נטען בכתב התביעה כי החשבון הפך לחשבון דביטורי ואילו החברה לא מילאה אחרי התחייבויותיה כלפי התובע ולא פעלה לסילוק חובה שתפח, נכון ליום הגשת התביעה 28.10.10, לסך כ-65,000 ₪. בעקבות כך, הוגשה תביעה כנגד החברה, תומא והנתבע בגין חוב זה. כפי שהקדמתי משום שהחברה וגם תומא לא טרחו להתגונן ניתן כנגדם פס"ד על מלוא סכום החוב. הנתבע הוא היחיד שראה להגיש בקשה למתן רשות להגן אותה תמך בתצהירו מיום 27.2.11. ביום 15.6.11 התקיים דיון בפני כב' הרשמת שבסופו ניתנה הרשות המבוקשת לנתבע, כן נקבע בהחלטה כי תצהיר הנתבע ישמש ככתב הגנה מטעמו (להלן: "כתב ההגנה"). הנתבע טען בכתב הגנתו, כי לערך באמצע שנת 2008, יחסיו עם תומא עלו על שרטון. מכאן, הוסכם כי הנתבע יעביר לתומא את מלוא מניותיו בחברה ויתנתק כליל מחברה זו, ניהולה, התחייבויותיה וחובותיה. הצדדים חתמו על מסמכים מתאימים אף, בסמוך לאחר מכן, ניגשו יחדיו לסניף התובע בבנק שם נפגשו עם מנהל הסניף, מר' מזהר X ( להלן: "המנהל"). בפגישתם עם המנהל, כך הוסיף הנתבע, שטחו בפניו את מלוא ההסכמות והתובע התבקש, בין היתר, לבטל את ערבותו של הנתבע לחובות וחשבונות החברה. הנתבע מוסיף, כי המנהל הסכים לבקשה זו והפנה את הצדדים לפקידה לחתימה על כל המסמכים הרלוונטיים שכללו גם ויתור התובע על ערבות הנתבע. אמנם ניתנו בידי הנתבע העתק מהמסמכים, אלא שמסמכים כאלה לא אותרו ע"י הנתבע. הנתבע בהגנתו הציג שתי טענות הגנה נוספות. הוא טען כי הינו ערב יחיד מוגן שחלות עליו ההגנות הקבועות בחוק הערבות, תשכ"ז-1967, ואילו בשנייה הוא העלה תהייה כללית לעניין היקף החוב. אלה היו בתמצית טענות ההגנה בהם אחז הנתבע ועל יסודן הוא סבור כי דין התביעה דחיה. במסגרת קדמי המשפט שהתקיימו בפניי ניסיתי להביא את הצדדים לעמק השווה, אך ללא הועיל. משכך הוריתי לצדדים להגיש את תצהירי עדיהם. התובע הגיש את תצהיר המנהל אליו צירף כל המסמכים הרלוונטיים וגם תצהירי עדות ראשית של שני פקידים נוספים. הנתבע הסתפק בהגשת תצהירו בו חזר על גרסתו בעניין הסכמת הבנק להפטירו מערבותו, על טענתו כי הינו עד יחיד ומוגן ואולם הוא זנח טענתו לעניין החוב והיקפו שלגביה לא בא זכר כלשהו בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו. בישיבה שהתקיימה ביום 5.6.13 ואשר יועדה לשמיעת ראיות הצדדים, נשמעו עדויותיהם של חלק מהעדים משום שלא באה התייצבות מלאה של כל המוזמנים. יתר העדים שמעתי בישיבה שהתקיימה ביום 16.9.13 בה גם שטחו הצדדים את סיכומיהם. התובע בסיכומיו הדגיש, כי הנתבע מודה בחתימתו על כל המסמכים לרבות ערבותו. כן הוסיף, כי בחקירתו הנגדית הנתבע גם חזר מטענתו העיקרית לעניין ביטול הערבות, מכאן כל הגנתו קרסה והסתברה כחסרת כל תוחלת. מטעמים אלה, כך הדגיש התובע בסיכומיו, יהיה נכון וצודק לקבל את התביעה במלואה. מהצד השני של המתרס, הנתבע הדגיש בפתח סיכומיו כי הוא סומך על שתי טענות הגנה, הראשונה כי הופטר מערבותו, ואילו השנייה שהחוב הנטען לא הוכח כדבעי. לעניין הטענה הראשונה, הנתבע הצביע על הסתירות שהתגלו, לשיטתו, בעדויות עדי הנתבע. סתירות אלו הן מהותיות, כך הדגיש, ומחזקות הן את גרסת הנתבע שנכון לאמץ. ואילו לעניין טענת ההגנה הנוספת, הנתבע חדד כי נכון לפסול את תצהירו של המנהל על נספחיו, מהטעם שהוכח כי תצהיר זה נחתם אחרי ששוגר באמצעות הפקסימיליה, לא בפני עו"ד המאשר, ובניגוד להוראות הדין הרלוונטיות. שעה שתצהיר זה נפסל הרי בכך התובע כשל בהוכחת החוב הנטען והיקפו. דיון והכרעה; כפי שהקדמתי לא קיימת מחלוקת כלל לעניין חתימתו של הנתבע על כתב הערבות לפיו הוא ערב באופן אישי לכל חובותיה של החברה. אף שכך הם פני הדברים, הנתבע התגונן בטענה כי בשלב מאוחר יותר הוא הופטר מערבות זו ע"י התובע באמצעות מנהלו ואף הוכנו ונחתמו מסמכים ברוח הסכמה זו. אזכיר כי טענה זו הינה טענת הגנה שמקדמת את עמדתו של הנתבע ונטלי הראיה והשכנוע בהוכחתה הינם מנת חלקו של נתבע זה. לא רק שהנתבע כשל בהוכחת גרסה עובדתית זו, הוא במסגרת חקירתו הנגדית, ובניגוד גמור לעמדתו הנחרצת בתצהירו ובהגנתו, הודה כי תוכן השיחה עם המנהל, שבה כנטען הוסכם על ביטול ערבותו, אינה זכורה לו, ואף אין הוא מסוגל לזכור באם המנהל הודיע לו הסכמת התובע לבקשתו זו ( עמ' 23, ש' 22). הנתבע הוסיף ומסר במו פיו בזו הלשון:" הוא אמר לי יש פה ערבות, איני יכול לפטור אותך צריך לבדוק אם אוכל לצאת מהעניין הזה ויתן לי תשובה.." ( עמ' 23, ש' 5). ראשית, דברים אלה לא מתיישבים עם גרסת הנתבע שהובאה בתצהירו ולפיה באותה השיחה הובטח לו מפורשות כי ערבותו בטלה ומבוטלת ואף הופנה לחתימה על כל המסמכים המתאימים. שנית, גם אם אלה היו פני הדברים, הרי הנתבע לא מסר כי בשלב מאוחר יותר נאמר לו או שניתנה לו תשובה חיובית, גם לא טרח להגיש את המסמכים, שכנטען עותק מהם נמסר לידו, ולפיהם ערבותו לחובות החברה פקעה. הגנתו של הנתבע הסתברה כחסרת כל תוחלת, נסתרת בדבריו המפורשים שלעיל ובהתחמקותו ממתן תשובות לשאלות שהופנו אליו במסגרת חקירתו הנגדית לעניין ההסכמה הנטענת. ועוד, עסקינן בפועל בעדות יחידה של בעל דין, שנטלי הראיה והשכנוע רובצים לפתחו, ואשר לא הציג ולו בדל של ראיה תומכת הגם שהוא כשל בעדותו בפניי. די באמור, אף בלי להיזקק לעדויותיהם של עדי התובע, כדי לדחות טענת הגנה זו שהמעט שניתן לומר לגביה כי אין בינה לבין האמת ולא כלום. בפתח הישיבה שהתקיימה ביום 16.9.13 העיד המנהל. אחרי שהוזהר כדין, החל ב"כ הנתבע מפנה למנהל שאלות במסגרת החקירה הנגדית והוא אשר כי התצהיר נשלח אליו, לתל-אביב מקום עבודתו הנוכחי, באמצעות הפקס, הוא חתם על התצהיר והחזירו, גם הפעם באמצעות הפקס, למשרדו של ב"כ התובע שאשר בחתימתו בנוסח שלהלן: הינני עו"ד פ.א.חזאן מאשר כי ביום 29.8.11 חתם מר מזהר X על תצהיר זה, לאחר שהוזהר בדבר חובתו לומר אמת, לרבות העונשים המתחייבים מאי אמירת אמת". לאור תשובות אלו, ב"כ הנתבע בקש לפסול את התצהיר בהדגישו כי הנוהג של החתמת התצהיר באמצעות הפקס הינו פסול ומצדיק הוצאת תצהיר זה והתעלמות מתוכנו. לאחר שמיעת התנגדות זו וגם תגובת התובע במסגרת הדיון, ניתנה החלטה בה ציינתי כי התייחסות מפורטת לעניין התנגדות זו תינתן במסגרת פס"ד ואפשרתי לנתבע למצות את חקירתו הנגדית של המנהל עד תום. לפני שאביא את עמדתי בהקשר זה ראיתי להדגיש, כי זו בעצם הטענה העומדת ביסוד הגנתו של הנתבע שהחוב לא הוכח, הרי באם טענתו זו תתקבל ובכך התצהיר על נספחיו יפסלו אזי, כך סבור הנתבע, התובע נכשל בהוכחת החוב הנטען דבר שיוביל לדחיית התביעה נגדו. בהתאם לסע' 15(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, תצהיר בכתב יהווה ראיה: " אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן" לעניין פרשנותה של הוראה זו נקבע, כי משום משקלו וחשיבותו של התצהיר שמשמש להוכחת עובדות, בין היתר במסגרתם של הליכים משפטיים, נכון להקפיד על קיום דרישותיו הפורמאליות של סע' זה שישומן באופן הנכון מחייב קרבה פיזית בין המצהיר למקבל התצהיר:" כאשר אין מחלוקת כי התצהיר נחתם ואומת באמצעות הפקסימיליה, הרי שהמבקש לא הצהיר את האמור בתצהירו ולא חתם עליו בפני עורך-דין ומשכך, סבורני שלא מתקיימים תנאיו של סע' 15(א) לפקודת הראיות ולפיכך, כי דין התצהיר להימחק" (פסקה 23 ברע"א 9722/07 מרדכי ציינווירט נ' ישראל כהן [פורסם במאגרים]). אף שזו ההלכה שלגביה אין עוררין, אני סבור כי אין בטענה זו כדי להושיע את הנתבע ממספר נימוקים : בפתח עדותו ולאחר שהוזהר כי מחובתו לומר אמת בנוסח הקבוע בסע' 15(א) הנ"ל, המנהל אשר בפניי את נכונות תצהירו וגם את חתימתו על התצהיר. הצהרה זו שניתנה לאחר שהעד הוזהר, די בה כדי לרפות את הפגם בו ניתלה הנתבע וגם לקיים את דרישותיו של סע' 15(א) לפקודת הראיות. במסקנתי זו לא סטיתי מההלכה שהבאתי מקודם זאת משום שבפס"ד הנ"ל בית המשפט הגיע לתוצאה כי נכון לפסול תצהיר שתמך בבקשת רשות הערעור ולא כזה שבעקבות הגשתו המצהיר התייצב, הוזהר כדין וגם אשר את נכונות דבריו וגם חתימתו. ההקפדה על הדרישות של סע' 15(א) הינה חיונית ואף הכרחית, עם זאת שעה שניתן להבטיח כי המצהיר הבין ומבין את משמעות מתן התצהיר, את חובתו להעיד ולהצהיר אמת וכי החתימה המופיע על התצהיר הינה אוטנטית והיא חתימתו, הרי נכון לקבל את התצהיר משום שבכך קיימנו אחר דרישות פורמאליות אלו וגם קדמנו את התכלית של חקר האמת. אוסיף, גם לו הייתי נכון לקבל את עמדתו של הנתבע, אזי הדבר לכל היותר היה מביא לפסילת התצהיר, זאת בשונה מנספחיו. את הנספחים נכון לקבל משלא הועלתה אף התנגדות לגביהם, אלא ההתנגדות סבה סביב אך ורק התצהיר עצמו. מעיון בנספחים אלה ניתן להיווכח על נקלה לעניין החוב הנטען וכי הסכום בו ננקב בכתב התביעה משקף נאמנה את החוב ליום הגשת התביעה. מסקנתי זו נתמכת בעובדה שהנתבע עצמו במסגרת תצהיר עדותו הראשית לא כפר בקיומו של חוב, לא העלה אף טענה לעניין היקפו וחישובו. גם בכתב הגנתו, הנתבע לא ראה לפרט ואך הסתפק בהעלאת תהייה, ללא שהונחה תשתית עובדתית וללא שצורף מסמך סותר. בכוחה של שתיקה זו להוסיף נופך למסקנתי כי נכון לקבל את נספחי התצהיר משלא קיימת מחלוקת לעניין תוכנם. ועוד, החובה לנהוג בתום לב חולשת היא על הדין המהותי כמו הדיוני ומגמדת כל כלל פרוצדוראלי, יהיה נוקשה ככל שיהיה, מתוך שאיפה לקיום והגשמת מלאכת העל של עשיית הצדק. גם הפעלת כוחותיו וזכויותיו הדיוניות של בעל דין, כגון העלאת התנגדות להגשת תצהיר או ראיה, כפופה היא לחובה זו. כל עוד הטענה לוקה בחוסר תום לב ובניצול לטעות לשם השגת תוצאה שלא משרתת או חותרת תחת חשיפת האמת, ביחוד שעה שניתן להכשיר כדין את הגשת הראיה והתצהיר מבלי שיגרם עיוות דין למי מהצדדים, יהיה נכון לדחות טענה זו. בענייננו, תצהיר המנהל על נספחיו הועבר לידיו של ב"כ הנתבע חודשים לפני ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 5.6.13, ואשר לקראתה, יש להניח, הוא התכונן לחקירת המצהיר. לא זו אף זו, מצהיר זה לא התייצב בישיבה הנ"ל, ונקבע מועד נוסף ליום 16.9.13, בין היתר לשם חקירתו. הנתבע לא ראה להגיש בקשה מתאימה מבעוד מועד לפסילת התצהיר, לא העלה טענה זו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 5.6.13, ודווקא בחר בשלב בו עלה המנהל על דוכן העדים כדי להציג טענה זו, ובכך יחל לחסום את דרכו של התובע בתיקון הטעות ולדחיית תביעה מוצדקת זו. התנהלות זו, על רקע העובדה שהנתבע לא אוחז באף טענת הגנה לעניין החוב, אין לקבל, הינה צורמת ואין היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב (בר"ע 305/80 רפאל שילה ואח' נ' שלמה רצקובסקי ואחר' פד"י לה(3), 449, 461-462) הנתבע זנח בסיכומיו את טענתו להיותו ערב יחיד ומוגן . גם לו הנתבע עמד על טענה זו הרי אין לטענה זו על מה לסמוך. החייבת הינה תאגיד והנתבע הינו בעל עניין, בהיותו הבעלים של חלק ממניות החברה, מכאן ובהתאם להוראת סע' 19 לחוק הערבות לא ניתן לסווג את הנתבע כערב יחיד, ובוודאי שלא כערב מוגן. סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של- 65,286 ₪ בתוספת ריבית בנקאית, החל מיום הגשת התביעה 7.11.10, אשר תחושב ותצטבר אל הקרן מידי תקופה וזאת בשיעורים ובמועדי חישוב אשר יהיו נהוגים אצל התובע לגבי משיכות יתר החורגות מקו אשראי כפי שיוצהר עליה ע"י מנהל הבנק מעת לעת ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן, מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט, בסכום כולל בסך 10,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חשבון בנקבנק