התובע טוען, כי יש לראותו כמי שנפגע בתאונה כהולך רגל, לאחר שרכב בעל מס' רישוי 2691863, נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") פגע בו. הנתבעת טוענת, כי בעת התאונה התובע עשה שימוש ברכבו הוא, ניידת משטרה, ולכן הגורם אשר אמור לשאת בפיצוי, בהתאם לנהלי המטה הארצי של המשטרה, הוא משרד הביטחון. נוכח המחלוקת באשר לחבות, פוצל הדיון בתיק, נושא החבות נדון תחילה ונשמעו ראיות בנושא זה. החלטה זו עוסקת, אם כן, בנושא החבות. העדות היחידה שהוצגה מטעם התובע היא עדותו שלו. בתצהירו מיום 25.1.11 ציין כי "בתאריך 13.2.09 בשעה 06:00 ו/או בסמוך לכך, במסגרת עבודתי כשוטר במשטרת ישראל הגעתי בניידת משטרה לטפל בארוע תאונת דרכים שארע בצומת הרחובות אבא הלל בן גוריון ברמת גן. החניתי את הרכב המשטרתי ברחוב אבא הלל ברמת גן ויצאתי מהרכב על מנת לטפל בארוע. הרכב חנה בצד ימין של הכביש כשהצד הקדמי של הרכב פונה לכוון מתחם הבורסה ברמת גן. סיימתי את הטיפול בארוע כעבור מספר דקות ופניתי לכוון הניידת על מנת למלא דו"ח ארוע. פתחתי את הדלת של הנהג כדי להיכנס לניידת כשלפתע שמעתי חריקת בלמים מאחור. הסתובבתי והבחנתי ברכב צד ג' ...שנסע על רחוב אבא הלל לכוון מתחם הבורסה, הנהג ברכב הפוגע ככל הנראה איבד שליטה, סטה לכוון שלי, קפצתי לתוך כסא הנהג בכדי להתחמק מהרכב הפוגע, כאשר רגל שמאל שלי הייתה עדיין מחוץ לרכב ואולם הרכב הפוגע פגע ברגל שמאל שלי". התובע הציג את תיק המשטרה הרלוונטי לארוע. בתיק קיים דו"ח פעולה ממוחשב (נספח 2 לתצהיר התובע), אשר, בהתאם לרשום בו, מולא על ידי התובע עצמו. בדו"ח נרשמו הפרטים באשר לתאונה הראשונה, בעטיה הגיע התובע למקום. נרשם כך: "הגענו למקום במקום היו כיבוי אשר מסרו כי ברכב 07-660-69 שבו ארעה התאונה היו 2 בחורות אשר פונו לתל השומר ובחור אשר נהג גם פונה לתל השומר לפני הגעתנו למקום במצב בינוני ע"י מד"א הרכב נעצר על הדשא בצד ימין מכיוון הנסיעה ונעצר כ - 2 מטר על הדשא ככל הנראה שנכנס בעץ לפני עצירתו למקום הגיע בוחן תנועה אביב 151 והרכב נגרר ע"י גרר כליף". בדו"ח נרשם כי הארוע היה בשעה 05:51, כי הפצועים פונו לפני הגעת הניידת בשעה 06:13 וכי הרכב נגרר לצד הכביש בשעה 06:14. בהמשך הדו"ח הוספו מספר דיווחים המתייחסים לפגיעת התובע עצמו, כאשר נרשם כי נפגע בשעה 06:19. קיים דו"ח פעולה נוסף מיום התאונה, אשר מולא בכתב יד, על ידי השוטרת רס"ל שלמה ליחן, המתייחס לתאונה בה נפגע התובע (נספח 3 לתצהיר התובע). יצוין כבר עתה כי, אמנם, הצדדים התנגשו לעדות מפי השמועה, אך שני הצדדים הפנו בסיכומיהם לתוכן הדברים בדו"ח הפעולה ובעדות השוטרת ליחן במשטרה, וכן בעדות הנתבע במשטרה. בנסיבות אלו, יש לראות הצדדים כמסכימים לקבל האמור במסמכים אלו כראיה לתכנם, למרות אי העדת עורכי המסמכים ומוסרי ההודעות. בדו"ח שנרשם על ידי השוטרת ליחן נרשם כך: "הגענו לטפל בארוע 54 בניידת 12-915 אני והשוטר דניאל אלבז, כאשר סיימנו את הטיפול בארוע פתחנו את דלתות הניידת הקדמית והתחלנו להיכנס לרכב בעוד הכנסנו את גופנו לניידת שמענו חריקות של רכב מאחור הסתובבנו והבחנתי ברכב אשר איבד שליטה, וזז במהירות ימינה ושמאלה כאשר לבסוף הרכב פגע בשוטר דניאל ברגלו השמאלית ובדלת ובחלק הקדמי בצד הנהג שמאל. הרכב נכנס בו ובניידת...תוך כדי סיבוב הרכב נעצר לאחר כ - 2 מטר עם פני הרכב כלפינו...למקום זומן את"ן ובוחן תנועה אביב 151". בהודעת השוטרת שלמה ליחן במשטרה מיום התאונה (כתב היד אינו קריא במלואו) נרשם: "הגענו לתאונה ונעצרנו כפי שראית את הניידת. טיפלנו בארוע ואחרי שכיבוי עזב לציין כשהגענו למקום מד"א כבר לא היה עם הפצועים. ואז חזרנו לניידת אני נכנסתי כבר למושב שליד הנהג דניאל ניגש מסביב לניידת פתח את דלת הנהג נכנס חצי גוף עליון והרגליים היו עדיין בחוץ ואז שמענו חריקות של רכב הוא אמר לי "מה זה" והסתובבנו שנינו לאחור וראיתי את הרכב השברולט הזה מגיע במהירות הוא כבר היה תוך הקטע הזה של הכביש מהרמזור הוא היה מתנדנד ימינה ושמאלה צעקתי לאלבז "תיכנס" אבל הוא לא הספיק בגלל מהירות הרכב וזה פגע בניידת שלנו...הניידת שלנו הייתה בעמידה עם מנוע דולק אורות דולקים וגם כחולים דולקים ובנוסף 4 וינקרים דלקו". בהודעת הנתבע במשטרה מיום התאונה (גם כאן כתב היד אינו קריא במלואו) נרשם: "עברתי את הצומת ואז איך שעברתי את הצומת אני רואה ניידת משטרה עומדת בנתיב הימני וראיתי שוטר שמגיע לניידת מהצד של הכביש ופותח את הדלת אני מיד איבדתי שליטה לקחתי שמאלה ואיבדתי שליטה ופגעתי בו...אני ראיתי את השוטר רק ברגע האחרון...כשראיתי את השוטר ברכב שראיתי אותו איבדתי שליטה כשראיתי שהנתיב שלי לא פנוי ונחסם לי אז איבדתי שליטה". בתיק המשטרה קיימת גם הודעת התובע מיום 24.2.09. בהודעתו זו ציין: "הגעתי לטפל בארוע תאונת דרכים ברח' אבא הלל רמת גן עצרתי את הרכב המשטרתי ברח' אבא הלל ברמת גן החניתי אותו ויצאתי מהרכב כדי לטפל בארוע הרכב חנה בצד ימין עם הפנים לכוון הבורסה רמת גן. אני סיימתי את הטיפול בארוע לאחר מספר דקות והלכתי עם השוטרת שהייתה איתי בשם לי חן עובדת סיור דן. אני פתחתי את הדלת הקדמית שמאלית של הנהג כדי להיכנס לניידת שמעתי חריקת בלמים מאחור הסתובבתי לשמיעת החריקה ואז ראיתי רכב שנוסע על רחוב אבא הלל לכוון הבורסה הנהג נראה שאיבד שליטה סטה לכוון נסיעתי והגעתי לכסא הנהג בקפיצה כאשר רגל שמאל שלי הייתה עדיין מחוץ לרכב". התובע ציין בחקירתו כי "התאונה קרתה כשעמדתי להיכנס לרכב" (עמ' 6). הוא אישר שהניידת חנתה בנתיב נסיעה ולא במקום חניה מוסדר (עמ' 7). הוא אישר כי אכן סיים הטיפול בארוע. באשר לדו"ח אותו היה אמור למלא, בהתאם לתצהירו, ציין: "זה הדבר הכי טריויאלי ששוטר ממלא דוח פעולה בתוך הניידת...הניידת זה משרד לכל דבר". בהמשך הוסיף: "עדיין לא סיימנו לטפל בארוע, יש חלק נוסף של הגעת הבוחן, כי היו פצועים בתאונה" (עמ' 7). "היינו אמורים להיכנס לניידת לרשום דו"ח על הארוע שלשמו הגענו. אין לי מושג איפה הדו"ח". הוא נשאל אם אין אפשרות לרשום דו"ח בתחנת המשטרה והשיב: "לא, כי מגיע בוחן ואנחנו מוסרים לו דו"ח, משם הוא ממשיך טיפול...אני פוניתי לבית חולים, אני מניח שהגיע בוחן". הוא לא זימן לעדות את השוטרת לי חן: "אני יודע מהח'ברה שהיא התפטרה ונסעה לארה"ב. לא חיפשתי אותה שתתן עדות...הכניסה שלי לניידת הייתה לרישום פעולה ולעבור לתדר של הבוחנים בניידת ולזמן בוחן לשטח. זו מטרת הכניסה לניידת, ולחכות לבוחן. האוטו היה מונע משני טעמים: האחד, אנו תמיד משאירים מונע שאם יש משהו - לנסוע. וכן שלא יגמר המצבר בגלל הצ'קלקה, זה הכל מערכת חשמל אחת" (עמ' 8). בהודעתו במשטרה לא ציין כי היה אמור למלא דו"ח ולהמתין לבוחן כי: "דו"ח פעולה מבחינתי זה מובן שיעשה, המינוח סיימתי הכוונה לסיימתי את חלקי בארוע, שם אני מדווח לבוחן לקבל הנחיות כשמגיע לשטח. עדיין לא סיימתי את שהותי הפיסית שם מבחינת הטיפול. מגיע הבוחן, אני מוסר לו דו"ח פעולה, ואם הוא לא צריך אותי הוא משחרר אותי, לפעמים הם צריכים עזרה טכנית במדידות אז אנחנו כן מסייעים להם. רק אני והשוטרת היינו שם" (עמ' 9). התובע טוען בסיכומיו, כי התאונה ארעה טרם נכנס לניידת. לאחר שרכב הנתבע הגיח לעברו הוא קפץ לתוך הניידת. מכאן יש ללמוד, טוען התובע, שהוא למעשה נמלט לתוך הניידת ולא נכנס אליה באופן רגיל. בעת התאונה הוא לא היה משתמש ברכבו אלא הולך רגל. בהתאם לפקודות המטה הארצי, שוטר, שאינו בוחן תנועה, אינו רשאי לעזוב את זירת התאונה אלא לאחר קבלת אישור או הגעת בוחן תנועה למקום. על השוטר למלא דו"ח פעולה ולמסור אותו לבוחן התנועה. התובע לא הוא שמלא את דו"ח הפעולה כי הוא נפגע בתאונה. תכלית כניסתו לרכב הייתה מילוי דו"ח פעולה ואין מדובר בשימוש ברכבו. ייתכן והיה עליו לצאת שוב מהניידת על מנת לסייע לבוחן התנועה. יש לבחון את המטרה הסובייקטיבית אשר לשמה נכנס לרכב ולא כל כניסה לרכב היא שימוש ברכב מנועי. מטרת כניסתו לרכב לא הייתה תחבורתית. הניידת לא תרמה להתרחשות התאונה. הניידת שימשה מקום להימלטות ולא יצרה סיכון תחבורתי. התובע צירף לסיכומיו עותק מפקודת המטה הארצי מס' 13.3.01 שעניינה "טיפול המשטרה בארוע של תאונת דרכים עם נפגעים". הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובע היה משתמש ברכבו בעת הארוע. התובע עשה שימוש של כניסה לרכבו. די בעובדה שהתובע אחז בידית הדלת ופתח אותה, על מנת לקבוע כי מדובר בשימוש של כניסה לרכב. הכניסה לרכב מתחילה עם המגע הפיסי בין הנכנס ובין הרכב, לרבות פתיחת הדלת. יש לדחות טענת התובע כי הכניסה לרכב לא הייתה למטרות תחבורה. מדובר בעדות יחידה של בעל דין ללא סיוע, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים בתיק המשטרה. מתיק המשטרה עולה כי התאונה ארעה לאחר שהתובע ובת זוגו למשמרת סיימו הטיפול בארוע. התובע לא הציג ראיה כלשהי כדי לתמוך בטענתו, שהכניסה לרכב הייתה לצרכי כתיבת דו"ח והמתנה לבוחן, לא זימן עדים לתמיכה בעדותו ולא הציג ראיה כלשהי, לפיה הבוחן טרם הגיע למקום או כי הגיע לאחר מכן. זאת ועוד, בדו"ח הפעולה אשר התובע עצמו חתום עליו, נרשם כי למקום הגיע בוחן תנועה. מכאן יש ללמוד שהתאונה ארעה לאחר שהתובע מלא דו"ח פעולה. בדו"ח הפעולה נרשם כי הגרר, אשר פינה הרכב לאחר הגעת הבוחן, גרר את הרכב לצד הכביש בשעה 06:14, בעוד שפגיעת התובע ארעה רק בשעה 06:19 או מאוחר יותר. התובע מבקש לטעון כנגד מסמך בכתב ואף לא פעל לזימון עדים לתמיכה בעדותו. לחילופין, טוענת הנתבעת, הארוע נופל לגדר החזקה המרבה בדבר חניה במקום אסור. רכבו של התובע חנה במסלול הנסיעה הימני מבין שלושה נתיבים, מקום בו אין חנייה מוסדרת. מהודעת הנתבע במשטרה עולה, כי קיים קשר סיבתי בין הסיכון התחבורתי שיצרה הניידת ובין התאונה. הניידת והתובע, אשר פתח את הדלת, חסמו את נתיב נסיעתו של הנתבע. התאונה לא הייתה מתרחשת לולא הסיכון התחבורתי שיצר רכב התובע. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש לדחות טענותיו של התובע, כי לא היה משתמש ברכבו בעת הארוע. דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות. החבות מוטלת על מבטח רכבו של התובע, משרד הביטחון במקרה זה, הן כיון שמדובר בשימוש מוכר, כניסה לרכב, למטרות תחבורה, והן משום שמדובר במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור. אין חולק כי התובע נפגע עת נכנס לרכבו. כניסה לרכב היא בגדר שימוש מובהק בו, בהתאם לחוק. כניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס ובין הרכב, לרבות פתיחת דלת הכניסה (ראה א' ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, 2012, עמ' 179 - 181, י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, 2005, עמ' 125-126). בענייננו, בהתאם לראיות, ובהן הודעת השוטרת ליחן, התובע פתח הדלת, כבר הכניס מחצית גופו אל הרכב והיה בעיצומה של פעולת הכניסה לרכב, זאת לאחר שהתובע וליחן סיימו הטיפול בארוע. התובע החל פעולת הכניסה לרכב עוד לפני שהבחין ברכב הנתבע מתקרב לעברו. רק בעיצומה של פעולת הכניסה, כאשר חלק מגופו בתוך הרכב, הגיח הנתבע לעברו. לא ניתן לקבל הטענה, כי מדובר בהימלטות אל הרכב. גם אם לאחר שהבחין בנתבע ניסה התובע להכניס כל גופו במהירות לתוך הרכב באמצעות קפיצה, עדיין, התאונה ארעה עת בצע פעולת כניסה, המהווה שימוש ברכבו. על מנת שכניסה לרכב תהווה שימוש מוכר בהתאם לחוק, עליה להיות גם למטרות תחבורה (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, פ"ד נא(3) 825). יוער, כי ההנחה היא, שכניסה לרכב היא בדרך כלל כניסה לצורך תחבורתי, נסיעה ברכב. כניסה שלא לצורך כזה, אשר מנותקת ממטרה תחבורתית, מהווה חריג, הטעון הוכחה (ראה: ריבלין, שם, עמ' 188- 189). יש לבחון אם הכניסה לרכב בענייננו נועדה למטרה הרגילה והסבירה של תחבורה, או שמא הוכיח התובע, כי מדובר בהתרחשות נעדרת מטרה תחבורתית, כאשר הרכב מהווה "זירה" אקראית בלבד. התובע טוען, כי נכנס לניידת רק לצורך בצוע פעולות משרדיות, כמו מילוי דו"ח פעולה וקריאה לבוחן תנועה. איני מקבלת גרסתו זו. הן התובע והן השוטרת ליחן ציינו בהודעתם במשטרה כי הם כבר סיימו לטפל בארוע וכי כוחות מד"א כבר לא היו במקום. בדו"ח הפעולה נרשם כי הרכב המעורב נגרר לשולי הדרך וכי בוחן תנועה הגיע למקום, כל זאת, לכאורה, לפני הפגיעה בתובע. לא התובע ולא השוטרת ליחן ציינו בהודעותיהם ובדוחות הפעולה, שהיה עליהם לעשות פעולות נוספות טרם נסיעתם מהמקום. להפך, מקריאת הודעותיהם עולה תמונה ברורה של שוטרים, שסיימו פעילותם בארוע, לאחר שהפצועים פונו והרכב המעורב נגרר לצד הדרך, והתכוונו לנסוע מהמקום. התובע ציין באופן מפורש בהודעתו במשטרה: "סיימתי את הטיפול בארוע לאחר מספר דקות והלכתי לכוון הניידת". בהודעות ראשוניות אלו לא נאמר דבר או חצי דבר על מילוי דו"ח ובוודאי לא על המתנה לבוחן. התובע מנסה כעת, למעשה, לטעון כנגד הדברים שאמר בהודעתו במשטרה לאחר התאונה, כי סיים הטיפול בארוע. על מנת לסתור הודעותיו הקודמות, עליו להביא ראיות ממשיות. נבחן את טענותיו של התובע. באשר לדו"ח הפעולה - הרי שהוצג דו"ח פעולה, אשר נרשם בו כי מולא על ידי התובע. אם רצה התובע לסתור ראיה זו ולהוכיח כי הוא לא מלא, או לפחות החל למלא הדו"ח וכי התעתד לעשות זאת בניידת, היה עליו להביא ראיות המוכיחות אחרת ולהעיד עדים שיתמכו בגרסתו, כמו השוטרת ליחן, השוטר שמילא את הדו"ח או עדים אחרים מהמשטרה. בכל מקרה, לטעמי, גם אם היה על התובע לעשות עוד פעולה לאחר כניסתו לרכב וטרם נסיעתו מהמקום, כמו, מילוי טופס או דו"ח, עדיין, יש לראות זאת כפעולה השייכת לשרשרת פעולות, אשר נועדה לאפשר המשך נסיעתו מהמקום מיד לאחר מכן. בכך מתקיים המבחן התחבורתי. טענתו הנוספת של התובע היא, כי נכנס לניידת על מנת לזמן בוחן לארוע וכי היה עליו להמתין לבוחן במקום, דהיינו, הוא לא סיים טיפולו בארוע ולא התעתד לנסוע מהמקום. ייאמר מיד, כי מדובר בגרסה כבושה, אשר נטענה על ידי התובע לראשונה רק בחקירתו הנגדית ולא נטענה על ידו קודם לכן, אף לא בתצהירו. יש להתייחס לגרסה כבושה זו, הנוגדת את הצהרותיו הקודמות ואת הודעת השוטרת ליחן, כי כבר סיים הטיפול בארוע, בספקנות. התובע נסה לתמוך גרסתו זו בהוראות פקודת המטה הארצי מס' 13.3.01, אלא שהוראות אלו אינן יכולות לסייע לו. סעיף 3 (א) לפקודה אמנם מציין כי "שוטר לא יעזוב את זירת הארוע, אלא לאחר שקיבל אישור מבוחן תנועה שהגיע לזירת הארוע", אך סעיף 3(ו)(2) קובע כי "השוטר לא יזיז את כלי הרכב המעורבים בתאונה ויורה לכל אדם אחר שלא להזיז את כלי הרכב האמורים, אלא אם כן יש הכרח להזיז את כלי הרכב - כדי למנוע כל נזק נוסף לנפגע, כדי להגיש לנפגע עזרה ראשונה או כדי לפנות את הנפגע לקבל טיפול רפואי". בסעיפים הבאים נאמר כי אם החליט שוטר להזיז רכב ממקומו "יציין את החלטתו בכתב במסמך שבו הוא מדווח על התאונה". בסעיף 3(ח) מוטל על השוטר לערוך "בירור ראשוני בעניין נסיבות הארוע" ולרשום זיכרון דברים בטופס מתאים או על נייר אחר. בהמשך נקבע, כי אם לא נשלח למקום בוחן תנועה על השוטר לפעול בהתאם להנחיות שיקבל מיחידת התנועה המתאימה. מכלל הנחיות אלו עולה כי נאסרה הזזת רכב המעורב בתאונה על ידי שוטר, אלא מטעמי בטיחות הנפגעים, וכי הסמכות להורות על גרירת רכבים המעורבים בתאונה היא של בוחן תנועה. בענייננו - נרשם בדו"ח הפעולה, כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הראשונה נגרר לצד הכביש עוד לפני התאונה בה היה מעורב התובע. עוד נרשם כי למקום הגיע בוחן תנועה. המסקנה אותה ניתן ללמוד מכך, בהנחה, לה טוען התובע בסיכומיו, כי פעל בהתאם להוראות הפקודה, היא, כי בוחן התנועה כבר הגיע למקום לפני שהתובע פנה להיכנס לרכבו וגם דו"ח הפעולה מולא טרם הגעת הבוחן, שהרי אחרת הרכב לא היה כלל מוזז מהמקום או שהיה נרשם מזכר על ידי התובע בנוגע לכך. לחילופין, ייתכן והתובע קיבל אישור מיחידת התנועה להזיז הרכב, לאור כך שלא אמור היה להגיע בוחן תנועה למקום באופן מידי, ולכן לא היה אמור התובע להמתין לאיש. כך או כך, אין בהוראות אלו תימוכין לטענה שהתובע נכנס לניידת על מנת להמתין לבוחן וכי לא עמדה בפניו אופציה אחרת. הגרסה, כי נכנס לניידת לא על מנת להמשיך בנסיעה אלא כדי לקרוא לבוחן ולהמתין, לא הוכחה והיא אינה מתיישבת עם יתר הראיות. על התובע, כדי לתמוך גרסתו זו, הכבושה, היה לזמן עדים נוספים, כמו השוטרת ליחן או גורם אחר במשטרה. בהעדר ראיה כלשהי אשר תומכת בגרסת התובע כי לא סיים הטיפול בארוע, ובהיות גרסה זו מתבססת על עדות יחידה של התובע ללא סיוע כלשהו, אני דוחה אותה. הנתבעת טוענת עוד, כי בענייננו מתקיימת גם החזקה המרבה הקבועה בחוק, באשר לרכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. אין חולק, כי ניידת המשטרה חנתה במקום בו אסור לחנות. היא חסמה נתיב נסיעה ברחוב ראשי, מקום בו נאסרה החנייה. בהתאם לחזקה המרבה השנייה בחוק, מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו - יראו בו תאונת דרכים, בה מעורב אותו רכב חונה. יש לבחון התקיימות שני תנאים. האחד, האם איסור החנייה נועד על מנת למנוע סיכון תחבורתי. השני, האם התקיים קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה ובין הנזק, דהיינו, האם החנייה יצרה סיכון שהביא להתרחשות הנזק. (ראה: ריבלין, שם, 303- 312, אנגלרד, שם, 106 - 109). בענייננו ניתן לומר שמתקיימים שני התנאים. ראשית, איסור חנייה בנתיב נסיעה, מקורו בשיקולים תחבורתיים והוא נועד למנוע סיכון לנוסעים בדרך. שנית, מעיון בתיק המשטרה ובהודעת הנתבע, שלא נסתרה, עולה, כי הניידת עמדה בנתיב הנסיעה הימני וחסמה את נתיב נסיעתו של הנתבע. הנתבע ציין מפורשות כי חסימת הנתיב הביאה לאבדן שליטתו על הרכב. חסימה זו, יחד עם פעולת פתיחת דלת הניידת על ידי התובע, יצרו סיכון לנוסעים בכביש. עובדות אלו מביאות למסקנה המסתברת, כי התאונה ארעה בשל הימצאות הניידת במקום חנייה אסור, אשר יצר סיכון תחבורתי, שהתממש. בכך מתקיימים יסודות החזקה המרבה השנייה. לאור כלל האמור, אני קובעת כי לתובע לא קיימת עילת תביעה כנגד הנתבעת וכי דין תביעתו להידחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 9000 ₪ כולל מע"מ. הולך רגל