לטענת התובעים בכתב התביעה, הכתבה פגעה בהם והיא מהווה פרסום אסור על פי החוק, העולה כדי הוצאת לשון הרע, ומכאן התביעה לפיצוי בשל כך. לטענתם, הכתבה מכפישה את שמם של התובעים ומציגה תמונה מבישה, כאילו הפכה קריית מלאכי לעיר שראשה ובני משפחתו בשיתוף עם היועצת המשפטית, חורשים רעות, ורק מחמת זאת שאין הדבר חוקי נמנעת היועצת המשפטית מלסייע להם. לפי הנטען, מתוך הכתבה עולה כאילו התובעים 3-6, בניו של התובע 1, מוכנים לבצע אף מעשים לא חוקיים ואילו היועצת המשפטית מוכנה, על פי הכתבה, לעשות מעשים לא ראויים ובלבד שלא יחצו את קו אי החוקיות. מנגד, טוענים הנתבעים כי עסקינן בשש וחצי שורות מתוך 120 שורות בכתבה, אשר אין בהן כלל עילה לתביעת לשון הרע. בשש וחצי השורות הרלוונטיות הביע הכותב דעתו כנגד התופעה כי אחד מילדיו של ראש העיר פנה אל היועצת המשפטית בשאלה מסוימת. לגרסת הנתבעים, הכתב לא כתב ולא התכוון לכתוב, כי בנו של ראש העיר ביקש מהיועצת המשפטית דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. מהכתבה עולה, כי בנו של ראש העיר שאל שאלה, וקיבל תשובה מהיועצת המשפטית. לא נכתב כלל כי אחד מבניו של ראש העיר ביצע מעשה לא חוקי. לפיכך, לעמדת הנתבעים אין בכתבה לשון הרע ובודאי שמכלל תוכן הכתבה אין משתמעת כוונת זדון. כן נטען, כי בפסקה הרלוונטית, כלל לא עולה כי ראש העיר מעורב באופן כלשהו בדברים המצוטטים. מטעמם של התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של כל אחד מהתובעים. מטעמם של הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעים 2 ו-3. מטעם התובעים העידו בפניי התובע 1, התובעת 2 ואחד מבניו של התובע 1, מר שחר מלכה (התובע 5). מטעם הנתבעים העידו בפניי הנתבעים 2 ו-3. האם יש בפרסום הכתבה לשון הרע סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) ...". חוק איסור לשון הרע מאזן בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי. המבחן שנקבע בפסיקה לפיו יקבע האם פרסום מהווה לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי. אין משמעות לכוונת המפרסם אלא יש לבדוק מה יחשוב האדם הסביר שייחשף לפרסום. פרשנות זו יש לערוך הן על פי מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על פי האמור "בין שורותיו", כפי שהמכלול עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר. בנוסף לכך, יש לבחון האם על פי משמעות זו הנבחנת על פי אמות מידה של האדם הסביר, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק. בענייננו, התובעים הצביעו על פסקה ספציפית בכתבה אשר לפי טענתם הינה בגדר לשון הרע. בחינה של הפסקה הרלבנטית, על רקע הנאמר בכתבה כולה, מביאה למסקנה לפיה מדובר בפרסום שנופל בגדר לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, ביחס לכל אחד מהתובעים. עיון בכתבה מעלה כי הכותב ביקש להעלות נושאים כאובים בעיניו הקשורים בעיר מגוריו, קרית מלאכי, הנוגעים לפשיעה בעיר, לחינוך, לספורט ולשוק העירוני. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שתוך הבעת עמדתו של הכותב על הבעיות הציבוריות/עירוניות אותן מבקש להעלות על הכתב, האמירות שנכללו בפסקה נושא התובענה משמיצות את התובעים. אמנם המדובר בפסקה קצרה, הנכללת בכתבה המתפרשת על עמוד שלם במקומון, אולם עובדה זו אינה יכולה לגרוע מתוכן האמירות המופיעות באותה פסקה והיותן בגדר לשון הרע (זאת, להבדיל משאלת עוצמתה של הפגיעה, הרלבנטית לסוגיית הפיצוי). באשר לתובע 1, אומנם בפסקה הרלבנטית לא הוזכר שמו באופן ישיר, אולם על רקע המכלול הכתבה בעיני הקורא הסביר עולה מתוך הנאמר, כי ראש העיר מאפשר למי מבניו לעשות כרצונם ומאפשר כניסתם ליועצת המשפטית כאשר חפצים בכך. מכאן שלמעשה הוטל דופי בראש העיר, אף אם באופן עקיף בלבד. באשר לתובעת 2, המדובר בעורכת דין אשר שמה מוזכר באופן ישיר בכתבה כמי שדלתה פתוחה לבניו של ראש העיר ואשר נפגשת עימם לכאורה. הכותב אף מדגיש את טרוניתו על כך שבנו של ראש העיר מגיע אל היועצת המשפטית מתי שהוא רק חפץ בכך. אומנם, בכתבה נאמר, כי היא לא הסכימה לפעול בניגוד לחוק, אולם אין בכך כדי לגרוע מהאמירה המכפישה, לפיה דלתה פתוחה למי מבניו של ראש העיר והיא דנה עם מי מהם לגבי בקשותיהם המופנות אליה. באשר לתובעים 3-6, אומנם שמו הספציפי של בן ראש העיר שנטען בכתבה כי נכנס למשרדה של היועצת המשפטית לא אוזכר בכתבה, אולם בעיני הקורא הסביר (שאינו בקיא בשאלה, איזה מהבנים מדובר) יכולים הדברים המיוחסים בכתבה לדבוק לכל אחד מהם. מהדברים שנכתבו בכתבה ביחס לאחד מבניו של התובע 1 (אשר ניתן להבינם כמתייחסים לכל אחד מהבנים) משתמע כי מיוחסת לו מעורבות לא תקינה בענייני העיר ואף ניסיון לבחון פעולה בלתי חוקית, וניסיון להביא את היועצת המשפטית של העירייה לאישור פעולה החוצה את גבולות החוק. בהתאם לסעיף 3 לחוק, גם אם לשון הרע הובעה שלא במישרין, בהיעדר ציון מפורש של חלק משמם של התובעים, ההתייחסות לתובעים משתמעת ברורות מהפרסום, ודי בכך כדי להקים את הבסיס לטענה בדבר קיומה של עוולת לשון הרע. טענות הנתבעים לקיומן של הגנות משנקבע כי הדברים שפורסמו עולים כדי לשון הרע, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק. קיומה של אחת ההגנות עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. הפסיקה קובעת, כי גם בשלב זה ניתן לבחון את פרשנות הביטוי ואת סיווגו, למשל כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם בדיקת התאמתו להגנה הרלבנטית. ההגנה המרכזית לה טוענים הנתבעים הינה הגנת "אמת בפרסום". לפי סעיף 14 לחוק, תהא זו הגנה טובה, שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. אין מחלוקת לגבי קיומו של עניין ציבורי בפרסום, והמחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לשאלה, האם הוכיחו הנתבעים כי הדברים שפורסמו הם אמת. בחינת הראיות שהובאו מלמדת, כי הנתבעים כלל לא הוכיחו טענתם זו. למעשה, מלבד עדויות שמיעה שאינן קבילות, הנתבעים לא הביאו כל ראיה ישירה להוכחת הטענה לפיה הפרסום נכון. מנגד, לא נסתרה גרסת התובעים, אשר הכחישו את הנטען בכתבה. גם אם הדברים באו לאוזניו של כותב הכתבה, הרי ללא עדות או ראיה לנכונות הדברים, לא יכולה לעמוד לזכות הנתבעים טענה בדבר אמת בפרסום. הטענה, לפיה מדובר בעניין ציבורי ואינטרס הציבור מחייב פרסום הדברים שנודעו לכותב ולעיתון, אינה רלבנטית לבחינת אמיתות הדברים. על כן, בהעדר כל ראיה של ממש, נדחית טענת הנתבעים בדבר אמת בפרסום. רצונם של הנתבעים שלא לחשוף, בעת הגשת הראיות, את זהותו של המקור שמסר את המידע לכתב, אינו יכול להוות תחליף לחובה בהבאת ראיות להוכחת אמיתות הנטען בכתבה. עוד טוענים הנתבעים לקיומה של הגנת "תום הלב" הקבועה בסעיף 15 לחוק וכן לקיומן של החזקות הקבועות בסעיף 16(א) לחוק בדבר קיומו של תום לב בפרסום. בעיקר מכוונים הנתבעים לקיומה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לפיה מדובר בפרסום שהינו הבעת דעה על התנהגות התובעים בשירות הציבורי או בקשר לעניין ציבורי. בהקשר זה, טועים הנתבעים בהבנת ההגנה בדבר הבעת דעה. במקרה זה, הכתבה כוללת טענה לקיומן של עובדות המתארות את התנהגות התובעים. על יסוד עובדות אלו, הועלתה הדעה לפיה אין זה ראוי כי דלתה של היועצת המשפטית תהיה פתוחה בפני בניו של ראש העיר. דעה זו אכן חוסה תחת ההגנה הקבועה בחוק (ואין לגביה מחלוקת). אולם, אין בה כדי לכסות על התיאור העובדתי המובא בכתבה ביחס להתנהגות התובעים, וככל שתיאור זה מהווה לשון הרע ואינו נכנס להגנת האמת בפרסום, הרי שהוא העומד ביסוד הפגיעה ולא הדעה המועלית בכתבה. עוד יצוין, כי לא שוכנעתי, כי הנתבעים אכן ביצעו בדיקה מוקדמת של אמיתות תוכן הדברים קודם לפרסום, וגם עניין זה עומד בעוכריהם לעניין טענת תום הלב. גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בשלב זה, נבחנת סוגיית הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובעים. בפסיקה נקבע כי על כל השלבים בדיון בתביעת לשון הרע, חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי. איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. באשר לתובע 1, אמנם הכתבה פורסמה עוד בעת היותו מכהן כראש עיר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי לאחר הגשת התביעה וקודם למועד מתן פסק הדין הורשע התובע 1 במסגרת הסדר טיעון (שנחתם בין התובע לבין הפרקליטות) בעבירות של הטרדה מינית והפרת אמונים וכן בעבירה לפי חוק התכנון והבניה. במסגרת הסדר הטיעון סוכם כי התובע 1 יפרוש מתפקידו כראש עיריית קריית מלאכי מיד לאחר הרשעתו בדין. כמו כן, התחייב התובע 1 שלא להתמודד בבחירות הקרובות לתפקיד ראש העיר. באשר לתובעת 2, המדובר בעורכת דין אשר נפגעה עת נכתב לגביה כי נפגשת עם בניו של ראש העיר ונטען כי דלתה פתוחה אליהם. בקביעת שיעור הפיצוי, יש לקחת בחשבון כי יחד עם זאת צוין בכתבה שהתנגדה לעשות מה שביקש ממנה אחד מבניו של התובע 1. באשר לתובעים 3-6, כל אחד מהם נפגע כתוצאה מכך שהכתבה התייחסה לבנו של ראש העיר, מבלי לנקוב בשמו של אותו בן. יוער, כי לא ניתן לקשור את השמועות שנטען כי הופצו ביחס לתובע 5, על לחצים שהפעיל בעירייה (ככל הנראה על רקע עיסוקו בעבר כמנהל המטה ומנהל הקמפיין בבחירות לראשות העיר שנערכו בשנת 2008), עם הפרסום בכתבה. כזכור, הכתבה לא ציינה את שמו במפורש, ואף ייתכן כי היא עצמה היתה מבוססת על אותן שמועות. לפיכך, לא מצאתי שיש לערוך אבחנה בשיעור הפיצויים בין התובעים 3, 4, 5 ו-6. אף אם בדיעבד, מסרו הנתבעים כי הכוונה היתה לתובע 5, הרי שאין בכך להעלות או להוריד, שעה שהכתבה לא אזכרה את שמו ובעיני הקורא הסביר הדברים יכולים להיות קשורים לכל אחד מהבנים. סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי סטטוטורי, אף ללא הוכחת נזק וכך גם ללא הוכחה קונקרטית של שיעור הנזק. בשים לב למפורט לעיל ולאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות הנוגעות לכל אחד מהתובעים, ובשים לב לנסיבות העניין, לרבות חלקה של הפסקה הרלבנטית בכתבה כמכלול, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: לתובע 1, סך של 5,000 ₪. לתובעת 2 סך של 10,000 ₪. לכל אחד מהתובעים 3, 4, 5 ו-6, סך של 5,000 ₪. כמו כן, הנתבעים יישאו בתשלום הוצאות המשפט של התובעים, כאשר לעניין האגרה (נוכח ההפרש בין סכום התביעה לסכום שנפסק), יישאו הנתבעים בתשלום האגרה המתחייבת בגין הסכום הכולל בו חויבו בפסק הדין. בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 11,800 ₪, בגין שכ"ט עו"ד. הסכומים האמורים ישולמו על ידי הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים בתוך 30 יום. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה