דריסת מאבטח בזמן בדיקת רכב (נמחץ בין שני רכבים) 1. התובע 1 (להלן התובע) עבד כמאבטח בכניסה לחניון קניון "לב אשדוד". ביום 7.8.09 הוא ערך סריקה ביטחונית בתא המטען של מכונית סובארו (להלן: הרכב הראשון), שבה נהגה הנתבעת 2 (להלן: גב' X). מאחוריה עמדה מכונית טויוטה (להלן: הרכב השני), שבה נהג הנתבע 4 (להלן: מר בקלמן). בעוד התובע מצוי בין שתי המכוניות, פגעה מכונית סיטרואן (להלן: הרכב השלישי), שבה נהג הנתבע 1 (להלן: מר X) ברכב השני שמחץ את התובע אל הרכב הראשון. התובע מבקש פיצוי על נזקיו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד). התובע 2 (להלן: המל"ל) תובע מהנתבעים כספים ששילם וישלם לתובע 1 בשל פציעתו. נוכח מחלוקות רבות בנוגע לכיסוי הביטוחי העלו הצדדים טענות רבות שלבסוף נמצאו בלתי נחוצות להכרעה ולא יידונו. 2. גב' X טענה שהתובע כלל לא נפצע בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פלת"ד. נטען, שההלכה היא שתאונה שאירעה בזמן סריקה ביטחונית אינה תאונת דרכים ועבור מי שערך את הסריקה הביטחונית הרכב משמש רק זירת התרחשות. הטענה מבוססת על רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל, שבה דובר על נהג אוטובוס שערך סריקה ביטחונית לפני הנסיעה ונפל בתוך הרכב. השאלה שנשאלה שם, האם היה אותו אדם "משתמש ברכב", אינה רלבנטית לענייננו. התובע לא השתמש ולא טען שהשתמש, באף אחת מהמכוניות המעורבות באירוע. הוא נפגע מחוץ להן, כהולך רגל לכל דבר. 3. גב' X אף סבורה שהיא עצמה לא היתה "משתמשת" במכוניתה, כשזו עמדה (כנטען, במנוע כבוי) בתור לבדיקה. יש לדחות עמדה זו. נהגי כל שלוש המכוניות היו בעת התאונה "משתמשים" במכוניות שלהם, בין אם בעת התאונה עמדו ובין אם נסעו, בין אם המנוע שלהן עבד ובין אם דמם. תהליך בדיקת תא המטען של מכונית הממתינה לכניסה לחניון וגם ההמתנה לסיום בדיקה של מכונית אחרת, הם שלבי ביניים במהלך הנסיעה ואינם מתרחשים לאחר שהנסיעה תמה, או בטרם התחילה. בדומה לעמידה ברמזור, אין באירועים כאלה כדי להפסיק את רצף השימוש במכוניות. 4. סעיף 3(ב) לחוק פלת"ד קובע: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". לפי הוראת סעיף זה, נהגי כל שלוש המכוניות חבים לכאורה יחד ולחוד בנזקי התובע. אין חולק על כך שהנתבעת 5 (להלן "מגדל") נושאת בכיסוי הביטוחי לנהיגת מר בקלמן. בתחילה, נראה היה שהשימוש ברכב הראשון וברכב השלישי בוטח בידי הנתבעת 3 (להלן "שומרה"). 5. ברכב השלישי נהג מר X. לא הוכח שכתב התביעה הומצא לו, הוא לא התגונן ולא העיד. תיק בית-המשפט לתעבורה שהגישה "שומרה" מלמד שבעת התאונה לא היה בידיו רישיון נהיגה תקף. בתיק בית-המשפט לתעבורה נמצא אישור על הפקדת רישיון הנהיגה שלו ביום 3.12.08 שבו צויין שלפי החלטת בית-המשפט רישיון הנהיגה שלו לנפסל לשנתיים. 8 חודשים אח"כ, נהג מר X ביודעין ללא רישיון נהיגה תקף, בעת שהיה מעורב בתאונה שבה עוסק הליך זה. בנסיבות כאלה כמובן ש"שומרה" אינה חייבת לשאת בחבות הביטוחית בשל תוצאות נהיגתו. 6. ברכב הראשון נהגה גב' X. בעליו היה פלוני מר מויאל, שמסר אותו למכירה במגרש למכירת מכוניות באשדוד בעסקת חליפין (שכללה גם רכיב כספי). ממגרש זה הגיע הרכב לידי מר X בנסיבות שנויות במחלוקת, שעליהן העידו רק בני הזוג. בסופו של דבר לא נמכר הרכב, העסקה בוטלה והרכב הוחזר למר מויאל מבלי שמישהו טרח להודיע לו שהיה מעורב בתאונה! בתחילה מסרו בני הזוג ל"שומרה" שהם שכרו את המכונית. בבית-המשפט סיפרו דברים אחרים. עדות גב' X היתה תמוהה ביותר. לשיטתה היא אינה יודעת דבר אודות המכוניות המתחלפות שבהן היא נוהגת ואשר מתגשמות מעת לעת ליד ביתה ובעלה מוסר לשימושה. מר X אישר בעדותו שמסר ל"שומרה" שהרכב היה שכור וכי הוטעה שאם יאמר כך ינתן לו כיסוי ביטוחי. למעשה, כך טען, נמסרה לו המכונית לשימושו למשך זמן בלתי מוגבל ל"מבחן" בעת שהוא שקל אם לרכוש אותה. כשהחזיר אותה, דרשו ממנו בעלי מגרש המכוניות, שהם עבריינים, תשלום דמי "שכירות" בדיעבד והוא שילם להם מפחד שיפגעו בו. הרושם שהותירו עדויות אלה היה אומלל ביותר. הן היו בלתי אמינות ובלתי הגיוניות והדבר בלט הן מתוכנן והן מצורת נתינתן. 7. מר X הוא בעל מלאכה. בתקופה הרלבנטית לא היתה בבעלות המשפחה או בשימושה הקבוע מכונית כלשהי. בני הזוג העידו שמדי פעם שכרו מכונית ולעתים קיבלו מכונית בהשאלה מקרוב משפחה. סביר שאצל אנשים שזה אורח חייהם, שכירת מכונית לא נעשית סתם כך ללא סיבה מיוחדת, ולו בשל מחירה. מי שצריך "להשיג" מכונית, שאינה זמינה לו בדרך-כלל, עושה זאת כשיש לכך סיבה (או הזדמנות). זה אינו אירוע יומיומי, אלא אירוע חריג. זהו ענין שצפוי שידובר בו בתוך המשפחה ולו לשם תיאום וזיהוי הרכב המדובר. מצופה, שמי שמכונית עומדת לשימושו רק מדי פעם, כמו גב' X, יגלה ענין בשאלה אם במועד פלוני זמינה לו מכונית כלשהי. סביר גם לצפות שיהיה לו ענין כלשהו, בזהות המכונית ובנסיבות שהביאוה לשימושו. והנה גב' X הציגה עצמה כאדישה לחלוטין לעניינים אלה. היא לא שאלה מעולם דבר, לא ידעה מעולם דבר ורק הניחה ש"הכל בסדר". את המכונית (שמציאותה בידיה חריגה למדי) היא נטלה לשימוש של שגרה, כאילו היתה מצויה בידיה תמיד. עדותה אינה סבירה ואינה מעוררת אמון וצורת נתינתה הותירה רושם ברור של התחמקות מתריסה ממתן תשובת אמת. 8. עדות מר X היתה בבירור מגמתית ומתחמקת. הוא כלל לא ניסה להסתיר שהוא מוכן לתת לפי הצורך גרסאות שיועילו לעניינו, כפי שלטענתו עשה כשמסר ל"שומרה" שהמכונית היתה שכורה. הדבר גם עולה מכך שהוא אף לא חשב שעליו לספר שהרכב עבר תאונה, כשהחזירו למגרש. במרוצת הזמן שינה מר אמיסלי את גרסתו פעמים אחדות. הוא סיפר שקיבל את הרכב מחבר, שקיבל אותו מגיסו, ששכר את הרכב לחודש שמתוכו הספיק לנצל רק שבועיים, ששכר את הרכב באמצעות הגיס, ששילם עבור השכירות, שלא שילם עבור השכירות וגם ששילם עבור השכירות בדיעבד... גם בעדותו, קשה היה לעקוב אחרי שינויי הגרסאות שהתרחשו לעתים ממשפט למשפט ובהפרשים של שניות. בסופו של דבר טען שמתחילה נטל את המכונית למבחן וכשהחזירה נאלץ לשלם עליה בדיעבד "דמי שכירות". סיפור זה אינו מתקבל על הדעת כלל ובעת עדותו ברור היה שמר X יודע זאת. אין זה מקובל, או סביר שסוחר מכוניות מוסר לרוכש פוטנציאלי זר לו, מכונית ל"מבחן" לשימוש ללא הגבלת זמן וללא בטוחה. למר X כלל לא היו 80,000₪ - 90,000₪ שנדרשו לקניית המכונית. סמוך לזמן שבו נטל כביכול את המכונית לנסיעת מבחן לקראת רכישתה, הוא לא רכש אותה, או כל מכונית אחרת. כשרכש לאחר זמן מכונית, זו היתה מכונית מסוג אחר (מסחרית) והיא עלתה לו רק 15,000₪. 9. איני מאמין שמר X נטל את המכונית למבחן, כדי להחליט אם לרכוש אותה. אף איני מאמין שזה מה שאמר לסוחר המכוניות במגרש. סביר שאילו ביקש מר X לנסוע במכונית נסיעת מבחן היה הסוחר מאפשר לו רק נסיעה קצרה תחת השגחה, או חלף בטוחה, כמקובל. דומה שמה שהתרחש בפועל פשוט הרבה יותר: מר X אכן "שכר" מכונית ממגרש למכירת מכוניות, שלדבריו מנוהל בידי עבריינים. הרכב שהושכר לו נמסר על-ידי בעליו למגרש לשם מכירתו ולא כדי ישכירו אותו לזרים. עסקת ה"שכירות" היתה מעשה הונאה כלפי בעל הרכב והשימוש ברכב נעשה ללא רשות הבעלים (וככזה גם לא היה מכוסה בביטוח). ההשכרה אכן נעשתה ללא תיעוד ועל בסיס מזומנים, כפי שהעיד מר X, אלא שכנראה כך הוסכם מראש - ולא (כפי שטען), שכך נעשה רק בדיעבד. למעשה, זוהי בעצם הגרסה המקורית שמסרה גב' X ל"שומרה", הן בכתב (נ/2) והן בע"פ, כשדיברה עם החוקר בהקלטה שהושמעה באולם בית-המשפט וגב' X ניסתה להתחמק מהבנת האמור בה. 10. "שומרה" טוענת שפוליסת הביטוח שנערכה לרכב לא כללה שימוש בו כרכב שכור. "שומרה" זימנה לעדות את מר מויאל, בעל הרכב, אך הוא לא התייצב לדיון. ממילא לא ניתן היה לקבל ממנו את תעודת הביטוח המקורית. ספק אם היה סיכוי שהוא שמר אותה. את המכונית מכר מן הסתם מזמן ורק יחידי סגולה שומרים תעודות נושנות שפג תוקפן. על התרחשות התאונה לא טרח איש לספר לו בזמן אמת ועל חשיבותה יכול היה ללמוד רק לאחר זמן רב בעקיפין. איש מהצדדים האחרים לא עשה ניסיון כלשהו לאתר את התעודה המקורית, גם לא גב' X שטוענת שתעודה זו מקנה למעשיה כיסוי ביטוחי. בהעדר התעודה המקורית, עשתה שומרה את שניתן היה לעשות: היא הסתמכה על הרשומה המוסדית שבמחשביה, רשומה שנשמרה והוכחה כראוי. בחקירתו הנגדית העיד מר צ'רקסוב, עובד "שומרה" על החלופות השונות שלפיהן נערכות הפוליסות שלה. הוא העיד "אנו בכלל לא עושים ביטוחי חובה לרכבים שכורים". אחר-כך הוצגה בפניו האפשרות שהרכב היה בבעלות מישהו שלו 200 רכבים והוא משכיר את כולם והוא ענה, ש"שומרה" כן נוהגת לערוך ביטוח קולקטיבי כזה. כל זה עיוני בתכלית. איש לא טען (ובודאי שלא הוכיח) שמר מויאל עצמו עסק בהשכרת מכוניות וממילא האפשרות שהוא עצמו ביקש לבטח כמות גדולה של מכוניות מושכרות שאובה מהדימיון. הוכח כראוי ש"שומרה" ביטחה את הרכב של מר מויאל בתעודת ביטוח חובה שגרתית לחלוטין לרכב פרטי והיא לא מכסה את השימוש בו כרכב שכור. 11. גב' X טוענת שגם אם הפוליסה לא מכסה שימוש ברכב מושכר, היא לא ידעה זאת. לכן, דינה כדין מי שנהג בהיעדר רישיון מתאים לרכב מבחינת מספר הנוסעים או כמי שנהג ברכב כשבידו רישיון שפקע רק מחמת אי תשלום וכיוצא באלה. לטענתה, יש להרחיב את הכיסוי הביטוחי במקרה כזה גם משום שאין נפקות אמיתית לשימוש שנעשה ברכב ביחס לסיכון הביטוחי שלקחה על עצמה מי שביטחה אותו לשימוש רגיל. 12. סעיפים 7 ו- 7א לחוק פלת"ד , שאליהם התייחסו הצדדים בטיעוניהם, עוסקים בזיהוי נפגעים אשר לא זכאים לתבוע לפי החוק. במישרין, סעיפים אלה לא עוסקים בזיהוי הנהגים אשר אינם זכאים לכיסוי ביטוחי מהמבטחת שלהם (אף שהדבר מסתבר בעקיפין מכך שסעיף 9 מקנה נגדם "זכות חזרה" של מי שמשלם פיצויים לנפגע). ענין זה אינו מוסדר כלל בחוק פלת"ד והוא נגזר ממקורות דין אחרים ומפוליסת הביטוח עצמה. חוק פלת"ד בא להבטיח שלנפגעי תאונות דרכים ינתן פיצוי. מתוך מגמתו הסוציאלית, הוא מעניק פיצוי ללא שיקולי אשם גם לנפגעים אשר בנסיבות שאינן נגועות במום מוסרי חמור נותרו ללא כיסוי ביטוחי. זו תכליתם של סעיפים 7 ו- 7א לחוק והם (וגם מכלול חוק פלת"ד) לא באו להעניק זכויות והגנה למזיקים. הנהג המזיק, אינו זכאי לכל הקלה רק בשל כך ש"לא היה מודע" לכך, שנהיגתו אינה מכוסה בביטוח תקף - והרי אין קל מלטעון "לא ידעתי את תנאי הפוליסה". נדיר שמבטחת תוכל להוכיח פוזיטיבית שהנהג ידע שאינו מכוסה בביטוח תקף. ראוי לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד: חבות המבטחת היא חבות חוזית. העובדה שאדם שהיה זר לחוזה "מאמין" שהחוזה מקנה לו זכות כלשהי, לא מחייבת את המבטחת לכבד את הציפיה. על מנת להדגים את האבסורד שבטענה, ראוי לשקול את האפשרות שגב' X היתה "מאמינה" שביטוח החובה מקנה לה זכות כשלהי שאין לה בסיס בדין או בפוליסה. האם היה מישהו מעלה בדעתו שעל "שומרה" לכבד את ציפייתה? אמונה מוטעית של אדם זר לחוזה, המבוססת על בורות (בעובדות או בדין), לא מקימה חבות חוזית לבעל החוזה, שלא תרם מאומה ליצירת אותה אמונה. המסקנה היא, שמבחינה נורמטיבית, לא די בכך שגב' X סברה שנהיגתה מכוסה בביטוח ע"י "שומרה", כדי ליצור חבות כזאת. 13. הדיון בפסקה הקודמת עיוני לגמרי. איני מאמין שגב' X נהגה בהאמינה באופן פעיל שנהיגתה מכוסה בביטוח תקף. לפי עדותה, היא, היתה אדישה לחלוטין כלפי השאלות המשפטיות שנדונו ע"י הצדדים. אף שהיא ידעה שהיא נוהגת במכונית שכורה, היא לא גילתה כל ענין בשאלה מי בעל הרכב. לא מדובר באי ידיעה "נייטראלית": ברור שממראה הרכב יכולה היתה לדעת שהוא לא נשכר מחברה המשכירה מכוניות. האם לא היה עליה, לכל הפחות לגלות ענין, מי השכירו? בעלה שכר מכונית ממגרש העוסק במכירת מכוניות. זו אינה עסקה שגרתית הנעשית במקום הטבעי לה, ועל פניה היא לא מוגנת בתקנת השוק. זוהי עסקה חשודה, אשר כל בר-דעת חייב לתמוה לגביה, אם היא אכן נעשית בהסכמת הבעלים או תוך הונאתם (כפי שקרה בפועל). אם סיפר מר X לגב' X על נסיבות העסקה, היה גם עליה לגלות כלפיה חשדנות רבה. ואם אפילו לא טרחה לשאול, הרי שעצימת העיניים שלה אינה שונה מעצימת העיניים של אדם הקונה רכוש גנוב בנסיבות חשודות ומעדיף "לא לדעת". בני הזוג X משימים עצמם תמימים מאוד, אך בפועל הם פשוט עשו עסקה כדאית עם עבריינים. נח מאוד להנות מפרי מעלליו של עבריין, לעצום עיניים ולטעון אחר-כך לבורות, אך אין זה ראוי שבתי המשפט יושיטו סעד למי שנוהג כך. 14. לא מצאתי כל הצדקה להרחיב את תחולת הפוליסה באופן מאולץ, כדי לכסות שימוש שלגביו לא ניתן בה כיסוי ביטוחי. רכב שכור מצוי יותר זמן על הכביש מרכב שבשימוש פרטי. השכרתו לציבור הרחב מגדילה את סיכוני התרחשות תאונה. לכך יכולות להיות סיבות רבות: (א) ניצול היתר שלו; (ב) הנוהגים בו אינם רגילים אליו; (ג) מידת האחריות שבה מתייחסים נהגים לרכב שבבעלותם שונה מאוד ממידת האחריות שנוהגים אנשים ברכוש זרים; (ד) במגוון הנהגים שעשויים לנהוג ברכב שכור צפויים סטטיסטית להזדמן גם נהגים מסוכנים. השכרת רכב מגדילה את הסיכון שנוטלת המבטחת על עצמה בצורה משמעותית. לא מדובר רק בפרט טכני ושולי שניתן להתעלם ממנו. לאור זאת, מצאתי שראוי לכבד את תנאי הפוליסה ולקבוע שאין "שומרה" נושאת בחבות בשל תוצאות נהיגתה של גב' X. 15. חוק פלת"ד מקים אחריות ישירה בין מי שהשתמש ברכב לבין מי שנפגע עקב השימוש ברכב. סעיף 2(א) קובע כי "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". המשתמש ולא אחר, הוא החייב בפיצוי הניזוק. היה המשתמש מבוטח כדין, מקים חוזה הביטוח גם יריבות בין הניזוק לבין חברת הביטוח. יריבות זו לא קמה אלא מקום שקמה חבותו של הנהג המבוטח. הצדדים ניסו להציע פתרונות לחלוקה בין נהגים לא מבוטחים לבין חברת ביטוח אולם משנקבעה חלוקה בין הנהגים בסעיף 3(ב) לחוק, אין צורך לחפש אחר פתרונות חלופיים על דרך ההיקש או הפרשנות. הוראות החוק ברורות. הנוהג ברכב מנועי חייב לפצות את מי שניזוק כתוצאה מנהיגתו, ככל שהוא מבוטח, תישא המבטחת בפיצוי. המחוקק התכוון שהנפגע בתאונה לא יאלץ להתמודד עם קשיי גבייה מאנשים פרטיים. לכן, אלמלא עמדה לתובע עילת תביעה נגד מבטחת כלשהי, הייתה קמה לו עילה כנגד "קרנית". (לפי סעיף 12(א) לחוק פלת"ד "תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח..."). לאחר שהיתה "קרנית" מפצה את הנפגע היא היתה רשאית לחזור אל הנהגים המעורבים לפי סעיף 9 לחוק. מאחר שבתאונה זו היה מעורב רכב אחד שאין חולק על היותו מבוטח (ב"מגדל"), אין לתובע עילה נגד "קרנית", הוא יוכל להפרע מ"מגדל" וזו תוכל לפי סעיף 3(ב) להפרע מהנהגים האחרים (במהלך מקביל לתביעת החזרה שהיתה עומדת ל"קרנית"). 16. בנסיבות שפורטו, לאחר שכתב התביעה כנראה לא הומצא למר X, חבים כלפי התובעים רק שניים משלושה הנהגים המעורבים: הגב' X ומר בקלמן. כל אחד מהם חב יחד ולחוד כלפי התובעים. לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק פלת"ד , בינם לבין עצמם הם יתחלקו בחבות בחלקים שווים. בחלקו של מר בקלמן נושאת חברת "מגדל" שביטחה את נהיגתו. בחלקה של גב' X לא נושא כל מבטח. נכותו של התובע 17. התובע הובהל באמבולנס למרכז הרפואי קפלן, נערכו לו בדיקות והוא שוחרר לביתו ללא אשפוז. משלא חלפו כאביו הוא פנה לבדיקות נוספות שגילו שהוא סובל מדלקת בכתפו השמאלית עם קרע חלקי בגיד וטנוסינוביטיס מלווה בתפליט שכעת הוא כרוני, כאבים בעמוד שדרה מתני מלווים בהגבלת תנועה, קרע במיניסקוס ברך ימין מלווה בבצקת, שבר בטיביה ימין ופגיעה בפיקת ברך ימנית, פגיעה בברך שמאל שיכולה להתאים לציסטת בייקר, קרע בשריר הסובך ברגל ימין ופגיעות ברגל ימין מלוות בירידה בתחושה ובנימול. בבדיקה אודיומטרית נמצאה ירידה שמיעתית אופיינית לחבלת ראש. התובע נפגע בתאונת עבודה ונכותו הצמיתה נקבעה על ידי המל"ל כדלקמן: 10% נכות בגין חבלה לברך שמאל 10% נכות בגין חבלה לרגל ימין 15% נכות בגין החבלה לכתף אולם נקבע כי רק ל- 5% קשר סיבתי לתאונה סה"כ נקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 24% החל מיום 30.8.10.קביעה זו היא קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק פלת"ד והיא מחייבת בהליך זה. בנוסף, נקבעו לתובע נכויות זמניות ממושכות: נכות בשיעור 100% מיום 7.8.09 ועד ליום 31.12.09 נכות בשיעור 60% מיום 1.1.10 ועד ליום 30.4.10 נכות בשיעור 45% מיום 1.5.10 ועד ליום 31.7.10 נכות בשיעור 35% מיום 1.8.10 ועד ליום 30.8.10 ראשי הנזק 18. הפסדי שכר לעבר: התובע טוען ששכרו החודשי היה 5,440₪ ובמשך 9 חודשים שבהם לא עבד, הוא הפסיד 48,960₪ (המשוערכים ל - 51,000₪). הנתבעים סבורים ששכרו היה מעט נמוך יותר והוא נעדר רק 8 חודשים מעבודתו. התובע נעדר מעבודתו מיום התאונה (7.8.09) ועד אפריל 2010. הנתבעים התעלמו בהערכת שכר התובע מעבודות נוספות שבהן עבד ותועדו בנתוני המל"ל. אכן, נראה שנתונים אלה אמינים ומדוייקים, הם מצביעים על הכנסה חודשית של 5,224 ₪ ועל הפסד מצטבר, בשקלול מימד הזמן ובמעוגל של 45,000₪. 19. אובדן כושר השתכרות לעתיד: התובע שב לעבודה, אך התאים את עבודתו למגבלותיו. שכרו הנוכחי בערך 6,500₪. לתובע השכלה תיכונית והוא בן 53. הוא מבקש שיפסקו לו פיצויים על פי חישוב מדוייק של היוון מכפלת אחוזי נכותו בשכרו, שישקף את הסיכון שככל שייפלט ממעגל העבודה, לא יוכל לשוב עוד לעבודה כלשהי. הנתבעים טוענים ששכרו של התובע השביח והדבר מלמד שלנכותו אין כל משמעות תפקודית והם מציעים להעריך את נזקו גלובאלית ב - 50,000 ₪. לתובע נגרמה נכות משמעותית. הוא אדם חרוץ ואחראי, שהצליח לשוב לעבודה ומצליח להתפרנס, אך בגילו, בכישוריו ובמצבו הרפואי אין להמר על חוסנו הכלכלי ועל כושרו להתמיד בעבודה ובפרנסה. מצד אחד, כיום לא נפגע שכרו. מצד שני, אם יפלט משוק העבודה סביר שהפגיעה בשכרו תעלה בהרבה על 24% משכרו הנוכחי והוא צפוי לתקופות אבטלה ממושכות, או לירידה דרמטית בשכרו. בנסיבות כאלה, דומה שהערכת התובע הולמת את מצבו ונזקו מוערך ב- 215,000₪. 20. כאב וסבל: לפי כללי החישוב הנוגים בהתאם לחוק פלת"ד נקבע נזקו של התובע בגין הנזק הלא ממוני בסך 36,659₪. 21. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד: התובע טוען שתקופת שיקומו הייתה ארוכה והוא סבל מנכויות זמניות משמעותיות גם בחלוף תקופת אי-הכושר. במשך פרק זמן ממושך הוא התנייד באמצעות קביים בלבד. הוא לא הוכיח הוצאות ספיציפיות, אך טוען שניתנה לו עזרה בידי בני משפחתו. התובע מבקש פיצוי בסך 100,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעות טוענות כי עזרת צד ג' בעבר הוא ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו. התובע לא הגיש ולו אסמכתא אחת על הפסד שנגרם לו בפועל ולא העיד אף אחד שעזר לו בפועל. בנסיבות הענין, התובע לא זכאי לפיצוי כלשהו. הפסדי העבר בראש נזק זה הם בגדר נזק מיוחד, שיש להוכיחו ממש ולא להעריכו ספקולטיבית. בשים לב לסוג פגיעתו של התובע ובנכויות הזמניות הניכרות שהיו לו, קשה לראות כיצד יכול היה לתפקד ללא עזרה ניכרת. גם בהעדר קבלות, מוערכת עזרה זו בעבר בסך 10,000₪. בהתחשב בכך שנכויותיו של התובע הן בתחום האורתופדי והן מסתכמות באחוזי נכות משמעותיים, סביר שלתובע יווצר עם השנים צורך בעזרה, וגלובאלית מוערך נזקו לעתיד בסך 50,000 ₪. 22. הוצאות ניידות לעבר ולעתיד: התובע טוען שעיקר נכותו נגרמה מפגיעה בברכיו ואין ספק שנגרמו לו ושייגרמו לו בעתיד הוצאות בשל הצורך בשימוש באמצעי תחבורה יקרים להתניידות. התובע מעריך את הפסדיו בסך 50,000₪. הנתבעות מציינות, שהתובע לא צירף ולו קבלה אחת וסבורות שדין טענותיו להדחות. ראוי להזכיר שבתביעה זו נתבעים נזקי התובע לצד הסכומים ששילם לו המל"ל וישלם לו בעתיד. מכאן, שבאומדן הנזק ראוי לשקול לא רק את הכספים שיוציא התובע ולא הושבו לו ע"י המל"ל, לצד הנזקים שבהם נשא המל"ל, או שישא בהם בעתיד. בשים לב לכך, שהתובע נפצע בשתי רגליו, בהחלט סביר שנדרש בעבר וידרש בעתיד להוצאות כספיות מוגברות לשם ניידות. נזק זה מוערך בסך 20,000₪. 23. הוצאות רפואיות: התובע טוען שנגרמו לו הוצאות בסך 20,000₪ הנתבעות טוענות שהן לא הוכחו במסמכים ולא בכדי שכן, התאונה הוכרה כתאונת עבודה והוצאות התובע שולמו ע"י המל"ל. טענה זו היתה נכונה, אלמלא נתבעו בהליך זה כל נזקי התובע, בין שנשא בהם בעצמו ובין שמומנו ע"י המל"ל. אוסיף על כך, שאף שהמל"ל אמור לשאת בהוצאות התובע בראש נזק זה, מלמד ניסיון החיים שזכות זו אינה ניתנת למימוש אפקטיבי תמיד, במיוחד לא כשמדובר בהוצאות קטנות (שלעתים מצטברות לבסוף לסכומים יותר משמעותיים). לאור זאת מוערך נזק זה בסך 5,000₪. 24. סך נזקי התובע 381,659₪. המל"ל טען ששילם וישלם לתובע 215,921₪ מתוכם הוא זכאי לקבל 80% בלבד על פי הוראות ההסכם ההיסטורי בינו לבין חברות הביטוח. לסכום זה, טוען המל"ל שיש להוסיף ריבית הסכמית לפי סעיף 6 לאותו הסכם. הצדדים לא טענו נגד דרישות אלה וגם לא דנו בשאלה מה דינו של נתבע שההסכם לא חל עליו, כמו הגב' X (שהדרישה המופחתת רק מיטיבה עמה). המל"ל טען בסיכומיו שהוא זכאי ל"ריבית הסכמית" כמפורט בסעיף 6 להסכם אך לא ציין מהי ריבית זו ואת ההסכם לא הגיש! למותר הוא לציין שלא ניתן לקבוע זכויות לתובע 1 וחיוב לנתבעת 2 על בסיס כזה ותוך הפניה למסמך חיצוני עלום. לפיכך, שוערך הסכום עפ"י הדין, למועד חישוב הנזק, לסך 224,107₪. מזה זכאי המל"ל ל- 80%, דהיינו 179,286₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 27,497₪. התובע 1 זכאי ליתרה, סך 202,373₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 31,044₪. 25. התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 3 נדחית ללא צו להוצאות. התביעה נגד הנתבעת 2 והנתבעים 4 ו- 5 מתקבלת. הם ישלמו יחד ולחוד לתובעים את הסכומים שפורטו וכן ישאו באגרת המשפט. בינם לבין עצמם יחלקו הנתבעת 2 והנתבעים 4-5 את הסכומים בחלקים שווים. דריסהמשפט תעבורהרכבענף השמירהבדיקת רכבתאונת דרכיםעובד אבטחה (מאבטח)