1. תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובע יליד 09.12.79. התאונה קרתה ביום 02.06.00 כאשר התובע נפגע בהיותו נוסע ברכב של הנתבע מס' 1. התובע לא אושפז אלא שוחרר מחדר מיון לאחר מספר שעות. לטענת התובע הוא הובהל לבית החולים באמבולנס. על כך אין תיעוד. בחדר מיון התובע התלונן על כאבים בכתף שמאל ובשוק שמאל. בבדיקה של אורתופד בחדר מיון נמצאו שפשופים בשוק שמאל ורגישות מקומית (נספח אורתופדי למכתב השחרור). כעבור שנתיים פנה התובע לקופת חולים והתלונן על נפיחות מקומית בברך ימין כשבוע (ביקור ביום 22.05.02). התלונות משתרעות על פני מספר שנים. ביום 26.01.07 מאובחן קרע במינסקוס המדיאלי בברך ימין. ביום 18.02.07 התובע עבר ארטרוסקופיה בה נמצא קרע של ה- ACL, קרע מיניסקוס מדיאלי וכונדרופטיה דרגה 2 של ה- MFC. נעשה תיקון של הקרע המניסקלי ושיחזור של ה- ACL בעזרת גידי ההמסטרינג. ב- 06.03.08, לאור המשך תלונות, נעשתה בדיקת MRI שפורש כי יתכן קרע חדש/שארי במיניסקוס המדיאלי בברך ימין. 2. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מ' פרטוש (פרי), קבע כי לתובע נכות בברך ימנית שהוא העריך להיות 15% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. אולם הוא שלל שיש קשר לתאונה ולא שינה את עמדתו גם לאחר מתן תשובות לשאלות הבהרה. למועד הדיון התובע לא זימן אותו לחקירה בטענה לחסרון כיס. המומחה עגן את חוות דעתו בכך שהמועד הראשון שהתובע הלין על כאבים בברך היה כעבור שנתיים בא בשעה שאלו נפגע בתאונה הוא היה צפוי להלין על הכאב כבר בחדר מיון ובנוסף התלונות שלו בחדר המיון הם בפלג גופו השמאלי ולא הימני. 3. התובע עתר לפסוק לו פיצוי בראשי הנזק הבאים: נזק לא ממוני - הסכום המקסימלי. הפסד שכר לעבר - סך של 12,000 ₪ משוערך מיום התאונה; הוצאות כוללות לעבר כולל עזרת זולת - בסך של 3,000 ₪. כמו כן, בא כוח התובע עותר לא להפחית מהפיצוי את שכר המומחה. הטענה בהתייחס להפסד שכר בעבר נקשרה לנזק לברך. בא כוח הנתבעים השיב כי מדובר בתיק של דה מנימיס ומן הראוי שביהמ"ש יתן לכך ביטוי. הוא טען כי על התובע לשאת בעלות שכר המומחה, וכן בהוצאות הנתבעים כולל בשכר טרחת עורך דינם. נכות רפואית בתיק הוצע סכום לסיום המחלוקת בפשרה אך הוא נדחה על ידי התובע מאחר וחלק על עמדת המומחה אשר שלל את הקשר בין התאונה לנכות בברך ימין של התובע. גם ביום שנקבע לשמיעת הראיות המשא ומתן כשל לאור עלויות התיק ועמידת התובע על פיצוי הלוקח בחשבון את מצב הברך. עמדת המומחה בהתייחס להעדר הקשר בין מצב הברך לתאונה מעוגנת בתוכן תלונות התובע בחדר המיון, וטיב סוג הפגיעה שנמצאה בברך הגורמת לכאבים מידיים (תשובה (ב) לתשובות לשאלות הבהרה מיום 27.12.11). היא גם מעוגנת בהעדר כל תלונה רפואית מתועדת מצד התובע עד כשנתיים לאחר התאונה. זה עולה מהתיעוד הרפואי של התובע בתיק מוצגיו (מוצג ת/ 3). לתובע אין תיעוד המקדים את יום 22.05.02, מועד בו פנה לקופת חולים. כמו כן התובע לא ביקש לתקן את הרישום הרפואי המדבר על כאבים ונפיחות מקומית כשבוע לפני הפניה לרופא בחודש מאי 2002. המומחה מציין במכתב תשובה לשאלות הבהרה מיום 06.12.11 כי גם לגרסת התובע בפניו הוא התלונן על כאבי ברך ימין בשנת 2001 [תשובה 2 (ה)]. להשלמה, המומחה מציין שהתובע תיאר לו את התאונה להיות חזיתית ועל כך הוא משיב כי "קשה מאוד לדמיין מנגנון של קרע בACL בתאונה חזיתית" (תשובה (א) לתשובות לשאלות הבהרה מיום 27.12.11). אני קובעת כי לתובע 0% נכות רפואית מהתאונה ואין לו פגיעה בכושר השתכרות לעתיד. הפסד שכר בעבר/עזרת זולת בעבר 4. העולה מהמקובץ הוא כי התביעה הוגשה על פי ממצאי חדר מיון של פציעה עם רגישות מקומית, שפשופים בשוק שמאלי, וכאבים בכתף שמאל, אך היא נוהלה על יסוד ההנחה כי בתאונה נפגעה ברך ימין של התובע. בתום שמיעת הראיות לא מצאתי עיגון להנחה זו. לפיכך אתייחס לפיצוי לפי הראיות שהונחו בפני. בא כוח הנתבעים חלק על נקודת המוצא שלתובע מגיעה הכרה שנעדר מעבודתו בגלל התאונה ושנזקק לעזרת הזולת בגין התאונה. הוא הפנה לכך שאף רופא חדר המיון לא מצא לנכון לרשום לו מספר ימי מנוחה, אלא הסתפק באנלגטיקה לפי הצורך ומעקב רפואי. כמו כן חלק עו"ד מגידיש, בא כוח הנתבעים, על הטענה שהתובע עבד ערב התאונה. עו"ד מגידיש הפנה לתע"צ המל"ל של דו"ח רציפות בעבודה אשר הוגש לביהמ"ש ובו פירוט רצף עבודתו של התובע משנת 1999. העולה מדו"ח זה הוא שהתובע לא עבד בחודש לפני התאונה וחזר לעבוד בחודש נובמבר 2000 על אף שאין תיעוד רפואי המסביר מדוע לא עבד מחודש מאי 2000. הדו"ח מעיד שהמעסיק של התובע מחודש יוני 1999 ועד אפריל 2000, היה שיפוצי 10 מאיר סנדרוס, האח של אביו של התובע. לאחר שחזר לעבוד, עבד התובע עד חודש מרס 2001, וחדל, עבד בחודשים פברואר ומרס שנת 2002, והפסיק ואח"כ 6 חודשים בשנת 2006. ביתר החודשים הוא קיבל הבטחת הכנסה. לתובע גם רישומים של מעמד של אסיר/עציר אך לדבריו מדובר כל פעם מספר ימים בודדים. התובע לא העיד עדים שעבד במקומות עבודה שלא דווחו למל"ל. התובע קושר זאת עם נכותו, על אף שמומחה ביהמ"ש מתאר את מגבלותיו בכך שהוא הולך בצליעה קלה, יורד מדרגות רגל אחר רגל ונעזר במגן ברך (עמ' 4 לחוות דעתו). על פי הראיות שהוצגו בפני לא מצאתי שהיעדרותו של התובע מהעבודה קשורה לתאונה. כמו כן לא מצאתי כי התובע נזקק לעזרת הזולת אחרי התאונה. לפיכך אני דוחה את התביעה לפיצוי בראשי הנזק אבדן שכר בעבר ועזרת זולת לעבר. באשר להוצאות רפואיות בעבר ונסיעות - אני פוסקת לתובע סך של 2,000 ₪ כולל, נכון להיום, לאור הרישום של שפשופים ורגישות מקומית בשוק שמאל וכאבים בכתף שמאל. התובע לא הגיש קבלות למעט על רכישת תרופות וביקור רופא בשנת 2008. על פני הדברים אין קשר בינם לבין התאונה, לאור שלילת הקשר לברך. נזק לא ממוני 5. בא כוח התובע, עו"ד מרעי, עתר לפסיקת הסכום המקסימלי. בתחשיב הנזק שהוגש מטעמו נתבע הסכום של 25,317 ₪ שלקח בחשבון % 10 נכות ו- 13 ימי אשפוז. החישוב בוסס על ההנחה שהטיפולים שעבר התובע בגין ברכו נכללים בראש נזק זה. משנשלל הקשר הסיבתי בין התאונה לברך אין מקום לחישוב כאמור. בא כוח הנתבעים, עו"ד מגידיש, טען לתיק "דה מינימיס" וביקש שביהמ"ש יתן לכך ביטוי וידחה את התביעה. לאחר ששקלתי את טיעוני באי כוח הצדדים, הראיות והעולה מהרישום במכתב השחרור, אני קובעת לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ נכון ליום. סוף דבר 6. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים: א. עבור ראשי הנזק הבאים : - הפסד לא ממוני: - 5,000 ₪ - הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר : - 2,000 ₪ - סה"כ: - 7,000 ₪ סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מסכום זה יופחת הסך ששילמה הנתבעת 2 כשכר מומחה בסך של 5,800 ₪ משוערך להיום. כי המומחה לא קבע לתובע כל נכות בהקשר לתאונה, והיה בידי התובע לדעת זאת מראש לאור התיעוד הרפואי. ב. הוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. לאור התוצאה, אני לא פוסקת לתובע שכ"ט עו"ד בגין התביעה. תיק זה היה יכול להסתיים בפשרה בטרם הסתיים קדם משפט השלישי. טוב היה עושה ב"כ התובע אילו לא עמד על ניהול התיק לגופו. אין בהחלטתו לנהל את התיק כדי להצדיק הטלת עלות הניהול על כתפי הנתבעים. בא כוח התובע עתר לפסוק לו הוצאות בגין בקשה לדחייה על הסף שהגישו הנתבעים שנמחקה בהסכמה אחרי שהצדדים הגישו סיכומים. בא כוח הנתבעים התנגד, ונימק זאת בכך שב"כ התובע הסכים למחיקה ולא עמד על הוצאות. אני מסכימה עם בא כוח הנתבעים כי משוויתר בא כוח התובע על הוצאות הבקשה אין הוא יכול לשנות את דעתו לאור התוצאה של התיק העיקרי. לכן, עתירתו נדחית. ד. לבסוף, אינני מקבלת את החלופה של דחיית התביעה לאור התוצאה. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לביהמ"ש המחוזי. קרעמיניסקוסתאונת דרכים