תביעה אישית בעילות של הרמת מסך ורשלנות נגד בעלת מניות ומנהלת בחברה, אשר מסרה שיקים שחוללו. רקע ועובדות: 1. התובע הינו מי שעוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, לרבות בדרך של ניכיון שיקים. על לקוחותיו של התובע נמנה אדם בשם דני חיימוביץ (להלן:- "חיימוביץ"), שהיה בעליה של חברה בשם דנדורי עסקים בע"מ (להלן:- "דנדורי") חיימוביץ נהג לנכות אצל התובע שיקים או ללוות ממנו כספים ובין היתר ניכה שיקים של חברת "פירסט איי יבוא וסחר בע"מ" (להלן:- "החברה" או "פירסט"), היא מי שנתבעה מלכתחילה כנתבעת אף בתובענה שלפניי. 2. עניינה של התביעה שלפניי שיק של פירסט, אשר נוכה אצל התובע וחולל בהגיע מועד פרעונו. בתחילה, הוגש השיק ללשכת ההוצאה לפועל ובהמשך הוגשה התביעה שלפניי, כאשר על פי הנטען, נמסר השיק על ידי הנתבעת, הגב' ענת עברי, המשמשת כבעלת מניות יחידה בחברת פירסט וכמנהלת החברה, כשהיא יודעת שהשיק יחולל, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בינה ובין החברה שבבעלותה ולחילופין נטען, כי היא מסרה שיקים לניכיון עבור חברת דנדורי, שידעה לגביה כי היא נמצאת בקשיים כלכליים ולא תוכל ליתן תמורה בגין השיקים שמסרה, או כי בעת שמסרה את השיקים ידעה, כי אין להם כיסוי, בהתנהגותה זו התרשלה כלפי התובע. 3. יצויין, כי תביעה זו הוגשה בתחילה גם כנגד חברת פירסט, אך בשים לב לכך שהעילה כנגד פירטס הינה עילה שטרית וממילא נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד פירסט, על פי השיק שנמסר וחולל, נמחקה התביעה כנגד פירטס, כשתיק ההוצאה לפועל נגדה נותר פתוח ואין מחלוקת למעשה, כי פירטס חייבת את הכספים הנתבעים בתובענה זו. 4. הנתבעת טוענת, כי בעלה, צבי עברי (להלן:- "עברי"), הינו בעליה (או אחד מהבעלים) של חברה בשם "אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ (להלן:- "אשפלסט"), אשר בשנת 1999 נקלעה לקשיים כספיים והגיעה עם נושיה להסדר נושים. במסגרת אותו הסדר נושים, התחייבה אשפלסט לפרוע את חובותיה במשך תקופה בת כעשר שנים ואף יותר, כאשר אף בעלי מניותיה של אשפלסט התחייבו לשאת בתשלומים אלו ואחרים מתוך אותם חובות. חלק מספקיה של אשפלסט סירבו להמשיך ולעבוד עמה כנגד קבלת תשלום ממנה, זאת לאור המצב שאליו נקלעה אשפלסט, כאשר אותם ספקים מסרבים לקבל שיקים של אשפלסט. לפיכך ועל מנת לרצות את אותם ספקים, הוקמה החברה, שכל מטרתה היתה להחזיק חשבון בנק שדרכו יעברו תשלומים. על מנת שלא תעלה טענה, כאילו החברה הינה חלק מאשפלסט, נרשמה הנתבעת כבעלת מניותיה ולא נרשם בעלה או מי מבעלי המניות האחרים, הקשורים באשפלסט. הנתבעת טוענת, כי מאז הקמת החברה ופתיחת חשבון הבנק, מתמצית פעילותה של החברה בכך שהיא משלמת את תשלומיה של אשפלסט, כאשר, אשפסלט או בעלי מניותיה, במסגרת התחייבותם לשלם באופן אישי חלק מתשלומי הסדר הנושים, מזרימים לחשבון הבנק כספים כנגד אותם כספים המשולמים. לפיכך, החברה אף לא נדרשה למסגרת אשראי בבנק. דני חיימוביץ הינו בן דודו של עברי. חיימוביץ פנה לעברי בשנת 2009 או בסמוך לכך וביקש את עזרתו של עברי, כיוון שהחברה שבבעלותו נקלעה לקשיים. חיימוביץ ביקש, כי בשל אותם קשיים תזרימיים שהיו לו, שאינם מאפשרים לו לבצע ניכיון שיקים, לשם קבלת אשראי נוסף, באמצעות שיקים של דנדורי או שיקים אישיים שלו, יעשה ניכיון שיקים באמצעות החברות שבבעלות עברי. בהתאם לסיכום עם חיימוביץ, נמסרו על ידי אשפלסט שיקים לנכיון ובתמורה מסר חיימוביץ שיקים שלו, או הפקיד כספים במזומן בסמוך למועד פירעון השיקים. על פי הנטען, בשלב מסויים, החליט עברי להפסיק ולמסור לחיימוביץ שיקים של אשפלסט, כאשר תחתיהם החל למסור שיקים של פירסט, היות ובשל פעילותה המוגבלת של פירסט הדבר היה נוח יותר. גם כאן ההתנהלות היתה כפי שהיתה עם אשפלסט, דהיינו, חיימוביץ דאג להעביר לחברה , בסמוך למועד פירעונם, כספים לכיסוי השיקים של החברה שנוכו. לטענת עברי, בשלב מסויים, בסמוך למועד פירעון השיק נשוא התובענה, החלו שיקים של חיימוביץ לחזור, כאשר בתחילה חשבון הבנק שלו הוגבל ובהמשך פתח חיימוביץ בהליכי פשיטת רגל. כאשר ראתה פירטס, כי שיקים של דנדורי חוזרים, הרי שבשל פעילותה המוגבלת של החברה ובשל תזרים כספי מוגבל, המבוסס על תקבולים המתקבלים כנגד שיקים שיוצאים, לא היה בידי החברה כדי לפרוע את השיקים שמסרה עבור דנדורי ולכן השיקים חוללו. לטענת הנתבעת, במועד בו נמסרו השיקים לחיימוביץ, לא היתה לחברה כל יכולת לדעת או להניח, כי שיקים של חיימוביץ לא יפרעו במועד בהתאם לסידור שהתנהל בין הצדדים לאורך זמן. 6. לקראת ישיבת ההוכחות שהתקיימה, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, כאשר מטעם התובע הוגשו תצהירים מטעמו ומטעם אשתו, שהיא זו שקיבלה מידי חיימוביץ את השיק נשוא התובענה. תצהירה זה של האשה נפסל, לאחר שבמהלך חקירתה הנגדית, הסתבר, כי חתמה על התצהיר מבלי לעיין בו, אך התאפשר לה להשלים את עדותה הראשית במעמד הדיון. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של עברי, אשר פירט בתצהירו, כי כיוון שהחברה נפתחה בהקשר של אשפלסט, הרי שהוא זה שהיה מעורב בעובדות ולא אשתו, חרף תפקידה ומעמדה בחברה. כן הוגש תצהירו של חיימוביץ. העדים כולם נחקרו והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון: הרמת מסך: 7. טענתו הראשונה של התובע הינה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה ובין הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת הינה בעלת מניות יחידה בחברה. הנתבעת ידעה, כי לחברה שבבעלותה אין כל נכסים ואף במועד מסירת השיקים לא היו כספים בחשבון הבנק של החברה. עוד ידעה הנתבעת, כי מצבו הכלכלי של חיימוביץ הינו בכי רע, כך שהתנהגותה נגועה בתרמית, זאת בפרט לאחר שהפסיקה לנכות לחיימוביץ שיקים באמצעות חברת אשפלסט שהיא חברה בעלת נכסים, מהם ניתן יהיה להיפרע אם חיימוביץ לא יעמוד בהתחייבויותיו. 8. הנתבעת לעומת זאת מתארת את אופן התנהלותה עם חיימוביץ, כאשר על פי הנטען ועל פי המסמכים שצורפו, התנהלותה של החברה אל מול חיימוביץ נמשכה באופן האמור במשך תקופה ארוכה, כאשר עסקאות דומות נעשו ללא כל תקלה, כך שלטענת הנתבעת, עצם חילולם של שיקים שמסר חיימוביץ לא היה צפוי. 9. חוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע בסעיף 6 שבו: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, בהתאם ללשון החוק ובהתאם למדיניות הרווחת, רק במקרים חריגים יעשה שימוש בכלי הרמת המסך, זאת בשל הצורך לשמור על אישיות משפטית נפרדת בין החברה ובין בעליה, כאשר בין אותם מקרים ימנו מקרים של תרמית והונאה או פעילות חריגה ובלתי סבירה של בעל המניות בחברה (ראה הדברים שהובאו בעניין זה בסיכומי הנתבעת מתוך ע"א 313/08 נאשאשיבי נ. רינאוי (2010), בעמ' 33-35 לפסק הדין) סבורתני, כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות הרמת מסך. 10. עסקינן בחברה, אשר פעילותה מאוד מצומצמת והיא מסתכמת בהיות החברה "צינור להעברת כספים". בהתאם לטענת החברה, אשר לא נסתרה ואף נתמכה בתדפיסי חשבון הבנק שלה, מדובר בחברה יציבה, ללא מסגרת אשראי, כך שלא נכנסה להתחייבויות בהן לא תוכל לעמוד. החברה ביצעה עבור קרוב משפחה של בעלי המניות בה עסקאות של ניכיון שיקים, לאור קשיים תזרימיים שבהם היה נתון אותו קרוב משפחה, במסגרת פעילות עסקית שלו, שאינה קשורה בחברה. פעולה זו נעשתה תחילה באמצעות חברת אשפלסט, שהיא חברה פעילה ובעלת נכסים, כך לפי עדותו של התובע, כאשר אותה פעילות נעשתה לאורך זמן, ללא כל תקלות מצדו של קרוב המשפחה, מר חיימוביץ, כך שהיה לחברה יסוד להניח, כי אותה פעילות תימשך באותה מתכונת בה נעשתה לאורך זמן. 11. בשלב מסויים החליטה אשפלסט לבצע את עסקאות ניכיון השיקים באמצעות החברה, כאשר לטענת מר עברי, הדבר נעשה משיקולי נוחות, היות וחברת אשפלסט היתה חברה פעילה ואילו פעילותה של החברה דנן הסתכמה בהפעלת חשבון בנק, כך שיותר נוח היה לבצע את הפעילות האמורה באמצעות הנתבעת. התובע טוען, כי העברת הפעילות אל מול חיימוביץ מאשפלסט לנתבעת נבעה מהעובדה שחברת דנדורי נקלעה לקשיים כלכליים ולכן ביקשו עברי שלא להעמיד את אשפלסט לפני סיכון. 12. טענתו זו של התובע אינה נתמכת בראיות שהוצגו. בהתאם לראיות שהובאו על ידי הנתבעת, נמשכה הפעילות של חיימוביץ אל מול אשפלסט לאורך זמן וגם לאחר שפעילות זו הועברה לחברה עוד בוצעו מספר ניכיונות של שיקים אצל החברה. בהתאם לעדותו של חיימוביץ, נקלעה דנדורי לקשיים רק לקראת חודש אפריל 2010 ומכאן, במועד מסירת השיקים, שהיה בחודש דצמבר או בחודש ינואר, מועדים שבהם עוד עמדה דנדורי בהתחייבויותיה כלפי החברה, נראה, כי לא היה לחברה יסוד להניח, כי דנדורי לא תעמוד בהתחייבויותיה. בהקשר זה, אין חשיבות לעובדה שחיימוביץ יעביר לחברה את השיקים של דנדורי מספר ימים לאחר שנמסר השיק לניכיון, כאשר אין מחלוקת כי חיימוביץ אמנם העביר את תמורת השיקים שנמסרו לניכיון זמן רב לפני הגיע מועד פרעונם של השיקים. 13. עצם העובדה שדנדורי היתה נתונה בקשיים תזרימיים היתה ידועה כבר בזמן שאשפלסט מסרה שיקים לניכיון ובכל זאת עמדה דנדורי בהתחייבויותיה, כך שעובדת היות חברת דנדורי לכשעצמה בקשיים, על פניו, לא היתה הסיבה להעביר את הפעילות מאשפלסט לחברה ונראית לפיכך בעיני הסיבה שהובאה בעניין זה על ידי מר עברי, כי הדבר נעשה משיקולי יעילות. 14. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעיסקה שנעשתה עם חיימוביץ תוך סיכון, כאשר מראש ידוע היה כי החברה של חיימוביץ נתונה בקשיים, אלא שבשים לב לכך שאין מדובר בעסקה ראשונה שנעשתה עם חיימוביץ, הנני סבורה, כי אין מקום להורות על הרמת מסך, כאשר בהתאם לראיות שהוצגו, באשר לנסיון העבר אל מול חיימוביץ, היה לנתבעת יסוד להניח, כי השיקים שנמסרו על ידי חיימוביץ יפרעו. בחינת העסקה הכלכלית לצורך הרמת המסך צריכה להיבחן על יסוד מכלול העובדות וגם אם ישנו סיכון בכך שחיימוביץ לא יפרע את השיקים, סיכון שבוודאי היה אפשרי, בחינת סבירות העסקה במקרה דנן לצורך הרמת מסך צריכה ללמד על כוונה כלשהי של בעליה של החברה, ברמה שאינה עולה כדי רשלנות גרידא, לפיה העסקה אמנם לא תצא לפועל והחברה לא תעמוד בהתחייבותה על פי העסקה האמורה, דבר שלא אירע במקרה דנן. 15. בוודאי לא הוכח, כי העיסקה היתה נגועה במקרה דנן במעשה תרמית או בניסיון להונות את נושיו של חיימוביץ או את נושי החברה, או לקפחם בדרך זו או אחרת, זאת בפרט, כאשר לחברה לא צמחה טובת הנאה מאותה עסקה. 16. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע עצמו היה מודע למערכת היחסים שבין חיימוביץ ובין החברה, או אשפלסט, כאשר התובע העיד בעניין זה, כי לא היה מוכן לנכות שיקים של חיימוביץ אישית לאור היכרותו עם חיימוביץ, אך היה מוכן לנכות שיקים של אשפסלט, בהכירו את החברה, כחברה בעלת נכסים, אשר תעמוד בהתחייבויותיה, כאשר בהתאם לעדותו של התובע, נראה, כי לא סבר, כי מדובר בשיקים אשר נמסרו לחיימוביץ כתמורה עבור עבודה שבוצעה עבורו, אלא ידע היטב, כל כל מטרתם של השיקים הינה ביצוע עסקת ניכיון, דהיינו קבלת הלוואה כספית, כשהוא למד נושא זה מתוך שיחות הטלפון שהתנהלו לשיטתו בין חיימוביץ לעברי בנוכחותו, כאשר חיימוביץ מתאם עם עברי את נושא הריבית (ראה עמוד 5 לפרוטוקול שורות 25-27 וכן עמוד 10 לפרוטוקול שורות 20-22). ידיעתו של התובע את פרטי העסקה שבין החברה ובין חיימוביץ יש בה כדי ללמד, כי לא נעשה כל ניסיון מטעם החברה להונות את נושיה וכי עסקאות ניכיון השיקים נעשו בשקיפות מלאה אל מול התובע, להבדיל למשל מעסקאות גלגול שיקים, אשר היוו עילה להרמת מסך שעה שנקבע, כי הנושה לא ידע על גלגול השיקים (ראה למשל ע"א (חי') 47100-022-12 בנק לאומי לישראל נ. דולינסקי (2012) ומשכך עיסקה זו נגועה בתרמית) ומשכך, במקרה דנן אין עילה להרמת מסך. 17. בהקשר זה יוער, כי לא הוכח, כי החלפת זהותה של החברה המבצעת את ניכיון השיקים נעשתה תוך הונאת התובע. התובע, או אשתו, שראו את השיקים עובר לביצוע עסקת הניכיון, ראו כי אין מדובר בשיקים של חברת אשפלסט. התובע אף העיד, כי בשל קשריו עם גורמים אלו ואחרים אף יכול היה לבדוק את חוסנה של החברה ואף ערך במועדים אלו ואחרים בדיקות לגביה, כך שגם החלפת זהותה של החברה אינה מלמדת על ניסיון להונות את הנושה. רשלנות: 18. התובע טוען, כי בעצם העובדה שהנתבעת התקשרה עם חיימוביץ בעסקה האמורה, כאשר היא יודעת שחיימוביץ נתון בקשיים כלכליים והיא אינה נוטלת על עצמה סיכון כלשהו, התרשלה הנתבעת כלפי התובע. הנתבעת, בפן העובדתי, טוענת את טענותיה, כפי שנטענו בנוגע להרמת מסך. בפן המשפטי, בחרה הנתבעת בסיכומיה שלא לטעון בעילת הרשלנות וגם ההכחשה שבכתב ההגנה היתה הכחשה כללית. 19. התובע טוען הן בכתב התביעה והן בסיכומיו לכך שעסקינן בהתרשלות נטענת שחלות לגביה הוראות סעיף 41 לפקודת הנזקין [נ"ח], שעניינה הדבר מעיד בעד עצמו. סבורתני, כי הוראות סעיף 41 אינן חלות במקרה דנן. לא רק שבידי התובע היתה האפשרות לדעת או היכולת לדעת מהו מצבה של החברה, שפרטים עליה מתפרסמים מטבע הדברים, הן ברשם החברות והן אצל גורמים כלכליים אלו ואחרים, אלא שהתובע עצמו העיד, כי בירר נתונים לגבי החברה והתקשרותו עם חיימוביץ, כאשר ביקש שיקים של צד שלישי להנחת דעתו לצורך ניכיון שיקים, היתה לאחר בדיקה אצל מקורותיו הוא. לאור האמור, יש לדון בטענת התובע לרשלנות בדרכים הרגילות. 20. מהבחינה המשפטית, אין כל מניעה להטיל אחריות נזיקית על אורגן בחברה, אם כי שימוש בהטלת אחריות אישית יעשה בזהירות. בפסק הדין בעניין ע"א 2972/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (2006) ציין בית המשפט: "קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת החובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על ידי הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושה לחברה (ראו למשל בע"א 4612/95 הנ"ל, בעמ' 791). כמו כן, כאמור לעיל, הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה." בע"א 4612/95 מתתיהו נ. שטיל, פ"ד נא (4)769, 791 נאמר על ידי בית המשפט: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו" ובאופן מפורט התייחס בית המשפט לעניין: "לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות (ראו פסק-דינו של בית-המשפט האנגלי לערעורים בפרשת Williams v. Natural Life Health Foods Ltd. (1997) [26]); חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן (ראו פסק-דינו של בית-המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת (Avondail Shipyards, Inc. v. Vessel Thomas E. Cuffe (1977) [23] ); או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת (Avery V. Solargizer Intern., Inc. (1988) [24]). על-כן, השאלה היא אם הניחו המערערים תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים" (שם, בעמ' 792). 21. יצויין, כי פעמים רבות לא תהיה משמעות להטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, בשים לב לכך שלרוב תיתבע גם החברה במסגרת אחריותה השילוחית ולרוב היא זו שתישא בפיצוי בפועל. במקרה דנן, החברה עצמה לא שילמה את התשלום על פי השיק ועל פי הנטען, גם הליכי הגביה לא העלו דבר, כך שחיוב הנתבעת באופן אישי, יכול להטיל על הנתבעת גם בפועל את האחריות לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותו מעשה רשלני נטען. הנני סבורה, כפי שאפרט להלן, כי במקרה דנן שאלת היכולת של החברה לפרוע את החוב הינה שאלה הקשורה בטבורה בשאלת הרשלנות שיש ליחס לנתבעת. 22. כפי שציינתי מעלה, בפרק הרמת המסך, לא מצאתי במעשיה של הנתבעת משום הצדקה להורות על הרמת מסך ההתאגדות. דחיית הטענה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אין משמעה אף דחיית הטענה בדבר רשלנותו של בעל העניין בחברה, זאת בשים לב לכך שבחינת סטנדרט התנהגותו של האורגן בחברה לצורך הרמת מסך שונה מזו שבמקרה של עוולה נזיקית. אומר בית המשפט בעניין זה בע"א 407/89 צוק אור נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 699: "נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית). לעומת זאת, הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. ודוק: אין בכך הצדקה להרמת מסך. יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם - אישית - קיימו את יסודות האחריות בנזיקין." 23. הנני סבורה, כי המקרה שלפנינו הינו מקרה בו ניתן לייחס לנתבעת אחריות נזיקית בעוולה של רשלנות. ראשית, מצאתי מקום להעיר, כי הגם שבפועל עיקר ההתנהלות בחברה נעשתה על ידי בעלה של הנתבעת, הרי שהנתבעת אינה מתנערת מאחריותה כמנהלת החברה ובין אם הפעולות נעשו בפועל או ההחלטות התקבלו בפועל על ידי בעלה, הרי שלאור האמור בתצהירו של מר עברי, נראה, כי פעולות אלו נעשו על דעתה של הנתבעת, אשר אף לא העידה בתיק ולא הכחישה חתימתה על השיקים כמורשת חתימה של החברה. 24. מן הפן הנורמטיבי וחובת הזהירות המושגית, אין צורך להכביר במלים על חובת הזהירות הנוגעת למסירת שיקים, כאשר אדם המוסר שיק, צריך לקחת בחשבון, כי יש מי שמסתמך על השיק כתשלום ואף נותן תמורה כנגד אותו שיק ומצפה, כי אמנם אותו שיק יכובד בסופו של יום ולפיכך לעושה השיק קמה חובת זהירות כלפי זה שלידיו הגיע השיק, אם כי לרוב, ובמקרה הרגיל, מערכת היחסים שבין עושה השטר ובין האוחז בו תיבחן במישור מערכת היחסים החוזית, שטרית שבין הצדדים. 25. במקרה דנן, הגם שהנתבעת סמכה על כך שחיימוביץ ידאג בסופו של דבר לפירעון השיקים שנמסרו לניכיון, והערכתה הסבירה לאור ניסיון העבר היתה, כי השיקים אמנם יפרעו, הרי שבבחינת סבירות התנהגותה של הנתבעת, הנני סבורה, כי מעשיה עולים כדי רשלנות. הנתבעת בחתימתה על השיקים בחרה למעשה שלא ליטול על עצמה סיכון כלשהו. עסקינן בחברה שאין בידיה נכסים כלשהם, אשר בחרה לסייע לקרוב משפחה, שלא במסגרת פעילותה הרגילה של החברה, כאשר החברה יודעת שאם אותו קרוב משפחה לא יפרע את השיקים, אזיי למעשה מי שהסתמך על השיקים נותר לפני שוקת שבורה היות והחברה עצמה לא התכוונה לפרוע את השיקים מכספה היא ולמעשה היא אינה נוטלת במעשיה סיכון כלשהו. הנתבעת ידעה ידוע היטב, כי חיימוביץ עצמו לא יכול היה להשיג אשראים בכוחות עצמו וביקשה לסייע לו בכך, אלא שבמעשיה אלה, יש כדי להוות התרשלות כלפי צדדים שלישיים המסתמכים על אותם שיקים, כאשר הסתמכות זו הינה למעשה ריקה מתוכן, שעה שהחברה לא לוקחת אחריות כלשהי ולמעשה בפועל יוצא, ככל שהדבר נוגע לאותו צד שלישי, הרי שמהבחינה המעשית, מדובר באשראי שניתן לחיימוביץ עצמו ולא לחברה. 26. בוודאי שמצב זה היה שונה, לו עסקינן היה בחברה בעלת פעילות עסקית כלשהי (כמו אשפלסט), שבעת שמסרה שיק לקחה בחשבון כי תצטרך לפרוע את השיק מכספה היא. במצב זה, גם אם בסופו של יום, בשל קשיים אלו ואחרים שהתעוררו בשלב מאוחר לא הצליחה לפרוע את השיק, לא ניתן יהיה לייחס רשלנות לאורגן החברה. 27. במסקנתי איני קובעת, כי בכל מקרה בו נמסר על ידי מנהל חברה שיק במסגרת הפעילות השוטפת של החברה עלול הוא להתחייב ברשלנות מקום בו השיק לא יפרע בסופו של דבר ואף אין לקבוע, כי בכל מקרה בו עלתה אפשרות, כי שיק של חברה לא יכובד יש לייחס רשלנות אישית לאותו אורגן. עוד אין לקבוע, כי במסגרת הערכת האפשרויות לפרעון שיקים לא יכולה החברה להסתמך על תזרים כספים האמורים להיכנס לחשבונה מגורמים שלישיים, שזוהי הסתמכות רגילה אצל חברות רבות. אלא, הרשלנות במקרה דנן נעוצה בטיבה ובאופיה המיוחד של החברה, שבהיותה נטולת נכסים ופעילות עסקית כלשהי, אורגניה ביצעו פעולה משפטית, נטולת כל אחריות למעשה לתוצאה הסופית מצידה של החברה, שאינה חלק מהפעילות השוטפת שלה ומבלי ליידע באותו סיכון את הצד המתקשר עם החברה, כשהמצג כלפי אותו צד שלישי אחר לגמרי. 28. אמנם, גם התובע לקח על עצמו סיכון ולמעשה, בפרט נוכח טיבו של העסק המנוהל על ידי התובע, הוא נוטל על עצמו סיכונים בנטילת שיקים, שידוע לגביהם, כי לא תמיד יש להם כיסוי ובמקרה דנן התובע בעת שהעריך את סיכוניו אף סמך על חוסנה של אשפלסט ולא על חוסנה של החברה עצמה, שאף זו פעולה המהווה התרשלות של התובע כלפי עצמו, אך אין בכך כדי להסיר את האחריות המינימאלית לכך שמי שמוסר שיקים עושה זאת מתוך כוונה לפרוע אותם, תוך הסתמכות על עצמו ולא על אחרים בלבד, כשהוא משמש אך ורק כצינור להעברת הכספים. 29. היות שכך, מצאתי מקום להטיל על הנתבעת אחריות נזיקית לכך שהשיקים לא נפרעו. 30. מצאתי מקום להעיר, כי הנתבעת טוענת, כי התובע כלל לא הראה, כי החברה אינה מסוגלת לפרוע את השיקים בעצמה ולפיכך, לא הרים את הנטל להוכיח אחריות אישית של הנתבעת לפירעון השיקים. לכך השיב למעשה מר עברי בעת שתיאר את פעילותה העסקית של החברה, לפיה כל הכספים הנכנסים אליה הם כנגד התחייבויות להוצאת כספים ובפועל, תיאורו של מר עברי תואם את המצב הקיים, לפיו בפועל עד עתה לא נפרע החוב על ידי החברה, בין אם ננקטו נגדה הליכי גביה ובין אם לאו, תוך שימת לב לכך שעסקינן בחברת יחיד, שבידי הנתבעת הכוח לדאוג לכך שהחוב יפרע על ידי החברה. 31. בשולי הדברים מצאתי מקום להוסיף הערה הנוגעת להתנהלות התובע, כפי שפורטה לעיל בסעיף 28 לפסק הדין. התנהלותו זו של התובע יכולה להקים אשם תורם (ראה לשם השוואה ת"א (ת"א) 46395/99 יוניטק טכנולוגיות ר.ש. (1966) בע"מ נ. הגר ירדן שיווק ומסחר (1993) בע"מ, פ"מ תשס"א (3), 783, עמ' 796 ואילך), אלא שבמקרה דנן הנתבעת לא טענה לעניין זה ולכן לא מצאתי מקום להיזקק לשאלה זו ביוזמת בית המשפט. 32. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 64,995 ₪. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע וכן בשכ"ט בא כוחו בסכום של 7,000 ₪. 33. בשולי הדברים, מצאתי מקום להתנצל לפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין. דיני חברותהרמת מסךמניותתביעה אישית