בעודו עומד מחוץ לרכב כשפניו לכיוון מכסה המנוע, נסע רכב לאחור ו"מחץ את ברכו השמאלית" של התובע בין שני הרכבים (ראה סעיף 5 לכתב התביעה (להלן: "התאונה"). 3. הנתבעות 1 ו-2 הינן מבטחות כלי הרכב בביטוח חובה - הנתבעת 1 ביטחה את רכבו של התובע והנתבעת 2 ביטחה את הרכב הפוגע. 4. הנתבעות 1 ו-2 כפרו בחבותן. הנתבעת 1 הכחישה בכתב ההגנה את אירוע התאונה ואף כפרה "שהתאונה היתה תאונת דרכים ברכב התובע" (ראה סעיפים 4 ו-6 לכתב ההגנהשהוגש מטעם הנתבעת 1). מנגד, טענה הנתבעת 2, "כי מתיאור התאונה עולה, כי התובע עשה "שימוש" ברכב כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ומשכך, האחריות רובצת לפתחה של הנתבעת 1 בלבד" (ראה סעיף 8 לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 3-2). 4.1 בישיבת יום 28.04.2013 הודיעו הנתבעות 1 ו- 2 על הסכמה דיונית שהושגה ביניהן ולפיה "הנתבעת 1 תשא בשיעור 30% מנזקיו של התובע והנתבעים 3-2 ישאו בשיעור 70% מנזקו של התובע כפי שיקבע על ידי בית המשפט" (ראה פרוטוקול ישיבת יום 28.04.2013). נוכח הסכמה זו תידון ותוכרע שאלת גובה הנזק בלבד. הנכות הרפואית 5. התאונה, אשר ארעה, כאמור, עת עשה התובע דרכו אל מקום עבודתו, הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה". 5.1 לתובע נקבעה תקופת אי כושר מלא מקסימאלית (90 יום) ובהמשך נקבעו לו נכויות זמניות- 30% מיום 11.02.2010 ועד ליום 31.05.2010, 15% מיום 01.06.2010 ועד ליום 30.10.2010. 5.2 בועדה רפואית לעררים מיום 16.05.2011 נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך שמאל - נזק במניסקוס בצורה קלה לפי סעיף 48(2)זI לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, זאת החל מיום 31.10.2010. על פי הוראת סעיף 6ב. לחוק מחייבת בהליך זה קביעת המוסד לביטוח לאומי, ככל שמתייחסת לשיעור הנכות הרפואית הצמיתה (10%), וזו תשמש יסוד ומסד להכרעתי. הנכות התפקודית 6. התובע יליד 15.05.1956, נשוי ואב לתשעה ילדים. 6.1 התובע, חסר הכשרה מקצועית, עובד מאז שנת 2000 כמנהל אחזקה בישיבה "יקירי ירושלים", עבודה, אשר על פי עדותו "כרוכה בין היתר במאמץ פיזי ניכר ובפרט מאמץ רב של הגפיים התחתונות". 6.2 בעדותו הראשית, אשר נערכה בתצהיר (ת/1) ציין התובע כי בעקבות התאונה הוא "סובל מנפיחות בברך, מקושי ניכר בהנעת הברך ורגל שמאל, מהגבלה בטווח תנועות הברך ומכאבים עזים בעיקר לאחר מאמץ". התובע על פי עדותו "מתקשה בעליה וירידה ממדרגות, אינו יכול ללכת למרחקים ארוכים, לא מסוגל לרוץ או לבצע עבודה הכרוכה במאמץ פיזי או עבודה עם עומס על רגל שמאל (ראה סעיף 16 ל- ת/1). 6.3 עוד העיד התובע (ת/1) כי כתוצאה מהפגיעה בברך שמאל הוא מתקשה לבצע את עבודתו כמנהל אחזקה בישיבה, המתפרסת על פני שטח גדול ובה מבנים בעלי 4-3 קומות, כאשר חלקם ללא מעלית, דבר המחייבו ב"הליכה למרחקים, מאמץ פיזי, התרוצצויות רבות, לחץ על הרגל וכן עליה וירידה במדרגות רבות" (ראה סעיף 22 ל- ת/1) ואך בשל מגבלותיו הרפואיות כתוצאה מהתאונה צומצמה משרתו "לשני שליש משרה" וכן "הוצמד" לו "עובד נוסף אשר מסייע לו בביצוע העבודות השונות" (ראה סעיף 23 ל- ת/1). 6.4 התובע ביקש לתמוך עדותו במכתב ממעסיקתו "ישיבת יקירי ירושלים", הממוען "לכל מאן דבעי", בו מתואר תפקידו של התובע, לרבות המאמץ הפיזי לו הוא נדרש וצמצום משרתו (ראה ת/15). מסמך זה אינו משמש ראיה בהליך זה נוכח התנגדות הנתבעות להגישו שלא באמצעות עורכו. התובע בחר מסיבותיו (ראה סעיף 32 לסיכומי התובע) שלא לזמן את עורך המסמך לחקירה, באופן שתוכן הדברים כלל לא אומת. 6.5 עדותו של התובע בכל הנוגע למגבלותיו התפקודיות בעבודה ובחיי היומיום נותרה כעדות יחידה של בעל דין, לא כל תימוכין ממקור חיצוני. התובע נמנע מלזמן לעדות מי מעובדי הישיבה, בין אותו עוזר שהוצמד לו ובין מי שאחראי על עבודתו, ודומה עלי כי הימנעותו מהבאתן של ראיות זמינות ראוי לה שתעמוד לחובתו על פי ההלכה הנוהגת לפיה "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית משפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736). 6.6 בראיות שהוצגו אין לדידי כדי לבסס את טענת התובע לפיה הגריעה בשכרו עקב צמצום היקף משרתו לכדי 2/3 נגרמה כל כולה בשל נכותו על השלכותיה התפקודיות וסבואה אני כי אין בהן משום המסד הנדרש לקביעה כי הפגיעה התפקודית בעקבות הפגימה בברך שמאל עולה על שיעור הנכות הרפואית, כפי שנקבעה במל"ל. 6.7 התובע נבדק, מעת לעת, על ידי רופאים תעסוקתיים אשר מצאו להגביל את כושר עבודתו החל מיום 13.11.2009 ועד ליום 31.05.2010 בלבד. התובע מטעמיו שלו לא שב ונבדק על ידי רופא תעסוקתי בתום תקופת ההגבלה (ראה ת/12), דבר המדבר בעד עצמו. 6.8 לא זו אף זו. נוכח ממצאי בדיקת התובע בוועדה הרפואית לעררים מצאה זו לקבוע כי "על בסיס הבדיקה הפיזיקאלית, בדיקות ההדמיה ותאור מאמציו וקשייו של התובע לא ניתן להגיע למסקנה כי אין ביכולתו למלא תפקידו במתכונתו הקודמת" (ראה ת/13 סעיף 23 סיכום ומסקנות ועדה רפואית לעררים (127254) מיום 16.05.2011). 6.9 בשים לב לגילו של התובע לרבות לעובדה כי התובע חסר השכלה/הכשרה מקצועית ולטיבה של הנכות הרפואית שנקבעה לו - פגיעה בברך שמאל - נזק במניסקוס בצורה קלה, נכות אשר על פי טיבה וטבעה אך סביר כי תיתן אותותיה במצבים של פעילות מאומצת, ממין זו הנדרשת מעת לעת במהלך ביצועה של עבודה פיזית, סבורה אני כי יהא זה ראוי ונכון לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עולה כדי שיעור נכותו הרפואית. (לאבחנה בין "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות" ראו: 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי, פ"ד נה(3) 792, 799 ואילך). הנזק 7. התובע עתר בסיכומיו לפסיקת פיצוי במספר ראשי נזק: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, עזרת הזולת וכאב וסבל. 8. הפסד שכר לעבר ולעתיד 8.1 בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה הועמד על ידי המוסד לביטוח לאומי על סך של 4,722 ₪ (שכר רבע שנתי 14,166 ₪ ). שכר זה משוערך על דרך ההצמדה עומד על סך 5,286 ₪ ובניכוי מס הכנסה על סך של 4,757 ₪ נכון למועד פסיקתי. 8.2 הפסד שכר לעבר א. לתובע אושרה על ידי המל"ל תקופת אי כושר מקסימאלית מיום 14.11.2009 ועד ליום 10.02.2010, בה שולמו לו דמי פגיעה. בגין תקופה זו זכאי התובע לפיצוי מלא, קרי; לסך של 14,271 ₪ (3 X 4,757) בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה (ניכוי דמי הפגיעה ששולמו יעשה מכלל הפיצוי). ב. התובע נעדר מעבודתו מתום תקופת אי הכושר (10.02.2010) ועד ליום 31.05.2010 ועל פי עדותו לא שולם לו שכרו בתקופה זו. היעדרותו של התובע בתקופה זו מגובה בחלקה (מיום 01.03.2010 ועד ליום 31.05.2010) בקביעה של רופא תעסוקתי לפיה אינו מסוגל לחזור לעבודה בתפקידו (ראה ת/12). במצב דברים זה מוצאת אני את התובע זכאי לפיצוי מלא בגין תקופה זו שמיום 01.03.2010 ועד ליום 31.05.2010, קרי; לסך של 14,271 ₪ (3 X 4,757) בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה. ג. ביום 01.06.2010 שב התובע לעבודה בהיקף מצומצם ממשרה מלאה (142 שעות מתוך 186) ושכרו הממוצע עמד על סך 3,316 ₪ (ראה ת/18). התובע עתר לפיצוי בגין תקופה זו על בסיס ההפרש בין שכרו עובר לאירוע התאונה לשכרו כיום. נוכח מכלול הראיות שהוצגו (תלושי שכר חלקיים וטופסי 106) המאוששות מחד את טענת התובע בדבר גריעה בשכרו לאחר התאונה, אך מאידך אין בהן כדי לבסס קביעה לפיה יש לזקוף גריעה זו במלואה לחובת "מומו" ומגבלותיו הנטענות כתוצאה מהתאונה (ראה הדין בנכות התפקודית), סבורה אני כי בשים לב לטיבה של הנכות שנקבעה לתובע, שיעורה והשלכותיה התפקודיות ראוי ונכון להעמיד את הפיצוי החודשי לו הוא זכאי בגין תקופה זו על סך של 476 ₪ כשיעור נכותו הרפואית והתפקודית, קרי; לסך של 19,516 ₪ (41 X 476) בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה. 8.3 הפסד שכר לעתיד בנסיבות העניין כפי שבאו בפניי ולאור כל קביעותיי לעיל, הרי שבשים לב לגילו של התובע, כמו גם לעובדה כי בהעדר השכלה מקצועית מוגבל פוטנציאל השתכרותו לאותן עבודות בלתי מקצועיות, הכרוכות לעיתים במאמץ גופני, בו עשויה נכותו לבוא לידי ביטוי, מוצאת אני לפצותו בראש נזק זה הצופה פני עתיד בסכום הנגזר מבסיס השתכרותו עובר לתאונה ושיעור נכותו הרפואית/תפקודית (חישוב אקטוארי מלא עד גיל 67), העומד נכון למועד פסיקתי על סך של 46,061 ₪. 9. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 9.1 התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולסך של 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעתיד. בעדותו הראשית ציין התובע כי נשא בהוצאות רפואיות רבות בעקבות החבלה בתאונה בגין תרופות, השתתפות במימון טיפולים וכן בגין ייעוץ רפואי פרטי וכי צפויות לו בעתיד הוצאות רפואיות נסופות בגין טיפולים רפואיים, ייעוץ רפואי פרטי, טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים אלטרנטיביים להקלה על כאביו, לרבות הוצאות בגין ניתוח (ראה סעיף 26 ל- ת/1). 9.2 בתמיכה לטענותיו צרף התובע מסמך רפואי ממנו עולה כי ביום 07.06.2010 נבדק על ידי האורטופד ד"ר אגר גבריאל, "והתבקש לשקול מחדש ביצוע ארטרוסקופיה בברך שמאל" (ראה ת/10). כמו כן צרף התובע לתצהיר קבלות בגין ייעוץ רפואי פרטי, רכישת משככי כאבים והיטלים רפואיים בסך של כ- 3,107 ₪ (ראה ת/17-16) . 9.3 בשים לב לעובדה כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה", על כל הנובע ומשתמע מכך לעניין מימון צרכיו הרפואיים של התובע, מוצאת אני לפצות את התובע על דרך האומדנא בגין הוצאות מיוחדות (שאינן מכוסות על ידי המל"ל ומחוץ לסל הבריאות) בעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 7,500 ₪ נכון למועד פסיקתי. 10. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 10.1 התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין נסיעות לעבר ולסך של 50,000 ₪ בגין נסיעות לעתיד. על פי עדותו נמנע ממנו במשך חמישה חודשים לנהוג ברכבו ועל כן נזקק להסעות מוגברות, לרבות במוניות שירות (ראה סעיף 27 ל- ת/1) ובשל "כאביו ומגבלותיו והקושי להלך למרחקים ארוכים על הרגל ו/ או לאמץ את הרגל הפגועה ולאור סיכויי ההחמרה", יידרש אף בעתיד ל"הוצאות נסיעה מוגברות" הן לצרכיו האישיים והן לצורך טיפולים רפואיים. 10.2 בתמיכה לטענותיו צרף התובע קבלות רבות בגין נסיעות (ראה ת/17). בחקירתו הנגדית הוברר כי באותה עת נאלץ התובע להשתמש באופן מוגבר במוניות שירות שלא רק לצורכי טיפוליים רפואיים, אלא אף לצרכים משפחתיים שכן הוא "הנהג היחיד", לרעייתו "אין רשיון נהיגה ולאף אחד לא היה רשיון נהיגה לפחות עד התאונה". עוד העיד התובע כי הוא לא פנה למל"ל לקבלת החזרים עבור הוצאות הנסיעה שכן הוא לא היה מודע לזכויותיו (ראה עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת יום 28.04.2013). ברם, מעיון ב"תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה" עולה כי התובע היה מיוצג על ידי עו"ד ועל כן אין בהסבר שניתן על ידו לאי הקטנת נזקיו כדי להניח דעתי (ראה ת/13). 10.3 בהתחשב בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי, בתקופת הנכות הזמנית ובטיבה של הנכות הצמיתה (ברך שמאל - נזק במניסקוס בצורה קלה), מוצאת אני לפסוק פיצוי גלובאלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 7,500 ₪ נכון למועד פסיקתי. 11. עזרת זולת עבר ועתיד 11.1 התובע נשוי ואב לתשעה ילדים. על פי עדותו לאחר התאונה ובמשך תקופת ההחלמה היה מוגבל בתפקודו ונזקק לסיוע ועזרה של בני המשפחה בין היתר ברחצה, הלבשה וצרכיו השוטפים (ראה סעיף 28 ל- ת/1). 11.2 בחקירתו הנגדית העיד התובע כי העזרה ניתנה לו על ידי בני המשפחה, בעיקר על ידי רעייתו וילדיו וכי מעולם לא העסיק עזרה בשכר (ראה עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת יום 28.04.2011). 11.3 דומה כי התשתית העובדתית שהונחה בהתייחס לראש נזק זה דלה ביותר. התובע לא קרא לעדות מי מבני משפחתו לתמיכה בעדותו, על כל הנובע והמשתמע מכך. אציין כי להערכתי מירב העזרה לה נזקק התובע ויזקק בעתיד באה בגדר אותה עזרה המצופה מבני משפחה בצוק העיתים ואשר אינה בת פיצוי (ראה: ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580). עם זאת, בהתחשב בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי (90 יום), לנכויות הזמניות שנקבעו, כמו גם לטיבה של הנכות הצמיתה ושיעורה (10% ברך שמאל - נזק במניסקוס בצורה קלה) סבורה אני כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בגין העזרה לה נזקק בעבר (תקופת אי הכושר) ועשוי הוא להיזקק לה בעתיד (בפעולות הדורשות מאמץ מיוחד של הרגליים), החורגת מזו המצופה מבני משפחה בעתות מצוקה ואשר הינה בת פיצוי בסכום גלובאלי של 7,500 ₪ נכון למועד פסיקתי. 12. כאב וסבל על פי גילו של התובע (יליד שנת 1956) ושיעור נכותו הרפואית (10%) עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 14,321 ₪ נכון למועד פסיקתי. 13. ניכוי התשלומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" ולתובע שולמו דמי פגיעה ומענקים חד פעמיים. תשלומים אלה (ראה פירוט באישורי המל"ל שהוצגו) ינוכו מסך כל הפיצוי שנפסק לתובע, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובע, בהתאם להסכמה בדבר חלוקת האחריות ביניהם, את הפיצוי המפורט לעיל בניכוי תשלומי המל"ל ובצירוף הוצאות משפט (אגרת משפט) ושכ"ט עו"ד על פי הוראות הדין. רכב