התובעת, ילידת 1964, עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה , לטענתה, בעקבות תאונת עבודה מיום 4.2.07 . תמצית טענות הצדדים מכתב התביעה עולה, כי הנתבעת הינה רשות מקומית והייתה מעבידתה של התובעת במועדים הרלוונטיים. התובעת טוענת, כי ביום 7.2.07 היא עבדה בניקיון במרכז פסגה ברחוב שקמה בנצרת עילית. לטענתה, בעת שסחבה והרימה ערימת כסאות, בהתאם להוראת הממונים עליה, נתפס לה הגב והיא חשה כאבים עזים. התובעת טוענת, כי אינה יודעת ואין בידה לדעת את הנסיבות הממשיות אשר גרמו למקרה וכי נזקיה נגרמו על ידי רכוש עליו היה לנתבעת או למי מטעמה שליטה מלאה. עוד טוענת, כי הנתבעת, או מי מטעמה, התרשלה שעה שנתנה לה לבצע משימה שאינה מתפקידה ולא מתאימה ליכולתה הפיזית, נתנה לה להרים ולסחוב ערימה גדולה של כסאות ללא עזרה, לא סיפקה לתובעת כלים או ציוד מתאים בכדי לסחוב או לערום את הכיסאות, לא סיפקה לה ציוד או כלים בכדי לבצע את עבודתה בצורה בטוחה, לא נתנה לה הוראות כיצד לעבוד בצורה בטוחה ונכונה, לא הזהירה אותה מפני הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה, חייבה אותה לעבוד בנסיבות מסוכנות, לא קיימה הוראות בטיחות בעבודה ועשתה מעשים שמעביד או אדם סביר לא היו עושים בנסיבות העניין. עוד טענה, כי הנתבעת, או מי מטעמה, הפרו חובות חקוקות אשר נועדו להגנתה וכי על הנתבעת לפצותה בגין נזקיה. התובעת ציינה, כי וועדה רפואית של המל"ל קבעה לה נכויות זמניות וקבעה, כי לא נותרה לה נכות צמיתה בעקבות התאונה. מומחה רפואי מטעמה בתחום הכירורגיה האורטופדית קבע, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות ע"ש מותני. לטענתה, בעקבות התאונה נגרמו ויגרמו לה הפסדי השתכרות וכי כיום היא אינה מסוגלת לעבוד בכל עבודה והפכה למוגבלת מאוד. כן טוענת, כי נגרמו לה הוצאות רבות בעקבות התאונה וכי היא נזקקה ועתידה להיזקק לעזרת צד ג'. התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, עזרת צד בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד וכאב וסבל. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה וטוענת, כי אף אם ארעה הרי שאירעה בשל רשלנותה הבלעדית של התובעת. הנתבעת מכחישה כי התרשלה או הפרה חובה חקוקה ובשל כך נגרמה התאונה. לטענתה, היא אינה אחראית, באחריות ישירה ו/או שילוחית להתרחשות התאונה. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה נשוא התובענה. לטענתה, לתובעת עבר רפואי עשיר ביותר לרבות בעיות גב. בהחלטה מיום 11.7.11 נקבע, בהתאם לבקשת הצדדים, כי הדיון בתובענה יפוצל כך שתחילה תידון ותוכרע שאלת החבות. הראיות מטעם התובעת העידו התובעת והגב' רותי גרה (להלן: "גרה")- מזכירה במרכז פסגה. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות פגיעת התובעת, בשאלת האחריות ובשאלת הנזק. כאמור, הדיון בתובענה פוצל והסוגיה אשר דרושה הכרעתי כעת הינה באשר לשאלת החבות בלבד. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות וזאת משלא הוכחה רשלנות הנתבעת וזאת מהנימוקים שיפורטו. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 7.2.07 עבדה בניקיון אצל הנתבעת ובעת שסחבה והרימה ערימת כסאות נתפס לה הגב והיא הרגישה כאבים עזים (סעיף 3). זו גרסתה העובדתית של התובעת ועל כתפיה מוטל הנטל להוכיחה. על התובעת להוכיח, כי נפגעה באופן הנטען וכי הנתבעת נושאת באחריות לקרות התאונה. בעת עדותה התובעת נשאלה לגבי נסיבות התאונה והשיבה, כי במקום בו התרחשה התאונה עורכים השתלמויות של מורים ולפני שהם מגיעים היא צריכה לסדר את הכיסאות והיא גוררת את הכיסאות למרכז ומסדרת אותם. לטענתה, ביום התאונה היא הגיעה עם הכיסאות בכדי לסדר אותם ונתפס לה הגב. היא טענה, כי לפני שנתפס לה הגב היא הרימה את הכיסאות וסחבה אותם והתחילה לסדר אותם. התובעת נשאלה באיזה שלב הרגישה כאבים בגב והשיבה, כי סיימה לסדר ועלתה למעלה להתיישב והרגישה כאבים ושהיא לא יכולה לעלות במדרגות. לטענתה, לראשונה הרגישה את כאבי הגב אחרי שסחבה את הכיסאות וסידרה את החדר (עמ' 2 ש' 21-28, עמ' 3 ש' 1-4). התובעת הופנתה למסמך רפואי מיום 7.5.07 בו צוין, כי היא מתלוננת על כאבי גב תחתון לאחר נפילה בעבודה ביום 10.2.07 בתגובה שאלה למה זה קשור. התובעת נשאלה איזו נפילה הייתה לה והשיבה, כי יכול להיות שמעדה וכי זה לא קשור לגב. התובעת נשאלה האם נפלה ביום 10.2.2007 והשיבה, כי מעדה עם הרגל. היא נשאלה, האם מעדה ונפגעה בגב והשיבה, כי לא נפגעה בגב וכי זה היה בעת שהלכה ולא בעבודה. התובעת נשאלה, האם בשל כך הגיעה לבית החולים ביום 14.2 ואמרה לרופא שהיא קיבלה סחרחורת ונפלה והשיבה, כי לא הייתה לה סחרחורת. היא טענה, כי קיבלה מכה ברגל ולא הגיעה לבית חולים (עמ' 7 ש' 29-31,עמ' 8 ש' 4-12). בעת עדותה נטען בפני התובעת, כי לפני שפנתה למיון ביום 14.2.07 היא הייתה בקופת חולים וכי יש הפנייה למיון אורתופדי והרופא ציין, כי מזה מספר ימים סובלת מכאבי גב המקרינים לרגל שמאל וכי לא כתב חוץ מזה כלום. התובעת נשאלה, האם היו לה כאבי גב והיא נפלה ביום 10.2 וביום 14.2 ביקשה הפנייה עקב כאבי גב כדי שיטפלו בה במיון והשיבה, כי לא נפלה ולא היו לה סחרחורות וכי היא קיבלה מכה ברגל (עמ' 8 ש' 28-32). נטען בפני התובעת, כי במסמך מיום 31.3.2008 כתוב שהיא עדיין מתלוננת על כאבי גב תחתון מזה שנה וחצי לאחר נפילה וכי גם הרופא מייחס את כאבי הגב שלה לנפילה. בתגובה טענה, כי זה לא קשור לגב (עמ' 7 ש' 29-31, עמ' 8 ש' 13-15). אין בעובדה שהרופא בחדר המיון לא ציין את הסיבות לכאביה של התובעת וכן העובדה שבמסמך מיום 31.3.08 ייחס הרופא את כאבי הגב לנפילת התובעת ולא לאירוע בו עסקינן בכדי לסתור בהכרח את גרסת התובעת. גרה נשאלה מה קרה ביום התאונה והשיבה, כי הסבירה לתובעת מה היא צריכה להכין להשתלמות וכי באותו יום התובעת הייתה צריכה להכין את החדר ולהזיז את השולחנות ולסדר בחצי גורן את הכיסאות (עמ' 12 ש' 24-28). היא טענה, כי היא אמרה לתובעת מה לעשות וחזרה לעמדה שלה וכעבור 15-20 דקות התובעת עלתה בקושי במדרגות משום שנתפס לה הגב. גרה נשאלה מה התובעת אמרה לה באשר לנסיבות בגינן נתפס לה הגב והשיבה, כי התובעת לקחה לסדר את כל הכיסאות (עמ' 13 ש' 1-5). בהמשך, גרה נשאלה בשנית מה התובעת אמרה לה כאשר היא עלתה אליה עם גב תפוס והשיבה, כי התובעת אמרה לה שהיא לא יכולה לזוז, כי נתפס לה הגב (עמ' 15 ש' 19-20). גרה אישרה שהיא לא הייתה במקום באותו רגע ואינה יודעת איך התובעת ביצעה את העבודה (עמ' 15 ש' 12-16). הנה כי כן, כאשר גרה נשאלה מה אמרה לה התובעת באשר לנסיבות בהן נתפס לה הגב היא טענה שהתובעת סידרה את הכיסאות ומאידך בהמשך נשאלה מה אמרה לה התובעת מיד לאחר המקרה והשיבה שהיא אמרה שנתפס לה הגב וכי אין בידה לזוז ולא ציינה שהתובעת טענה, כי נפגעה מאחר וסחבה כיסאות. כמו כן, אין מחלוקת, כי גרה לא הייתה עדה לתאונה ואין בידה להעיד באשר לנסיבות בהן נפגעה התובעת מידיעה אישית. בין היתר, אין בידה להעיד באשר לאופן ביצוע העבודה על ידי התובעת. עם זאת, בידי גרה להעיד באשר לעבודה שנתנה לתובעת לבצע ואשר התובעת ביצעה לפני שהגיעה אליה וטענה שנתפס לה הגב. כמו כן, בידה להעיד, כי במועד הרלוונטי ולאחר סידור האולם טענה בפנייה התובעת, כי נתפס לה הגב. יש לציין, כי ביום 8.2.07, יום לאחר האירוע בו עסקינן, פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי ובמסמך הרלוונטי צוין, כי מתלוננת על כאבי גב תחתון לדבריה לאחר שהרימה משהו כבד בעבודתה. האמור במסמך זה יש בו בכדי לתמוך בטענת התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה ובאשר לשאלה בגין איזו תאונה סבלה מכאבי גב. נטען בפני התובעת, כי בטופס 250 כתוב שהיא טענה שנתפס לה הגב בזמן ניקיון וכי לא כתוב שזה היה בזמן הרמת או גרירת כסאות. בתגובה טענה התובעת, כי הם רשמו מה שרצו וכלל לא שאלו אותה (עמ' 9 ש' 3-8). היא נשאלה כיצד הם ידעו מה לכתוב והשיבה, כי הם ידעו שכואב לה הגב ושהיא בחופשת מחלה. התובעת נשאלה איך ידעו לכתוב "לדבריה" ושבה וטענה, כי לא שאלו אותה. היא נשאלה על סמך מה רשמו את מה שרשום בטופס והשיבה, כי היא התקשרה למזכירה והודיעה שאינה מרגישה טוב. התובעת נשאלה, האם המזכירה ידעה מה קרה לה והשיבה, כי המזכירה ידעה משום שהייתה במקום באותו יום. התובעת נשאלה, האם סיפרה למזכירה והשיבה, כי המזכירה יודעת שהיא מרימה וסוחבת כסאות ושבגללם יש לה בעיה. התובעת נשאלה מדוע אם כן המזכירה לא כתבה בטופס שיש לה בעיות גב אחרי הרמת כסאות והשיבה, כי יש לשאול אותה. התובעת נשאלה באשר לקבלת המסמך האמור והשיבה, כי לא קיבלה אותו לידיה. נטען בפניה, כי היא הלכה עמו לשם קבלת טיפול רפואי והיא השיבה, כי לא הסתכלה וכי זה לא עניין אותה. לטענתה, האמינה שהם רשמו את מה שקרה (עמ' 9 ש' 11-28). התובעת הופנתה לכך, כי בעקבות המקרה בו עסקינן היא פנתה לביטוח לאומי ושבמסמכי המל"ל נכתב, כי "לדברי העובדת נתפס לה הגב בזמן ניקיון" ולא צוין דבר לגבי הרמת וסחיבת כיסאות או הרמת משא כבד. בתגובה טענה התובעת, כי אף אם לא ציינה אזי היא מסדרת את החדר ואין מישהו אחר שעושה זאת (עמ' 10 ש' 23-28). עוד נטען בפניה, כי לוועדות הביטוח הלאומי היא סיפרה שנתפס לה הגב בעת ניקיון חדר ולא אמרה דבר בנוגע להרמת או סחיבת כיסאות. בתגובה טענה התובעת, כי אין מישהו שמרים ומסדר עבורה את הכיסאות וכי היא זו שעושה את זה. היא טענה, כי אף אם לא ציינה הרי שזו העבודה שלה (עמ' 10 ש' 31-32, עמ' 11 ש' 2-5). הנה כי כן, בטופס ב.ל 250 לא צוין, כי נתפס לתובעת הגב בעת הרמת או גרירת כסאות אלא נכתב, כי נתפס לה הגב בעת ניקיון. גרסה כאמור נמסרה אף לוועדות הביטוח הלאומי. עם זאת, לא מן הנמנע, כי התובעת התייחסה לעבודה אשר ביצעה באופן כולל כעבודות ניקיון וכי בנסיבות אלו אין פירוט מדויק של העבודה שביצעה במועד הרלוונטי. אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי ללמד, כי אין ממש בגרסת התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה. בהמשך נטען בפני התובעת, כי מתיקה הרפואי עולה, כי ביום 17.5.07 קיבלה טופס ב.ל. 250 נוסף בו צוין, כי האיבר שנפגע הוא גב ותיאור התאונה הוא עבודות פיזיות וניקיון המבנה. היא נשאלה, האם היו לה עוד כאבי גב בשל עבודות ניקיון ובתגובה טענה, כי זו העבודה שלה והיא לא עושה משהו אחר (עמ' 10 ש' 15-18). התובעת נשאלה, האם פנתה עם זה לביטוח לאומי כמו תאונה חדשה והשיבה, כי זו אותה תאונה ולא תאונה חדשה (עמ' 10 ש' 21-22). נטען בפני התובעת, כי היא הגישה תביעה נפרדת בגין פגיעה מיום 17.5.07 והיא טענה, כי מדובר באותו מקרה והיא הגיעה לעבודה ולא הרגישה טוב ולכן חזרה. התובעת נשאלה מדוע הגישה תביעה נוספת והשיבה, כי אינה יודעת ואולי עשו את זה בגלל המשכורת אולם זו אותה תאונה (עמ' 11 ש' 13-23). טענת התובעת לפיה עסקינן באותה תאונה לא הותירה עליי רושם אמין. לא עלה בידה ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בגינן הוגשה תביעה נפרדת בעקבות הפגיעה האמורה. כמו כן, הפרטים המופיעים על גבי הטופס האמור (נ/12) תומכים בטענה, כי עסקינן בפגיעה שונה מהפגיעה נשוא התובענה. בנ/12 צוין, כי עסקינן בפגיעה מיום 17.5.07 ובתאריך האמור ניתן טיפול לראשונה. כמו כן, ישנה התייחסות לתאונה הראשונה בה נפגעה התובעת בגב. אף זהות האדם לו דווח על האירוע מלמדת, כי עסקינן באירוע שונה מהאירוע נשוא התובענה. יש באמור לעיל ובטענת התובעת, כי עסקינן באותו אירוע בכדי להשליך על אמינותה. כמו כן, ככל שהיה נקבע, כי התובעת נפגעה בנסיבות הנטענות וכי הנתבעת התרשלה ובשל כך נפגעה התובעת הרי שעצם קיומה של פגיעה נוספת, באותו איבר, יכול היה להשפיע על שאלת הנזק והקשר הסיבתי לאירוע נשוא התובענה. כאמור, קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לנסיבות האירוע במהלכו נפגעה התובעת. האם במהלך ביצוע פעולת ניקיון או סידור הכיסאות בחדר. יחד עם זאת אף אם תתקבל טענת התובעת באשר לנסיבות פגיעתה מצאתי, כי אין בכך בכדי להועיל לה שכן בנסיבות העניין אין להטיל על הנתבעת אחריות להתרחשות האירוע ואין להטיל עליה לפצות את התובעת בגין נזקיה בעקבות המקרה, כפי שיפורט בהמשך. במועדים הרלוונטיים לתובענה הייתה הנתבעת מעבידתה של התובעת. התובעת טוענת, כי נפגעה בעת שביצעה עבודתה אצל הנתבעת. בפסיקה דובר רבות על חובתו של מעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים במטרה להגן על עובדיו מפני סיכונים. בהיותה מעבידתה של התובעת הנתבעת חבה כלפי התובעת חובת זהירות מושגית לשמור על ביטחונה ושלמות גופה במהלך העבודה. על מעביד מוטל, בין היתר, להנחיל לעובדיו שיטת עבודה בטוחה, להדריכם ולנקוט בצעדים סבירים בכדי למנוע מהם סיכונים מיותרים, אשר היה בידו לצפות מראש בהתאם לאופי וטיב העבודה. התובעת העידה, כי התחילה לעבוד אצל הנתבעת לפני 12 שנה (עמ' 2 ש' 17-18). היא אישרה, כי היא עובדת ניקיון במקצועה וכי היא עובדת ניקיון שנים רבות (עמ' 4 ש' 6-7). היא העידה, כי עבדה 12 שנים במרכז הרלוונטי (עמ' 4 ש' 10-11). לטענתה, עבדה חמישה ימים בשבוע וכי תפקידה היה לארגן את הכיתות לקראת ההרצאות ולנקות את הכיתות (עמ' 4 ש' 14-15,19). התובעת אישרה, כי הייתה אם הבית במקום וכי במסגרת תפקידה היה עליה לנקות, לסדר, לערוך ולפנות (עמ' 10 ש' 1-4). התובעת נשאלה מי ביקש ממנה לעשות את העבודה והשיבה, כי המזכירה אמרה לה מה יש בכל חדר ובנוסף פעלה לפי המערכת של אותו יום (עמ' 3 ש' 7-10). גרה העידה, כי התובעת היא אם הבית ואחראית על ניקיון הבית ועל סידור החדרים להשתלמויות (עמ' 12 ש' 23). היא אישרה שהתובעת עובדת במקום שנים רבות והיא עובדת מנוסה וותיקה שיודעת את העבודה ואת הדרישות (עמ' 14 ש' 3-6, 8-10). הנה כי כן, אין מחלוקת, כי התובעת הייתה וותיקה במקום עבודתה. היא הייתה בעלת ניסיון וידעה את העבודה אשר היה עליה לבצע. מצאתי, כי התובעת לא הייתה זקוקה להדרכות באשר לביצוע עבודתה, מלבד אופי סידור החדר בהתאם להשתלמות הספציפית. יתרה מזאת, העבודה אותה נתבקשה התובעת לבצע באותו יום של סידור החדר הינה עבודה פשוטה ורגילה שאינה דורשת כל הדרכה מיוחדת במיוחד בשים לב לפעמים הרבות שהתובעת נתבקשה לבצע את אותה עבודה. כאמור, התובעת טענה, כי נפגעה בגבה בעת שסחבה והרימה ערימת כסאות. התובעת נשאלה האם הייתה ערמת כיסאות בצד והשיבה, כי היא אוספת את הכיסאות לערימות, כדי לשטוף, ואחרי זה מפזרת אותם לפי סדר. היא העידה, כי היא לא לוקחת כיסא, כיסא אלא גוררת קבוצה של כיסאות. התובעת הוסיפה, כי היא צריכה לארגן כמה חדרים ולפעמים לא מספיקה אז היא גוררת כמה כיסאות ביחד ומתחילה להרים. היא נשאלה מדוע אינה לוקחת כסא, כסא והשיבה, כי היא עובדת לבד ויש המון עבודה שהיא צריכה להספיק (עמ' 4 ש' 31-32, עמ' 5 ש' 1-9). התובעת נשאלה כמה זמן לוקח לסדר 30 כסאות והשיבה, כי לא בדקה את העניין ובהמשך אישרה, כי מדובר ב- 15-20 דקות (עמ' 5 ש' 11-14). התובעת נשאלה מדוע מרימה את הכיסאות והשיבה, כי אינה מספיקה משום שאנשים עומדים ומחכים וכי אין מדובר בחדר אחד. נטען בפניה, כי יש לה ניסיון והיא נשאלה כמה זמן לוקח לה לארגן כיתה והשיבה, הרבה זמן והוסיפה, כי יש לה הרבה עבודה והיא לבד בכל המרכז (עמ' 5 ש' 15-19). התובעת נשאלה כמה עובדים עבדו איתה בסידור הכיסאות והשיבה, כי בדרך כלל היא עושה את העבודה לבד וביום התאונה עשתה הכול לבד (עמ' 3 ש' 17-18). היא נשאלה, האם יודעת כמה זמן לוקח לה לסדר כיתה והשיבה בשלילה. התובעת טענה, כי זה משתנה והוסיפה, כי צריך לנקות. נטען בפניה, כי היא טענה שהיא מנקה יום לפני ובתגובה טענה, כי אינה יודעת איך הכיתה תיראה כשהיא תגיע לשם (עמ' 5 ש' 20-24). נטען בפני גרה, כי החדר נקי וכל מה שהתובעת צריכה לעשות זה לסדר את הכיסאות ואת השולחנות והיא אישרה טענה זו. גרה הוסיפה, כי אם לפני כן הייתה השתלמות באותו יום אז צריך לנקות את החדר. היא טענה, כי אינה זוכרת אם הייתה השתלמות לפני כן ביום התאונה (עמ' 14 ש' 22-26). גרה אישרה שהתובעת הייתה אחראית על מספר חדרים. היא נשאלה כמה חדרים יש באחריות התובעת והשיבה, כי יש להם שלושה אולמות גדולים ושניים קטנים ויש את הלובי ואת המטבח וכי התובעת הייתה אמורה לסדר את כל המקומות האלו. היא נשאלה כמה אירועים היו באותו יום והשיבה, כי אינה יכולה לזכור. גרה טענה, כי בדרך כלל יש שלוש-ארבע הרצאות (עמ' 13 ש' 16-25). גרה העידה שההשתלמות אמורה הייתה להתחיל בשעה 16:00. היא נשאלה מתי התובעת הגיעה אליה עם כאבי וגב וטענה שהתובעת התחילה לסדר את האולם לפני תחילת ההשתלמות. בהמשך טענה שהתובעת ירדה סביב השעה 15:30 (עמ' 13 ש' 9-14). גרה אישרה, כי ביום האירוע הייתה השתלמות בשעה 16:00 וכי התובעת הגיע לפני ההשתלמות כדי לארגן את החדר. היא נשאלה מתי התובעת הגיעה והשיבה, כי היא צריכה לעבוד 4.5 שעות והיא מגיעה לפני כן. גרה נשאלה, האם התובעת הגיעה לפני ההשתלמות והשיבה בחיוב. היא טענה, כי היא מאמינה שהתובעת הגיעה בסביבות 14:30-15:00. גרה הוסיפה שהתובעת מגיעה לעבודה ולא יורדת מיד לחדר (עמ' 14 ש' 11-19). גרה נשאלה כמה זמן לוקח לסדר את החדר והשיבה, כי זה תלוי בכמות האנשים שבאים להשתלמות. היא טענה, כי זה לוקח בין רבע שעה לחצי שעה (עמ' 14 ש' 27-28). היא נשאלה, האם בסביבות שעה 15:30, ועם סיום העבודה, התובעת עלתה אליה והתלוננה על כאבי גב והשיבה, כי זה היה קצת אחרי זה ואישרה שההרצאה הייתה בשעה 16:00 (עמ' 14 ש' 29-32). גרה אישרה, כי מבחינת זמן היה לתובעת מספיק זמן לארגן את החדר (עמ' 15 ש' 1-2). התובעת טענה כי הספיקה להשלים את העבודה שהיא הייתה אמורה לעשות וכי סידרה את הכל (עמ' 3 ש' 5-6). בהמשך אישרה, כי סיימה לעבוד ובסוף היום עלתה ללובי והתיישבה (עמ' 11 ש' 11-12). התובעת נשאלה, האם אמרה למישהו במקום שהיא לא מספיקה, שקשה לה ושהיא צריכה זמן נוסף ובתגובה טענה, כי אין משרות וכי זו המשרה (עמ' 6 ש' 4-6). בהמשך נשאלה, האם היה בידה לדבר או להתלונן אם הייתה בעיה והשיבה בחיוב. התובעת הוסיפה, כי "מה זה עוזר". היא נשאלה האם היו מקשיבים לה והשיבה בשלילה (עמ' 10 ש' 5-8). במסגרת החקירה החוזרת טענה, כי כאשר הייתה מבקשת עזרה כוח אדם היה אומר לה שזו המשרה (עמ' 12 ש' 6-9). התובעת העידה, כי היא עובדת לבד כל הזמן (עמ' 11 ש' 9-10). כאמור, התובעת טענה, כי סחבה ערימות כיסאות בשל לחץ זמן. טענה זו לא הוכחה. מהעדויות עולה, כי התובעת הגיעה לגרה לאחר שסיימה את עבודתה ולאחר שגבה נתפס כחצי שעה לפני תחילת ההשתלמות בחדר שהתובעת סידרה. התובעת לא הוכיחה אילו מטלות היה עליה לבצע באותו יום. היא וגרה לא העידו באשר למספר החדרים שהיה על התובעת לסדר באותו יום ובאשר לשאלה, האם היה עליה לנקות את החדר או רק לסדר את הכיסאות. התובעת לא הוכיחה, כי עבדה בלחץ זמן במועד הרלוונטי. לא שוכנעתי, כי התובעת עבדה בשיטת עבודה לקויה שבגינה נגרמו נזקיה בשל עומס העבודה אשר הוטל עליה. כמו כן, לא עלה בידה להוכיח טענתה, כי פנתה בנדון לכוח אדם וכי פניותיה לא טופלו. כאמור אף שוכנעתי, כי העבודה אותה נתבקשה התובעת לבצע הייתה פעולה פשוטה ושגרתית שאינה כרוכה בסיכונים כלשהם אותה ביצעה מידי יום במשך שנים רבות. התובעת לא הוכיחה שאותו אירוע התרחש בשל סיכון בלתי סביר. גרה אישרה, כי מי שמארגן את הכיסאות ומנקה את החדר ומרכז את הכיסאות בערימות זו התובעת. היא נשאלה, האם התובעת מחליטה איך ומתי לעשות את הניקיון והשיבה בחיוב. גרה טענה שהתובעת היא אם הבית והיא עצמאית. היא נשאלה האם התובעת מחליטה כמה כסאות לשים בכל ערימה והשיבה, כי היא מתארת לעצמה שכן. גרה אישרה שהתובעת מחליטה בעצמה אם לגרור את הערימה או לקחת כיסא, כיסא או שני כיסאות (עמ' 15 ש' 3-11). התובעת טוענת, כי נפגעה בעת שסחבה והרימה ערימת כסאות, בהתאם להוראת הממונים עליה. כאמור, התובעת הייתה זו אשר ערמה את הכיסאות וזו שהחליטה על שיטת העבודה בה נקטה. לא הוכח לי, כי ניתנה לתובעת הוראה להרים ערימת כיסאות. נהפוך הוא, התרשמתי שהתובעת יכולה הייתה להרים כיסא כיסא על מנת לסדר את הכיתה והיא זו שבחרה להרים ערימת כיסאות יחד משיקוליה שלה. ברי, כי התובעת בוודאי ידעה, כי ככל שמרימה יותר כיסאות יחדיו משקלם יהיה רב יותר מאשר כיסא בודד. התובעת נשאלה, האם יש לה תמונה של הכיסאות והשיבה בשלילה. היא נשאלה כמה כסאות היו בערימה והשיבה בשאלה "עשר?" וטענה, כי אינה יודעת כמה היו (עמ' 6 ש' 7-11). היא נשאלה כיצד הרימה את הכיסאות ובמקום להשיב טענה, כי יש להם כסאות מעץ ויש כסאות מרופדים מבד. התובעת נשאלה איזו ערימה הרימה והשיבה, כי לא ספרה והיא אינה יודעת. היא העידה, כי זה היה די כבד וכי הרימה כסאות מעץ. התובעת נשאלה כמה כסאות היו בערימה והשיבה, כי מדובר היה בערימה וכי היא לא יודעת בכמה כסאות מדובר (עמ' 6 ש' 12-17). התובעת נשאלה שוב כמה כסאות היו בערמה ושבה וטענה, כי לא ספרה. היא נשאלה כמה כיסאות היו, לאור ניסיונה, והשיבה כי היו די הרבה וכי אינה יודעת כמה. התובעת טענה, כי הרימה הרבה יותר משניים שלושה כסאות (עמ' 6 ש' 18-23). גרה העידה, כי הם עורמים את הכיסאות אחד על השני והעידה כי בכל ערימה יש שמונה או עשרה כיסאות ואולי יותר (עמ' 13 ש' 5-8). מעדות התובעת עולה, כי אין בידה להעיד באשר למספר הכיסאות אשר היו בערמה והיא אף לא הוכיחה את משקלו של כיסא ומשקלה של ערימת כיסאות אשר לטענתה הרימה. ככל שהתובעת נפגעה בעת שהרימה ערימות של כסאות במסגרת עבודתה הרי שהדבר ארע בשל שיטת עבודתה של התובעת שהרימה וסחבה ערימת כסאות במקום לקחת את הכיסאות כיסא- כיסא. כאמור, התובעת הייתה מי שסידרה את הכיסאות בערימה וסביר, כי היא החליטה כמה כיסאות לשים בכל ערימה. כמו כן, היה לה ניסיון רב שנים בביצוע עבודתה. לא מקובלת עליי טענת התובעת לפיה היה על הנתבעת להדריך אותה כיצד לבצע את העבודה אשר ביצעה במועד הרלוונטי והעדר הדרכה מלמד על התרשלות הנתבעת. התובעת אישרה, כי היא עדיין עובדת שם בעבודות ניקיון ובאותה עבודה כאם בית (עמ' 11 ש' 24-25). היא העידה, כי היום היא לא סוחבת כיסאות וכי היא למדה שהיא צריכה להוריד פרופיל. היא טענה, כי לפעמים המזכירה עוזרת לה וכי אם היא לא עוזרת לה היא סוחבת כיסא, כיסא. התובעת נשאלה מדוע לא עשתה זאת בעת התאונה ובתגובה השיבה "למה? למה? אני לא יודעת למה זה קרה" (עמ' 11 ש' 27-30). לא עלה בידי התובעת ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לשאלה מדוע לא סחבה את הכיסאות באופן האמור במועד הרלוונטי. כאמור, טענתה, כי עשתה כן בשל לחץ עבודתה לא הוכחה ואינה אמינה בעיניי. התובעת נשאלה מה הנתבעת עשתה לא בסדר ומדוע היא תבעה אותה והשיבה, כי היא נפגעה בגב (עמ' 7 ש' 1, 19). ברי, כי לא די בכך בכדי להטיל על הנתבעת אחריות לנזקיה של התובעת. חובת זהירות קונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות, הנחלק לשניים: צפיות טכנית- האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המקרה המיוחדות את התרחשות הנזק, וצפיות נורמטיבית- האם צריך היה אותו אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. בפסיקה נקבע, כי אחריות המעביד לעובדיו איננה מוחלטת ואין הוא צריך או יכול להגן על העובד בכל צעד ושעל. על העובד מוטלת אחריות לגלות תשומת לב, להפעיל את שיקול דעתו ולפעול בסבירות ובערנות תוך התייחסות לסכנות הטמונות בעבודתו. ישנם מקרים בהם בלהט העבודה, ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, עלול עובד לנקוט בפעולות מסוכנות מבלי שנתן דעתו לעניין. אין בכך בכדי ללמד בהכרח על התרשלות מצידו של העובד האמור. על מעביד להתחשב בעובדה שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב ולפיכך, מוטלת על המעביד החובה להזכיר לעובדיו סכנות אלו. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יטה שלא להחמיר עם עובד אשר בלהט העבודה עלול שלא ליתן את מלוא תשומת הלב הדרושה לסכנות הכרוכות בעבודתו. מצאתי, כי המקרה שלפניי אינו נופל בגדר המקרים האמורים. כאמור, על מעביד להדריך את עובדיו ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה בכדי להגן על עובדיו ולמנוע ככל האפשר את הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה. עם זאת, אין עסקינן במקרה בו היה על הנתבעת להדריך את התובעת כיצד לבצעה את עבודתה ו/או לספק לה כלים מתאימים לביצוע עבודתה ומשלא עשתה כן נגרמו נזקי התובעת. אין לקבל טענה לפיה התובעת, אשר הינה בעלת ניסיון רב בביצוע עבודתה, לא ידעה, כי קיימת סכנה בהרמה וסחיבת ערימת כיסאות בכך שהגב שלה עלול להיתפס וכי הדרך הנכונה והבטוחה לביצוע עבודתה הינה הרמת הכיסאות אחד- אחד. אף אם התובעת לא הייתה בעלת ניסיון עבודה עשיר לא מצאתי כי עסקינן בעבודה המצריכה הדרכה מיוחדת. סבורני, כי מדובר בדבר שכל אדם בר דעת אמור לחשוב עליו ואין לצפות ממעביד, כי ידאג להדריך את עובדיו בנדון. במסגרת ת"א 70/94 (מחוזי ירושלים) מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ובנו בע"מ (דינים מחוזי כ"ו (2), 536) קבע כבוד השופט זיילר, כי "יש ובמסגרת הניסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל ידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם ידרדר וייפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימאלית ומפעיל מינימום של תבונה וניסיון חיים בדברים טריוויאליים". סבורני, כי עמדה זו יפה ונכונה לענייננו. אדם סביר אמור היה לצפות את הסכנה הכרוכה באופן בו ביצעה התובעת את עבודתה. לשיטתי, היה על התובעת לדעת, כי עלול להיתפס לה הגב בעקבות האופן בו ביצעה את עבודתה. אינני מקבלת את ניסיונה של התובעת להציג עצמה כמי שזקוקה להדרכה מכוונת מצד המעסיק בכל דקה ומשימה, במיוחד בשים לב למשימה אותה נתבקשה לבצע. מצאתי, כי ככל שהתובעת נפגעה באופן הנטען על ידה הרי שהיא נושאת באחריות לפגיעתה ואין להטיל את האחריות על כתפי הנתבעת שכן היא לא התרשלה. הנתבעת לא אמורה להדריך את התובעת כיצד להרים את הכיסאות בצורה בטוחה ואין בהעדר הדרכה כאמור בכדי ללמד על התרשלותה. לעניין זה מפנה גם לע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית שם נקבע על ידי כבוד השופטת דורנר: "זאת ועוד: חיי היומיום בכללותם רצופים סיכונים, בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או, כפי שאירע במקרה שלפנינו, גבו של עובד "נתפס" תוך התכופפות או הרמת משא, אין בהם כשלעצמן כדי לבסס טענה של רשלנות..." (הדגשה אינה במקור). אינני מקבלת את טענת התובעת לפיה הנתבעת התרשלה שעה שנתנה לה לבצע משימה שאינה מתפקידה ו/או לא מתאימה ליכולתה הפיזית, לא סיפקה לה כלים וציוד לשם סחיבת הכיסאות, לא נתנה לה הוראות באשר לאופן ביצוע העבודה בצורה בטוחה ונכונה ולא הזהירה את התובעת מפני הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה הנתבעת אחראית להתרחשות התאונה. גם לא הוכח, איזה ציוד או כלים סבורה התובעת שהיה מקום לספק לה על מנת לסדר את האולם. התובעת נתבקשה לבצע פעולה פשוטה והנתבעת יכולה הייתה בנסיבות המקרה לסמוך על שיקול דעת התובעת שתדע איך לעשות זאת כפי שפעלה במשך שנים רבות. בנוסף, לתובעת הייתה את היכולת המלאה להחליט כמה כיסאות היא תרים כל פעם בהתאם ליכולותיה ומצבה הגופני. לאור האמור לעיל, התובענה נדחית משלא הוכחה אחריות הנתבעת. אני מחייבת את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעת ושכר טירחת עו"ד בסך 7,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הרמת משקלעמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבתאונת עבודה