ליוותה קבוצת תלמידים ממבנה בית הספר אל החצר דרך מדרגות חירום, היא נפלה ונפגעה בברכה. על פי הנטען, הנתבעים הינם הבעלים והמחזיקים של המבנה שבו נפגעה התובעת. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות אירוע התאונה, בשאלת האחריות ובשאלת שיעור הפיצויים. נסיבות התאונה התובעת תיארה את נסיבות התאונה בסעיף 3 לתצהירה, שם היא מציינת: "יצאתי מהמחלקה הסגורה (מח' מתבגרים) של בי"ח הפסיכיאטרי לרחבה החיצונית ביחד עם 9 תלמידים, לאחר מכן ובמהלך נעילת שער הברזל נכנסה רגלי בחלל בית המדרגות, כתוצאה מכך רגלי נתפסה במרווח ואני נפלתי במדרגות למטה....". התובעת חזרה על נסיבות התאונה במהלך עדותה בבית המשפט (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 24-32: "ש. ת. אני נועלת הדלת הראשונה, פותחת להוציאה אותם לכיוון המדרגות. מורידה אותם. ש. מה זה "מורידה אותם" את בראש הקבוצה? ת. אני בסוף הקבוצה. אני מאפשרת להם לרדת, הם מחכים על המדרגות ואז אני צריכה לנעול. ש. לפני שאת נועלת את הדלת את צריכה להסתובב על המדרגות? ת. להסתובב ולמשוך את הדלת אלי. ש. מציג לך תמונה ת/3 - תראי לי איפה את עומדת ליד הדלת? ת. המדרגה הראשונה אין מקום לרגל לכן אני ועמדת במדרגה השינה ב ת/3." התובעת הגישה חוות דעת של מהנדס מטעמה, מר סילביו הופמן, אשר מציין בחוות דעתו כי מידות המדרגה העליונה בגרם המדרגות החיצוני שבו נפלה התובעת, אינן בהתאם לתו התקן. כמו כן, מיקום דלת המתכת והעדר משטח אופקי בין הדלת והמדרגה העליונה לכיוון הירידה, מנוגד לדרישת התקנות, והופך את השימוש במדרגות לבלתי תקין ובלתי בטיחותי לחלוטין. הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית מטעמם, ערוכה על ידי מהנדס, מר דוד אופיר. בחוות דעתו מציין מר אופיר כי התקן אליו מתייחס המהנדס מטעם התובעת, מר הופמן, אינו רלבנטי, וזאת משום שהמדרגות נשוא התביעה נבנו שנים רבות לפני שתקן זה פורסם ונכנס לתוקף, ואף לפני אירוע התאונה עצמה, אשר אירעה כשנתיים לפני פרסום התקן. מר אופיר מוסיף כי, מהלכי המדרגות החיצוניים תקינים לחלוטין, מידותיהם עונות לדרישות התקנות שהיו תקפות בזמן בניית המדרגות ואירוע התאונה. מר אופיר מאשר כי לא קיים משטח דריכה לפני דלת המתכת בכניסה לבניין, אולם לדעתו אין לכך קשר לתאונה הנטענת, משום שמטרת משטח זה היא למנוע מפגש פתאומי בין היוצא מהדלת והמדרגות, ואילו בענייננו לא ברור היכן מעדה התובעת, ומגרסתה נראה שהיא יצאה מהמבנה והספיקה לרדת במדרגה הראשונה ולהסתובב לכיוון הדלת על מנת לנעול אותו, ולכן אין קשר לעובדה שלא היה קיים משטח לפני הדלת. דיון ומסקנות על פי הפסיקה, בעלים ומחזיק במקרקעין נושא בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, שפ בעמ' 125; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם); ע"א 862/80 עיריית חדרה נגד זוהר, פ"ד לז (3), 757, בעמ' 766; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123. וזאת, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399); בין אם הנזק נגרם בשטח המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630). בענייננו, התובעת מסרה במהלך עדותה כי הנתבעים הם הבעלים והמחזיקים של בנין בית החולים שבו אירעה התאונה (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, ש' 23-33). "ת. כן. ויש בי"ס שמתנהל שם. ואני עובדת בתוך הבי"ס. ש. למה לא מצאת לנכון לצרף גם את המעסיקה שלך לתביעה? ת. כי המבנה נבנה על ידי משרד הבריאות. זה מבנה שמשרד הבריאות אחראי עליו כמו שהוא אחראי על בטחון המאושפזים שם הוא גם אחראי על העובדים. ש. את זה מאיפה את יודעת? ת. עבדתי שם 17 שנה. ש. לא בדקת את זה? ת. אני יודעת. אני מכירה את המבנים ויודעת מה התפקיד שלנו מאיפה אנו באים והמבנים לא שייכים לרשות. כלום. שום מבנה. רק העובדים. ש. את יודעת מי בנה את המבנה? ת. לא חקרתי." הנתבעים לא הביאו כל ראיה נגדית בעניין זה והסתפקו בהכחשה כללית. מכאן יש לקבוע כי הנתבעים, בתור מחזיקים ובעלים של המבנה שבו אירעה התאונה, נושאים בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת. על פי הפסיקה, "חובת זהירות קונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל" (השוו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1),1 (2003), (פיסקאה 14) (להלן:" פס"ד תנעמי"). נקבע כי בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להבחין בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה, או בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. נקבע כי התשובה לשאלות אלו איננה תמיד פשוטה. סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. (ראו: ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב-יפו, פד"י לד (1) 157, 161 - 160; ראו גם פס"ד ועקנין הנ"ל, שם, בעמ' 127, 126). בענייננו, סבורני כי העדר קיומו של משטח דריכה לפני דלת המתכת בכניסה לקומה, יצר סיכון בלתי סביר, המקים כלפי הנתבעות חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה. משטח דריכה כזה, כפי שאף עולה מחוות דעתו של המהנדס מטרם הנתבעים, מר אופיר, נועד על מנת למנוע מפגש פתאומי בין היוצא מהדלת והמדרגה. סבורני כי אילו היה קיים מדרך שכזה, התובעת לא היתה צריכה לסגור ולנעול את הדלת כשהיא ניצבת על גרם המדרגות בתנוחה שאינה בטיחותית. מועד התקנת התקנות ותו התקן, אינו משנה מהמסקנה הנ"ל, שכן, על פי הפסיקה, סטנדרד הזהירות אינו נחתך על פי הסטנדרט הסטטוטורי, אלא על פי המבחנים שנקבעו בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית כפי שצוין לעיל (ראו: ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (14/12/2006), סעיף 8 לפסה"ד. אמנם יש בסיס לכאורי לטענות הנתבעים בעניין אחריות המעבידה של התובעת, אשר נתנה לתובעת הוראות לצאת מגרם המדרגות החיצוני, למרות שניתן היה להשתמש בחדר המדרגות הפנימי הבטוח יותר (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-18), והפקידה את ההשגחה על ילדים מוגבלים בידי התובעת לבדה (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-17). ואולם, אין בעצם האפשרות בדבר קיומה של אחריות כלפי המעבידה כדי לגרוע מאחריות הנתבעים, שכן על פי הפסיקה, חובתו של הבעלים והמחזיק במקרקעין הינה חובה אישית נמשכת, ואין הוא יכול להתנער ממנה בטענה כי אחר אחראי לה. השוו: פס"ד מימוני הנ"ל, פיסקה 14; פס"ד ועקנין, עמ' 131; ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' מוספח עבד אלקאדר( 7/9/2010), שם נאמר: "ברגיל, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה...כל רשלנות חייבת להיבחן לגופה על פי מבחן הצפיות, ובמקרים המתאימים, על פי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר" (פסקה 22 לפסה"ד). אשם תורם על פי הפסיקה, על האדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1) 1, 20; ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם. חשוב לציין כי התובעת אינה עובדת של הנתבעים, ולכן אין להחיל בעניינה את המבחנים המצמצמים בדבר הטלת אשם תורם כנגד עובד. בענייננו, התובעת מסרה במהלך עדותה כי היא הכירה היטב את הסביבה שבה אירעה התאונה (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-31): "ש. אם כך, מדובר במשהו שגרתי מבחינתך? ת. שגרתי. כל יום ירדתי במדרגות האלה. ש. פעם? פעמיים ביום? ת. אפילו 3 פעמים. מעלה, מוריד. ש. הכרת היטב את המדרגות האלה? ת. הכרתי היטב את המדרגות האלה. ש. הכרת את העובדה שאפשר לעמוד רק אחרי מדרגה שניה? ת. הכרתי. ש. והכרת את העובדה שיש רומים פתוחים במדרגות האלה? ת. הכרתי." בנסיבות אלה, יש לצפות מהתובעת, אשר, כאמור, הכירה היטב את סביבת האירוע, לנקוט במשנה זהירות בעת השימוש במדרגות, ולכן, סבורני כי סביר להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 30%. שיעור הפיצויים הנכות הרפואית 15. מומחה רפואי מטעם התובעת קבע לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין נזק במיניסקוס המדיאלי בברך, הגורם להפרעות בתפקוד הברך השמאלי. ד"ר יצחקי אף המליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי ולהעלות את הנכות ל- 15% לצמיתות. מומחה רפואי מטעם הנתבעים, ד"ר מיכאל לבני, קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נגרמה נכות כלשהי עקב התאונה. מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר יורם וייל, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור 10% לצמיתות בגין קרע במיניסקוס המדיאלי בברך השמאלי. כמו כן, נכות זמנית בשיעור 100% במשך 4 חודשים בהם שהתה התובעת בחופשת מחלה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה, וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. בנסיבות העניין, סבורני כי יש לאמץ את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, שלפיה נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור 10% בגין פגיעה במיניסקוס בברך שמאל. הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרותו כאמור, לפני התאונה התובעת עבדה, החל משנת 1992, בתפקיד מלוות ילדים בעלי מוגבלויות, בהיקף משרה של 81% והשתכרה בממוצע סך של כ- 4,200 ₪ ברוטו לחודש. לדברי התובעת, בנוסף לעבודתה בליווי ילדים היא עבדה בעסק המשפחתי המתמחה בגידול תרנגולות ושיווק ביצי משק למאכל, והרוויחה מעבודה זו כ- 4,500 ₪ בחודש. לדבריה, סה"כ הכנסתה ערב התאונה עמדה על 10,228 ₪ צמוד להיום. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין העבר לפי הפסד שכר מלא במשך 6 חודשי מחלה, ולאחר מכן לפי הפסד של 15% לחודש, סה"כ הפסדי עבר 179,364 ₪. בנסיבות העניין, סבורני כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי עבר מעבר לדמי הפגיעה וקצבת הנכות ששולמה לה על ידי המל"ל, שישמשו כפיצוי גלובלי עבור הפסדי העבר. התובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר עבודה בעסק המשפחתי מעבר לעדותה היחידה; התובעת אף לא הביאה תלושי שכר ודו"חות שומה של העסק המשפחתי לאחר התאונה, על מנת להוכיח שנגרם לה הפסד הכנסה בעבר עקב התאונה. אשר לעתיד: לדברי התובעת, לאחר התאונה, בשל מצבה ונכותה, היא המשיכה לעבוד במועצה האזורית אך בתפקיד מזכירה, המתאים יותר לנכותה ולמגבלותיה, משרתה עלתה ל- 100% ושכרה עלה לסך של 7,628 ₪ ברוטו לחודש. התובעת ממשיכה בעבודה זו עד לעצם היום הזה. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה ונכותה של התובעת, מהות תפקידה כמזכירה נכון להיום, ולעובדה שהתובעת ממשיכה בעבודתה, משרתה ושכרה אף עלו לאחר התאונה, סבורני כי סביר בנסיבות המקרה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין החשש לגריעה מכושר השתכרות, סך של 50,000 ש"ח. סכום זה משקלל כ- 50% מחישוב אקטוארי מלא, לפי 10% נכות, שכר של 7,628 ₪ ומקדם היוון מתאים. נזק לא ממוני בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 35,000 ₪. הוצאות ועזרת הזולת בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה והנכות שנקבעה לתובעת, ובשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה שבגינה זכאית התובעת לקבל מהמל"ל החזר הוצאות וגמלאות בעין בגין ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ומקצועי (סעיף 86 לחוק הביטוח לאומי), סביר לפסוק לה בגין הוצאות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד סכום גלובלי בסך 5,000 ₪. ניכויי מל"ל כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התובעת קיבלה מהמל"ל דמי פגיעה בסך 2,705 ₪ וקצבת נכות בסך של 7,708 ש"ח, וכן מענק נכות חד פעמי בסך של 12,298 ₪, משוערך להיום - סך של 16,150 ₪ במעוגל. קבענו לעיל כי דמי הפגיעה וקצבת הנכות מכסים את הפסדי העבר, מכאן שיש לנכות מהפיצוי אך את מענק הנכות. סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצויים כדלקמן: א. גריעה מכושר השתכרות 50,000 ₪ ב. נזק לא ממוני 35,000 ₪ ה. הוצאות ועזרת הזולת 5,000 ₪ 90,000 ₪ - בניכוי אשם תורם-30% (27,000) ₪ 63,000 ₪ - בניכוי מענק נכות (16,150) ₪ 46,850 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% והוצאות משפט. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. דיני חינוךחצרמדרגותמבנהבית ספרנפילה