הלכה היא, כי הנטל להוכחת טענת המרמה מוטל על חברת הביטוח הטוענת את הטענה ודרושות להוכחת הטענה ראיות כבדות משקל (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); וכן ספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח (כרך ראשון) 2002, עמ' 556). שמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בכל המוצגים אשר הוצגו לבית המשפט ומצאתי כי נתבעת 3 הרימה הנטל להוכחת טענתה ואבהיר נימוקי. התייחסתי אל עדותה של נהגת התובעת כאל עדות אובייקטיבית וניטרלית. רכב התובעת נפגע מאחור כאשר היה במצב של עמידה ברמזור ועל כן, ברי כי לנהגת התובעת אין כל אשם בתאונה ואין לנהגת התובעת כל עניין בשאלה מי מבין הנתבעים אחראי לקרות התאונה. במיוחד נכון הדבר משעסקינן בתביעת שיבוב, כאשר נהגת התובעת כבר שופתה ע"י התובעת בגין נזקיה. נהגת התובעת העידה בעדותה כי לא ראתה בזירת האירוע רכב שלישי, לא טרם התאונה ולא לאחריה. אף שנשאלה על כך מספר פעמים בחקירתה הנגדית, לא חזרה בה הנהגת מגרסתה זו. זאת ועוד, נתבע 1 העיד בעדותו כי לא נגרם לרכבו כל נזק מאחור וכי מלפנים נגרם לו נזק קל בלבד. העובדה כי לא נגרם לרכב נתבע 1 נזק מאחור יש בה כדי לתמוך במסקנה כי לא היה רכב שלישי מעורב בתאונה. ויושם לב, רכב נתבע 1 הינו רכב ג'.אמ.סי. כבד יחסית ואילו רכב נתבע 1 היה וולוו פרטית. נתבע 1 העיד כי עובר לקרות התאונה עמד כ-30 ס"מ אחרי רכב התובעת. לא סביר בעיניי כי רכב הוולוו פגע ברכב הג'.אמ.סי., לא גרם לו כל נזק מאחור ובכל זאת הצליח לגרום להדיפתו העזה אל רכב התובעת באופן שרכב התובעת נהדף עד למרכז הצומת. גם לא הגיוני בעיניי כי אם אכן נגרמה כך התאונה, כי לרכב נתבע 1 נגרמו נזקים קלים בפלסטיק מלפנים בלבד. בהתאם לחוות דעת השמאי אשר צורפה לכתב התביעה, לרכב התובעת נגרמו נזקים בסך 12,343 ש"ח. המדובר בנזק גדול, אשר אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו של נתבע 1 באשר לאופן קרות התאונה. אילו אירעה התאונה כפי גרסתו של נתבע 1, במיוחד לאור עדותו בדבר הנזקים הקלים שנגרמו לרכבו בקדמת הרכב בלבד, היה מצופה כי הנזק לרכב התובעת יהיה קטן הרבה יותר. תימוכין נוספים למסקנתי מצאתי בעובדה כי נתבע 1 הודה כי לו היכרות קרובה עם נתבע 2. הלכה היא, כי אם צד נמנע מהבאת ראיה כלשהי מטעמו, הרי שאי הבאת הראיה (או העד) משמשת לחובתו. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. וראה: ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ. פוזיס, פד"י נ"ד(3) 107. נתבע 1 לא דאג להביא את נתבע 2 לעדות בבית המשפט, אף כי הודה שאין לו כל קושי להשיגו ואף שוחח עימו על התאונה לאחר הגשת התביעה. אי הבאת נתבע 2 לעדות מטעם נתבע 1 נזקפת לחובתו של נתבע 1, מצטרפת ליתר הראיות שהובאו בפניי ומחזקת אותן. לעניין זה, עליי לציין, כי נתבע 1 הסביר כי האני (אשר פנה אל נתבע 2 לאחר התאונה על מנת להחליף פרטים) לא הובא לעדות מכיוון שהוא שוהה בתאילנד כבר כשנה. מן ההסבר אשר ניתן ע"י הנתבע הבינותי, כי האני נסע לצורך שהות ארוכה בתאילנד ואין המדובר בנסיעה לצורך טיול בלבד, ועל כן, לא זקפתי את אי העדתו לחובת נתבע 1, הגם שמדובר בעדות חיונית להבנת נסיבות התאונה. מעדותה של נהגת התובעת עלה, כי נתבע 1 הציע לתקן את רכבה במוסך מטעמו, אך היא סירבה. כאמור, התייחסתי לעדותה של נהגת התובעת כאל עדות אובייקטיבית ואמינה ומצאתי את העובדה כי נתבע 1 הציע לה לאחר התאונה לתקן את רכבה כהודאה מטעמו באחריותו לתאונה וכנדבך נוסף במסכת הראיות. תימוכין נוספים למסקנתי מצאתי בהודעתו של נתבע 2 שנמסרה לנתבעת 3 (צורפה לכתב ההגנה מטעם נתבעת 3). בהודעתו הודה נתבע 2 באחריותו לתאונה וטען כי הדף את רכב נתבע 1 לעבר רכב התובעת. בהודעה מסר נתבע 2 כי "לא לקחתי את הפרטים של הג'י.אם.סי". גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נתבע 1 אשר העיד כי האני פנה אל נתבע 2 אחרי התאונה על מנת להחליף עימו פרטים. ויתירה מכך, העובדה כי נתבע 2 לא ידע לנקוב בהודעתו בפרטי נתבע 1, אפילו לא בשמו, היא יותר ממוזרה בהתחשב בעובדה כי יש ביניהם היכרות קרובה. מאידך, נתבע 2 נקב בהודעתו בפרטים מדויקים של רכב ונהגת התובעת. דא עקא, שנהגת התובעת העידה כי לא היה רכב נוסף בזירת התאונה ואם כך, לא היה לה דין ודברים עם נהג נוסף ולא החליפה עימו פרטים. גם מעדותו של נתבע 1 בבית המשפט עלה, כי לאחר התאונה לא היה כל קשר בין נהגת התובעת לנתבע 2, שכן נתבע 1 בלבד פנה אל נהגת התובעת והחליף עימה פרטים ואילו האני פנה אל נתבע 2 והחליף עימו פרטים. משכך, לא ברור הכיצד בהודעתו לא ידע נתבע 2 לנקוב בפרטי רכב נתבע 1 ודווקא ידע לנקוב בפרטים מלאים של רכב התובעת, לרבות שם הנהגת ומספר הפוליסה שלה. אין זאת אלא, שפרטי רכב התובעת נמסרו לנתבע 2 לאחר מכן ע"י הנתבע 1 במסגרת שיחה שנוהלה ביניהם באשר לתאונה דנן ויש בכך כדי לחזק את טענת נתבעת 3 בדבר קנוניה שעשו ביניהם נתבעים 1,2. מכל האמור לעיל נמצאתי, כי לפי עדות ניטרלית של נהגת התובעת לא היה רכב נוסף בזירת האירוע. גם כל יתר הראיות וכן התמיהות אשר הועלו לעיל תומכות במסקנה כי נתבע 2 לא היה מעורב בתאונה דנן וכי רכב נתבע 1 אחראי בלעדית לקרות התאונה, כאשר פגע ברכב התובעת מאחור. על כן, אני מקבלת התביעה כנגד נתבע 1 ומחייבת את נתבע 1 לשלם לתובעת סך 13,889 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.11.10, אגרת משפט בסך 347 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.7%. התביעה כנגד נתבעת 3 וכן הודעת צד ג' נדחות. נתבע 1 ישלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. פוליסהמרמהחברת ביטוח