בכתב התביעה נטען, כי במועד לא ידוע הסיג הנתבע את גבולה של התובעת במקרקעין, הקים בהם צריפים, פרגולות, משטחים מרוצפים, גדרות, שערים ונטיעות, וזאת ללא רשות מהמנהל ובלי שיש בידיו זכויות במקרקעין. ביום 30.4.2009 נודע למפקח המנהל על הסגת הגבול והשמוש שעושה הנתבע במקרקעין. ביום 7.5.2009 נשלח לנתבע מכתב התראה, במסגרתו נדרש לסלק ידו מהמקרקעין ולהרוס את המבנים שהקים בהם. בנוסף, ביום 6.9.2009 נשלח מכתב לעמידר, המשכירה לנתבע את ביתו אשר בסמוך למקרקעין, בו הודיע המנהל כי אין לבצע כל פעולה בנכס המושכר ללא אישור המנהל, נוכח הסגת הגבול. הנתבע לא נענה לדרישת המנהל ולא פנה את המקרקעין. התובעת טענה כי הנתבע הינו מסיג גבול וכי קמה לה הזכות לדרוש סילוקו מהמקרקעין שבבעלותה ולפנותו מהמקום. לפיכך, עתרה, כאמור, להורות על סילוק ידו מהמקרקעין, תוך הריסה של כל המבנים שהקים בהם. 3. הנתבע התגונן מפני התביעה וטען, כי התובעת מתעמרת בו. לטענתו, הוא חכר מהתובעת, באמצעות עמידר כחברה משכנת, לפני כארבעים שנה, מגרש על עליו בנוי מבנה בן שתי יחידות וכי זכויותיו רשומות כדין אצל עמידר ואצל רשם המקרקעין. המגרש המוחזק על ידי הנתבע, בשטח של 1,189 מ"ר, הינו חלק מגוש 7726, חלקה 434/1 ההיסטורית. נטען, כי לפני מספר שנים, לאחר שהתובעת בצעה פרצלציה בלתי רצונית בגוש בו מוקמים המקרקעין השייכים לו, על רקע כוונתה לשווק קרקעות באזור, נודע לו לראשונה כי התובעת טוענת לבעלות על חלק מהמקרקעין אותם הוא חוכר. הנתבע כפר בטענה כאילו פלש לשטח התובעת וטען כי השטח מוחכר על ידיו מזה כארבעים שנה וכי מקור הטעות בחישוב שטח חלקה 182 "החדשה" וחלקות 174, 176 ו - 177 שבבעלות התובעת. לחילופין, טען הנתבע כי במדה וימצא כי תשריטי התובעת וחישוביה אינם שגויים, הרי שהשמוש שעשה במקרקעין הינו שמוש בתום לב והוא זכאי לפיצוי בגין המיטלטלין שיהרסו ו\או ינזקו כתוצאה מהפעולות שתערכנה על ידי התובעת. 4. הצדדים הגישו תצהירי עדשות ראשית. התובעת הגישה את תצהירו של מר יגאל גרשון, אשר שמש בכל זמן רלבנטי לתביעה כמפקח מטעם מנהל מקרקעי ישראל, אליו צורף תשריט מודד של המקרקעין ואזור הפלישה ונסחי רישום רלבנטיים. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בנוסף, במהלך דיון ההוכחות התרתי עדותו של מר יריב פחימה, בנו של הנתבע, אשר נכח באולם, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 5. טרם הכרעה בתביעה, ראוי להעיר מספר הערות דיוניות מקדימות. הדיון שנועד לשמיעת ראיות שני הצדדים נקבע במקור ליום 28.10.2012, בהתאם להחלטה שניתנה במעמד הצדדים ביום 15.3.2012. ביום 25.10.2012, שלושה ימים טרם דיון ההוכחות, הוגשה על ידי הנתבע, באמצעות ב"כ, בקשה לדחיית המועד לשמיעת ראיות הנתבע. במסגרת בקשה זו נטען, כי הנתבע שהינו אדם מבוגר, סבל לאחרונה ממצב בריאותי לקוי, הוא נאלץ לעבור ניתוחים ונאלץ להקדיש את מירב זמנו לטיפולים רפואיים. לכן, לא עמד בקשר עם ב"כ ועקב מצבו הכלכלי הגרוע, הנובע מהטיפולים אותם עבר, לא היה באפשרותו לפעול להגשת חוות דעת מומחה מטעמו. לטענתו, בהעדר חוות דעת, ייבצר ממנו לנהל את הגנתו כראוי. לפיכך, עתר לקבוע מועד נוסף לשמיעת ראיותיו, שעד לאותו מועד תוגש חוות הדעת. הבקשה לא נתמכה בתצהיר ואף לא במסמכים רפואיים כלשהם. בהחלטתי מאותו יום, ציינתי כי הבקשה הוגשה ברגע האחרון והורתי לצדדים להתייצב לדיון. הנתבע לא התייצב בעצמו לדיון ההוכחות ביום 28.10.2012 וב"כ טען, כי לא היה בקשר עם מרשו במשך חצי שנה ורק שלושה ימים טרם דיון ההוכחות, הצליח ליצור עימו קשר, אז הוגשה הבקשה לדחיית המועד לשמיעת ראיות הנתבע. במהלך הישיבה מיום 28.10.2012 נחקר המצהיר מטעם התובעת. בסיום הדיון, הורתי לנתבע להגיש מסמכים רפואיים, שיבהירו את מצבו ונקבע, כי לאחר שאעיין במסמכים, יוחלט האם לאפשר לו להגיש ראיות נוספות, לרבות את תצהירו שלו, לאחר שלא התייצב לדיון. הנתבע הגיש מסמכיו ואילו התובעת הגישה תגובתה לבקשה. בהחלטתי מיום 3.12.2012 הבהרתי, כי אין במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי הנתבע כדי לתמוך בטענה כי הנתבע לא יכול היה לטפל בהוצאת חוות דעת מומחה מטעמו, במשך כשמונה חדשים, מאז דיון קדם המשפט האחרון שהתקיים ביום 15.3.20012. יתירה מזאת, הנתבע לא צרף תצהיר שיתמוך בטענותיו, אם בבקשתו המקורית ואם בתגובותיו, הוא לא פרט מיהו המומחה אליו פנה כביכול, ולא הוגשה על ידיו בקשה ספציפית להגשת חוות דעת, אליה תצורף ולו טיוטה של חוות דעת כאמור. יתירה מזאת, ציינתי כי שלב קדם המשפט והגשת התצהירים הסתיים, התיק נקבע להוכחות ואף נשמעו ראיותיה של התובעת. זאת ועוד, לא ברור מבקשתו של הנתבע, מה צפוי היה להיות תוכן חוות דעת המומחה מטעמו, כיצד היא עשויה להועיל ואף לא צויין שמו של המומחה, אליו פנה כביכול. עוד הבהרתי, כי הגשת חוות דעת מטעם הנתבע תגרור אחריה, מטבע הדברים, הגשת חוות דעת נגדית ואולי מינוי מטעם בית המשפט ולמעשה, פתיחת ההליך מחדש. לאור נימוקי ההחלטה הנ"ל, נדחתה בקשתו של הנתבע להגיש חוות דעת, בשלב זה של ההליך. מאידך, אף שלא מצאתי הצדקה עניינית לאי התייצבותו לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 28.10.2012, התרתי לנתבע להגיש את תצהירו כראיה, בתנאי שיתייצב ויחקר עליו, במהלך ישיבת הוכחות נוספת שנקבעה. 6. הנתבע אכן התייצב לדיון ההוכחות הנוסף שנקבע ונחקר על תצהירו. בנוסף, נחקר כאמור באותו מועד גם בנו שנכח באולם, למרות שלא הוגש בשמו תצהיר. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין. דיון והכרעה 7. התובעת, קרן קיימת לישראל, הינה בעלת המקרקעין הידועים כחלקות 174, 176 ו - 177 בגוש 7726 בחדרה, בשלמות. מדובר במקרקעי ישראל, על פי הגדרת מונח זה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960 והם מנוהלים על ידי מנהל מקרקעי ישראל (מכח חוק מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960), אשר הגיש בשם הבעלים את התביעה כדין. 8. בעלותה של התובעת במקרקעין הוכחה באמצעות נסחי רישום מפנקסי רישום המקרקעין, אשר צורפו לתצהיר העד מטעמה. הרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה ראיה מכרעת לתוכנו, בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין. 9. הנתבע מתגורר בדירה הצפונית מבין שתי דירות בבית דו - משפחתי, המצוי בחלקה 182, ששטחה 1,891 מ"ר. בדירה הדרומית מתגוררת משפחת כוכבי, אשר ניתן כנגדה פסק דין לפינוי בהליך מקביל. 10. על פי תשריט המודד מטעם התובעת (ת/1), הרי שחלקה 182 גובלת בצדה המזרחי בחלקות 176 ו - 177 ואילו חלקה 176 גובלת בצפונה בחלקה 177 וממזרח, בחלקה 174. 11. על פי תשריט המודד מטעם התובעת (ת/1), הרי שהנתבע חרג מחלקה 182 והוא עושה שמוש בחלק הארי של חלקה 176 ובחלקים משטחי חלקות 177 ו - 174 (שטח הפלישה סומן על גבי תשריט ת/1 באדום). עצם השמוש שעשה הנתבע במקרקעין הוכח באמצעות התשריט ת/1 ועדותו של העד גרשון (תצהיר עדותו הראשית וחקירתו בעמ' 8, שורות 18 - 20 ועמ' 9, שורות 8 - 16 לפרוטוקול). על פי ת/1, הרי שבתחומי החלקות שבבעלות התובעת הוצבו שני צריפי עץ, סככת צל, סככה ומשטח עץ. למעשה, עניין זה אינו שנוי במחלוקת, שעה שהנתבע ובנו אשרו כי נעשה שמוש בשטח הנ"ל בחלקות הנ"ל שבבעלות התובעת, בתחום שהוצג בתשריט ת/1. העד יריב פחימה אשר כי הוא הקים את הצריף הצפוני בתשריט ת/1 ואילו אחיו יוסי הקים את הצריף הדרומי בתשריט הנ"ל. עוד הסביר הנ"ל, כי הסככה שמשה בעבר כאורווה (ראה עדותו של הנתבע בעמ' 14 - 16 ועדותו של מר יריב פחימה בעמ' 18 - 19 לפרוטוקול). 12. במהלך דיון ההוכחות התברר, כי הצריפים הוקמו לאחר שנת 1995, כ - 15 שנים טרם הגשת התביעה. תחילה הוקם הצריף הדרומי ולאחר מכן, הצפוני (עמ' 18, שורות 29 - 31 ועמ' 19, שורות 1 - 9 לפרוטוקול). עוד התברר, כי לאור טענות המנהל, במהלך חודש יוני 2012 פינה הנתבע, בעזרת בניו, את הצריפים והסככות משטח החלקות שבבעלות התובעת וכי הצריפים הועתקו לשטח חלקה 182, כפי שהיא מסומנת בתשריט ת/1 (עדותו של התובע בעמ' 17, שורות 1 - 24 לפרוטוקול ועדותו של מר יריב פחימה בעמ' 19 ו - 20 לפרוטוקול). עם זאת, ב"כ הנתבע הבהיר כי הנתבע עדיין עומד על טענתו לפיה, יש לו זכויות בשטח המחלוקת. לפיכך, יש צורך בהכרעה בנוגע לסעד הפינוי וההריסה. 13. התובעת הוכיחה באמצעות נסח הרישום את בעלותה במקרקעין נשוא התביעה. ההגנה המשפטית על חזקה במקרקעין מוסדרת בסעיפים 15 - 20 לחוק המקרקעין. מדובר בהגנה רחבה ומטרת ההסדר בחוק, היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתור בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. הוראות חוק המקרקעין בנושא זה, נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א רע"א 5518/98 יוסף נגד עוקשי, פ"ד נ"ה(3) 249. בית המשפט העליון הבהיר בפסק דינו הנ"ל, כי חוק המקרקעין מסדיר שלוש מערכות יחסים, מביניהן רלבנטית לענייננו הגנת הבעלים כלפי מסיג גבול, הקבועה בסעיף סעיף 16 לחוק (ההגנה מכח סעיף 17 לחוק אינה חלה, מאחר ולא הוכח כי התובעת החזיקה בפועל בשטח שהמחלוקת בעת הפלישה הנטענת אליו. תנאי ההגנה הקבועים בסעיף 19 אף הם אינם מתקיימים בענייננו). סעיף 16 נותן עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה (ע"א 422/75 מזעקי נגד חדד, בעמ' 528). בענייננו, משעה שהוכחה בעלותה של התובעת בחלקות נשוא התביעה באמצעות נסח רישום המקרקעין, על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, הרי שהיא עמדה בנטל להוכחת תביעתה וזכאותה לפנות את הנתבע ממנו. 14. במצב דברים זה, הועבר לכתפי הנתבע הנטל להוכיח כי הוא רשאי להחזיק בנכס וכי אין לפנותו ממנו (סעיף 30 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ע"א 127/77 קפה נגד לוי, פ"ד לא(3) 455 ות.א. (מחוזי - ת"א) 2103/98 מנהל מקרקעי ישראל נגד כהן (9.2.2006)). יתירה מזאת, נטל זה מונח לפתחו של הנתבע, לאור הכלל הראייתי לפיו, נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו (ע"א 357/72 שנסי עזיז נגד סוראיה בצלציוני, פ"ד כז(1)741, 743 ורע"א 296/11 מוחמד נג'אר נגד שאוקי חמדאן עליאן (23.2.2012)). 15. הנתבע טען, כי קבל את החזקה במקרקעין כדין בשנות ה - 60 ומאז החזיק בשטח ברציפות. לטענתו, חלקה 4 ההיסטורית בה ממוקם מגרשו (שמספרו היה 434 בעת מסירתו לידיו) עברה מספר פרצלציות ביוזמת התובעת, כך שהחלקות החדשות שנוצרו, אינן תואמות את גבול מגרשו, בעת מסירתו לידיו ונשללו ממנו זכויות שהוקנו לו בעבר. 16. אמנם, אין חולק כי על פי נסחי הרישום ההיסטוריים נערכו בגוש 7726 מספר פרצלציות. אלא, שלא הוכח כי בסופו של דבר, כי הן גרעו מזכויות שהוקנו לנתבע בעבר. בנוסף, לא הוכיח הנתבע כי הוקנו לו זכויות חכירה במקרקעין. ראשית, הנתבע לא התמודד עם הרישום בלשכת רישום המקרקעין, הנהנה מחזקה בדבר ראיה חותכת לתוכנו, על פי סעיף 25 לחוק המקרקעין. הוא גם מעולם לא פתח בהליך להוכחת זכויותיו במקרקעין ולא השיג על הרישום בפני בית המשפט המחוזי, למרות שעצם המחלוקת ידוע לו מזה מספר שנים. הנתבע גם לא הראה כי פנה ללשכת רישום המקרקעין ולא הציג את תיק הנכס בלשכה, ממנו ניתן היה ללמוד על השתלשלות העניינים בעת עריכת הפרצלציות בחלקות. שנית, הנתבע לא הגיש את ההסכם שנכרת בינו לבין עמידר או כל רישום או אישור אחר מהרשויות, ממנו ניתן היה אולי ללמוד מהן הזכויות שהוקנו לו, באיזה חלק של המקרקעין ומה גודל שטח המקרקעין שהוקנו לו. הנתבע לא הציג, למעשה, ראיה ממשית כלשהי, שתעיד על טיב זכויותיו הנטענות במקרקעין שבמחלוקת. הוא גם לא הוכיח את טענתו לפיה, הפרצלציות שנערכו בגוש גרעו מהשטח שהוקנה מלכתחילה בשנות ה - 60, אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן לאורך חדשים ארוכים מאז הגשת התביעה ועוד קודם לכן. שלישית, התובע לא הציג אסמכתא כלשהי שתעיד על כך שחכר שטח כלשהו מהמנהל. בעדותו בבית המשפט, העיד כי מאז ומעולם הוא משלם לעמידר תשלום חדשי בשוברים (עמ' 14, שורות 15 - 22 לפרוטוקול). יש בכך כדי להעיד כי התובע כלל אינו בעל זכויות חכירה. יתירה מזאת, הוא עצמו אשר בחקירתו הנגדית, כי לא שכר מהמנהל שטח כלשהו, מאחר ולא אשרו לו (עמ' 14, שורות 13 - 14 לפרוטוקול). רביעית, הנתבע גם לא הוכיח כי החזיק בפועל ועשה שמוש בשטח החלקות שבמחלוקת ברציפות החל משנות הששים. להיפך, על פי התצ"א מיום 9.9.1977, שהוגשה על ידיו במהלך הדיון (נ/3), הרי שנראה בבירור כי החלק המזרחי של המתחם שסומן על ידיו, כלל לא היה בשמוש באותו מועד ולא נראים בו המבנים אשר זוהו על ידי מפקח המנהל בשנת 2009. מלבד מבנה אחד, הקרוב לשטח ביתו של הנתבע, לא נראים בתצ"א סככות או מבנים כלשהן אחרים. מאידך, מעדותו של מר יריב פחימה, התברר כי הצריפים הוקמו רק לאחר שנת 1995 (ראה לעיל). הנתבע לא הניח תשתית עובדתית ראייתית מספיקה להוכחת זכות שלו במקרקעין נשוא התביעה, שיש בה כדי לשלול מהתובעת לדרוש פינויו. אני דוחה, אפוא, את טענותיו של הנתבע בעניין זה. 17. במסגרת סיכומיו העלה הנתבע לראשונה טענה חילופית לפיה, הוא בעל זכויות במקרקעין כבר רשות. לטענתו, הוא בעל זכויות להחזיק במקרקעין שבמחלוקת ונהג בהם כמנהג בעלים ללא כל הפרעה או התנגדות מצד התובעת במשך 40 שנים (בעניין זה הפנה הנתבע לתצ"א נ/3). נטען, כי בהתחשב בציפייה שיצרה התובעת אצל הנתבע, בעצם החזקתו במקרקעין במשך 40 שנים, ללא כל מחאה מצידה, לא יהא זה צודק לפסוק כי עליו לפנות את המקרקעין. לחילופי חילופין, טען כי ככל שינתן פסק דין לפינויו, יהא זה צודק לפסוק פיצויים לטובתו. 18. רישיון או רשות להחזיק במקרקעין אינה זכות שהוסדרה בחקיקה, אלא, מדובר בזכות שביושר שנוצרה על ידי הפסיקה ומקורה בתורת ההשתק (ע"א 7139/99 אלוני נגד ארד, פ"ד נח(4) 27). משמעות הרישיון במקרקעין הינה "היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים, וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס. רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין והיא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע..." (פרופ' נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, תשנ"ה, בעמ' 24). רישיון להחזיק בנכס יכול להינתן במפורש (בין בהסכם בכתב ובין בעל פה) או מכללא. בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. עם זאת, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי המחזיק בפועל שאין הוא מוכן עוד להמשיכה (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נגד מדינת ישראל, (21.3.2007), פרופ' זלצמן, שם, בעמ' 56 - 57). פרופ' זלצמן הגדירה במאמרה את מהותה של רשות מכללא, כדלקמן: מהותה של רשות מכללא, שהיא נותנת הכשר בדיעבד לשימוש שנעשה ללא זכות בנכס, ובכך מספקת לפלוני, מקבל הרשות, הגנה מפני עוולה של השגת גבול, אך אינה שוללת מבעל המקרקעין הכפופים את הכוח להתנגד להמשך השימוש ולתבוע את הפסקתו בכל עת. רשות מכללא מטבעה היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע כל עוד לא בוטלה על ידי בעל המקרקעין, ובדרך כלל, די בעצם הגשת התביעה להביא לסיומה" (שם, בעמ' 61). כאמור, רישיון להחזיק במקרקעין, בין אם במפורש ובין אם מכללא, ניתן לביטול בכל עת שנותן הרשות מגלה דעתו כי ברצונו להפסיק את הרשות שניתנה (ע"א 618/05, לעיל). 19. הנתבע טען, כי בנסיבות העניין, ניתנה לו רשות מכללא בלתי הדירה להחזיק בנכס. הענקת רשות בלתי הדירה להחזיק בנכס, מצריכה הסכמה מפורשת של בעל הנכס. רשות מכללא הנלמדת מתוך הסכמה שבשתיקה של בעל המקרקעין ואשר ניתנה ללא תמורה, היא רשות הניתנת לביטול. הסקת מסקנה בדבר רשות בלתי הדירה מכללא הינה מהלך נדיר, לאור המשמעות הנובעת ממנו, השוללת מבעל המקרקעין את האפשרות לממש את זכאותו הקניינית. לפיכך, המקרים בהם יקבע כי רשות הינה בלתי הדירה, הינם נדירים (ראה רע"א 2272/11 מנשה נגד בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (4.5.2011), ע"א (מחוזי - מרכז) 14713-11-08 דוד קאפי נגד מנהל מקרקעי ישראל (27.1.2010)). מקרים אלו יתכנו בנסיבות מיוחדות, כאשר מדובר ביחסי משפחה או ביחסים קרובים אחרים בין הצדדים, כאשר בעל הרשות השביח את המקרקעין על חשבונו (ע"א (מחוזי-ת"א) 2213/04 ארז נגד מדינת ישראל (18.10.06), ע"א 7139/99, לעיל, וע"א 515/76 לוי נגד ויימן, פ"ד לא(2) 127). עוד נקבע, כי רשות חינם במקרקעין וכל שכן, ברכוש ציבורי, אינה יכולה להיות בלתי הדירה (רע"א 977/06 בן חמו נגד מדינת ישראל (17.5.2006) וע"א (מחוזי - מרכז) 14713-11-08, לעיל). 20. מן הכלל אל הפרט. טענתו של הנתבע לפיה יש לראות בו בר רשות בלתי הדירה מכללא להחזיק בנכס המקרקעין הועלתה לראשונה בסיכומיו והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. יתירה מזאת, טענה זו עומדת בסתירה לטענתו המקורית של הנתבע לפיה, יש בידיו זכויות חכירה של המקרקעין. דין טענותיו של הנתבע בעניין רישיון מכללא להחזיק בנכס להדחות אפוא, ולו רק מטעמים אלו. 21. לגופו של עניין, בהתעלם מטענתו של התובע בדבר החזקתו בנכס מכח חוזה חכירה (טענה שלא הוכחה) ומהרחבת החזית, לכל היותר מדובר בהחזקה במקרקעין מכח רשות מכללא הדירה. אמנם, המנהל לא נתן לתובע היתר מפורש להחזיק בנכס המקרקעין אולם, במשך שנים רבות הוא ישן על זכויותיו ולא דרש מהנתבע לפנותם. בין אם הנתבע החזיק בכל השטח אשר בבעלות התובעת כבר משנות ה - 60 ובין אם פלש אליהם בהדרגה מאז אמצע שנות ה - 70, הרי שהמנהל לא פנה אליו במהלך השנים, עד להוצאת מכתב הדרישה מיום 7.5.2009. לא מדובר בהסכמה מפורשת שנתנה התובעת כבעלת המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלה שלא לפעול לסילוקו של הנתבע מן הנכס, אף שלכאורה עמדו לרשותה האמצעים לכך. 22. מנגד, גם אם הנתבע מחזיק בנכס מכח רשות מכללא של המנהל, הרי שלא הוצגה בפני תשתית עובדתית שיש בה כדי להסיק כי מדובר ברשות מכללא בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. ראשית, החזקתו של הנתבע במקרקעין אינה מעוגנת בהסכם מפורש או בהסכמה מפורשת של התובעת, כבעלת המקרקעין אלא, לכל היותר מדובר בהרשאה שבסיסה שתיקת התובעת ומחדלה בשמירה על נכסיה. למרות שהענקת רשות שימוש במקרקעין אינה טעונה כתב, הרי שהעדר מסמך מקנה לרשות אופי חלש וארעי, ותומך במסקנת ההדירות (ראה ת.א. (ראשל"צ) 6859/04 מנהל מקרקעי ישראל נגד קאפי דוד ואח' (24.9.2008), ע"א 14713-11-08 (מחוזי-מרכז), לעיל). שנית, עצם העובדה שהנתבע לא שלם לתובעת ו\או מי מטעמה בעד הזכות להחזיק במקרקעין ומאחר ומדובר ברכוש ציבורי, יש בהם כדי לתמוך במסקנה כי לא מדובר ברשות בלתי הדירה. שלישית, התובעת, באמצעות המנהל, יכולה להיחשב לכל היותר כמי שנתנה רשות שמוש מכללא להחזקתו של הנתבע במקרקעין, מחמת מחדלה המתמשך באכיפת זכויותיה. עם זאת, לא מדובר בכוונה להעניק זכויות קנייניות במקרקעין. הדבר מקבל משנה תוקף, שעה שעסקינן במקרקעי המדינה ויש להגן על האינטרס הציבורי בשמירת זכויותיה של המדינה במקרקעין שבבעלותה ולא להפקיע אותם או את זכויות השמוש שלה בהם מחמת מחדל גרידא (רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ ואח' נגד מנהל מקרקעי ישראל ואח' (8.5.2005) ורע"א 11700/05 חבה נגד מנהל מקרקעי ישראל (29.3.2006)). סיכומה של נקודה זו, בהתעלם מטענתו המקורית של הנתבע לפיה, הוא בעל זכויות חכירה במקרקעין, הרי שלכל היותר, מעמדו הינו כמעמד בר רשות הדירה והתובעת, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל רשאית היתה לבטלו בכל עת. התובעת גלתה את דעתה בדבר ביטול הרשות מכללא שניתנה לנתבע, במכתבה אליו מיום 7.5.2009 ומאותה עת פג רישיונו להחזיק במקרקעין והיה עליו לפנות את הנכס בתוך זמן סביר. 23. הנתבע טען בסיכומיו, כי ככל שיקבע כי עליו לפנות את המקרקעין, הרי שהוא זכאי לפיצוי בגין מחדליה של התובעת, אשר גרמו לו לנזקים הנובעים מהציפייה וההסתמכות אשר נוצרה אצלו במשך למעלה מ - 40 שנים. הנ"ל טען, כי שמר על המקרקעין ששמשו חלק מחצר ביתו מפני צדדים שלישיים, טפח אותם ועשה בהם שמוש לצרכי פנאי, בילוי וגינון. בנוסף, הסתמך על כך שילדיו יגורו בהם. טענה זו מבוססת על טענה קודמת חלופית של הנתבע לפיה, הוא נהנה מזכות בר רשות במקרקעין. אדגיש, כי טענתו של הנתבע בסיכומיו שונה מהטענה שהועלתה בכתב התביעה לפיה, הנתבע זכאי לפיצוי בגין המטלטלין שיהרסו ו/או ינזקו כתוצאה מפעולות שתערכנה על ידי התובעת. מכל מקום, משנדחתה הטענה בדבר זכות בר רשות, הרי שממילא, הנתבע אינו זכאי לפיצוי עקב פינויו. למעלה מן הצורך, אדון בעניין זה בקצרה. 24. במקרים מסויימים, ביטול רישיון שמוש במקרקעין עשוי להיות מותנה בתנאים, המבוססים על שיקולי צדק. בית המשפט העליון התייחס לכך ברע"א 2701/95 כנעאן נגד גזאוי, פ"ד נג(3)151 וקבע כדלקמן: "כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית -המשפט לבחון, על - פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" (ראה בעניין זה גם פרופ' זלצמן, שם, בעמ' 30). 25. ביטול רשות שמוש במקרקעין, ובפרט ביטול רשות מכללא, שאינה מעוגנת בהסכם מפורש, אינה מותנית בהכרח בתשלום פיצוי לבר הרשות. מדובר בכללים גמישים, התלויים בנסיבות העניין, אשר מבוססים על שיקולי צדק. בעניין זה, נפסק בע"א 496/82 רוזן נגד סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342 כדלקמן: "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק". הבסיס לפסיקת פיצוי נובע מעיקרון של מניעת התעשרות בלתי הוגנת של בעל המקרקעין, להבדיל מעיקרון של מניעת חיסרון כיס מבר הרשות. הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינו נבחן על פי השאלה אם ובאיזו מדה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בר הרשות, אלא שבמקרה של ביטול רישיון, יש לפצות את בר הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין, הועברה אליו והוא עתיד ליהנות ממנה (ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית-כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 218 וע"א 463/79 ג'בראן נגד ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, 409 וכן, ת.א. (שלום-חדרה) 52922-06-11 חיים לוי נגד שלום סלומון זאדה (15.8.2013)). 26. בענייננו, בהנחה שהנתבע היה מוכר כמחזיק במקרקעין אשר בבעלות התובעת כבר רשות מכללא, אינני סבור כי היה זכאי לפיצוי עקב פינויו מהם. ראשית, הנתבע לא כמת את השקעותיו במקרקעין ולו בקירוב, אם בכתב התביעה, אם בתצהירו ואם בעדותו בבית המשפט. הוא לא הגיש חוות דעת מומחה בעניין זה ולא הציג אסמכתא כלשהי בנוגע להוצאותיו בקשר להשקעותיו, אם בהקמת המבנים ואם בהעברתם לתחום שמחוץ למקרקעין נשוא התביעה. משלא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מתאימה, אין מקום להורות על פיצוי הנתבע. שנית, כפי שפורט לעיל, על פי ת/1, הרי שבתחומי החלקות שבבעלות התובעת הציב הנתבע שני צריפי עץ בהם התגוררו בניו, סככת צל, סככה ומשטח עץ. הקמת המבנים נעשתה על ידי הנתבע ובניו לטובתם ולצרכיהם. הנתבע עשה שמוש במקרקעין במשך שנים ארוכות לצרכי מגורים לבניו, כמו גם לצרכי פנאי בילוי וגינון, מבלי ששלם דבר בעד שמוש זה. הוא חסך את הוצאות השמוש במקרקעין ומאידך, הוצאות שהשקיע בנכס ושאינן עולות כדי השבחה מתקזזות כנגד העלויות שחסך קודם לכן, בתקופה בה החזיק והשתמש בנכס ללא תמורה. שלישית, המבנים שהוקמו במקרקעין הינם מבניים ארעיים בעיקרם ולא מבני קבע. לא מדובר בהשקעה שהשקיע הנתבע בנכס לצורך השבחתו באופן אובייקטיבי וממילא, אין עסקינן בהשבחה שתיוותר בידי התובעת לאחר ביצועו פסק הדין שיורה על פינוי והריסת המחוברים והיא אינה צפויה ליהנות ממנה. הנתבע ובנו יריב אשרו, כי שני צריפי העץ (הקרוואנים) בהם מתגוררים הבנים ומשפחותיהם, המהווים את עיקר ההשקעה בנכס, הועתקו לשטח חלקה 182, והם ממשיכים להתגורר במקום. השקעתם זו נשארה בידיהם, לא הוכח כי המבנים נפגעו עקב העתקתם ולכן, הנתבע אינו זכאי לפיצוי בגינה. 27. סיכומה של נקודה זו, לאור הראיות שהוצגו בפני והמדיניות המשפטית הראויה, אין מקום להתנות את פינוי המקרקעין שבבעלות התובעת בתנאים כלשהם ואני דוחה את דרישת הנתבע לפצותו, אם בגין השקעותיו במקרקעין ואם בגין נזקים אחרים, שלא הוכחו. סיכום 28. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן: א. הנתבע יסלק ידו מהמקרקעין נשוא התביעה (כפי שסומנו באדום בתשריט ת/1) וישיב את החזקה בהם לידי התובעת, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, בתוך 30 ימים מהיום. ב. הנתבע יהרוס ו\או יעתיק לשטחו את כל המבנים, הסככות, הגדרות וכל מחובר אחר שהוקם על ידו במקרקעין, וזאת בתוך 30 ימים מהיום (אם לא עשה כן עד כה). ג. ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבע לעשות שמוש במקרקעין נשוא התביעה. 29. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לעניין הוצאות המשפט, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות העד מטעמה, בסך של 150 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪. סכומים אלו ישולמו על ידי הנתבע בתוך 60 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מקרקעיןפרגולההסגת גבול