ביקש פיצול סעדים והרשאה לתבוע את נזקיו הכספיים עקב דמי שימוש בתקופה שעשה הנתבע שימוש במקרקעין נשוא הבקשה וקיבל על כך אישור. התביעה עניינה בסילוק ידו של הנתבע מחלקה 71(5) בגוש 19090 מאדמות כפר פקיעין (להלן: "המקרקעין"), כאשר הנתבע מחזיק בחלקה 18 בגוש 19090 מאדמות פקיעין הסמוכה לה. יש לציין, כי מלבד סעד של פינוי יד, התבקש ביהמ"ש לתת סעד של הריסה, שכן לטענת התובע הקים הנתבע במקרקעין האמורים מבנה מבנייה קשיחה המשמש כאולם חתונות, בניית סככה, יציקת דרכי גישה ומשטחי אספלט לחנייה, בניית קירות וגינון. התיק נשמע בראיות ולאחריו הגישו הצדדים סיכומים. על פי סיכומי התובע, תצהיר הנתבע בסעיף 13 מהווה הודאה ברורה מצידו של הנתבע, כי פלש למקרקעין. הנתבע מודה, כי על המקרקעין האמורים הקים עסק לחתונות כשאין בידיו התרי בנייה כלשהם או הסכמת המנהל/התובע. הנתבע טוען בסעיף 22 לתצהירו "שהותי בשטח בוצעה בתיאום ובהסכמת נציגי המנהל כשבמשך שנים בוצעו פעולות שיפוץ והרחבה למבנה. כמו כן, הרשות המקומית ביצעה פעולות הכשרת הכביש והקמת חצרות חנייה לשם עידוד המסחר". התובע טוען, כי טענות אלה לא הוכחו והן טענות בעלמא ומכחיש אותן מכל וכל. למעשה, טענת ההגנה היחידה של הנתבע, עניינה בהבטחה "שלטונית", שבמהלכה הוסכם בינו ובין נציגי המנהל, כי יבוצע עמו חליפין של שטחים. התובע טוען, כי חקירות ביהמ"ש הביאו למסקנה שטענה זו לא הוכחה כלל. העידה בביהמ"ש העדה פטריסיה פרץ, אשר הינה ממונה המחוזית מטעם המנהל על חליפין, רכישות והפקעות. הנ"ל הבהירה בתצהירה, כי לא הובטח דבר וחצי דבר לתובע ופנייה כלשהי, אם היתה, מצידו של התובע למנהל, אינה מחייבת את המנהל בדרך כלשהי. גב' פטריסיה העידה לעניין חוסר עניין של המנהל לבצע עיסקת חליפין עם הנתבע. הנתבע העיד בין השאר את מר ליזר ברגמן, כאשר טען בסעיף 18 לתצהירו, כי הובטח לו ע"י "הפקידה" (גב' פטריסיה) ו"לייזר" שלא יינקטו הליכים משפטים כנגדו עד לרכישת כמות קרקעות מתאימה לשם ביצוע עיסקת החליפין. התובע טוען, כי הבטחה זו או המו"מ שאליו מופנה הנתבע, משוללים כל יסוד עובדתי ומשפטי. רכישת קרקעות בצורה חד צדדית ע"י הנתבע אין בה כדי לתמוך בטענותיו. זאת ועוד, הנתבע מאשר לשאלות ביהמ"ש, שהוא יושב בשטח המנהל, וזאת ללא אישור שהוא הבעלים הרשום (עמ' 13 לפרוטוקול ביהמ"ש, שורות 26,27,33,). גם העד מטעם הנתבע עצמו מעיד על עצמו כ"לא זוכר את המקרה" וכשיש בעיה במחלקה הוא מגיע לפטריסיה. אין לו סמכות להתחייב בשם המנהל ואדם שפונה אליו מס' פעמים, הדבר מעיד על רצינותו. גם עו"ד עווד שהעיד התובע ציין בהגינותו, כי רק בחודש 3/2011 לראשונה החל לייצג את הנתבע. בתשובה לטענות אלה, טוען הנתבע בסיכומיו, כי קיבל באמצע שנות התשעים היתר בניה לבניית חממה על החלקה (חלקה 18 בגוש 19090), ואולם, נאלץ להפסיק את פעולת החממה בשל הפסדים שנגרמו לו. הנתבע סבר, וזאת בתום לב, כי היתר החממה מאפשר לו לבנות ולהקים במקום עסק אחר ולכן בנה במקום החממה אולם חתונות עממי ושיפץ את המחסן. שנים רבות לא נעשתה אליו שום פנייה בעניין. בשנת 99 החליט להרחיב את מבנה האולם והגיש בקשות לוועדת התכנון והבנייה. בעקבות הגשת הבקשות, הוגש נגדו כתב אישום. בד בבד עם הגשת התוכניות לוועדה המקומית, התגלה, כי המודד שסימן את מיקום החממה טעה במדידה ומיקם חלק מהחממה בתוך חלקה 5 (סעיף 11 לסיכומי הנתבע). הנתבע פנה אפוא למנהל ושוחח עם גב' פטריסיה, אשר הציעה לו לטענתו לעשות עיסקת חליפין באופן שיימסרו קרקעות למנהל ע"י הנתבע בתמורה לקבלת השטח שעליו הוקם חלק מהחממה בחלקה 5. בעניין זה הופנה הנתבע ע"י גב' פטריסיה למר לייזר והוא נפגש עמו, כאשר לייזר הנחה את הנתבע לרכוש קרקעות המתאימות לצורכי מנהל לצורך החלפה. לטענת הנתבע, הובטח לו, הן על ידי פטריסיה והן ע"י לייזר, כי לא ייפתחו הליכים משפטיים נגדו וכי הנ"ל ימתינו עד רכישת קרקעות אלה על ידו. בסופו של דבר לא יצאה העיסקה אל הפועל, וזאת למרות רכישת קרקעות ע"י הנתבע. לטענת הנתבע, שהותו בשטח בוצעה בתיאום ובהסכמת נציגי המנהל, כאשר במשך שנים בוצעו פעולות שיפוץ והרחבה למבנה וכן פעולות ע"י הרשות המקומית בדמות הכשרת כביש והקמת חצרות חנייה והכל בהסכמה ובהבנה. עוד טוען הנתבע, כי התובע השתהה עד מאוד בפנייה לתובע וכי הריסת המבנה כרגע תעלה בהרבה על הנזק שייגרם באם תושלם עיסקת החליפין, מה עוד שנגרמו לו הוצאות ניכרות בגין רכישת הקרקעות האמורה. מאזן הנוחות אפוא, נוטה בבירור לטובתו. לאחר שבחנתי את סיכומי הצדדים, את תיק המוצגים שהוגש ע"י מי מהצדדים, את כתבי הטענות ואת פרוטוקול ביהמ"ש שבו נחקרו העדים מטעם הצדדים, אני נותן בזאת את פסיקתי: דין התביעה להתקבל במלואה, תוך חיוב בהוצאות. להלן נימוקי ביהמ"ש: למעשה, גם בתצהירו, גם בעדותו וגם בסיכומיו, מודה הנתבע מפורשות שהוא יושב על שטח שאינו שייך לו, אלא שייך למנהל. הטענה של הנתבע היא, כי השהייה על המקרקעין נשוא כתב התביעה, השייכים למנהל, מקורה בטעות מדידה שבוצע ע"י מודד. גם אם נכון הדבר, זה אינו מקנה לו כל זכויות בקרקע שאינה שלו. הטענה המרכזית העולה בטיעוני הנתבע, היושב על קרקע לא לו, הינה כי ניתנה לו "הבטחה שלטונית" ע"י נציגים מוסמכים של המנהל, כי לא יינקטו נגדו כל הליכים משפטיים וכי שטח זה, עליו הוא יושב ועליו אין מחלוקת שהקים אולם אירועים, יועבר לו בתמורה לשטחים אחרים אשר יירכשו על ידו ואשר יועברו למנהל. זו טענה שצריך להוכיח אותה בראיות. לא מספיק לטעון אותה, צריך להוכיח אותה ובמיוחד כשאין ברשותו של הנתבע שום מסמך בכתב אשר תומך בגירסה זו. לצורך בחינת הטענה האמורה, שמעתי את עדות הנתבע עצמו, שמעתי את עדות גב' פטריסיה מטעם המנהל, וכן את מר לייזר אותו הביא התובע לעדות. לא נתתי אמון בעדות התובע כלל ועיקר. לא היה בעדות מר לייזר כדי לסייע לו. גב' פטריסיה שללה לחלוטין את טענותיו של הנתבע והנתבע למעשה לא הוכיח קיומה של הבטחה שלטונית וכן חלופת שטחים לה הסכים המנהל. גם הטענות הנוספות שעניינן הסכמת הרשות המקומית על דרך של סלילה של כביש גישה למקום לא הוכחה כלל ועיקר ולמעשה מדובר בפולש שהוגשו נגדו, על פי הצהרתו, כתבי אישום ולא מצאתי שום הצדקה לקבל את טענותיו כי שיהוי כזה או אחר או מאזן נוחות נוטה לטובתו כמי שיושב על קרקע לא לו. מכל המקובץ דלעיל, לא מצאתי כי דין טענות ההגנה להתקבל ודין התביעה להתקבל במלואה. אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין נשוא כתב התביעה. אני מורה על הריסת כל אותם מבנים אליהם הפנה התובע בסיכומיו והכוללים בין השאר מבנה מבנייה קשיחה המשמש כאולם חתונות וסככה וכן משטחי אספלט, קירות וגינון. עם זאת, אני מעכב את ביצוע פעולות ההריסה האמורות ב- 90 יום. ההריסה, אם תבוצע ע"י התובע ולא ע"י הנתבע המחויב לעשות כן על פי פסה"ד, התובע יוכל לתבוע את כל ההוצאות בגין ביצוע הריסה זו מן הנתבע. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט הכוללות אגרות, הוצאות ויציאות המשפט, לרבות שכ"ט עדים ככל שנפסקו וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלה ישלם הנתבע לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיצול סעדיםמקרקעיןשימוש במקרקעיןדמי שימוש