בהלכת פינץ שיעור ההפסד של העיזבון נקבע על 30% מההכנסה הקובעת. אולם באותה הלכה נקבע כי אם הצדדים מראים ראיות ממשיות מוכחות המצדיקות סטייה מאותו שיעור, ביהמ"ש יתחשב בכך בעת קביעת הפיצויים. ראה לעניין זה תא (י-ם) 7150/05 עזבון המנוח אפיאלא רדואן נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( 30.08.2010), שם דובר על תושב שטחים שנפטר ונקבע כי הכנסתו תועמד על 2,000 ₪ לחודש אך משלא הציגה הנתבעת נתונים ספציפיים לגבי גובהה הוצאותיו ועלות המחיה בשטחים, ביהמ"ש העמיד את שיעור החיסכון על 30%. וכך קבע ביהמ"ש: " ראיות אלה צריכות להתייחס במפורט לעובדות המקרה המסוים העומד לדיון, ואין די בנתונים סטטיסטיים או בהנחות סקטוריאליות (ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון תאבת, מיום 10.5.07, בפסקה 8. במקרה שלפנינו לא הציגה הנתבעת ראיות העונות על דרישה זאת. הנתבעת לא הוכיחה את עלות המחייה השוטפת בשטח הרשות הפלסטינית וממילא את טענתה כי עלות זו "בולעת" למעלה מ-70% מהכנסתו החודשית הממוצעת של ניזוק חסר תלויים שמצבו המשפחתי נותר לוט בערפל. זאת ועוד, כפי שציין השופט עדיאל בת"א מחוזי) ירושלים) 189/94,הנזכר לעיל: "יש להביא בחשבון שחסכון מורכב לא רק מהכנסה נחסכת שאינה מוצאת על צורכי מחייה, אלא גם מהכנסה אשר משמשת למחייה ומוצאת על רכישת מוצרים בני קיימא כמו דיור". ". בענייננו, מדובר ברווק שחי עם אמו שכל הכנסתה מקצבת זקנה. התובעים הציגו מסמכים לפיהם המנוח הפריש לקופת פנסיה, וכן היה בחשבונו ביום מותו יתרה לא מבוטלת של כסף. לכאורה מצבו הפיננסי של המנוח מעיד כי היו לו כספים וחסכונות, מצב זה לא נסתר ע"י הנתבעת והיא לא הביאה ראיות הסותרות את טענת התובעים. אכן החזקה בעקבות הלכת "פינץ", שיש להעמיד את הפיצוי למנוח שלא הותיר תלויים, על שיעור של 30%. זו חזקה הניתנת לסתירה וכך נקבע בהלכת פינץ:" כמובן, שיעור זה, עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת". מדובר במנוח רווק שהיה גם זכאי לקצבת ניידות שהתגורר עם אמו המבוגרת. הוצאות מחייתו עם התקדמותו בגיל, הוצאות הניידות אינן של רווק רגיל ובריא, הוצאותיו יהיו מוגברות. המנוח סבל מנכות, אך באותה מידה היה עצמאי בחלק ניכר מפעולות היום יום והצליעה לא הפריעה בכל תחומי החיים. הנני סבור כי עם התקדמות גילו יזקק להוציא הוצאות לניידות ומחיה מוגברות , מה שמצדיק סטייה משיעור זה , אם כי לא באורח ניכר. הנני רואה להעמיד את השיעור על 20%. ראו לשם השוואה ת.א. (שלום י-ם) 8768/05 המנוחה קונשטט בינה נגד אביב דוד ( מיום 5.7.07). 2. קצבת הניידות; הנתבעת לא חלקה כי קצבת הנכות שקיבל המנוח בחייו, ואשר נפסקה עקב מותו, הינה ברת פיצוי, למרות שמקורה אינו בכושר השתכרות של המנוח. בנקודה זו היא חלקה על שיעור החיסכון ובנקודה זו כבר הכרעתי. כעת אדון בטענת הנתבעת כי קצבת ניידות אינה הכנסה והיא קצבה אישית של הנפגע עצמו ואין לכלול אותה בגד הכנסה. ההלכה שנקבעה בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נגד החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (להלן: "הלכת אטינגר") קבעה, כי לעיזבון קיימת הזכות לתבוע בדין "אובדן יכולת ההשתכרות" של המנוח. שם נפסק, כי - "פוטנציאל ההשתכרות הנו "נכס" השייך לאדם, אשר ערכו הכספי נאמד על פי 'ערך התפוקה, שהוא עשוי להניב במשך זמן קיומו, דהיינו על פי ערך ההשתכרות המתקבלת מניצולו של הכושר. הפגיעה בפוטנציאל זה מקימה זכאות לפיצוי, וכאמור, העובדה כי הניזוק לא יחיה "בשנים האבודות" אינה מאיינת זכאות זו. אשר לעיזבון: יש לזכור כי לו היה הניזוק מגשים את פוטנציאל ההשתכרות שלו, יכול בהחלט שעזבונו היה גדול יותר. במובן זה ניתן לומר כי מות הניזוק גרם הפסד לעיזבון"."משקבענו שיש להכיר בזכותו של הניזוק-החי לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו בשנים האבודות, יש להכיר גם בזכות דומה של עזבונו". פסק דין מקיף וסוקר את הפסיקה הרלוונטית ניתן בבית המשפט בנצרת ב תא (נצ') 6357-05 עזבון המנוחה בן חיים בת שבע ז"ל נ' זר מיקי ( 25.11.2008), ע"י כב' השופט סוהיל יוסף ובו ביהמ"ש קבע בהתאם לפסיקה ענפה של בתי המשפט כי קצבת נכות כללית הינה בבחינת מקור הכנסה לנכה שאבד כושר השתכרותו מוקדם מדי, זאת הוא קבע בהסתמך על הלכת אטינגר והלכת ניסן (ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ,). בפסק דינו של כב' השופט עמית (ת"א (מחוזי חי') 205/01 מאיר רות תקווה נ' מנורה חב' לביטוח, ניתן ב-16/03/07). השופט עמית שיקלל, בחישוב הנזקים בשנים האבודות, את כל הזכויות שהיו למנוח בהיותו נכה צה"ל, קצבה חודשית שקיבל, הנחה בתשלומי ארנונה, זכאות לרישום כמנוי בבית הלוחם, ואף זכאותו להשתתפות בחשבון הטלפון ואגרת הטלוויזיה. כל אלה אבדו לעיזבון עם מות המנוח, וכל אלה נלקחו בחשבון בחישוב ההפסדים בשנים האבודות. כותב השופט עמית: "לטעמי, את מכלול הזכויות להם היה זכאי המנוח כנכה צה"ל, ושאבדו למנוח ולמשפחתו עם פטירתו, ניתן לייחס או לתביעת התלויים או לתביעת העיזבון, בדומה לראש הנזק של אובדן שירותי מנוח, כפי שיוזכר בהמשך". (שם, סעיף 15 לפסק הדין). יצוין כי בעניין זה היה מדובר בתביעת תלויים ותביעת עזבון, כאשר הייתה זהות בין השניים. השופט עמית ראה בראש נזק זה כראש נזק בר פיצוי והעומד בפני עצמו, לו קרא: "הפסד זכויות בשל היות המנוח נכה צה"ל" (ר' סעיף 31 לפסק דינו). פסק דין אחר שניתן ע"י כב' השופט יוסף שפירא ב-12/04/07 בת"א (מחוזי - יר') (7073/05 עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל נ' ביטוח ישיר,), הוגדרה השאלה שבמחלוקת: "האם יש לפסוק לעזבון פיצוי בגין אובדן נכס עצמו, עבור הנכס שהקים המנוח ואבד עקב מותו?" כן התגלעה בין הצדדים מחלוקת אודות קיומו של ראש נזק "אובדן פנסיה". בסופו של דבר קובע כב' השופט שפירא, כי "כאשר מוכח אובדן נכס הוני אזי אובדן זה הינו נזק ממוני בר פיצוי, על פי חוק הפיצויים". (שם, סעיף 8 לפסק הדין). במקרה נוסף (ת"א (שלום יר') 8768/05 עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל נ' אביב דוד, (מיום 05/07/07), מדובר היה בתביעת עזבון אישה שהייתה בת 71 במותה. שם נקבע כי הכנסות שנתקבלו ע"י המנוחה לאחר גיל הפרישה (ואלו הם: רנטה מגרמניה, פנסיה וקצבת זקנה) ואשר נפסקו עם מותה, הינם ברי פיצוי ונחשבים כהפסד "בשנים האבודות". כב' השופט גד ארנברג, בפסק דינו הנ"ל, רואה "בעין רחבה" את הלכת "אטינגר": "בבסיסה של הלכת אטינגר עומדת הטענה לפיה פגעה התאונה בנכס השייך לנפגע, ועל פגיעה בנכס זה יש לפצות". פרופ' ישראל גלעד במאמרו "בעקבות פס"ד אטינגר לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי השנים האבודות" עלי משפט ד' תשס"ה עמ' 58 כותב: "ניתוח ההנמקה בעניין אטינגר לפיצוי הניזוק על הפסד השתכרות בשנים האבודות מראה כי הגיונה מחייב לפצות את הניזוק גם על נזקיו הממוניים האחרים ולכל אורך השנים האבודות מאחר שהפיצוי על פי הלכת אטינגר מבוסס על השוואת מצבו של הניזוק לאחר התאונה למצבו אלמלא התאונה במהלך השנים האבודות הרי שעל פי "מאזניים חיצוניות" אלה כל אובדן ממוני בשנים האבודות הוא נזק בר פיצוי. גם על פי הטענה שלפיה מקור הזכאות לפיצוי הוא פגיעה ב"נכס"... הרי שגם הנזקים הממוניים האחרים בדומה לאובדן כושר ההשתכרות, נגרמים בשל הנזק לגופו ולנפשו של הניזוק המונע את קבלתם של כספים אלה ואת ניצולם". בהתאם לאמור לעיל, אין להבחין בין קצבת נכות לבין קצבת ניידות אשר המנוח קיבל בחייו. מדובר בנכס שאבד ליורשים בעקבות מותו של המנוח והינו בר פיצוי. 3. החזר הלוואה עומדת: לולא מותו של המנוח, לא היה נגרם לעיזבון אותו נזק שנגרם בשל היאלצותם לשלם למל"ל את יתרת ההלוואה, זהו נזק ממון שיש להכיר בו כבר פיצוי. ריבלין בספרו , תאונות דרכים, מהדורה 4, 2011, עמ' 927 כותב: " נפסק כי כאשר חייו של הניזוק קופחו ולא רק קוצרו עומדת לעיזבונו הזכאות לקבל לידיו את נזקו של המנוח. אין שוני, כך נפסק באטינגר ,בין הפיצוי בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו..... מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה לעיזבונו של מי שקיפח חייו באותו מעשה. תביעה זו היא בגין נזקיו של המנוח עצמו; העיזבון בא בנעליו. תביעה נוספת עומדת לתלויים...... אשר לתביעת העיזבון, זו מבטאת את תביעתו של המנוח שהפיצוי בגינה עובר לעיזבון מכוח דיני הירושה......" מותו של המנוח גרם לנזק ממוני לעיזבון בדמות הצורך בתשלום יתרת ההלוואה העומדת. בדיוק כמו שמותו גרם להוצאות קבורה אשר הוכרו בפסיקה כנזק בר פיצוי. כך גם הלוואה עומדת שנדרש להחזירה בעקבות המוות הינה נזק בר פיצוי. אלמלא מותו, ההלוואה בתום המועד הופכת למענק, הפטירה בעקבות התאונה, קטעה את התקופה להפיכת ההלוואה למענק, משכך זה נזק בר פיצוי. מן הכלל אל הפרט- חישוב הנזק: א. הפסד לעבר: סכום קצבת הנכות ו- קצבת הניידות מגיע ל- 3,020 ₪ משוערך. מיום התאונה ועד היום עברו 47 חודשים. 3020 * 20% * 47 = 28,328 ₪. ב. הפסד לעתיד: תוחלת חייו של התובע הינה 77.2. טענת התובע בדבר המשך קבלת קצבת זקנה באותו סכום של קצבת הנכות לא נסתרה ולכן אני מקבלה כטענת התובע. עד לסוף תוחלת החיים נותרו למנוח 37.2. מקדם היוון הינו 267.9937. לפיכך, ההפסד לעתיד הינו: 267.9937 * 0.2 * ₪ 3,020 = 161,868 ₪. ג. כאב וסבל: יש לפסוק בגין נזק לא ממוני בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים. אני פוסק ברכיב זה 25% מהסכום המקסימאלי . על כן הנני פוסק סך של : 46,199 ₪. ד הוצאות קברה; ברכיב זה אני פוסק סך של 10,000 ₪ בהעדר מסמכים התומכים בסכום גבוהה יותר. ה. החזר הלוואה עומדת; המנוח קיבל הטבה בדמות הלוואה עומדת. הלוואה זו היא למעשה מימון מלא של המסים החלים בגין רכישת רכב חדש לנכה. המנוח היה זוכה, כל אימת שחפץ, להחליף את הרכב בהלוואה כזו בהתאם לכללים. לא מדובר בקצבה המשולמת בעין אלא דרך הסבסוד ברכישת רכב. שונה המצב כאשר עקב מותו, ההלוואה העומדת מוחזרת כולה או חלקה. לאור האמור לעיל אני מאשר פיצוי של 13,337 ₪ בגין החזר הלוואה עומדת. ז. אובדן שירותי בן; התובע, כאמור, סבל מנכות ברגלו, והחל מ- 2005 החל לסבול מבעיות נפשיות וליטול כדורים, ב- 2007 פיתח החמרה במצבו, ואילו כמה חודשים לפני התאונה הקטלנית היה מאושפז כחודש וחצי במוסד פסיכיאטרי; מצבו הבריאותי של התובע ספק אם אפשר לו לעזור לאמו בעבודות הבית או בעבודות אחרות. בסופו של יום הנני דוחה ראש נזק זה. ח. סך כל הנזקים : הפסד לעבר 28,388 ₪ הפסד לעתיד 161,868 ₪ כאב וסבל 46,199 ₪ הוצאות קבורה 10,000 ₪ החזר הלוואה עומדת 13,377 ₪ סך הכל 259,727 ₪. סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 25,727 ₪ בצירוף שכ"ט עוד בשיעור 3 % בתוספת מע"מ כחוק, והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון ליום מתן פסק הדין. הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין , היה ולא יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםעיזבון