התובעת, ילידת 2/8/66, הגישה תביעתה לפיצויים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין תאונת דרכים שארעה לה, לטענתה, ביום 16/2/05. מבוא על פי עובדות כתב התביעה, ביום 16/2/05 בסמוך לשעה 10:15, בדרכה לעבודתה, עמדה התובעת בשולי הכביש על מנת לחצותו בסמוך למעבר חציה, עת רכב משטרה, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח ע"י הנתבעת 2 אשר חנה בסמוך, בהמשך למקום החציה , נסע לאחור באופן מפתיע ופגע בתובעת. כתוצאה מהאמור נפלה התובעת על הכביש ולטענתה נפגעה קשה, בגב תחתון ואגן ימין. הנתבעים כפרו בנסיבות אירוע התאונה כפי שתואר בכתב התביעה ולטענתם התובעת לא נפגעה כלל . לאור כפירתם של הנתבעים בחבות, פוצל הדיון בשאלת החבות תחילה. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים, העידו מטעם התובעת, התובעת בעצמה, מר איסקוביץ רומן, בנה של התובעת וקונסטנטין סולוביי, חבר המשפחה. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 בלבד. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון אין חולק כי בענייננו מדובר בגרסה מול גרסה, שכן לא הובאו עדים נוספים מטעם מי מהצדדים לתמיכה בין אם בגרסת התובעת ובין אם בגרסת הנתבע 1. ככלל על שכמה של התובעת מוטל נטל השכנוע להטות את כפות המאזניים לטובתה, שהרי מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51% ובעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, גרסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. מן הכלל אל הפרט - התובעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית בנוגע לנסיבות התאונה, כדקלמן: "ביום 16/2/05 בסמוך לשעה 10:15, בדרכי לעבודה עמדתי בשולי הכביש ע"מ לחצות במעבר החצייה. רכב משטרה מס' רישוי 32591 (להלן - הרכב) שהיה נהוג ע"י הנתבע מס' 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח חובה חנה קדמית למעבר החצייה. באופן מפתיע הרכב נסע לאחור ופגע בי, נפלתי על הכביש ונפגעתי קשה בגב תחתון ואגן ימין. הנתבע ירד מהרכב לראות את שקרה ואז אמרתי לו "איך אתה נוסע לאחור מבלי להסתכל, מה אתה מטומטם?" הוא צעק "תגידי ברוך השם שלא עשיתי גז"! הגעתי לבית עם כאבים וצליעה ומשם בני, רומן הסיע אותי לבי"ח סורוקה" בחקירתה הנגדית, חזרה התובעת על גרסתה והעידה כי כשרצתה להתחיל לחצות את הכביש, ירדה מן המדרכה, כשניידת המשטרה עמדה ליד המדרכה והיא מאחוריה, המתינה שיחלפו מכוניות, ואז נסע רכב המשטרה לאחור, פגע בה והיא נפלה. "הוא עשה רוורס, ונתן לי מכה בכל צד ימין, זה רכב גדול, טויוטה או שברולט, כמו טרנזיט" (עמ' 9 ש' 17). בהמשך, הוסיפה התובעת לשאלת בית המשפט "לשאלת בית המשפט נפלתי על הכביש, ראיתי שאני יכולה כבר לחצות את הכביש ואיך שהוא נתן לי מכה נפלתי על הכביש ואח"כ התחלתי לקום, חשבתי שהרכב ימשיך לנסוע אחורה בגלל זה זזתי לכיוון המדרכה ומאז יצא הנהג מהרכב ושאלתי אותו למה אתה לא מסתכל כשאתה נוסע אחורה...." (עמ' 10 ש' 10). התובעת נשאלה האם היתה במצב של עמידה בזמן שהנהג יצא מהרכב וענתה "לא זוכרת איך שהוא יצא, כבר זזתי כשהוא יצא, עדיין שכבתי על הכביש ליד המדרכה אבל לא עמדתי על הרגליים". התובעת פנתה לבית החולים, בו ביום ובמכתב השחרור צוין כי "בדרך לעבודה היא נפגעה ע"י רכב" . מנגד, הצהיר הנתבע בתצהיר עדותו הראשית, בנוגע לנסיבות התאונה, כדלקמן: "ב 16/2/05 נהגתי ברכב משטרתי מסוג טויוטה...בדרכי עצרתי ליד קיוסק שבימין הדרך. לאחר שקניתי דבר מה מהקיוסק שבתי ועליתי על הרכב הנ"ל, התנעתי את הרכב והעברתי להילוך אחורי. בשלב זה עדיין לא שחררתי את בלם היד. עוד בטרם התחלתי בנסיעה שמעתי, כי חיישני התנועה האחוריים שהיו ברכב ונועדו להתריע ולהזהיר משמיעים קול. הבטתי מיד במראה הפנימית שברכב והבחנתי, כי במרחק של כחצי מטר עד מטר אחד, לערך, מאחורי הרכב בו נהגתי, בערך באמצע הקו האחורי של רכבי, עומדת אישה, לבושה מעיל פרווה. מיד העברתי את ידית ההילוכים האוטומטית למצב חניה וליתר בטחון גם לחצתי על הברקס. ואדגיש שוב - כל אותה עת לא שחררתי את בלם היד. מיד ירדתי מהרכב ונגשתי לחלקו האחורי. הבחנתי באישה העומדת מאחורי הרכב, לבושה במעיל פרווה. שאלתי אותה מדוע היא עומדת מאחורי הרכב והיא השיבה "מה אתה לא רואה?" שאלתי אותה: "האם קרה משהו? האם את נפגעת או זקוקה לעזרה?" היא אמרה לי, כי היא ממהרת לעבודה ולא קרה לה כלום ואכן חצתה את הכביש, במקום שאין בו מעבר חציה מסומן, ועזבה את המקום בלי למסור לי את פרטיה האישיים". בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי ברגע שרצה להתחיל בנסיעה, הוא שילב להילוך אחורי וראה את התובעת במראה ועל כן שילב להילוך חניה וירד מהרכב, שם אמר לתובעת: "הלכתי לגב' ואמרתי לה למה את עומדת מאחורה, היא אמרה לי מה אתה לא רואה, אמרתי לה מזל שרואים אותך, לא יכולתי לנסוע, שאלתי אותה אם קרה משהו? נפגעת? ראיתי שהיא מאשימה אותי, היא קיבלה כביכול מכה מהרכב, אמרתי לה גב' צריכה עזרה במשהו? אמבולנס משהו? לא לא לא, והלכה במהירות מהמקום...." (עמ' 21 ש' 15) כאמור, מלבד התובעת והנתבע, לא העידו עדים נוספים ממקום האירוע, כך שיש לקבוע אם עלה בידי התובעת לשכנע בגרסתה. אקדים ואומר כי העדפתי לקבל את גרסת התובעת לנסיבות התאונה, זאת בהתבסס על העדויות שנשמעו בפני וסבירותן וכן המסמכים הרפואיים שצורפו לתיק. מצאתי כי גרסת התובעת באשר לתאונה היתה, כשלעצמה, מהימנה. גרסת התובעת באשר להתרחשות ומקור פגיעתה היתה עקבית ביחס לגרעין העובדתי המהותי של הדברים, ואינני מוצא כי נפלו בהם פגמים או סתירות מהותיים השוללים את גרסתה או פוגמים במהימנותה. עדות התובעת באשר לאופן התרחשות הפגיעה עולה בקנה אחד עם הגרסה הראשונית שנשמעה בפיה, בזמן שהתקבלה לחדר המיון בבית החולים סורוקה. לפי הרישום במכתב השחרור, שם נרשם "לדבריה היום בדרך מעבודה היא נפגע על ידי רכב". מדובר בגרסה הראשונה המועלית, ביום הפגיעה ובכך יש לחזק את האוטנטיות והמהימנות של גרסתה (לעניין משקל הגרסה הראשונית של הנפגע הפונה לקבלת טיפול רפואי, ראו: ע"א 8388/09 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699, ת"א 1130/05(מחוזי-חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, ), הגם כי בית המשפט שוקל מסמכים כגון דא בזהירות המתבקשת, שמא הדברים כוונו מראש. הנתבע נהג ברכב משטרתי גדול מסוג טויוטה, שאינו רכב פרטי רגיל ולו חלונות גבוהים בחלקו האחורי, כך ששדה הראייה בו, אינו דומה לשדה ראייה ברכב פרטי רגיל. גרסתה של התובעת בנוגע לאופן פגיעתה, מתיישבת עם העובדה שחלונות הרכב גבוהים, כך שהסבירות כי הנתבע התקשה לראות את התובעת דרך החלונות, אינה בלתי סבירה, כך גם הסכים הנתבע בעדותו כשהעיד כי קיים "שטח מת" מאחורי הדלתות האחוריות. " אני יכול להסכים שיש שטח מת מאחורי הדלתות האחוריות אבל היכן שהתובעת עמדה זה היה באמצע החלון שלי מאחורי הרכב עם הצד לכיוון הרכב ולא זזה." (עמ' 26 ש' 28) זאת ועוד, גרסת התובעת מתיישבת אף עם עדותו של הנתבע המאשר כי ירד מהרכב ושאל את התובעת האם קרה לה משהו, והאם הוא יכול לעזור לה במשהו, משמע שיח אשר עשוי לאפיין אירוע בלתי שיגרתי כגון פגיעת רכב ולמצב בו האחד סבור שפגע באחר ולמצער כי כך נטען כלפיו בעת קרות האירוע. כן אישר הנתבע כי חיישני הרכב משמיעים קול צפצוף כבר בעת שילוב ההילוך האחורי ברכב ולא רק כאות אזהרה עת יש דבר מסוים מאחורי הרכב, כך שלא ניתן לשלול מצב אותו תיארה התובעת, לפיו הרכב החל בנסיעה לאחור, פגע בה ורק אחר כך עצר, שכן הנהג לא ידע, או לא הבחין, בתובעת העומדת מאחורי הרכב . לטענת הנתבע 1 בעדותו: " אני לא מאמין שפגעתי בתובעת, אם הייתי פוגע הייתי מרגיש ואין לי מה להתכחש ולא מה להסתיר. אני בטחו שלא נסעתי לאחור בכלל" ( עמ' 27, שו' 1). בנוסף במענה לשאלת ב"כ התובעת :" ש'. כשחזרת ראית את האישה? , ת'. לא, רק כששילבתי לרוורס, הסתכלתי במראה הפנימית ואז הבחנתי בה מאחור. הסתובבתי והסתכלתי לאחור תוך כדי ששילבתי לרוורס" ( בעמ' 21, שו' 28). סבורני כי העובדה כי הנתבע הסתכל במראה אך לאחר ששילב את ההילוך האחורי , מחזקת את האפשרות כי החל בנסיעה איטית לאחור תוך פגיעה ולו קלה בתובעת אשר עמדה במרחק קצר מאחורי הרכב , היא אשר גרמה לו לעצור את הרכב ולרדת ממנו על מנת לבדוק באם ארעה פגיעה בתובעת. סבורני כי מסקנה זו מסתברת אף אם תתקבל טענת הנתבע כי טרם הרים את בלם היד. הנני מקבל את גרסת התובעת בחקירתה, בנוגע לעובדה שאחרי שפגע בה הרכב והיא נפלה, היא קמה, זאת מהחשש שהרכב ימשיך לנסוע לאחור ויפגע בה בחוזקה, שכן מדובר באינסטינקט טבעי של אדם "הצופה את הנולד" וחושש ממה שעומד לקרות. לא מצאתי כי לעניין זה מדובר בסתירה מהותית, בין עדות התובעת בבית המשפט לבין האמור בתצהירה, שכן בהחלט ישנה סבירות כי התובעת נעמדה ברגע שהנתבע יצא מהרכב ואח"כ התיישבה שוב ולא מדובר בסתירה שיש בה לפסול את עדותה. נוכח כל האמור, הנני קובע כי האירוע התקיים כגרסת התובעת ולפיכך מדובר בתאונת דרכים. בפני בית המשפט מונחת בקשה להבאת ראיות לסתור ועל כן יודיעו ב"כ הצדדים בתוך 7 ימים, עמדתם לעניין מתן החלטה על בסיס הבקשה, התגובה והתשובה שבתיק. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך- 5,000 ₪ כולל מע"מ, סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים בדואר רשום. התיק יובא לעיוני בחלוף 30 ימים מהיום. משפט תעבורהעמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבתאונת דרכיםנסיעה לאחור