תביעה לביטול פסק דין, שניתן בהתאם להסכמת הצדדים כפסק דין לפשרה בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. רקע עובדתי: הנתבעים הגישו במסגרת ת.א. 1071/06 תביעה לפינוי ארבעה מחסנים שהתובעים החזיקו בהם, ברח' מאה שערים 3 בירושלים. בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 3.12.08 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובעים יפנו 3 מחסנים ואילו בנוגע למחסן הרביעי, הגיעו הצדדים להסדר מיוחד - התובעים יהיו רשאים לרכוש את המחסן במחיר שבית המשפט יפסוק על דרך הפשרה ולפי הוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט או שיפנו אותו במועד שייקבע על ידי בית המשפט. במסגרת הסכמה דיונית זו, הסכימו הצדדים לכך שכל צד יהיה רשאי להגיש חוות דעת מטעמו לעניין שווי המחסן הרביעי, ובית המשפט אף יבקר במקום. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה דיונית נוספת, ולפיה הסכימו למינוי של מומחה אחד מוסכם, הוא השמאי יעקב ביר. כבוד השופט ברעם, שדן בתביעת הפינוי, נתן להסכמות דיוניות אלו תוקף של החלטות ומינה את המומחה כמומחה מטעמו. על פי חוות דעתו של מר ביר שווי המחסן הרביעי כפנוי עומד על 500,000 $, שוויו כתפוס ע"י דייר מוגן שלא שילם דמי מפתח עומד על 450,000 $, ואילו שוויו כתפוס ע"י דייר מוגן ששילם דמי מפתח הוא- 200,000 $. לאחר הגשת חוות הדעת נחקר מר ביר עליה, השופט ברעם ערך ביקור במקום, והצדדים הגישו סיכומים. על יסוד כל אלו קבע כב' השופט ברעם בפסק הדין כי התובעים ישלמו בגין המחסן הרביעי סך של 300,000$ ואם לא יהיו מעוניינים ברכישתו במחיר דנן יפנו את הנכס בתוך 30 יום. התובעים הגישו על פסק הדין ערעור לבית המשפט המחוזי ע"א 32044-03-10, אך לאחר דיון בבית המשפט המחוזי הסכימו למחיקת הערעור ובית המשפט המחוזי האריך את מועד הפינוי של המחסן עד ליום 5.10.10. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הגישו התובעים את התביעה שלפני, והיא תביעה לביטול פסק דינו של השופט ברעם. התובעים טוענים כי השמאי ביר פעל תוך ניגוד אינטרסים, שכן שותפיו למשרד השמאות הם קרובי משפחה של הנתבעים. עוד טוענים התובעים כי קיים חשש ממשי שהשמאי הושפע מקרבה משפחתית זו בעת עריכת חוות הדעת, ועל כן קבע למחסן הרביעי מחיר גבוה ביותר. התובעים אף טוענים כי נפלו פגמים בולטים בחוות דעתו של השמאי. הנתבעים בכתב ההגנה השיבו כי קשרי המשפחה הקיימים בינם לבין שותפו של מר ביר הינם רחוקים ביותר, ושמר ביר כלל לא היה ער להם בעת עריכת חוות הדעת. עוד עמדו הנתבעים על כך שבית המשפט קבע סכום לתשלום שהוא קרוב ביותר לסכום הנמוך שהשמאי ביר קבע לנכס, דבר המעיד על שיקול דעתו העצמאי של בית המשפט. ההליכים בתיק זה: במסגרת התובענה שבפני, התקיים קדם משפט אחד ובו הסכימו הצדדים לכך שהקרבה המשפחתית היא כדלקמן: השמאי ביר היה שותפו למשרד של מר ציון חי באדי ז"ל. עם פטירתו של השותף הפכה אלמנתו סימה באדי ובנו דורון באדי לשותפיו של מר ביר. על פי נייר הפירמה של המשרד הועסק בו גם בן נוסף של ציון באדי ז"ל, אבי באדי והוא שנשוי לקרובת משפחה של הנתבעים. סבתה של אשתו של אבי באדי הייתה אחותה של סבתם של הנתבעים. כלומר, הנתבעים הם בני דודים מדרגה שניה של אשתו של אבי באדי. במסגרת דיון זה הסכימו הצדדים כי אין למעשה כל מחלוקת עובדתית ביניהם, ועל כן הסכימו לכך שפסק הדין יינתן על בסיס סיכומים בכתב. סיכומים אלו אכן הוגשו, ועתה לא נותר אלא להכריע בשאלה האם יש הצדקה לפסילת חוות דעת המומחה, וכפועל יוצא מכך לביטול פסק הדין בתביעת הפינוי. דיון והכרעה: פסק דין שניתן בהסכמה ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 (1989); ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ‏ARRABON -HK- limited‎ ( 3.8.2008); משכך, אחת הדרכים לתקוף את פסק הדין ולדרוש את ביטולו, היא הגשת תביעה לביטול בשל פגמים שנפלו בחלק ההסכמי שבו. בעניינינו, טוענים התובעים למעשה כי הוטעו ולכן הסכימו למינויו של השמאי, שכן גם הנתבעים וגם השמאי לא ציינו בפניהם דבר בעניין הקרבה המשפחתית. יפים לעניינו דברי כב' השופט ג'ובראן אז חזר ותמצת באופן חד משמעי את העילות לפסילת מומחה מטעם בית המשפט: "לעניין זה נקבע בפסיקה, כי אין די בקיומם של יחסי קרבה כלשהם בין מומחה כאמור לאחד מבעלי הדין, כדי להביא לפסילתו ולביטול חוות דעתו. ניתן להצדיק צעד זה, רק אם יוכח כי קיים חשש ממשי לכך שזכויותיו של אותו צד תפגענה עקב אותה קרבה (רע"א 334/99 טרקלין החשמל בע"מ נ' חלפון ( 30.5.1999); רע"א 7232/06 לויה נ' שירותי בריאות כללית ( 11.1.2007)). הקרבה עליה מצביע המערער במקרה דנן, איננה עולה כדי חשש שכזה". (עא 8129/06 מאיר פרץ נ' עיריית ירושלים - הועדה המקומית לתכנון ובניה [ 27/10/09]). גם בעניינינו לא התרשמתי כי הקרבה האמורה יש בה כדי להוכיח חשש ממשי לכך שזכויותיהם של התובעים תפגענה. יודגש כי השמאי עצמו איננו קרוב משפחה של הנתבעים. גם שותפיו למשרד של השמאי אינם קרובי משפחה של הנתבעים, אלא אחד הבנים באותה משפחה נשוי למי שהיא קרובת משפחה רחוקה של הנתבעים. קשה לטעון כי קרבה רחוקה זו היא סיבה לניגוד עניינים ויש בה כדי להוביל לחשש הממשי הנדרש על פי דין. התובעים הסתמכו בסיכומיהם על פסיקה שנגעה לחובות האמון של בוררים, ועל כך שהיכרות של שותפי הבורר או עובדיו עם מי מהצדדים היא עילה לביטול מינויו. (ראה לדוגמה: רעא 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל [ 05/12/10] עא 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, מב (1) 298). דא עקא שאין בפסקי הדין אליהם הפנו התובעים, ובפסיקה בכלל כדי לתמוך בטענות התובעים. בפסק הדין בעניין ארט בי אכן נקבע כי: "כי חובת הגילוי המוטלת על בורר הינה מלאה. לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו או למי משותפיו או עובדיו קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת (לרבות יחסי סלידה ועוינות, כאמור בפסקה 110, לעיל). בעניין זה מציין השופט (בדימוס) א' שטרוזמן בספרו כי ראוי שהבורר ייתן ביטוי בכתב (במכתב או בפרוטוקול) כבר בישיבת הבוררות הראשונה, להיכרותו המוקדמת עם מי מבעלי הדין ולהכרתו את המחלוקת טרם מינויו לתפקיד וכי כך עליו לעשות גם בעניינם של העדים המופיעים מולו. הוא אף מציין כי "ככל שימהר הבורר לחשוף בפני בעלי הדין את זיקתו למי מבעלי הדין או העדים, גם אם בעיניו אין משמעות לזיקה זו והוא משוכנע שלא תהיה לה השפעה על פסקו, כך ייטב לבוררות ולחוסנו של הפסק, אם בבוא העת תוגש בקשה לביטולו" (ראו: שטרוזמן, לעיל, בעמ' 111). גילוי מוקדם כפי שצויין, אף יסייע בהקטנת ההסתברות לתקיפת פסק הבורר בשלב מאוחר ולגרימת נזק ליעילותם של הליכי הבוררות (ראו: הירש, לעיל, בעמ' 183). לדעתי, ההכרעה האם מדובר בקשר מהותי אם לאו צריך שתהיה בידי הצדדים ולא בידי הבורר, קרי על הבורר לחשוף את המידע ולתת לצדדים להחליט על פי שיקול דעתם האם הם רוצים למנות אותו לתפקיד". ואכן התובעים ציטטו חלק זה מפסק הדין אך התעלמו מהמשך הדברים ומתוצאת פסק הדין עצמו, שבו הוחלט שלא לפסול את הבורר: "ויודגש, על אף שחובת הגילוי של הבורר כלפי הצדדים הינה מלאה, אין הדבר מלמד על כך שבכל מקום בו היתה הפרה של חובת הגילוי יוביל הדבר בהכרח לפסילת הבורר ולביטול פסק הבוררות (במקום בו כבר ניתן הפסק). כאשר נטענת על ידי צד לבוררות טענה של הפרת חובת הגילוי בהקשר של פסלות, קרי כי לאור הפרת חובת הגילוי יש להעביר את הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות שכן הבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים, אמת המידה לבחינת טענה זו הינה כאמור קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. גם טענה של הפרת חובת הנאמנות וחובת הגילוי לאור קיומו של ניגוד עניינים הקיים אצל הבורר צריך שתבחן על פי אמות המידה של חשש ממשי למשוא פנים. בעניין זה מציין הירש במאמרו כי בית משפט זה קבע בעבר בעניין איליט כי "לא די בתדמית של משוא-פנים, אלא יש להוכיח שקיימת אפשרות ממשית שניגוד עניינים זה אכן יוביל להשפעה בפועל על פסיקת הבורר" (ראו: הירש, לעיל, בעמ' 176). ..... ..... .... כפי שכבר ציינתי, וכפי שאף נקבע בעבר, לא די בקשר סתמי בלבד של הבורר עם מי מהצדדים כדי להביא לפסילתו של הבורר, ויש צורך להוכיח קיומה של אפשרות קרובה למדי שקשר זה ישפיע עליו". כלומר, הדין הוא שלא כל קשר בין הבורר למי מהצדדים יוביל לפסילתו אלא יש להראות כי הקשר יוצר חשש ממשי למשוא פנים. בעניינינו מדובר במומחה ולא בבורר, ואף לא במומחה מכריע ועל כן לטעמי המבחנים לפסילת חוות דעתו צריכים להיות מצומצמים עוד יותר. בנסיבות העניין שבהן אין כלל קרבה בין המומחה עצמו לנתבעים, ולא הוכח כי המומחה עצמו ידע כלל על הקרבה המשפחתית הרחוקה, הרי שלא מצאתי כי יש חשש למשוא פנים. יש לציין כי בהתאם להלכת ארט בי אף אם המומחה היה בורר, הרי שלא הייתה עילה לפסילתו, שכן הקרבה האמורה בעניינו אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים. מכאן שקל וחומר שאין לפסול את חוות דעת המומחה, ואין להשחיר את שמו. גם בפסק הדין בעניין איליט, עליו כאמור נסמכו התובעים לא נקבע כי יש לפסול את הבורר אלא בית המשפט העליון קבע דווקא "שאין בקביעותו כדי להביע דעה כלשהי ביחס לשאלה אם אכן היה לבורר אינטרס אישי כלשהו.... ואם היה בכך כדי לפסלו מלכהן כבורר" ואך נקבע שלא היה מקום לדחות את התובענה על הסף. מכאן שהתביעה לביטול פסק הדין - נדחית. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוח הנתבעים בגין הליך זה בסך של 30,000 ₪ כולל מע"מ. פשרהביטול פסק דין