תביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מחלקה 5 בגוש 14037 מאדמות היישוב כרם בן זמרה (להלן: "חלקה 5"), שנמצאת בבעלות הקרן קיימת לישראל. המחלוקת בין הצדדים בכתב התביעה נטען כי הנתבע פלש לשטח של 5,000 מ"ר מחלקה 5 (להלן:" החלקה"), כשאין לו זכות כלשהי בשטח האמור, ביצע עבודות בניה בלתי חוקיות - בנה מבנה מקונסטרוקציות ברזל ופח איסכורית המשמש כיקב "רימון", הקים מרכז מבקרים, והכשיר דרך גישה וחניה. עוד נטען, כי הנתבע עושה בחלקה שימוש תעשייתי שאינו תואם לייעוד החלקה המוגדרת בייעוד חקלאי. על כן, ביקש המנהל להורות לתובע להפסיק את השימוש הבלתי חוקי שהוא עושה בחלקה, וכן לסלק את ידו ממנה. המנהל הגיש תצהיריהם של מפקח המנהל מר נדב סוויסה (להן: "מפקח המינהל") והמפקח על הבניה מטעם הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון מר פבלו אספינו (להלן: "מפקח הועדה") שהחלקה נמצאת תחת פיקוחם, לפיהם התובע פלש לחלקה וביצע עבודות בנייה לא חוקית ועושה בה ובמבנים שהקים שימוש חורג שלא כדין. הנתבע טען, כי הוא אינו בגדר פולש. לטענתו, "שטח הפלישה" נמסר לו ולאשתו מחמותו המנוחה בריילה שטריברגר, אשר החזיקה ב"שטח הפלישה" כברת רשות, בהתאם לאישור שניתן לה על ידי מושב כרם בן זמרה (להלן: "האגודה"), החתום על הסכם משולש עם מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. נטען, כי בהתאם להוראות ההסכם, האגודה רשאית להעניק לחבריה זכויות של בר רשות. עוד הוסיף הנתבע, כי יש בחתימת המנהל מיום 12.1.2007 (נספח 3 לתצהיר הנתבע) על היתר בניה שהוגש על ידו להקמת סככה חקלאית כולל מחסן בשטח הפלישה כדי לתמוך בטענתו כי הוא בעל זכויות בשטח ושאינו פולש. דיון והכרעה מעיון בנסח הרישום שצורף לתצהיר העד מטעם המינהל עולה, כי חלקה 5 בגוש 14037 מאדמות המושב כרם בן זמרה נמצאת בבעלות קק"ל. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי השטח הנ"ל כלול בשטח המשבצת של הישוב כרם בן זמרה לגביו חתומה האגודה על הסכם משולש יחד עם התובע והסוכנות היהודית. דוגמא להסכם זה צורפה כנספח ח' לתצהיר מפקח המינהל (להלן: "ההסכם"). בהתאם לסעיף 18(א) להסכם וכפי שבא לידי ביטוי גם בחקירת מפקח המינהל (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 24-25), האגודה קיבלה לידה את שטח המשבצת בחזקת ברת רשות, והיא הייתה רשאית להעביר זכותה לשימוש בשטח ובמשקים הקיימים במשבצת למי מבין חבריה כברי רשות. הנתבע טען, כי הוא ואשתו קיבלו זכויות בחלקה בירושה מחמותו המנוחה, ועל כן אין לראות בו פולש. לתמיכה בטענה זו צירף הנתבע לתצהירו צו ירושה לפיו משק מס' 26 במושב כרם בן זמרה הועבר בירושה לאשתו נאווה נחמיאס (נספח ב'), ומאוחר יותר הגיש לתיק בית המשפט אישור לפיו הוא ואשתו חברים באגודה משנת 1998. דין טענות אלה להידחות, כפי שיפורט להלן. סעיף 20(ד) להסכם מורה כי: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך את הסכמת המשכיר בכתב ומראש". סעיף 20(ה) להסכם מורה כדלקמן: " למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעיזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר רשות לכל דבר ועניין." ובהמשך בסעיף 20(ה)(1) להסכם מורה כי "במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכיותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותרו בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכיותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965". הנה כי כן, הזכות הניתנת לחבר האגודה, בענייננו חמותו של הנתבע, היא זכות אישית, והיא ניתנת להעברה אך ורק בהתאם למתווה שנקבע בסעיף 20 להסכם. מעדותו של הנתבע בפניי עלה, כי אשתו מעולם לא הוכרזה כ"בן ממשיך" ובין האחים התגלעה מחלוקת בעניין זה. בעדותו אישר הנתבע: "עד כמה שידוע לי היו בעיות עם האחים ואין לי תשובה מדויקת בעניין", בהמשך העיד הנתבע, כי הוא ואשתו לא דאגו בשלב כלשהו להעביר את זכויות חמותו במשק על שמם (ראו, עמ' 9 לפרוטוקול שורה 9-12). יתרה מכך, אין בין צו הירושה (נספח ב' לתצהיר הנתבע) לבין הנתבע ולא כלום. צו הירושה מתייחס לילדי המנוחה בלבד, ובין היתר לאשתו של הנתבע שאינה צד בהליך זה, ועל כן צו הירושה אינו רלוונטי לענייננו. זאת ועוד, הנתבע לא צירף כל אסמכתא או מסמך המעיד על זכויותיו בשטח הפלישה. הנתבע הגיש בשלב מאוחר אישור מהאגודה מיום 4.11.2013 לפיו, הוא ואשתו חברים באגודה משנת 1998. אישור זה מעיד על חברותו של הנתבע באגודה בלבד, ואין בו כדי להקנות לו זכויות כלשהן בחלקה, או להוות אישור מטעם האגודה על היות הנתבע בר רשות או במעמד של בן ממשיך בחלקה. הנתבע הוסיף וטען, כי המנהל חתם על בקשה להיתר בנייה שהגיש לצורך תוספת בנייה לסככה חקלאית ומחסן (נספח 3 לתצהירו). מעיון בבקשה עולה, כי היא הוגשה על ידי חמותו המנוחה בלה שטיינברג ולא על ידו, ועל כן אין קשר בין חתימת המנהל על הבקשה למחלוקת בתיק זה ושעניינה האם לנתבע זכות להחזיק ולהשתמש בשטח המריבה. המנהל אינו טוען כי למנוחה בלה שטיינברג אין זכויות בחלקה וטענתו היא שלנתבע אין זכויות בחלקה ושהשימוש שהוא עושה במקום אינו שימוש כדין. על כן, טענת הנתבע שחתימת המנהל על הבקשה להיתר מהווה הודאה בזכותו להחזיק ולהשתמש בשטח המריבה דינה להידחות. סיכומם של דברים, לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של זכות כלשהי בחלקה, ועל כן דין התביעה להתקבל מטעם זה בלבד. מעבר לנדרש, אציין כי השימושים שעושה הנתבע במקרקעין, בין היתר יקב, מרכז מבקרים וחניה, אינם כדין ואינם תואמים לייעוד המקרקעין. גם מטעם זה דין התביעה להתקבל. סעיף 3 להסכם קובע כי מטרת השכירות בין היתר היא ניצול השטח העליון של הקרקע בעיקר לצרכי חקלאות, והקמת מבנים משקיים והשימוש בהם לצורכי חקלאות. סעיף 4(ג) להסכם קובע כי המיישבת, היא האגודה, מתחייבת בתקופת השכירות "לפעול במגמה שהמשבצת תעובד או שתהיה מיועדת לעיבוד, בשלמותה, על ידי זריעה נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים, על ידי האגודה ו/או חבריה". עולה, כי המקרקעין עומדים לרשות האגודה או חבריה למטרות חקלאיות בלבד. על כך העיד גם מפקח המינהל, אשר ציין בעדותו כי "משבצת חקלאית שהמנהל מעמיד לאגודה אינה מיועדת לבנייה אלא לשימושים חקלאיים" (עמ' 8 לפרוטוקול). גם מפקח הועדה המקומית לתכנון ובניה העיד, כי התוכנית החלה על החלקה - תמ"מ 2/9 - קובעת כי ייעוד המקרקעין הינו לחקלאות ולנוף כפרי בלבד. הנתבע ויתר על חקירת מפקח הועדה (ראה עמ' 7 לפרוטוקול הדיון), ולא הביא כל ראיה סותרת. על כן, דברי מפקח הועדה כפי שנמסרו בתצהיר מטעמו מקובלים עליי. בניגוד לייעוד המקרקעין, עושה הנתבע בחלקה שימושים חורגים שבגינם הוגש נגדו ונגד אחרים כתב אישום המייחס להם מספר אישומים הנוגעים לבניה בלתי חוקית שהם ביצעו בחלקה ולשימושים שלא כדין שהם עושים בחלקה שלא כדין. הנתבע הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ודינו נגזר. כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין צורפו כנספחים לתצהירו של פבלו אספינו, מפקח הועדה המקומית לתכנון ובניה. מעיון בכתב האישום והכרעת הדין עולה, כי הנתבע הורשע בבניה שלא כדין של יקב, אולם מכירות, הכשרת דרך גישה, חניה ועוד. עוד הורשע הנתבע בשימוש במבנים אלו שלא כדין ושלא בהתאם לייעוד החל על החלקה. בגזר הדין מיום 16.2.2012 ניתן צו הריסה למבנים ולתוספות בנייה שונות, בין היתר להסרת פרגולה מעץ, סככה עשויה קונסטרוקצית מתכת וקירות פלסטיק, הכשרת הקרקע ופריצת דרך אספלט וחנייה, בניית תוספת למבנה הקיים בשטח של 400 מ"ר עושיה פח וברזל. הנתבע טען בסיכומיו, כי הוא העתיק את היקב לאזור התעשייה הסמוך ביישוב דלתון, והגיש בקשה ללגיטימציה למבנה דיר כתוספת למחסן וסככה שהמנהל חתום עליה, ואשר אושרה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ביום 17.5.2012 (נספח 4 לתצהיר הנתבע ומוצג נ/1). לגרסתו, יש בכך ראייה שהשימוש שהוא עושה במקרקעין הינו כדין, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדו. דין טענות אלה להידחות. מעיון בבקשה להיתר ולגיטימציה שצורפה כנספח 4 לתצהיר הנתבע, לא ניתן לגלות זהותו של מגיש הבקשה. זאת ועוד, מעיון בתשריט שהוגש וסומן נ/1 עולה, כי המבקש הוא מושב כרם בן זמרה ולא המבקש עצמו כפי שנטען על ידו. על כן, אין בבקשה לקבלת היתר או בהיתר שניתן למושב כדי להועיל ולהקנות לנתבע זכויות כלשהן במקרקעין. לא זו אף זו, סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 קובע, כי הממצאים והמסקנות בפסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, מהוות ראייה לכאורה בהליך האזרחי, אם הנאשם הוא אחד מבעלי הדין. סעיף 42ג לפקודה הנ"ל מורה, כי הנאשם אינו רשאי להגיש ראיה לסתור את קביעותיו של פסק הדין הפלילי כאמור בסעיף 42א, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו ולמניעת עיוות דין. הלכה ידועה היא כי, פסק דין פלילי הוא בעל משקל מיוחד ולא בנקל יהפוך שופט הדן בהליך אזרחי את קביעותיו וממצאיו של פסק הדין הפלילי, אלא אם הוא שוכנע כי מתקיימים בעניינו של בעל הדין טעמים מיוחדים. (ראו ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן פ"מ כט(1) 208 עמ' 217, ת.א. 2191/02 (מחוזי ת"א) אלמונית נ' ז'ק איגור (לא פורסם). בענייננו, המבקש לא הביא כל ראיה לסתור את קביעותיו של פסק הדין הפלילי, ולא ביקש את רשות בית המשפט לעשות כן. אין בבקשת ההיתר שצורפה כנספח 4 לתצהיר התובע כדי להוות ראייה שיש בה כדי לסתור את קביעות פסק הדין המרשיע שכן ההיתר לא ניתן לתובע עצמו, אלא לאגודה, והוא ניתן ביום 29.12.2011, דהיינו חודשיים לפני מתן פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי ביום 16.2.2012. משניתן ההיתר בטרם ניתן פסק הדין המרשיע, לא ניתן לראות בהיתר הבניה כראייה חדשה שיש בה כדי לסתור את ממצאי פסק הדין המרשיע. הנתבע טען בסיכומיו, כי אין לקבל את התשריט שצורף כנספח ו' לתצהיר מפקח המנהל (להלן: "התשריט") כראייה בתיק מאחר ועורך התשריט לא הוזמן לעדות בפני בית המשפט כפי שנמסר בהודעת המינהל על הגשת תצהירי עדות ראשית ביום 1.5.2012. אין בידי לקבל טענה זו. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013 עולה, כי בא כוח הנתבע מסר לפרוטוקול כי הוא מוותר על חקירת העד פבלו אספינו וביקש לחקור את העד נדב סויסה בלבד חקירה קצרה. במהלך חקירת מפקח המנהל לא שאל בא כוח הנתבע שאלה כלשהי הקשורה לתשריט, לא ניסה לברר את מיקום הפלישה או שטח הפלישה. לא זו אף זו, במהלך הדיון לא העלה בא כוח הנתבע טענה כלשהי באשר לתשריט שצורף לתצהיר מפקח המנהל, ולא הביע כל התנגדות או הסתייגות לעניין זה, לא ביקש להוציאו מהתיק, ולא ביקש להזמין את עורך התשריט לעדות. אילו בא כוח הנתבע היה מבקש ומודיע על כוונתו לחקור את עורך התשריט ניתן היה להזמין את עורך התשריט לישיבת ההוכחות השנייה בה נחקר הנתבע. יתרה מכך, בהתאם לפסק הדין המרשיע שנתקבל בתיק כראייה חלוטה כאמור לעיל, הנתבע עשה שימוש חורג במבנים שהקים בחלקה ועל כן, אין מקום לטענת הנתבע שלא עלה בידי המנהל להוכיח את עצם קיום הפלישה ומיקומה. סוף דבר הנני מקבל את התביעה ומורה לנתבע או למי מטעמו כדלקמן: א. לסלק את ידו מהשטח המסומן במרובע האדום בתשריט שצורף כנספח ו' לתצהיר המפקח מטעם המנהל, ולפנות את השטח מכל חפץ ואדם, ולהחזיר את המצב לקדמותו. ב. להימנע מלעשות שימוש עסקי ומסחרי במקרקעין מכל סוג שהוא, ובכלל זה כל שימוש ובניה בלתי חוקיים ללא הסכמת התובע בכתב ומראש. ג. להרוס את מבנה היקב, הסככה, אולם המבקרים והחניה שהקים ובנה בחלקה וכל מבנה אחר שנבנה שלא כדין באותה חלקה. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. קרקעותפינוי מקרקעיןמקרקעיןפינוימינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל