היקף אחריותו של שומר שכר נקבעה בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 כדלקמן: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן..." משמע, כפשוטם של דברים, ששומר שכר אחראי אחריות מוחלטת לאובדן הנכס או לנזקו, אלא באם יוכיח התקיים הסייג לאחריותו, דהיינו שמדובר בנסיבות שלא יכול היה לחזות מראש או למנוע את תוצאותיהן, וזאת לעומת שומר חינם או שומר שכר שהשמירה טפלה למטרה העיקרית בהחזקת הנכס (כאמור בסיפת סעיף 2(ב) לחוק), שאז נדרש התובע להוכיח את התרשלות השומר על מנת לחייבו (ראה ע"א 1439/90 רכבת ישראל נ' הום חברה לביטוח בע"מ ואח, פ"ד מז(2) 346 בעמ' 362). מעדותו של מנהל הנתבעת עולה כי משנטלה הנתבעת את משימת השמירה, תוך הצהרה כי בדקה את תנאי האתר וביכולתה לספק את שירותי השמירה באיכות טובה (כך לשון ההסכם), הרי שקיימת על פניה חבות של הנתבעת בגין נזק או אובדן של הנכס שהופקד על שמירתו, אלא באם הוא יוכיח כי התקיימו נסיבות שלא יכול היה לחזות מראש שמנעו ממנו את האפשרות לעשות כן. במקרה דנן, מצהיר למעשה מנהל הנתבעת את היפוכם של הדברים, דהיינו שהתברר לו כי לא יוכל למלא את משימת השמירה, וזאת בשל נסיבות שהתבררו לו (בין אם בעת כריתת ההסכם, ובין אם מיד לאחר מכן), אך למרות זאת, לא נמנע מליטול על עצמו את משימת השמירה. לענין זה יפים דבריו של השופט שמגר בע"א 1439/90 הנ"ל בפיסקה 17 לפסק הדין, אשר כאילו נאמרו בעניננו: "טרונייתה של השומרת היא כנגד הרכבת, ששכרה שירותי שמירה של שומר אחד, ללא נשק, לתחנה בעלת גבולות לא מוגדרים, תאורה בלתי מספקת ומגבלות כיוצא באלה. אולם, אל לנו לשכוח שהשומרת התקשרה בהסכם עם הרכבת מרצונה. את התנגדותה לתנאי החוזה צריכה הייתה השומרת להעלות טרם הכריתה, ולא לאחריה. בנטילת אחריות לביצוע משימה שביצועה בלתי אפשרי יש, כשלעצמה, משום רשלנות. אין השומרת יכולה להסכים מצד אחד להתחייב לבצע שמירה בשכר בעבור שמירתה במקום פלוני, ומצד שני לכפור בקיום אחריות של שומר שכר". 6. גם באם אקבל טענת מנהל הנתבעת כי הקושי באשר לביצוע השמירה בתנאי האתר נתגלה לו רק לאחר חתימת ההסכם (זאת בניגוד להצהרה הרשומה בו), הרי שחל בענייננו סעיף 2(ד) לחוק הקובע: "שומר שנודע לו כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו לפי סעיפים (א) עד (ג), ולא הודיע על כך לבעל הנס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו, יהא אחראי לאותו נזק במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק". לא שוכנעתי כי הנתבעת קיימה את חובת מתן ההודעה קודם לארוע הגניבה, כטענת מנהל הנתבעת. בענין זה מצויה בפני עדות בעל פה בלבד, אשר לטעמי אף נסתרת ממכתב שהוציאה הנתבעת ביום 4.2.10 (נספח ב' לנ/1) בו נרשם, על ידי הנתבעת, כי הודעה בענין הפסקת השמירה בשל תנאים שאינם מאפשרים שמירה על הבגר, נמסרה על ידי הנתבעת "ביום חמישי שעבר", דהיינו לאחר ארוע הגניבה. באם אכן היתה נמסרה הודעה קודמת של הנתבעת על אי קיום ההסכם מצד התובעת באי הבאת הבגר ליד הסככה, היה מצופה שעובדה זו תצויין במכתב מיום 4.2.10, אשר יש להוסיף ולציין כי נחתם גם על ידי עו"ד מטעם הנתבעת. דווקא העובדה שהנתבעת עצמה מפנה להודעה "מיום חמישי שעבר", מבלי לאזכר מתן הודעות קודמות, מחזקת את התרשמותי כי רק בדיעבד ולאחר ארוע הגניבה, הודיעה הנתבעת לתובעת שלא תוכל לקיים את השמירה על הבגר ולאור זאת, הפסיקה את שירותי השמירה למחרת הוצאת המכתב. 7. מעבר לכך, משההסכם הבסיסי הינו מסמך סטנדרטי שנערך על ידי הנתבעת, הרי שהיא נושאת באחריות כמנסחת המסמך, ובעלת הידע המקצועי, לדאוג לך שהמסמך ישקף את התנאים המוסכמים בין הצדדים. טענת מנהל הנתבעת כי "ידוע לכל" שאחריות חברת השמירה מותנית בכך שכלי העבודה יהיה שמור במקום מגודר בגדר שגובהה אינו פחות מגובה מסוים (עמ' 14 שורות 9-10), הינה טענה בעלמא שלא זכתה לשום ביסוס, ובכל מקרה, מצופה היה שתנאי מהותי כזה יכלל בהסכם שעורכת הנתבעת עם מזמיני שירותי שמירה, על מנת שיובהר כי רק בתנאים כאלו, ניתן יהיה לחייב את הנתבעת במקרה של גניבה. אוסיף עוד כי טענתו הנוספת של מנהל הנתבעת כי "ידוע לכל" שרק בתנאים כאלו יהיה ביטוח לגניבת הכלי או חלקיו, מעבר לכך שגם היא נטענה בעלמא, הרי שאין בה דבר. העובדה שכיסוי ביטוחי מותנה בעמידה בתנאים שונים, אין בה להביא למסקנה שגם אחריות הנתבעת, כשומרת שכר, מותנית באותם התנאים, אשר אין זכר להסכמת הצדדים לגביהם. תוקף התוספת בהסכם 8. למעשה, לאור הוראות החוק, וקביעתי כי הנתבעת לא עמדה בחובת ההודעה בדבר קיומם של תנאים שלא יאפשרו את השמירה על הבגר, קודם לארוע הגניבה, צודק ב"כ התובעים כי השאלה באם התוספת להסכם, המתיימרת להטיל אחריות מלאה ובלתי מסויגת על הנתבעת לכל נזק או גניבה שיגרם בשעות פעילות השומרים, הינה בתוקף, הופכת לשאלה משנית. יחד עם זאת, לאור העובדה שהצדדים הטיחו זה בזה האשמות בענין, כאשר לטענת הנתבעת מדובר בתוספת שהוספה על ידי התובעים או מי מהם לאחר שנערך ההסכם בין הצדדים ומהווה זיוף של ההסכם המקורי, אציין כי לאחר שמיעת העדים בפני, התרשמתי דווקא מהיפוכו של דבר. ההסכם המקורי שהוצג לעיוני, ת/3, נחזה להיות ערוך, בכל הנוגע לפרטים שהוספו בכתב יד (שהם שם התובעת, מועד תחילת השמירה באתר, שעות השמירה, שכר הנתבעת והתוספת להסכם)באותו עט ירוק ובאותו כתב יד, אשר אין מחלוקת כי הינו כתב ידו של מנהל התובעת. אותו עט ירוק שימש אף לחתימת הצדדים על ההסכם ועיון במסמך, על פניו וללא העזרות באמצעים כלשהם, מעלה כי יותר סביר שהתוספת הוספה בעת חתימת ההסכם (כפי שהעיד מנהל התובעת), מאשר שזו הוספה מאוחר יותר. 9. משהציגה התובעת את הראיה הטובה ביותר, דהיינו ההסכם המקורי אשר על פניו נראה כערוך כמסמך אחד, עובר הנטל לטעמי, על כתפי הנתבעת להוכיח את טענתה כי מדובר בתוספת מאוחרת שנעשתה על ידי התובעת תוך זיוף המסמך המקורי. לתמיכה בטענתה זו, הציגה הנתבעת צילום של ההסכם אשר אינו כולל את התוספת, והוא לטענתה הצילום של ההסכם המקורי, כפי שנערך ללא התוספת. לענין זה נכונה טענת התובעים כי ניתן באמצעים פשוטים למדי, על גבי צילום, למחוק חלק מהכיתוב ואין בהצגת צילום ההסכם ללא התוספת, כדי לשלול את האפשרות שהתוספת היתה קיימת במועד עריכת ההסכם. טענת הנתבעת כי הגישה תלונה למשטרה בענין זיוף ההסכם, לא נתמכה בבדל ראיה כלשהי (כגון אישור הגשת תלונה), והנתבעת גם לא הציגה ראיה אחרת כגון חוות דעת, אשר יכולה היתה לתמוך בטענתה, כי התוספת הינה תוספת מאוחרת לעומת שאר הפרטים המופיעים בכתב יד וחתימת הצדדים על ההסכם המקורי. מאחר וכאמור לעיל, אין בכוונתי לבסס את אחריות הנתבעת על התוספת להסכם, אלא על הוראות החוק שההסכם בודאי שאינו בא לגרוע מהן, הרי שאין בכוונתי לקבוע מסמרות בענין זה. 10. אציין בהקשר זה, כי על אף שהטענה ביחס להוספת התוספת בהסכם היתה סוגיה מרכזית בין הצדדים, הרי שהנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית של אשת מנהל הנתבעת, שבזמן שמיעת העדויות התברר כי ככל הנראה היתה נוכחת בעת עריכת ההסכם. משמנהל התובעת לא זיהה את הגב' אבו סרי כאותה גברת שנכחה בעת כריתת ההסכם (ענין שהועלה רק במסגרת החקירה הנגדית ולא צויין בתצהירי הצדדים), לא היה מקום לאפשר את העדתה, ללא שהוגש תצהיר מטעמה במסגרת הגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים. על מנת להפיס את דעתה של הנתבעת, ממילא עדותה של הגב' אבו סרי, בהיותה אשת מנהל הנתבעת ובעל ענין בהיותה בעלת מניות בנתבעת, ספק באם היה בה כדי לשנות את התרשמותי בסוגיה זו. 11. נכונה טענת הנתבעת כי שני עדים מטעם התובעים, שהם התובע עצמו והעד מר עבד חמוד, סתרו בעדותם האחד את השני, הן באשר לשאלה האם הבגר נמצא בסוף יום העבודה בשטח מגודר אם לאו, והאם הובא בסוף יום העבודה ליד הסככה של השומר. בעוד שהתובע טוען כי שטח העבודה היה שטח מגודר בתוך קיבוץ גינוסר, ובסוף יום העבודה הושאר הבגר במקום בו סיים את העבודה ולא הובא ליד סככה (עמ' 8 שורות 14-20), הרי שהעד עבד, ציין כי העבודות בוצעו בשטח חקלאי של הקיבוץ שהיה מגודר אולם, מדובר בגידור של שטח עצום הכולל את כל שטחי החקלאות של הקיבוץ, ועד זה אף הוסיף כי בסוף יום העבודה, מפעיל הכלים היה מחזיר את הכלי בסמוך למקום שבו יושב השומר, דהיינו ליד הסככה (ראה עמ' 10 שורות 24-29). אלא שלאור מסקנתי דלעיל, בדבר העדר התנאת תנאים בדבר קיום גידור והעמדת הבגר בסמוך לסככה, כתנאים בסיסייים לקיום אחריות הנתבעת לארוע הגניבה, אין כל משמעות לסתירה זו שכן מנהל הנתבעת עצמו, אישר גרסתו של התובע כי הבגר אכן לא הובא ליד הסככה בתום יום העבודה, ומדובר בשטח שלא ניתן להגדירו כשטח מגודר, דהיינו שאין משמעות לעדותו של עבד בענין, והתובעים אף לא ביקשו בסיכומיהם להסתמך על עדות זו. נראה כי עבד, בהבינו את סלע המחלוקת בין הצדדים, במהלך חקירתו הנגדית מסר גירסא שהוא סבר שיש בה לסייע לתובעים, על אף שככל הנראה אינה משקפת את המצב לאשורו. באשר לסוגית הגידור, כפי שציינתי לעיל, משהנתבעת לא עמדה על קיום תנאי גידור כלשהם ולא התנתה את מתן שירותי השמירה באופן ברור בהסכם, שנוסח על ידה, בכך שהכלים יהיו בתוך שטח מגודר בגודל מקסימלי כלשהו, מה לי באם מדובר בשטח קטן מגודר או בשטח גדול מגודר, ממילא הגידור, כלל לא צוין כתנאי למתן שירותי השמירה. 12. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הוכחה אחריות הנתבעת לארוע הגניבה ומוצאת אני לתהות, לאור עדות מנהל הנתבעת בפני, באם נתבעת זו הבינה בכלל מהי המשמעות של מתן שירותי שמירה שכן, על פי עדותו, די בכך שיציב שומר במקום, גם באם מדובר בשמירה חסרת כל אפקטיביות, כדי לקיים את חובתו למתן שירותי שמירה מקצועיים. 13. טענת היעדר היריבות של הנתבעת כלפי התובע מאחר וזה לא התקשר עימה בהסכם, אף היא דינה להידחות וזאת לאור העובדה שהתובע הינו בעל הנכס דהיינו, הבגר, וחובת הנתבעת כשומר שכר, קיימת גם כלפיו ודי באמור בסעיף 5(א) לחוק כדי לקבוע שהתובע זכאי לפיצוי גם בהעדר הסכם בין הצדדים (ראה בדומה הענין שנדון בע"א 1439/90 הנ"ל בו חויבה שומרת המשנה כלפי הבעלים על אף שלא היה ביניהם הסכם). סוגיית הנזק תביעת התובעת מורכבת מארבעה ראשי נזק שונים שהם: עלות חלקי חילוף - 66,700 ש"ח עלות הרכבת החלקים - 5,000 ₪ שמנים וצינורות - 3,000 ₪ השבתה של הבגר למשך 18 ימי עבודה X 3,000 ₪ שוויו של יום עבודה - 54,000 ₪. באשר לשני ראשי הנזק הראשונים, הציגה התובעת חשבוניות, האחת מיום 1.2.10 המתיחסת למחיר החלפים (להלן: "חשבונית החלפים"), והשניה, מיום 20.3.10, על סך 5,000 ₪, המתיחסת להרכבת החלפים בבגר (להלן: "חשבונית התיקון"). עיון בחשבונית החלפים מעלה כי כל החלקים הכלולים בה תואמים את החלקים שדווח על גניבתם וזאת בהתאם לאישור על הגשת תלונה שצורף לתצהיר ת/1. אמנם נכון כי התובעים לא תמכו את תביעתם בחוות דעת מטעמם, אולם משקיימת התאמה כאמור בפריטים הכלולים בחשבונית לעומת הפירוט שניתן בעת הגשת התלונה במשטרה זמן קצר לאחר הגניבה, ובהעדר חקירה של התובע על האמור בתצהירו בהקשר זה, מצאתי כנכונה את טענת ב"כ התובעים כי התובעים לא כללו בעבודות התיקון חלפים אחרים ושונים שלא נגנבו, אלא מדובר אך ורק ברכישת והתקנת אותם חלפים שנגנבו, כאשר החשבונית מעידה כי נרכשו חלפים משומשים. בנסיבות אלו, אני מוצאת את הסכומים הנתבעים בראשי נזק אלו, כנזקים מוכחים. לעומת זאת, הדרישה לפיצוי בגין שמנים וצינורות, לא בוססה על חיוב בפועל כלשהו ומשכך, אין מקום לפצות את התובעים בגין נזק שלא הוכח. באשר לראש הנזק של השבתת הבגר למשך 18 יום, בהקשר זה, ועל אף העדר חקירה של התובע, אין די בהצהרה של התובע בדבר עלות יום עבודה ותקופת ההשבתה, שכן שני המרכיבים של ראש נזק זה הינם כאלה הטעונים הוכחה בראיה כלשהי, מלבד הצהרה של התובע כבעל דין. שווי יום עבודה הינו ענין שיש להוכיח בראיות חיצוניות כגון ספרי הנהלת חשבונות ותיעוד מתאים ולכל הפחות, אישור רואה חשבון. ממילא לא ניתן לדעת באם הסך של 3,000 ₪ מבטא עלות יום עבודה (ברוטו) או רווח שאבד בשל השבתת הרכב. באשר לזמן ההשבתה שנדרש לצורך רכישת החלפים והתקנתם, גם כאן לא הובאו כל ראיות מלבד חישוב של התובע לאובדן הכנסה בגין 18 ימים, מבלי שננקב מועד ביצוע התקנת החלפים (או הצגת מסמך כלשהו המוכיח מועד ביצוע התיקון, להבדיל ממועד הוצאת חשבונית התיקון), כאשר מחשבונית החלפים עולה כי אלו נרכשו כבר 5 או 6 ימים לאחר ארוע הגניבה, ולא ניתן כל הסבר מדוע נדרשו 12 יום נוספים לצורך ביצוע הרכבתם. אין בכוונתי לדחות את תביעת התובעים בגין ראש נזק זה, שכן ברור לכל כי תיקון הבגר אכן ערך מספר ימים, אני סבורה כי יש לפסוק בראש נזק זה, על דרך האומדן ובזהירות הראויה, סכום גלובאלי של 15,000 ₪. אוסיף במאמר מוסגר כי טענת הנתבעת שחלק מהחלפים נמצאו לאחר גניבתם והוחזרו לתובעים, אף היא, כטענות אחרות, נטענה בעלמא, והנתבעת אפילו לא עשתה מאמץ להביא ראיות להוכחת טענה זו. לסיכום לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 86,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בגין אגרת משפט ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל חלק ממנה ועד היום), ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אחריות שומריםשומר שכרשומרים