מאמר על לשון הרע לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק, כאשר בין היתר היא כוללת, בסעיף קטן (1), פרסום אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. החוק מבקש ליצור מערכת עדינה של איזונים בין ערכים וזכויות - מצד אחד הזכות לשם טוב ולפרטיות , ומצד שני - חופש הביטוי. שתי הזכויות האמורות חוסות תחת קורת הגג של כבוד האדם (ראה ע.א. 9462/04 מורדוב נ. ידיעות אחרונות בע"מ תק-על 2005(4) 350). מערכת האיזונים בחוק נקבעה מתוך תפישה המקדשת את כבוד האדם ורואה בזכותו של אדם להערכה עצמית, ובזכותו לשאת את שמו בין הבריות מתוך הכרת ערך עצמי , חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. לתפישה זו שורשים עמוקים ונושנים, ודי אם נזכיר כי כבר במקורותינו (קהלת פרק ז', א) נאמר כי "טוב שם משמן טוב". עם זאת, גם ההגנה על הזכות לשם טוב יש לה גבולות, ויש להתחשב גם בזכות לחופש הביטוי. ואכן, החוק מכיר בקיומם של מקרים בהם על אף הפגיעה בשמו הטוב של אדם - יהיה מקום ליתן הגנה לפרסום הפוגע. ההגנות מפורטות בפרק ג' לחוק, שעניינו פרסומים מותרים, הגנות והקלות, וכל אחת מההגנות, שיפורטו להלן, מהווה נקודת איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. 11. כפי שנאמר בפסקה 8 לעיל, אחד האלמנטים המרכזיים לקיומה של לשון הרע הוא הפרסום. על פי סעיף 2(א) לחוק, פרסום לעניין לשון הרע כולל פרסום בעל פה, בכתב או בדפוס לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. על פי סעיף 2(ב)(1) לחוק, רואים פרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות, אם לשון הרע הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. סעיף 7א (ב) לחוק, כפי שתוקן בשנת התשנ"ט, קובע כי במשפט בשל עוולה אזרחית לפי החוק רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם פיצוי לנפגע שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. בסעיף 7א (ג) לחוק נקבע, כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע - רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק, דהיינו - סכום של 100,000 ₪, כאשר סכומים אלה מתעדכנים לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן. כפי שנאמר לעיל, ההגנות הקבועות בחוק מהוות נקודת איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. סעיף 14 לחוק מעניק הגנה אם הפרסום היה אמת, והיה בפרסום עניין לציבור. יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות האובייקטיבית (ראה ע.א. 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843). יצוין, כי על פי הפסיקה גם כאשר נוכח בית המשפט כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף אם מצא כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, המבקש להינות מתחולת הגנה זו. סעיף 15 לחוק מעניק הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב, באחת הנסיבות המפורטות בסעיף. סעיף 16(ב) לחוק קובע לעניין זה, בין היתר, כי חזקה שפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמתותו. לאמור לעיל יש להוסיף גם את קיומן של ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק, אשר על בית המשפט להתחשב בהן בבואו לפסוק פיצויים. בין היתר, יש להתחשב בכך שהנתבע היה משוכנע באמתותה של לשון הרע (סעיף, 19(2), וכן שהנתבע התנצל (סעיף 19 (4) בסייגים המפורטים שם). לשון הרע / הוצאת דיבה