תביעה לתשלום דמי שימוש/ניהול בגין שימוש בשטח שהוקצב להפעלת דוכן לממכר תכשיטים בקניון וואן בנצרת עילית. התביעה הוגשה מלכתחילה בסדר דין מקוצר. ביום 20.3.11 ניתנה רשות להתגונן בהחלטת כב' הרשם קודסי. רקע 1. התובעת 1 היא בעלת זכויות החכירה במבנה הקניון. התובעת 2 היא חברה המפעילה את הקניון ונותנת שירותי ניהול עבור התובעת 1. 2. הנתבעים 1 ו-2 (להלן - הנתבעים) הם בני זוג עימם נחתם הסכם ביום 29.6.08 המסדיר את מערכת היחסים בינם לבין התובעות במסגרתו ניתן לנתבעים היתר להציב בשטח הקניון דוכן לממכר תכשיטים (להלן - ההסכם). 3. על פי ההסכם, היתר השימוש ניתן לתקופה שמיום 1.7.08 ועד ליום 30.6.11, אשר הוגדרה בהסכם כ"תקופת הרשות הבסיסית". כן ניתנה אופציה להארכת זכות השימוש לתקופה נוספת של 36 חודשים, וזאת עבור תמורה (דמי ניהול) לפי המפורט בהסכם. 4. הנתבעים 3 ו-4 חתמו על כתב ערבות על פיו הם אחראים וערבים למילוי התחייבויותיהם של הנתבעים על פי ההסכם (להלן - הערבים). 5. אין חולק כי ביום 15.10.09 פירקו הנתבעים את הדוכן ועזבו את הקניון, וזאת לפני מועד סיום תקופת ההסכם. כמו-כן אין חולק כי בעת עזיבתם נותרה על חשבונם יתרת דמי ניהול לא משולמת. שיקים של הנתבעים שניתנו לכיסוי חלק מהיתרה לא כובדו. 6. על רקע האמור הוגשה התביעה דנן בה תובעות התובעות את תשלום החוב בגין דמי ניהול עבור התקופה עד לעזיבת הנתבעים את הקניון וכן פיצוי מוסכם עפ"י ההסכם. תמצית טענות הצדדים: 7. לטענת התובעות, הנתבעים נותרו חייבים דמי ניהול עפ"י ההסכם בסך 25,853 ₪ נכון ליום 11.8.10. מאחר והם הפרו את החוזה עימם הפרה יסודית הן זכאיות גם לפיצוי מוסכם כאמור בסעיף 30 להסכם בסך 2,000 $ לפי שערו היציג ביום התשלום, שהם 7,630 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. 8. לפי העולה מטיעוני התובעות, מלכתחילה הן התירו את השימוש בדוכן בקניון לאדם אחר בשם גל אופיר (להלן - גל), עפ"י הסכם שנכרת בינן לבין האחרון. בעקבות פניית הנתבע 1 (להלן - הנתבע) להנהלת הקניון התברר כי הוא וגל הסכימו ביניהם על העברת הדוכן לשימוש הנתבע, וזאת ללא הסכמה מראש בכתב של התובעות, כנדרש בהסכם עם גל. בעקבות בקשת הנתבע, התובעות התקשרו עם הנתבעים בהסכם מיום 29.6.08, על-פיו הוקצה לנתבע מקום לדוכן בקומה א' של הקניון. התובעות מסבירות כי לא ניתן היה להפעיל דוכן בקומת הקרקע, מקום בו עמד קודם לכן הדוכן של גל, בשל השיפוצים במקום והשינויים שעבר הקניון. לטענתן, הנתבע ידע על השיפוצים בעת שנחתם איתו ההסכם. לטענתן, הן פעלו בהתאם להוראות ההסכם ואילו הנתבעים הפרו אותן בכך שלא שילמו את מלוא דמי השימוש ועזבו את הקניון לפני תום התקופה המוסכמת. 9. הנתבעים, מנגד, טוענים כי התובעות הן שהפרו את ההסכם. לפי הטענה, בין הצדדים הוסכם כי הדוכן יעמוד בקומת הקרקע, כפי שהיה הדבר ביחס לגל ממנו קיבל התובע את הזכויות בדוכן. לטענת הנתבע, עוד בטרם חתימת ההסכם בינו לבין התובעים, הוא שילם עבור חוב שהותיר אחריו גל, וזאת בידיעת ובהסכמת התובעים. לטענתו, לא נאמר לו על-ידי התובעים כי הקניון עומד לעבור שיפוץ, באופן שיהיה כרוך בהזזת הדוכן ממקום למקום, וכי אילו היה יודע את הדבר לא היה מתקשר עם הקניון מלכתחילה. בפועל, לטענתו, הפרו התובעות את הסכם מולו בכך שהעבירו אותו לקומה א' של הקניון, ולאחר מכן שינו את מקומו פעמים נוספות וזאת חרף התחייבות מצדן שלא יהיו שינויים נוספים. כל אלה גרמו לו נזקים כבדים שביטויים הן בהוצאות עודפות שנדרש להוציא והן בהפסד רווחים, אותם הוא מעריך כעולים בהרבה על סכום התביעה. לפיכך, לטענתו, הוא איננו חייב דבר לתובעים. 10. אשר לערבים, טוענים הנתבעים כי הוסכם בין הצדדים שערבותם תינתן ותהיה בתוקף עד למתן ערבות בנקאית על-ידי הנתבעים. משניתנה ערבות בנקאית, פקע לטענתם תוקף ערבותם של הערבים. דיון והכרעה: 11. בין הצדדים מחלוקות עובדתיות שונות לגבי המיקום המוסכם של הדוכן והתנהלות התובעים אל מול הנתבע בתקופת ההסכם. אקדים ואציין כי חלק ניכר ממחלוקות אלה איננו מחייב הכרעה ביחס לסכום התביעה העיקרי שעניינו תשלום דמי השימוש שנקבעו בהסכם. הטעם לכך הוא שאף אם אקבל את טענות הנתבעים כי התובעת הפרה את ההסכם בשל דרישותיה ביחס למיקום הדוכן, הרי שאין בכך כדי לשנות את תוצאת התביעה ברכיב זה. אין חולק כי הנתבעים, חרף טענותיהם דהיום להפרת ההסכם, לא הודיעו על ביטול ההסכם ולא ביקשו לשנותו. אדרבא, הנתבעים המשיכו והפעילו את הדוכן עד לעזיבתם את המקום. הסכום הנדרש בתביעה הוא עבור התקופה בה הפעילו את הדוכן בקניון, ולא עבור התקופה שלאחר עזיבתם המוקדמת. בנסיבות אלה, משבחרו הנתבעים לקיים את ההסכם חרף טענותיהם, עליהם לשלם את דמי השימוש המוסכמים. טענת ההגנה שהעלו בהקשר זה הינה טענה לנזק שנגרם להם עקב התנהלות התובעת, נזק אשר עולה לטענתם על סכום התביעה. אלא שבעניין זה לא הוצגה ולו ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על נזק שנגרם ועל שיעורו; לא הוצגו ראיות כלשהן על הוצאות בפועל, לא הוצגו נתונים חשבונאיים או אחרים שיש בהם כדי ללמד על אובדן הכנסה לפי הנטען ולא צורפה חוות דעת במישור זה. 12. משלא הניחו הנתבעים כל בסיס ראייתי לטענה בדבר הפסדים שנגרמו להם בשל ההפרה (הנטענת) מצד התובעות, ונוכח המפורט לעיל, הרי שדין התביעה לתשלום דמי השימוש/הניהול להתקבל. 13. אוסיף עם זאת, מעבר לנדרש, כי אינני סבורה כי הוכח שהתובעות הפרו את ההסכם עם הנתבעים. 14. טענתם המרכזית של הנתבעים בהקשר זה הינה כי בניגוד למוסכם, הם נדרשו להעביר את הדוכן לקומה א' בקניון במקום קומת הקרקע. טענה זו נסמכת על סעיף 8 להסכם בין הצדדים בו נכתב כי הדוכן ימוקם בקומת הקרקע. מאידך, התובעות טוענות כי הוסכם שהדוכן יהיה בקומה א', וזאת נוכח השיפוצים בקניון. התובעות מפנות בעניין זה להגדרות בפתח ההסכם, במסגרתן מוגדר השטח שהועמד לשימוש הנתבעים כממוקם בקומה א' ("ההואיל" השני בהסכם). לטענתן, הציון בסעיף 8 להסכם איננו אלא טעות סופר. 15. ברי כי בנוסח ההסכם נפלה טעות, שכן יש בו שתי הגדרות סותרות למיקום הדוכן. יצויין כי לפי נוסח ההסכם, אמור להיות מצורף אליו נספח "א" שהוא תשריט אליו מפנה ההגדרה של הדוכן ומיקומו, ברם נספח זה לא צורף על-ידי מי מהצדדים ולא נטען דבר בעניין זה. יש להידרש איפוא לאומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מהנסיבות. על בסיס הראיות שהוצגו, המסקנה הסבירה הינה כי מיקום הדוכן לפי ההסכם הוא בקומה א'. הדבר עולה מאופן השתלשלות הדברים והמגעים שקדמו לחתימה על ההסכם. אלה כוללים את מכתבו של מנכ"ל הקניון לנתבע מיום 18.6.08 (נספח 8 לתצהיר מנכ"ל הקניון), שנערך 10 ימים לפני חתימת ההסכם, בו נמסר לנתבע כי הוחלט להקצות לו בקומה א' בקניון. זמן קצר לאחר מכן נחתם ההסכם והתובע התמקם בפועל בקומה א'. הדברים מתיישבים עם עדות מנכ"ל הקניון, לפיה הוחלט כי הדוכן של הנתבע ימוקם בקומה א' ובהתאם לכך נערך ההסכם. אין בסיס משכנע בעדותו של הנתבע לטענתו כי הוסכם על מיקום הדוכן בקומת הקרקע וזאת ימים ספורים לאחר שהועבר אליו המכתב האמור שאין חולק כי הגיע לידו. גם ההקשר הנסיבתי הכולל, ובכלל זה מכתבי התובעים לקודמו של הנתבע (גל), בהם הובהר כי הקניון עומד לעבור שיפוצים וכי עקב כך לא ניתן לאפשר את המשך מיקומו הנוכחי של הדוכן בקומת הקרקע, תומכים במסקנה האמורה; אין זה סביר להניח, בהיעדר ראיות ממשיות לכך, כי התובעים, אשר פעלו לפנות את הדוכן מקומת הקרקע על רקע צורך אובייקטיבי (שיפוצים), יסכימו זמן קצר לאחר מכן להפעלתו באותו מיקום עצמו מבלי שחל שינוי כלשהו בצורך האמור. אינני מוצאת ממש בטענה כי בעובדה שבהערה הכתובה בכתב יד על המכתב מיום 18.6.08 נכתב "ליד הכספומט" יש כדי להוכיח כי הוסכם על מיקום בקומת הקרקע; לא הוכח כלל מיקום הכספומט (ראו עדות המנכ"ל עמ' 4, ש' 10-11), מנכ"ל הקניון העיד שאין מדובר בכתב ידו ולא הוכח אחרת, וההקשר הכולל של הציון לא הובהר. מכל מקום, על-פי הוראות ההסכם, לתובעים סמכות לשנות מפעם לפעם את מיקום הדוכן. לעניין זה נקבע בסעיף 5 להסכם כי "מוסכם בין הצדדים, כי לבעלים ו/או לחברה הסמכות הבלעדית לשנות מפעם לפעם את הגדרת השטח, על פי שיקול דעתם הבלעדי. שינוי במיקום השטח יתבצע בתיאום עם בר הרשות". במישור ההסכמי, נתונה איפוא לתובעות האפשרות לשנות את מיקום הדוכן, בתיאום עם בר הרשות. ההסבר שניתן במקרה דנן לשינוי המיקום נוגע לשיפוצים שנערכו בקניון, עובדה שאין עליה חולק, והיא מהווה שיקול סביר ולגיטימי לדרישה לשינוי מיקום הדוכן אף אם היתה כזו מול הנתבע. 16. אשר למחלוקת בעניין מסירת המידע על השיפוצים מלכתחילה לנתבע; הנתבע טוען כי הנהלת הקניון ידעה כי נכנס לנעליו של גל, שכן הוא שילם את החוב שהותיר אחריו גל, וחרף זאת לא נמסר לו בטרם החתימה על ההסכם על השיפוצים שהולכים להתבצע במקום. התובעות טוענות כי הן הודיעו מלכתחילה בכתב לכל המחזיקים המורשים שהיו להם חוזים איתם על השינויים הצפויים בקניון, לרבות לגל. לטענתן, לא ניתנה הסכמה בכתב מצידן להעברת הזכויות מגל לנתבע, וכל עוד לא נכרת הסכם בינן לבין הנתבע לא נוסדו ביניהם יחסים משפטיים. עוד הן טוענות, כי התובע ידע על השיפוצים בטרם נחתם ההסכם, שכן אלה החלו בפועל במועד שקדם לחתימתו. 17. על-פי הראיות שהוצגו, יש להעדיף בעניין זה את גרסת התובעות. עדותו של מנכ"ל הקניון לפיה השיפוצים החלו עוד בחודש אפריל 2008 היתה מהימנה עלי, ולא נסתרה בדרך כלשהי. הנתבע אף העיד כי במהלך חודש אפריל נודע לו מאיש אחזקה של הקניון כי בכוונת הקניון לפנות את הדוכן שלו (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 18-24). ההסכם נחתם, כאמור לעיל, במועד מאוחר יותר - בחודש יוני. המסקנה הסבירה היא כי הנתבע, אשר היה במקום עוד בטרם חתימת ההסכם מכוח מגעיו מול גל, היה מודע לנושא השיפוצים המתוכננים בטרם חתם על ההסכם. זאת ועוד, עובר לחתימת ההסכם התקיים בין הצדדים דין ודברים בעניין מיקום הדוכן, כפי שעולה בבירור בין היתר מהמכתב מיום 18.6.08 (נספח 8 לעיל). אין זה סביר בעיני להניח כי במהלך מגעים אלה לא נזכר כלל נושא השיפוצים, שבגינו עמדו התובעות מלכתחילה על כך שהדוכן ימוקם בקומה א' ולא בקומת הקרקע כפי שהודיעו בכתב לגל. מכל מקום, בנסיבות בהן ההסכמה בין גל לנתבע מקורה במגעים שהחלו ביניהם בלבד, ורק לאחר מכן עורבה הנהלת הקניון בעניין, אינני סבורה שיש לראות בהתנהלות התובעות אשר שלחו לגל (עמו היה להן הסכם באותה עת) את ההודעות על השינויים הקרבים בקניון, כפי שעשו ביחס ליתר מחזיקי הדוכנים בקניון, משום חוסר תום לב מצדן. 18. נוכח כל האמור לעיל ומסקנתי בדבר תוכן ההסכמה בין הצדדים, אין כל רבותא בשאלה אם הועברו לפני כן לנתבע זכויותיו של גל בהסכמת התובעות, לגביה חלוקים הצדדים, שכן משחתמו הצדדים על הסכם הוא המחייב ביחסים ביניהם. מעבר לכל צורך אציין בעניין זה כי טענות הנתבעים באשר להסכמה שניתנה מפי פקידה של התובעות להעברת הזכויות, הועלתה לראשנה בחקירה הנגדית, והנתבעים לא ביקשו לזמנה לעדות, כמו גם את גל, ולא הניחו תשתית עובדתית משכנעת באשר למגעיהם מול גל לרבות לוחות הזמנים בהם בוצעו, ובכלל זה לא הציגו את ההסכם שלדברי הנתבע בעדותו חתם עם גל (עמ' 6, ש' 12-13). 19. גם את הטענה כי התובעות הפרו את ההסכם בשל כך שדרשו מהנתבע לשפץ את הדוכן אין בידי לקבל, לאור סעיף 8 להסכם הקובע כי "... במהלך השכירות או תקופת האופציה ככל שתמומש, המשכיר יכול לדרוש שיפוץ או שידרוג או החלפה של הדוכן לפי שיקול דעתו", ומשלא הוכח כי בדרישתן מהנתבע חרגו התובעות מהסביר או פעלו בחוסר תום לב. 20. סיכומם של דברים עד כה; דין התביעה לתשלום דמי השימוש/דמי ניהול על-פי ההסכם להתקבל. לטענת התובעות, ועל-פי כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה, חובם של הנתבעים עומד על סך 25,853 ₪ ליום הגשת התביעה, נתון שלא נסתר ואני מקבלת אותו. 21. אשר לדרישה לפיצוי מוסכם בסך 2,000$; התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם מצד הנתבעים ובהתאם לסעיף 30 להסכם בין הצדדים. בסעיף האמור הוסכם כי הפרה של חלק מהוראות ההסכם מהווה הפרה יסודית והינה עילה לתשלום הפיצוי המוסכם. עיון בסעיף זה מעלה כי הוא מפנה בין היתר לסעיף 10 להסכם, בו הוגדרה תקופת השימוש הבסיסית מיום 1.7.2008 עד יום 30.6.2011. האופן שבו נוסח הסעיף הוא כזה שאין בו הגדרה ברורה לפיה סיום מוקדם של השימוש מהווה הפרה של ההסכם או הוראה המחייבת את המשתמש למצוא משתמש חלופי ולשלם את דמי השימוש עבור מלוא התקופה כל עוד לא יימצא כזה. גם המועדים המדויקים לתשלום דמי השימוש לא מוגדרים בו בצורה ברורה. בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהתובעות הן מנסחות החוזה, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה, אינני רואה לחייב את הנתבעים בפיצוי המוסכם. 22. נותר לדון בתביעה נגד הערבים. יצויין כי הערבים לא התייצבו לדיון ההוכחות ותצהיריהם הוצאו מהתיק, כך שאין כל גרסה עובדתית הבאה מפיהם. עם זאת, הנתבעים טוענים כי על-פי ההסכמה ביניהם לבין התובעות, ניתנה הערבות רק עד להפקדת ערבות בנקאית, ומשהאחרונה נמסרה לתובעות פקעה ערבות הנתבעים. דין הטענה בעניין זה להידחות. כתב הערבות איננו מסייג את תוקפה מבחינת זמן או תנאים אחרים, אלא היא מנוסח בלשון כללית המתייחסת למכלול חיוביהם של הנתבעים ולמשך כל תקופת תוקפו של ההסכם. לצד זאת קובע ההסכם כי השוכרים ימציאו בטוחה של ערבות בנקאית בסך 13,000 ₪. ההסכם עצמו לא מאזכר את כתב הערבות, אך מנהל הקניון העיד לעניין זה כי הוא מהווה נספח להסכם, ועדות זו מתיישבת עם העובדה כי כתב הערבות מפנה להסכם וכן עם העובדה כי הוא מסומן בכותרתו כ"נספח ב" באופן דומה לסימון נספחי ההסכם, והיא מקובלת עלי. סיכומם של דברים: 23. נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעות סך 25,853 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסה"ד. 24. הנתבעים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד התובעות בסך 6,000 ₪. 25. הסכומים האמורים ישולמו לתובעות בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. תכשיטיםדמי שימוש