האחיין ובין אם הוא אמר שהתובע אמר שיביא להפסקת העבודה עם הנתבעת עקב פיטורי האחיין, הדברים נכנסים לגדר לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק והיה בהם משום פרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק. גם אם הנתבעים, לא התכוונו לפגוע בפרסום בשמו הטוב של התובע או במשרתו, המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר שהיה רואה בדברים משום פגיעה בשמו הטוב של התובע כמו גם במשרתו, משנאמרו בישיבה שהתקיימה במועצה, מקום בו התובע משמש כקב"ט ראשי של מוסדות החינוך. תוכנם של הפרסומים מלמד על קיומו של ניגוד אינטרסים בפעולותיו של התובע ביחס לנתבעת וניצול מעמדו לטובת אינטרס פרטי שלו בנוגע לאחיינו, בניסיונו להביא להפסקת ההתקשרות של הנתבעת עם המועצה, מחמת פיטורי אחיינו. בכך, יש משום פגיעה בשמו של הטוב של התובע וכן פגיעה במעמדו כעובד ציבור והם עשויים גם לפגוע במישרתו. בחינת הגנת אמת בפרסום: סעיף 14 לחוק קובע: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הגנה מפני פרסום לשון הרע קמה לפי סעיף 14 לחוק אם הוכח קיומם של שני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום וכי היה בו עניין ציבורי ובחינתם, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. במקרה זה, נטל הראייה על הנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום במידה הקבועה במשפט האזרחי, על פי מאזן ההסתברויות. "... על המבקש ליהנות מתחולת ההגנה "להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 186). 20. האמת העובדתית בדבר ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית האובייקטיבית תבחן לפי ההלכה שנקבעה בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין - אורבך (שם) בהתאם למועד הפרסום, כפי שהייתה ידועה למפרסם גם אם בדיעבד התברר, שלא היה מדובר באמת לאמיתה (סעיפים 91-92 לפסק הדין). בנוסף, לא נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום כי אם שהמשמעות הכללית העולה מן הפרסום, תואמת למציאות העובדתית. גם אם נוכח בית המשפט שקיים פער בין המציאות לבין התיאור פרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף אם מצא שמדובר ב'פרט לוואי' שאין בו פגיעה של ממש (ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב[] ). במבחן, הוא מבחנו של השומע או הקורא הסביר וכולל בחינה של המסר המובע בפרסום באופן ישיר וכן המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865 ). 21. היסוד השני בהגנה לפי סעיף 14 לחוק הוא בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום, המאפשר אותו חרף היותו בגדר לשון הרע (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד ל"א (2) עמ' 299). עניין ציבורי משמעו קיומו של צורך ציבורי בפרסום , שהוא טומן בחובו משקל סגולי המצדיק את הפגיעה בשם הטוב של אדם מבחינת רצון הציבור. במסגרת זו, תיבחן שאלת זכות הציבור לדעת. ההכרעה באיזו מידה קיים אינטרס ציבורי בפרסום תהיה על-פי "מבחן התועלת" ביחס המצדיק פגיעה בשם טוב של אדם אל מול התועלת הציבורית, בגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים. "בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת"(עא 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב ). 22. הנתבעים, הגישו הקלטה של הישיבה שתומללה ע"י 'מילת' (להלן-"התמלול"). יוער, כי נספח כח לתצהירו של התובע (רישום בכתב ידו של התובע על מה שנאמר בישיבה) מתיישב דווקא עם התמלול בנוגע לדברים שהנתבע טען שהתובע אמר לאשר לוי לגבי אחיינו וכוונתו להביא הפסקת עבודת הנתבעת עקב כך ( עמ' 3 , 6 שורות מסוף העמוד ). האמור בתמלול , לא נסתר בעדותו של התובע והעדים מטעמו ולא התבקשה השלמה של העדות הראשית שלהם בקשר לתמליל שהוגש לאחר תצהירי התובע. כך גם, לא ביקש התובע לחקור את עורכת התמלול במיל"ת שהותרה הגשתו. 23. בהתאם לתמלול, הנתבע אמר שהתובע אמר לדודי (מפקח מטעם הנתבעת - מ.ל.): "שמע, אתה בחור טוב, חפש עבודה אחרת, כי רשף לא תהיה פה, זה החלטות של העירייה שלא על דעתה של העירייה, זה לא עובד ככה. זה לא.. באף מקום (עמ' 3 שורה 2 לתמלול , עמ' 42 שורה 28 לפרוטוקול). בתגובה ענה התובע לפי האמור בתמלול: "ירון, שמע ידידי היקר, כל מה ש... אומר, נכון אמת לאמיתה ... כל בוקר דודי, אנחנו מתקשרים אליו, מה קורה עם זה , אומר , אין לי כבר כוח מהחברה הזאת (עמ' 3 שורה 8 לתמלול ). התובע בסיכומיו (סעיף 15) אישר כי הדברים אכן נאמרו אך הוסיף וטוען כי כוונתו הייתה שכל פעם שהייתה תקלה, הוא היה מתקשר לדודי ומתלונן אך דודי לא ידע לפתור את הבעיות והכחיש (לרבות בעדותו) כי אמר שימרר את חיי הנתבעת בגין פיטורי האחיין. 24. אשר לוי העיד מטעם הנתבעים בשאלת שיחה שהתקיימה בינו ובין התובע, היא השיחה מושא הפרסומים. מעדותו עולה כי השיחה אכן, כפי שעולה מתמלול השיחה המהימן יותר בעיני ומשקף את הדברים שנאמרו ולא רק את תמציתם כאמור בפרסום, שהשיחה עליה תומכים הנתבעים את אמיתות הפרסום היא שיחה שהתקיימה בין דודו מטעם הנתבעת ובין התובע ולא שיחה של העד אשר לוי עם התובע (עמ' 32 שורות 1-6, עמ' 3 לתמילי). לדברי העד לוי מפקח בשם דודי, פנה אליו ואמר כי הוא "לא יכול יותר לעבוד כי פגש את משה דוד בבית הספר בתל שחר , ואמר לו את הדברים האלו: אני לא מבין איך בחור כמוך עובד ברשת ביטחון , הזמן של רשת ביטחון בפרויקט הזה קצר , המפקח אמר לי שמשה דוד אמר לו שבגלל שפיטרו את האחיין שלו אנחנו של נשאר שם" (עמ' 32 שורות 2-6). הדברים הועלו לדבריו על הכתב לנתבע. לדבריו, מאוחר יותר הוא פגש בתובע ושאל אותו מדוע לא מתאפשר לו ל"יישר את הפרוייקט" (בעבודתו אצל הנתבעת- מ.ל.) השיב לו התובע "שרשף לא יישארו והוא יעשה הכל שהם לא יישארו"(עמ' 32 שורות 9-11). 25. עדותו של אשר לוי היא עדות שמיעה בנוגע לדברי התובע למפקח דודו, מבלי שהנתבעת טרחה להביא את דודו לעדות ואף לא הוכיחה, כי היתה מניעה מזימונו להעיד גם לאחר שהפסיק את עבודתו אצלה (עדותו של אשר לוי עמ' 32 שורות 4 ו-29, עדותו של הנתבע עמ' 46 שורות 1-3). חזקה על הנתבעים כי היו מביאים לעדות את דודו, אילו עדותו עמדה לטובתם ואי הבאתו להעיד, יש בה כדי לחזק את גרסתו של התובע שהכחיש את אמירת הדברים לדודו ובכלל. לא היה גם בידי העד לוי לתמוך את עדותו בתרשומת מפיו של דודו אליו על דבריו של התובע למרות שלכאורה עשו רושם חזק על דודו ואף שהעד ראה חשיבות בדברים. בנוסף, לא הציג העד לוי עותק ההודעה שלו לנתבע על דברים שאמר לו דודו (עמ' 32 שורות 25-33 ובעדותו של הנתבע עמ' 43 שורות 23-26 מבלי שהדברים הוזכרו בתצהיר) בשעה, שהנתבעת נערכה , לרבות בהקלטת הישיבה, על מנת להוכיח את זכותה להמשיך בביצוע ההתקשרות עם המועצה. יתירה מכך, בתצהירו של העד לוי נאמר (בסעיף 1 ) כי הוא בא כהשלמה לתצהירו של הנתבע מבלי שהוצהר בו תוכנם של הדברים שנאמרו לעד מפי דודו והצגתם לרבות הרקע לשיחה עם דודו, שהובאו כולם לראשונה בחקירתו באופן המעלה תהייה בשאלת מהימנות הדברים שאמר בעדותו. בדומה לכך, העלה העד לראשונה בחקירתו טענות בנוגע לשיחה בינו ובין התובע על כוונתו להביא להפסקת עבודת הנתבעת וכן העיד על אירועים אחרים בהם התערב התובע בפעולותיה בניסיון לסכל את ביצוע החוזה שלה עם המועצה, מבלי שטרח להביא את מלוא הדברים בתצהירו (עמ' 34 שורות 10-16, עמ' 35 שורות 26-33 ). 26. לאור קיומה של שיחה לכאורה בין התובע למפקח דודי עליה הסתמכו הנתבעים בטענתם לאמיתות הפרסום מבלי שדודי הוזמן להעיד למרות הכחשתו של התובע את אמירת הדברים כבר בכתב ההגנה ומשלא השתכנעתי מעדויותיהם של הנתבע והעד לוי, כי בידיהם להוכיח את אמיתותם בשעה שלא נכחו בשיחה ואף לא הוכיחו קיומה של חליפת הודעות או רישומים לגביה, אני קובעת כי הם לא הרימו את הנטל להוכיח את אמיתות הדברים . לפיכך, אף שהיה בפרסום עניין ציבורי כפי שיובא להלן בבחינת הגנת תום לב, נדחית ההגנה מכוח סעיף 14 משלא הוכחה אמיתות הדברים בפרסום. 27. הגנת תום הלב. הנתבעים טוענים להגנות מכוח סעיפים 15 (2) ו-(4 ) לחוק. סעיף 15 (2) מקנה הגנה לפרסום שנעשה בתום לב , בנסבות בהן היחסים בין המפרסם לבין הנפגע הטילו עליו חובה "חוקית , מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום". סעיף 15(4) מקנה הגנה לפרסום שיש בו משום הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי , בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי , או על אופיו, עברו, מעשיו או דיעותיו של הנפגע במידה שנתגלו באותה התנהגות. 28. התובע, משמש בתפקיד קב"ט מוסדות חינוך של המועצה והנתבע 2 משמש כמנהל התפעול של הנתבעת שמספקת שירותי אבטחה למועצה (סעיפים 1-3 לכתב התביעה). הפרסומים, דנים בהשפעה בלתי כשרה לכאורה של התובע על המשך העסקת הנתבעת לאור קירבה משפחתית בינו ובין אחיינו , שביקש לשמש כמאבטח אצל הנתבעת ועבודתו הופסקה ע"י הנתבעת. יאיר אברהם , מנהל מחלקת בטחון במועצה, העיד כי העסקת האחיין שהיה כפוף מקצועית לתובע ששימש כמפקח על מוסדות חינוך היא למורת רוחו והוא, לא היה נותן יד לדבר הואיל והדבר לא תקין (עמ' 14 שורות 14-16). הטענות כשלעצמן כנגד התובע חמורות מאוד לדבריו (עמ' 17 שורה 33) ולראיה, נשללה מהתובע כסנקציה האפשרות לראיין עובדים (עמ' 18 שורה 13) עד אשר יתבררו העניינים עד תומם (עמ' 18 שורה 10). "עד היום, התובע לא מראיין מאבטחים , אני רוצה לדעת שכל הטענות שהועלו כנגדו נשללו"(עמ' 18 שורות 10-13). מר אברהם הדגיש בעדותו את תפקידו להבטיח כי הדברים ייעשו לפי הוראות החוק וההנחיות ומשהועלתה טענה כנגד התובע , יש מקום לבחינתה ולהפסקת קיום ראיונות על ידו (עמ' 18 15-22) . מהעדויות עולה כי המועצה , לא פעלה להשלמת בירור ההתנהלות של התובע וההאשמות החמורות של הנתבעת כנגדו זאת בניגוד לדרישתו של עו"ד פנחס קובן שכך ייעשה (מכתבו של עו"ד קובן נספח כט לתצהיר התובע). עו"ד קובן הינחה את יאיר אברהם וחיים בן דוד עובדי מהמועצה, לבחון את הטענות האישיות שהעלתה הנתבעת כנגד התובע וכתב: "אלו טענות שהן חרב פיפיות: אם נכונות יש מסקנות אישיות לגביו, ומאידך אם הן שקריות , יש להגיש תלונה למשטרה נגד החברה על הוצאת דיבה נגד משה דוד והעלבת עובד ציבור". לדברי העד, היה מקום לבצע ברור, אך דבר לא נעשה ( עמ' 18 סיפא, עמ' 19 שורות 3-22) והוא רק שאל את התובע אם דברי הנתבע נכונים. לא ידוע לו כי המועצה הגישה תלונה נגד הנתבעת (עמ' 18 שורה 25 ). כך גם העיד חיים בן דוד, הממונה על יאיר אברהם, כי בחינת טענות הנתבעת היא בידי הלשכה המשפטית (עמ' 27 שורה 24 והודע ללשכה משפטית כי התובע עומד להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה (עמ' 27 שורות 4-5). אי השלמת הבדיקה אומרת דרשני , ויש בה כדי לתמוך בחששותיה של הנתבעת שמא לא נעשית בחינה מספיקה של התנהלותו של התובע בניגוד אינטרסים ולו גם לאור דברי הממונים על קיומו של ניגוד אינטרסים, בהעסקת האחיין בכפיפות לו. 29. שני נדבכים בהגנת תום הלב . האחד, פרסום בתום לב והשני , כי הוא עוסק בנוגע להתנהגות של בעל תפקיד ציבורי או בעניין ציבורי. סעיף 16 לחוק קובע מה הם המבחנים לתום הלב. סעיף 16(א) קובע כי ככל שהפרסום נכנס לגדרו של סעיף 15 ואינו חורג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה על המפרסם שעשה את הפרסום בתום לב. סעיף 16(ב) קובע כי כי חזקת תום הלב תישלל מקום בו הפרסום לא היה אמת והמפרסם, לא האמין באמיתותו ובמקרה בו הוא לא נקט אמצעים סבירים להיוכח אם הוא אמת (סעיפים קטנים (1)(2) ) או היכן שהמפרסם ביקש לפגוע בנפגע במידה גדולה מהסביר להגנה על הערך מכוח סעיף 15. 30. הוכח בעדויות כמובא לעיל, כי התובע היה בין הממונים על אחיינו מבלי שהתובע הודיע על יחסי הקירבה לממונים עליו ובעת, שהמומנים עליו ראו בכך בדיעבד משנודע להם על כך לאור הפרסומים, משום פגם בהתנהלות התובע ואף הורו למנוע ממנו המשיך לראיין עובדים עד סיום בחינת הדברים במועצה. בנסבות אלו , היה בסיס לחששה של הנתבעת מפני עוינות של התובע כלפיה בידיעתה כי היא הפסיקה את עבודתו של האחיין ובידיעתה, כי התובע לא ראה מניעה מהעסקתו קודם לכן, בין אם בשל אי כשירות להחזיק נשק ובין אם בשל ניגוד עניינים בכפיפותו אליו מקצועית. לכך התווספה ידיעתה של הנתבעת כי התובע מבקש להביא להפסקת התקשרותה עם המועצה, כפי שהוכח מתמליל הישיבה. 31. אוסיף, כי אין בקיומן של סיבות ומניעים אחרים כשרים להפסקת עבודת הנתבעת ככל שאכן המועצה השתכנעה בקיומם, אשר איני מכריעה בכך משלא הונחה הסוגיה לפתחי לפי כתבי הטענות, כדי למנוע את החשש האמיתי של הנתבעת כי היה בהחלטתה לפטר את האחיין, כדי להשפיע על יחסיה עם התובע וכפועל יוצא על המשך ההתקשרות איתה , בשל תפקידו הבכיר של התובע כקב"ט ראשי של המועצה. נכונים הדברים בפרט לנוכח אי השלמת הבדיקה ע"י המועצה למרות שהוחלט על קיומה פרק זמן ארוך לפני הגשת התביעה מבלי שנעשה די לבחינת הטענות למעט שאלות שהופנו לתובע בלבד, כפי שעלה מעדותו של מר בן דוד. 32. הנתבעים, האמינו באמיתות הדברים שנמסרו להם בהסתמכם על הודעתו של מר אשר לוי שהיה אמין בעיניהם ושימש בתפקיד בכיר אצל הנתבעת, כמנהל סניף ירושלים שלה (עמ' 43 שורה 9). מר אשר לוי, ריכז את עבודת הנתבעת מול המועצה ובכלל זה מול התובע ולא היה מקום לנתבעת לחשוש באותה עת לחוסר אמינות שלו בהיותו בר סמכא מטעמה, לעניינים כבדי משקל ובכלל זה למתן שירותי אבטחה מטעמה למוסדות החינוך באזור ירושלים (עמ' 43 שורות 9-19). תימוכין לחששה של הנתבעת כי אכן התובע מנסה לסכל את המשך ההתקשרות בינה ובין המועצה , היא מצאה בהתרשמותה לשיטתה כי עובדיה עוברים לחברות אחרות בשל פעולותיו של התובע (כפי שהובא בעדותו של מר לוי וראו פרוטוקול הישיבה על "גניבת" כוח אדם ). 33. בנסבות אלו, הפרסומים של הנתבעת נעשו בתום לב על מנת להביא לבחינת טענותיה בדבר חששה מסיכול החוזה או ניסיון להביא לסיומו, מחמת יחסיה עם התובע שאין חולק כי הביאה להפסקת עבודתו ש אחיינו אצלה. על כך שהפרסום נעשה בתום לב ובהסתמך על דברים שנאמרו לה מפי גורם בכיר אצלה שלא היה לה מקום לחשוד לחוסר אמינותו, ניתן גם ללמוד מהבאת הטענות בפורום מצומצם ובישיבה שהנתבעת ביקשה את זימונה לצורך מתן הזדמנות להמשך עבודתה עם המועצה. בדומה לכך, הפרסום השני, גם הוא היה במשלוח לגורמים רלוונטיים במועצה ועל מנת להביא לבחינהה של מלוא טענותיה של הנתבעת לפני קבלת החלטה על הפסקת ההתקשרות עימה. 34. אוסיף כי אין בקביעתי לעיל כי הפרסום אינו אמת , כדי לסתור את חזקת תום הלב של הנתבעים בהאמינם כי הדברים אמת בהסתמכם על דבריו של מר אשר לוי כמובא לעיל ובהתחשב בנסבות בנוגע לאירועים אחרים בביצוע הנתקשרות עם המועצה, שהעלו חששות כאמור אצל הנתבעת שתמכו לכאורה בדבריו של אשר לוי וחיזקו את תחושתה על "רדיפה" כנגדה (על ידיעה בדיעבד שמידע אינו אמת שאינה שוללת את חזקת תום הלב, ראו בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך, שם, סעיף 91). 35. העניין מושא הפרסומים, הוא עניין ציבורי בהתחשב באופייה של ההתקשרות עם המועצה, בהיותה התקשרות עם רשות מקומית ולפי תכליתה, למתן שירותי אבטחה למוסדות חינוך. משעסקינן בתובע אשר הפרסומים נגעו אליו בקשר למילוי תפקידו כעובד ציבור ובפרט לאור טיב השירות של הנתבעת ותפקידו כקב"ט ראשי, על כל האחריות הכרוכה בכך להבטחת שלום התלמידים והמוסדות, בכל האמור יש כדי ללמד כי מדובר בעניין ציבורי ובנוגע לבעל תפקיד ציבורי, הנתון לסיכון הקשור לשמו הטוב בשל התדיינויות בנוגע לקשריו עם הנתבעת במסגרת תפקידו (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558, ע"א 1052/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר[ ]). בנושאים אלו, אין למנוע את חופש הביטוי של הנתבעים והיה מקום, לבחינה עובדתית של הדברים לרבות בישיבה שהתקיימה ובמשלוח מכתב מטעם הנתבעת באמצעות בא כוחה. אוסיף, כי על גם לפי ההנחיות שנתן היועמ"ש של המועצה עו"ד קובן נימצא כי העניין היה ראוי לבחינה מדוקדקת ע"י המועצה, דבר שלא נעשה כמתחייב כפי שהובא בגוף פסק הדין. 36. סיכומו של דבר, בהתחשב בחזקת תום הלב שהוכחה ולא ניסתרה בראיות התובע ובקיומו של עניין ציבורי ובנוגע לעובד ציבור ולאור החשיבות בשמירה על חופש הביטוי במסגרת ישיבה שהתקיימה במועצה ובמשלוח מכתב עוקב ע"י ב"כ הנתבעת בנוגע לחששה של הנתבעת מפני הפסקת עבודתה מטעם לא ראוי ללא בחינת החשש לגופו ע"י המועצה, קמה לנתבעים הגנת תום לב בפרסום בענין ציבורי כאמור בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. מטעם זה בלבד, דין התביעה להידחות. 37. בנסבות העניין ומבלי לגרוע מקביעותיי, איני עושה צו להוצאות למרות דחיית התביעה בהתחשב בהערותיי בסעיף 26 לפסק הדין . חוזהלשון הרע / הוצאת דיבה