נטען בכתב התביעה כי הנתבעים החלו להשתמש בקרקע כדרך מעבר, כל זאת ללא הרשאתו וללא הסכמתו וזאת לשם הגעה לבתיהם, הבנויים בחלקות 31, 32 הסמוכות, זאת כאשר יש להם דרך מעבר אחרת לבתיהם. התובע הוסיף וטען כי דרש מהנתבעים להפסיק את השימוש בחלקה 33 כנ"ל אך ללא הועיל ואף מנעו ממנו הקמת גדר על מנת לתחום את חלקתו. מכאן ביקש התובע ועתר לקבלת סעד המורה על סילוק ידם של הנתבעים מחלקה 33 וכן גם לחיובם בדמי שימוש ראויים של 1,000 ₪, לחודש ,עד שבע שנים אחורה מיום הגשת התביעה. לכתב התביעה צורף נסח רישום המראה כי שטח חלקה 33 הוא 9,404 מ"ר, הרשומה כולה ע"ש התובע, אם כי, לאור הערות האזהרה שנרשמו בטאבו, עולה כי התובע מכר חלקים מאותה חלקה לאנשים אחרים, שהם לא הנתבעים. הגנת הנתבעים: הנתבעים 1 ו- 2, אחים, הגישו כתב הגנה בו התנגדו לסעדים המבוקשים והכחישו את פרטי החיוב המיוחסים להם וכן טענו: הדרך הרלוונטית הינו כביש ראשי מס' 8, אשר נסלל ע"י עיריית סכנין בסוף שנות התשעים. הכביש מאושר עפ"י תוכנית מתאר מאושרת. אין לנתבעים כל דרך חלופית להגיע לבתיהם. הנתבעים 1 ו- 2 בנו את בתיהם על חלקה 31 בגוש 19279 (להלן: "חלקה 31") בתחילת שנות האלפיים, לאור המצב העובדתי והמשפטי הנ"ל, אף תכננו את חזיתות ביתם עפ"י כך ואף הונחו תשתיות מים, ביוב וחשמל על אותו כביש. התובע מנוע מלהעלות את טענותיו הואיל והכביש והשימוש בו קיימים לפחות 10 שנים והוא לא התנגד ולא מחה כנגד השימוש בכביש. מכאן ביקשו הנתבעים 1 ו- 2 לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. גם הנתבע מס' 3, שביתו בנוי על חלקה 32, התנגד לסעדים המבוקשים וגם הוא העלה טענות דומות וכן מסר: מדובר בכביש מס' 8 ברוחב 10 מטרים והוא מאושר עפ"י תוכנית מתאר ג/668 עוד משנת 1992. הכביש נסלל ע"י עיריית סכנין עוד בשנות התשעים וזאת ללא כל התנגדות מצד התובע. לפיכך גם הנתבע מס' 3 ביקש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. ראיות הצדדים: כל הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, שבהם חזרו על כתבי טענותיהם כנ"ל ואף צירפו מסמכים ותרשימים וכן העתקים של התוכניות. ביקור במקום: ביום 4/4/12 ביקרתי במקום ורישומי הביקור במקום תועדו בפרוטוקול הביקור במקום מאותו יום כדלהלן: "פרוטוקול ביקור במקום מיום 4/4/12 מדובר בחלקת אדמה בשטח העולה על עשרה דונם, הנמצאת בשטח הבנוי של העיר סכנין בצד המערבי של העיר, כאשר על המקרקעין בנויים מס' בתים, החלק הרלוונטי מהחלקה נמצא בצד המזרחי של כביש ציבורי, כאשר מצד ימין, בואך מזרחה, קיים ביתו של הנתבע מס' 3, ומזרחה ממנו קיימים הבתים של הנתבעים 1 ו- 2 - אחים. חלקו של התובע בחלקה נמצא בצד שמאל - הצפוני, כאשר בין החלק המזרחי של החלקה, הרלוונטי, לבין הכביש הראשי מפריד קיר הבנוי מאבן טבעית, אשר בחלקו הדרומי קיים פתח, ברוחב של כ- 7 מטרים המוביל לדרך, הפרוסה כורכר ואינה מתוחמת, המשמשת את הנתבע מס' 3 לשם הגעה לביתו וגם את הנתבעים 1 ו- 2 ואולי עוד דייר נוסף. ניתן להגיע לחלקו של התובע בחלקה, שבינתיים לא בנוי בית עליה גם מהכביש הציבורי וגם מדרך הכורכר הנ"ל. דרך הכורכר הנ"ל הינה הדרך אשר במריבה. ניתן להעריך כי רוחבה הוא כשבעה מטרים ואורכה הגובל בחלק הרלוונטי של התובע, הוא כ- 50 מטרים. כאמור אותה דרך פרוסה כורכר, אינה מתוחמת בגדרות, מלבד איפה שביתו של הנתבע מס' 3, כאשר קיים קיר בטון עם שער לבית ולפי דברי הנוכחים אותה דרך קיימת כנ"ל החל משנת 1999. עד כאן רישומי הביקור במקום". הדרך כפי שמתוארת בפרוטוקול הנ"ל, שהיא הדרך מושא התובענה תיקרא להלן: "הדרך". שינוי בתוכנית המתאר הרלוונטית עובר למתן פס"ד זה: כאמור "הדרך" היתה חלק מתוכנית מתאר מאושרת משנות התשעים שסימונה ג/668 כאשר לאחר מכן הופקדה תוכנית מתאר אחרת שסימונה ג/12735 (להלן: "תוכנית המתאר החדשה"). עולה כי תוכנית המתאר החדשה אושרה ע"י רשות התכנון המוסמכת, חרף התנגדות הנתבעים וניתן לה תוקף מחייב ביום 7/5/12. עפ"י תוכנית המתאר החדשה בוטלה "הדרך" (כביש מס' 8) שהיתה מתווית בקצה גבולה הדרומי-מערבי של חלקה 33, מלבד "זנב" ברוחב של כ-4 מטרים ובאורך כ-10 מטרים, כאשר אותו זנב נושק את גבול מגרשו הצפוני של הנתבע מס' 3. דיון והכרעה: בעלות במקרקעין היא זכות כמעט מוחלטת, כאשר אין לפגוע באותה זכות, אלא עפ"י דין או בהסכם. עולה כי התובע הינו הבעלים הרשום של חלקה 33 בשלמות או למצער הבעלים של המגרש בחלקה איפה נמצאת "הדרך". בין אם שימושם של הנתבעים ב"דרך" נעשה עפ"י תוכנית המתאר הקודמת או עפ"י הסכמת התובע עצמו, כאשר אין חולקין כי השימוש בה נעשה על פני עשור ויותר, עדיין יש לבדוק באם קמה לנתבעים הזכות להמשיך ולהשתמש באותה דרך ללא גבולות. הינני נוטה להכריע כי שימוש הנתבעים בדרך היתה הן לאור הסכמת התובע, ולו בשתיקה והן לאור קיומה של תוכנית המתאר הקודמת אשר ייעדה את החלק הרלוונטי לדרך. יחד עם זאת, יש לקבוע כי ביטול הדרך עפ"י תוכנית המתאר, חרף התנגדות הנתבעים לכך, יש בו כדי לשנות המצב המשפטי שנתן לנתבעים הזכות להשתמש בדרך לשם הגעה לבתי מגוריהם. אוסיף כי לא הונחה בפניי כל ראייה, אף הדבר לא נטען, כי הרשות המקומית הפקיעה חלק מחלקה 33 על מנת שהיא תשמש כדרך. אציין כי ביטול "הדרך" עפ"י תוכנית המתאר החדשה, עפ"י החלטת הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה מחוז צפון, מיום 7/5/12 בא חרף התנגדותם של הנתבעים מס' 1 ו- 2, ותוך קביעה: "1. מבקשים (נתבעים מס' 1 ו- 2 ואח' - ז. סאלח) שהגישה המוצעת מכביש 2 דרך חלקה 33 ובצמוד לחלקה 32, תמשיך עוד 15-10 מטרים עד הגבול המערבי של החלקה 31 על מנת שתשרת כל הדירות הקיימות ודירות נוספות בעתיד. 2. אין כל גישה אחרת לחלק הצפוני של החלקה למעט דרך נידחת מצפון המחייבת מעבר באיזור צפוף ומרוחק. 3. בעת בניית הבתים הסתמכו על גישה מכיוון מערב בהתאם לכך תוכננו חזיתות וחצרות המבנים. הגישה קיימת כבר שנים רבות (למעשה אותן טענת כפי שהעלו הנתבעים 1 ו- 2 בהגנתם - ז.סאלח). 1. לאחר שמיעת הבעלים בחלקה 33 על פי סעיף 106 ב, ממליץ לקבל את טענתו ולדחות את ההתנגדות. למתנגד המקורי קיימת בפועל דרך המגיעה לביתו מדרום מדרך מס' 11 ולכן אין צורך בתוספת הדרך אותה ביקש המתנגד המקורי". לפיכך ועל פי תוכנית המיתאר החדשה, שהיא התקפה והמחייבת, בוטלה "הדרך" המשמשת את הנתבעים מס' 1 ו- 2, כך שאין יותר זכות לנתבעים להשתמש באותה דרך. ב"כ הנתבעים 1 ו- 2, טען כי הגיש ערעור על החלטת וועדת העררים הנ"ל וכי הערעור טרם הוכרע, כך שאין מקום להורות על הפסקת השימוש בדרך. אין לאיל ידי לקבל את טיעוניו של ב"כ הנתבעים בנדון. כמובן באם תתקבל ההתנגדות של הנתבעים מס' 1 ו- 2 והרשות המוסמכת תנקוט בהליכים לשם הכשרת דרך, לרבות בעניין הפקעה, תקום לנתבעים זכות חדשה שאינה קיימת עכשיו. אין מקום לקבל טענת ב"כ הנתבעים כי מדובר ברשות שניתנה לנתבעים על ידי התובע, שהיא אינה הדירה. ראשית אומר כי לא הוכח כדבעי קיומה של אותה רשות, כאשר התובע מסר כי הוא הסכים אך לכך שהנתבעים יעבירו בחלקתו חומרי בנייה לשם בניית בתיהם. שנית, בכל מקרה לא הוכח כי אותה רשות הינה בלתי הדירה. בנדון אף לא הוגש כל הסכם או מסמך שיתמוך בכך. עניינו של הנתבע מס' 3 בדרך: אותם דברים שכתבתי בעניין הנתבעים 1 ו- 2 טובים, בעיקרם, גם לגבי הנתבע מס' 3. יחד עם זאת קיים שוני בין עניינו של הנתבע מס' 3 לבין שאר הנתבעים. כאמור תוכנית המתאר החדשה התוותה דרך, בממדים קטנים, בחלקה 33, כאשר אותה דרך מצומצמת צמודה לגבול חלקה 32 עליה בנוי בית המגורים של הנתבע מס' 3. טענת התובע כי אותה דרך מצומצמת ("זנב" כהגדרתו) יועדה על מנת שתשמש את חלקתו הוא וכי בכל מקרה מגרשו של הנתבע מס' 3 גובל בכביש הציבורי שנמצא בצידה המערבי של חלקה 32 ומשם הוא אמור להגיע לביתו. מנגד טענת הנתבע מס' 3 כי אותה דרך מצומצמת מיועדת גם לשימושו הוא וכי הוא תכנן את ביתו, עת בנה אותו לפני יותר מעשור, כך שהכניסה הראשית שלו היא מצד צפוני, איפה שחלקה 33 ולא בצד המערבי איפה שהכביש הציבורי. אל לי להכריע במחלוקת הנ"ל במסגרת תובענה זו. תוכנית המתאר החדשה אמנם היתווה דרך הנמצאת בחלקה 33, אשר בבעלות התובע, אשר יכולה לשמש את חלקה 32 עליה בנוי ביתו של הנתבע מס' 3. התוויית דרך עפ"י תוכנית מתאר אינה מכשירה מידית שימוש באותה דרך ועדיין יש לנקוט בהליכים נוספים לרבות הפקעת אותו חלק מבעליו. לא שמענו ולא נטען כי הרשות המקומית הפקיעה אותו חלק מחלקה 33 לטובת הדרך המותווית. לפיכך אין מקום, היום, לפי המצב העובדתי והמשפטי כפי שהונח בפני ביהמ"ש, להמשיך להתיר לנתבע מס' 3 להשתמש באותה דרך, ולו במתכונתה המצומצמת, כפי שהותוותה בתוכנית מתאר החדשה ג/12735. באם הרשות המקומית בעתיד תנקוט בהליכים המתחייבים לרבות הפקעת החלק הרלוונטי מחלקה 33 לטובת הדרך וכן תכשיר את הדרך לשימוש הציבורי, אזי תקום לנתבע מס' 3 הזכות להשתמש באותה דרך ציבורית, ככל שהדבר נדרש על ידו. חיוב בדמי שימוש ראויים: כאמור עתר התובע לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך של 1,000 ₪, לחודש וזאת לתקופה של 7 שנים, מלפני הגשת התובענה לביהמ"ש. אכן הוכח כי הנתבעים השתמשו בדרך, הנמצאת בחלקה 33 אשר בבעלות התובע, לשם הגעה לבתיהם וזאת לתקופה של עשר שנים ויותר. חרף זאת אין מקום לחיוב הנתבעים בדמי שימוש. ראשית, אומר כי לא הוכח מהם דמי השימוש הראויים באותה דרך. שנית, נסיבות העניין, לרבות העובדה כי אותה דרך היתה מאושרת עפ"י תוכנית מיתאר קודמת וכן כי התובע עצמו, אליבא גירסתו, נתן הסכמתו לנתבעים להשתמש בדרך ובחלק מחלקתו לשם מעבר ובניית ביתם על החלקות הסמוכות, בכל אלה יש בהם כדי לא לאשר פסיקת דמי שימוש ראויים לטובת התובע. אורכה לכניסת הסעדים, שיינתנו להלן, לתוקף: התנהלות האירועים הרלוונטיים פורטו כדלעיל. הביקור במקום מראה כי הגישה הקיימת לבתי הנתבעים היא דרך המעבר הקיימת. מאידך, קבעתי כי אין מקום לאפשר המשך אותה דרך. לפיכך נראה כי יש לתת לנתבעים אורכה סבירה על מנת להסדיר דרך גישה הולמת וראוייה לבתיהם שלא דרך חלקה 33. נראה לי כי הזמן הסביר לשם ביצוע הנ"ל הוא 10 חודשים. לפיכך יש לאשר לנתבעים אורכה כנ"ל. התוצאה: הינני מקבל את התובענה במובן זה שהינני אוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשות כל שימוש בחלקה 33 בגוש 19279, בין בדרך מעבר ובין בדרך אחרת ומורה על סילוק ידם ממנה. איסור זה ייכנס לתוקפו כחלוף 10 חודשים מהיום. הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪. הנתבע מס' 3 ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. קרקעותדרך מעברשימוש במקרקעיןדמי שימוש