בקשת התובע לביטול פסק בוררות ובקשת הנתבע לאישור פסק בוררות ולביטול עיקולים תחילתם של ההליכים בתביעה כספית שהגיש התובע, אליהו שטיינברג (להלן: "אליהו" או "התובע") ביום 11.11.2010 כנגד הנתבע בטענה שהנתבע, מרדכי שטיינברג, שהוא אחיו (להלן: "מרדכי" או "הנתבע"), התקשר עמו בשני הסכמי הלוואה ע"ס 100,000$ כל אחד ונותר חייב סך של 679,258 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. מרדכי טען, מנגד, כי אליהו נתן לו הלוואה אחת בלבד בסך 100,000$ והלוואה זו הושבה לו במלואה. בהתאם להסכמת הצדדים הועברה התביעה להליך בוררות בפני המועצה הדתית של הרבנות הראשית בירושלים. ביום 4.7.12 ניתן פסק בוררות הדוחה את התביעה, ונקבע בו בזו הלשון: "לאחר שמיעת טענות הצדדים והעיון בשטרי ההלוואות, ובמסמכים, ובסיכומים, וכן לאחר ההתקשרות הטלפונית עם הרה"ג ר' נפתלי מאיר באב"ד מארה"ב, וכן מביה"ד התקשרו טלפונית עם מר וייס מארה"ב, ולאחר עיון מעמיק בנושא, לא הוכח שהיה כן 2 הלוואות בסך 100,000$ כל אחד, וכמו"כ לא הוכח שמרדכי שטיינברג התחייב בחוב של כ-13,300$ שבשלטונות המס תבעו את אליהו שטיינברג. פסק דין תביעתו של אליהו שטיינברג ממרדכי שטיינברג נדחית ויש להסיר את העיקולים שנעשו על כספו של מרדכי שטיינברג שנעשו ע"י אליהו שטיינברג". התובע עותר לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"). לטענת התובע, ישנן מספר עילות לביטול פסק הבוררות. האחת, שמיעת עד ההגנה, הרב באב"ד, שלא בנוכחות התובע; השניה, קבלת מסמכים מאת עד ההגנה, הרב באב"ד, שלא בידיעת התובע; השלישית, שמיעת עדותו של העד משה וייס בשפת היידיש, שפה אותה התובע ובא-כוחו אינם דוברים; הרביעית, המשך ניהול הדיון בבוררות במהלך צפירת יום הזיכרון; והחמישית, הימנעות בית הדין מלפסוק בשאלת חיוב הנתבע ביתרת החוב והפרשי ריבית. בכל אלה אדון להלן (אם כי לאו דווקא בסדר הזה). רקע בכתב התביעה טען אליהו, כי הוא ואחיו מרדכי התקשרו בשני הסכמי הלוואה, האחד מיום י"ח בטבת תשס"ז, 29.12.2006 (להלן: "ההסכם הראשון"; נספח א' לכתב התביעה) והשני מיום כ"ח בטבת תשס"ז, 18.1.2007, קרי 10 ימים לאחר מכן (להלן: "ההסכם השני"; נספח ב' לכתב התביעה). ההסכם השני, על פי הרשום בו, הוא הסכם שנערך בין אליהו לבין משה וייס (להלן: "וייס") ובסעיף 7 להסכם נרשם כי כל סעיפי החוזה מחייבים גם את ר' מרדכי שטיינברג. על החוזה חתומים וייס ומרדכי. מעיון בהסכמים עולה, כי בחלקו התחתון של ההסכם הראשון התווספו בשלב מאוחר יותר שלושה סעיפים, שיש בהם, בין היתר, התייחסות להסכם שנערך עם וייס. מכאן, שסעיפים אלה התווספו לאחר שנחתם ההסכם השני, וכך גם עלה מהעדויות שנשמעו בבית הדין (ר', למשל, עדות אליהו בעמ' 40 לנספחי הבקשה ועדות מרדכי בעמ' 46 לנספחי הבקשה). מרדכי, הנתבע, טען, כי בשלהי 2006 דובר על כך שאליהו ייתן לו הלוואה בסך 100,000$ לצורך שיפוץ החנות וההסכם הראשון נערך בהקשר לכך. כמה ימים לאחר מכן ביקש וייס להיות שותף עסקי בחנות הגלידה המנוהלת על ידי מרדכי וסוכם כי וייס יקבל הלוואה מאליהו ומרדכי יהיה ערב להלוואה זו, ובהקשר זה נחתם ההסכם השני. לטענת מרדכי, מספר ימים לאחר מכן התחרט אליהו וביקש לחזור למנגנון לפיו מרדכי יהיה הלווה, וכך למעשה היתה קיימת הלוואה אחת בלבד בסך 100,000$, שנתן אליהו למרדכי. מרדכי טען עוד, כי ההלוואה, לרבות הריבית עליה הוסכם, הושבה לאליהו, בהתאם לפירוט שהובא על ידו (ר' סעיפים 16-22 לתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן). בבית הדין התנהלו מספר ישיבות. בין היתר, נשמעה עדותם של בעלי הדין וכן נשמעה עדותו של העד וייס באמצעות הטלפון. במסגרת ניהול ההליכים הוזכר, בין היתר, הליך בוררות שהתקיים בארה"ב לפני מספר שנים בתביעה שהגיש וייס כנגד מרדכי בעניין השותפות בין השניים בנוגע לחנות הגלידה בברוקלין, ניו יורק. הבוררות התנהלה לפני שלושה דיינים, בראשם הרב באב"ד. מרדכי טען באותו הליך, כי ההלוואה ע"ס 100,000$ ניתנה לו בלבד ולא לוייס, כאשר משמעות הדברים היתה שוייס אינו שותפו בעסק. וייס טען, מנגד, כי ההלוואה נמסרה מאליהו לשותפות על פי התחייבותם המפורשת בהסכם ההלוואה, עליו חתום גם הוא. במסגרת אותו הליך הובא אליהו בתור עד הגנה מטעם אחיו מרדכי, על מנת להוכיח כי סכום ההלוואה נמסר לידיו של מרדכי בלבד. בית הדין בארה"ב הכריע באותו הליך כי ההלוואה ניתנה רק למרדכי וכי וייס לא הוכיח שותפות בעסק ובהתאם נדחתה תביעתו של וייס בעניין זה. כאמור, בבית הדין התנהלו מספר ישיבות, בהן נשמעו העדויות וטיעוני הצדדים ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ניתן פסק הבוררות. כאמור, אליהו-התובע מנה מספר עילות המצדיקות לטעמו ביטול פסק הבוררות ולהלן אדון בהן. חקירת העד משה וייס: לטענת אליהו, בית הדין התעקש לשמוע את עדותו של וייס בשפת היידיש, שפה שלא הוא ולא בא-כוחו דוברים או מבינים. יתרה מכך, כך נטען, מבין חברי בית הדין כנראה שרק אחד מהם (הרב פריד) שלט בשפת היידיש והוא זה שדיבר עם העד, באמצעות הטלפון הנייד של אליהו, והכתיב לפרוטוקול הן את השאלות והן את התשובות. אליהו טען, כי לא ניתנה לו ולבא-כוחו האפשרות להציג לעד שאלות וכי לא התנהל תרגום ממשי של אותה שיחה, אלא ההיפך - וייס דיבר במשך דקות ארוכות, אך דבריו נרשמו בפרוטוקול בשורות קצרות ולקוניות. מרדכי טען בעניין זה, כי וייס היה עד מטעם אליהו, אשר תודרך על ידי אליהו ואף נשלח לו תצהיר לחתימה. שיחת הטלפון עם העד, כך נטען, נעשתה ביוזמתו של אליהו. שיחה זו החלה בשפה העברית, אך לאחר מספר שאלות ולאחר שוייס הודיע שהוא מעדיף לדבר ביידיש, עבר הדיון לשפת היידיש. הדברים שנאמרו תורגמו באולם הדיונים לעברית באופן שכל הנוכחים שמעו את הדברים במקור ובתרגום. לטענת מרדכי, אליהו לא מחה בזמן אמיתי על העדת וייס ביידיש וטענותיו מועלות רק לאחר שתביעתו נדחתה. כן נטען, כי אליהו הקליט את השיחה והיה ביכולתו לעשות שימוש בהקלטות, לתרגם את הדברים ולהתייחס אליהם בטיעוניו, אך כזאת לא עשה וטעמיו עמו. כלל הוא, כי אין אדם יכול לבקש את ביטול פסק הבוררות אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה (ס' אוטולונגי, בוררות - דין ונוהל - כרך ב' (מהדורה רביעית; 2005), בעמ' 1147). העד וייס נחקר בשיחת טלפון שנערכה ממקום מושבו בארה"ב. בפרוטוקול אותו דיון (נספח ו'3 לבקשה) נרשמו השאלות אותן נשאל העד ותשובותיו. כאמור, מרדכי טען כי הדברים נשמעו על ידי כולם באולם הדיונים ונרשמו באותו מעמד על ידי מי מטעם בית הדין, ואליהו לא הכחיש כי כך אמנם התנהלו הדברים. אין בפרוטוקול כל אינדיקציה לכך שאליהו או בא-כוחו התנגדו בשלב כלשהו לשמיעת עדותו של העד בדרך זו. אין גם טענה כי אליהו ביקש מבית הדין להפנות לעד שאלות ולא נענה. לא למותר לציין כי אליהו הוא שביקש להביא לעדות את וייס ובבקשתו הבהיר כי היה עמו בקשר ישיר במהלך הליך הבוררות ואף ערך תצהיר שיתעד את דבריו קודם למתן עדותו באמצעות הטלפון. בנסיבות אלה, יש להתפלא על טענותיו של אליהו המועלות בשלב זה לעניין אופן שמיעת עדותו של העד. אין לקבל מצב בו התובע יסבור כי ניהול החקירה בשפת היידיש מהווה פגם בניהול ההליך, אך לא יאמר דבר במהלך הדיון בו נשמע העד ואף לא בהמשך הליך הבוררות, ויעלה טענותיו רק לאחר שתביעתו נדחתה בפסק הבוררות. משלא טען אליהו דבר לעניין זה במהלך הליך בוררות, אף שלא היתה כל מניעה לעשות זאת, מנוע הוא עתה לבקש את ביטול הפסק מהטעם האמור. ניהול הדיון במהלך צפירת יום הזיכרון עילה נוספת אותה מנה אליהו כמצדיקה לטעמו ביטול פסק הבוררות נוגעת לניהול ישיבת הבוררות ביום 24.5.12, בו צויין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. לטענת אליהו, הדיון החל בשעה 09:30 ולקראת השעה 11:00 העיר בא-כוחו כי בעוד רגעים אחדים תישמע צפירה ולכן כדאי להפסיק את הדיון, אלא שלטענתו בית הדין לא מצא מקום להיעתר לבקשה והמשיך את הישיבה כרגיל. גם בעת הישמע הצפירה, כך נטען, הבהיר ב"כ התובע כי בכוונתו לעמוד דום כנהוג אך בית הדין הודיע לב"כ התובע כי הוא יכול מצידו לעמוד דום אך בית הדין ימשיך לנהל את הישיבה. ואמנם, כך על פי הנטען, במשך זמן הצפירה עמד ב"כ התובע במקומו כאשר בית הדין ממשיך את הדיון והתובע עצמו הרגיש מאולץ, נגד רצונו, להפר את שתי דקות הדומיה. מרדכי טען בעניין זה, כי טענתו זו של התובע אינה נופלת לגדרו של אף לא אחד מסעיפי המשנה של סעיף 24 לחוק ואינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררות ונטענה רק על מנת להשחיר את פני בית הדין. לטענת מרדכי, עמידת בא-כוחו של אליהו למשך שתי דקות במהלך הצפירה לא היה בה כדי לפגוע בייצוגו של התובע, מה גם שאליהו עצמו לא עמד במהלך הצפירה. אך ברור כי השאלה הערכית הנוגעת לאופן בו היה על בית הדין לנהוג במהלך צפירת יום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל, אינה השאלה שעל הפרק, ומכאן שאין בדעתי להתייחס לעניין זה. במסגרת מצומצמת זו יש לבחון רק האם נפגם במשהו הליך הבוררות באופן המצדיק ביטול פסק הבוררות. לעניין זה אין אנו מוצאים בטיעוני התובע כל נימוק שיכול להבהיר במה נפגם ההליך ומהי עילת הביטול. לא מצאנו בפי התובע טענה כי נגרע במשהו ייצוגו או כי נשללה ממנו האפשרות להביא ראיותיו או לטעון טיעוניו באותו דיון, והתובע לא הצביע על עילת הביטול הרלוונטית. בנסיבות אלה, אין בטיעון זה כדי להצדיק ביטול פסק הבוררות. הימנעות בית הדין מלפסוק בעניין יתרת החוב והפרשי ריבית אליהו טען, כי אפילו נכונה היתה טענת מרדכי כי קיבל רק הלוואה אחת בסך 100,000$ מאליהו, לא סולק מלוא החוב ובהתחשב בהסכמות בין הצדדים לעניין שיעור הריבית שתחול, נותרה יתרת חוב העולה על 51,000$ נכון למועד הגשת הבקשה, הממשיכה לצבור הפרשי ריבית בהתאם לקבוע בהסכם. לטענת אליהו, בית הדין לא דן בעניין זה והדבר מצדיק ביטול פסק הבוררות. בנקודה זו טען מרדכי, כי לא היו שתי הלוואות, אלא הלוואה אחת בלבד, והלוואה זו הוחזרה, לרבות הריבית בגינה. מכל מקום, כך נטען, בית הדין הכריע בכל הקשור לתביעות הכספיות ובית המשפט לא ייזקק לבחינה מחדש של הראיות שהובאו בהליך הבוררות. שטר הבוררות עליו חתמו הצדדים (נספח ה לבקשה) קובע כי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק את פסק הדין, ובית הדין יהא רשאי שלא לנמק הכל על פי שיקול דעתו". כעולה מפסק הבוררות, בית הדין מצא לנכון לציין בתמציתיות את עיקרי קביעותיו שהובילו אותו לקבלת טענות הנתבע ולדחיית התביעה, אך אין בעובדה שלא כלל בפסקו נימוקים מלאים ומפורטים כדי ללמד שלא שקל את כל טענות הצדדים ולקח אותם בחשבון בעת פסיקתו. חזקה על בית הדין כי דן בכל מרכיבי התביעה הכספית שהובאה לפתחו ובנסיבות העניין אין לקבל את הטענה כי לא דן בחלק מרכיבי התביעה רק משום שלא התייחס אליהם בפירוט בפסקו. אשר על כן, איני מוצאת עילה לביטול הפסק מן הטעם האמור. טענת התובע לשמיעת הרב באב"ד שלא בנוכחותו טענתו של התובע לעניין שמיעת עד שלא בנוכחותו וטענתו לעניין קבלת מסמכים שלא בידיעתו, נוגעות שתיהן לרב באב"ד ששימש כבורר בהליך הבוררות שהתקיים בארה"ב בין וייס למרדכי, במסגרתו נשמעה, כאמור, גם עדותו של אליהו. אליהו טען, כי עם קבלת פסק הבוררות נדהם לגלות לראשונה כי בשלב כלשהו התנהלה איזושהי "התקשרות טלפונית עם הרה"ג ר' נפתלי מאיר באב"ד מארה"ב", זאת מבלי שהיה היה נוכח באותה "התקשרות טלפונית" או ידע אודותיה. מרדכי טען, כי הרב באב"ד לא היה עד בהליך הבוררות וכי נעשתה אליו פניה רק לשם המצאת הפרוטוקולים של ההליך שהתנהל בארה"ב. בטיעוניו הפנה מרדכי לפרוטוקולים של בית הדין, מהם עולה כי בית הדין התייחס מספר פעמים לצורך בהמצאת הפרוטוקולים של ההליך שהתנהל בארה"ב ואף ציין בהחלטה מיום 1.5.12 כי הוא פונה לרב באב"ד לקבלת הפרוטוקולים מהדיונים שהיו אצלו. בדיון שנערך לפניי ביום 19.3.13 טען בא-כוחו של מרדכי, כי ההתקשרות הטלפונית לרב באב"ד היתה לצורך שליחת הפרוטוקולים לאחר שהיתה אליו פנייה קודמת להמצאת הפרוטוקולים אך הם לא הומצאו. ב"כ הנתבע הוסיף וטען, כי פנה לבית הדין לברר מה פשר ההתקשרות ובית הדין ענה לו במכתב שהרב באב"ד לא שימש כעד וההתקשרות איתו היתה בעניינים טכניים (עמ' 21-22 לפרוטוקול). אין בידי לקבל את טענת אליהו, כי עדותו של הרב באב"ד נשמעה שלא בנוכחותו, או כי בכלל נשמעה עדות כזו. מפסק דינו של בית הדין כלל לא עולה כי הרב באב"ד נחקר או העיד. כל שנאמר שם שנעשתה "התקשרות טלפונית" עם הרב באב"ד, כאשר ידוע שבמהלך ניהול הבוררות נעשו פניות לרב באב"ד להמצאת הפרוטוקולים מההליך שהתנהל בארה"ב. גם נוסח הדברים בפסק הבוררות תומך במסקנה זו, שהרי בניגוד לאמור בעניין עדותו של העד וייס בקשר אליה נאמר כי "מביה"ד התקשרו טלפונית עם מר וייס מארה"ב", לגבי הרב באב"ד נכתב כי נעשתה "התקשרות טלפונית". על פניו, המדובר בהתקשרות טלפונית לשם זירוז קבלת המסמכים שהתבקשו, ואין כל ראיה לכך שנשמעה עדותו של הרב באב"ד שלא בפני בעלי הדין. יש לציין, כי בית הדין דאג לרישום פרוטוקולים במהלך כל הדיונים ושמיעת העדויות ואין כל פרוטוקול או רישום לגבי שיחה שנערכה עם הרב באב"ד לגופו של עניין. קבלת מסמכים מהרב באב"ד טענתו הנוספת של אליהו בעניינו של הרב באב"ד נוגעת למסמכים שהומצאו לבית הדין. לטענת אליהו, חרף הפסול בעצם ההתייחסות לרב באב"ד כעד, נתן בית הדין החלטה ביום 1.5.12 לפיה הוא פונה לרב באב"ד לקבלת הפרוטוקולים שהיו אצלו ובמקביל הוציא מכתב לרב באב"ד בו ביקש ממנו את הפרוטוקולים ופסקי הדין מההליך שהתנהל בארה"ב, על מנת שישליכו אור על הדיונים בבית הדין. אליהו טען, כי בית הדין לא עדכן אותו אם אכן קיבל מסמכים כאלה ואחרים, ורק למקרא הפסק הבין כי התנהלה "התקשרות" עם הרב באב"ד. או אז, כך טען, פנה לבדוק אם התקבלו מסמכים מהרב באב"ד ומצא כי לבית הדין הומצאו שלושה מסמכים: "הסכם חוזה הלוואה" בחתימת הנתבע-מרדכי; תרשומת בכתב יד הנושאת את התאריך 16 בספטמבר; ושטר בוררות באנגלית החתום בידי משה וייס ובידי מרדכי ואשתו. אליהו טען, כי אותו "הסכם חוזה הלוואה" שהוצג בהליך בארה"ב שונה באופן מהותי מהמסמך האמיתי וכל המחצית התחתונה של ההסכם חסרה בו. לעניין שטר הבוררות נטען כי כעולה ממנו הרב באב"ד מעולם לא נדרש לדון בשאלה כמה הלוואות היו בין הצדדים, אלא רק בנושא השותפות בין וייס למרדכי, ולעניין הרישום בכתב יד נטען כי זה אינו מבסס את טענותיו של הרב באב"ד במכתב שעל פי הנטען מסר לנתבע. מרדכי טען, מנגד, כי בית הדין הודיע מפורשות, במספר הזדמנויות, כי יבקש את הפרוטוקולים מההליכים שהתנהלו בארה"ב ואליהו לא מצא לנכון למחות או להתנגד. עוד נטען, כי הרב באב"ד אינו עד במובן הרגיל, שכן הוא אב בית דין שניהל הליך בוררות שהתקיים בעניינם של מרדכי ומשה וייס וכי יש גמישות בכל הנוגע לפניות מסוג זה לבורר שניהל הליכי בוררות קודמים בעניין משיק. בפתח הדברים אתייחס לטענות בנוגע לעצם החלטתו של בית הדין לפנות לרב באב"ד לקבלת הפרוטוקולים. בעניין זה דעתי היא, כי אין מקום לטענות המועלות כיום על ידי אליהו. אליהו ובא כוחו נטלו חלק בדיונים בהם הביע בית הדין שוב ושוב את רצונו בקבלת הפרוטוקולים של ההליך שהתנהל בבית הדין בארה"ב והיו מודעים לפנייתו של בית הדין לרב באב"ד להעברת הפרוטוקולים במסגרת החלטה שניתנה באחד הדיונים. אף על פי כן, לא נרשמה התנגדות לפנייה כאמור מפי אליהו או מי מטעמו ולא נטען דבר לעניין זה באותה עת. בכך יש ללמדנו כי במהלך הבוררות לא ראה אליהו כל פגם בעצם הפנייה לרב באב"ד לקבלת הפרוטוקולים, ולפיכך מנוע הוא כיום מלטעון כנגד עניין זה. בצד הקביעה לפיה לא היה כל פגם בעצם הפנייה לרב באבד לקבלת מסמכי ההליך שהתנהל בארה"ב, נשאלת השאלה האם מעת שהגיעו מסמכים לבית הדין היה על בית הדין ליידע את לצדדים ולאפשר להם להגיב לתוכנם, ומהן ההשלכות שיש לעובדה שלא כך נעשה. ככלל, יש לאפשר לשני הצדדים להגיב על חומר הראיות שנמצא בידי הבורר, ומקום בו לא ניתנה לצדדים האפשרות להגיב לחומר הראיות עשויה לקום עילה להתערבותו של בית המשפט בפסק הבוררות (ר' אוטולנגי, לעיל, בעמ' 1028-1027). בענייננו, על פניו, בית הדין לא הפנה את תשומת לב הצדדים למסמכים שהגיעו בעקבות פניותיו לרב באב"ד ולא איפשר להם להשמיע הערותיהם והתייחסותם לאותם מסמכים קודם למתן פסק הדין ובכך יש טעם לפגם. על אף הפגם בהתנהלות זו ואף אם יש לראות בכך עילה לביטול הפסק, באתי לכלל מסקנה שאין להורות על ביטול פסק הבוררות. אציין, כי שקלתי אם יש מקום להחזיר את הדיון לבוררים לשם שמיעת טיעוני הצדדים בעניין המסמכים הנוספים, ואולם הגעתי למסקנה כי ניתן להשאיר את הפסק על מכונו ללא חשש לעיוות דין. סעיף 26(א) לחוק הבוררות מורה כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". לאחר שבחנתי את המסמכים אליהם הפנה התובע בבקשתו ואת טיעוני הצדדים דעתי היא, כי נסיבות העניין מצדיקות שימוש בכוח הנתון לבית המשפט בסעיף זה להימנע מביטול הפסק מקום בו לא נגרם עיוות דין. התובע הצביע על שלושה מסמכים שהגיעו לעיונו של בית הדין. אשר לשטר הבוררות בין מרדכי לבין וייס (נספח יג לבקשה), הרי שמסמך זה אינו מוסיף ואינו גורע. הליך הבוררות שהתנהל בארה"ב בין מרדכי לבין וייס היה ידוע לכל והצדדים התייחסו אליו בטיעוניהם. בשטר הבוררות אין מוצאים שום חידוש או עניין מהותי כלשהו המצריך התייחסות. גם המסמכים האחרים אינם מהותיים למחלוקת הנדונה ועל פניו אין בהם כדי לשנות מן התמונה. ההסכם שהוצג מיום י"ח בטבת תשס"ז (נספח יא לבקשה) הוא ההסכם שהוצג אף לבית הדין, אם כי בבית הדין הוצג מסמך זה עם התוספת ששני הצדדים מסכימים כי הוספה לו בשלב מאוחר יותר, לאחר חתימת ההסכם השני. השאלה אם מרדכי חתם על החלק הראשון מלכתחילה אם לאו אינה עיקרית לדיון, שכן עיקרם של דברים הוא פרשנות הדברים שנכתבו בתוספת שהוספה לאחר מכן. אשר לרישום בכתב יד שצורף (נספח יב), הרי שמדובר לכאורה ברישום שנעשה על ידי אב בית הדין במהלך הדיון בבוררות בארה"ב. עיקרו עוסק במערכת היחסים בין מרדכי לוייס, שאינה בלב הליך הבוררות שלפנינו, כפי שאליהו עצמו שב וטען, וקיימת בו התייחסות קצרה לעדותו של אליהו בפני בית הדין, שגם בה אין על פניו כל חידוש. אליהו לא הבהיר בבקשתו במה מסמך זה משנה מהדברים שממילא נאמרו על ידי הצדדים לאורך כל הבוררות בקשר להליך שהתנהל בין מרדכי לבין וייס, ובסיכומיו כלל לא התייחס למסמכים אלה לגופם ולא הבהיר מה חשיבותם ומה היה טוען אחרת לאורם. לסיכום, נראה כי למסמכים שהוגשו ערך שולי להבהרת השאלות שבמחלוקת ומשקלם בתמונה הכוללת אפסי. יצויין, כי שני הצדדים לא ידעו על המצאת המסמכים (שאם היה מדובר בצד אחד בלבד והאיזון היה מופר, יתכן כי מסקנתי היתה אחרת). אין המדובר בפרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו בארה"ב, אלא במסמכים בודדים שקשורים לאותו הליך, שעל פניו אינם מהותיים ואף התובע בסיכומיו לא טען אחרת. בנסיבות שפורטו, דעתי היא כי לא נגרם עיוות דין בהוצאת הפסק מבלי שניתנה תחילה לצדדים האפשרות להתייחס למסמכים אלה, ולפיכך אין להורות על ביטול הפסק מן הטעם הזה. סוף דבר - הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית ואני מורה על אישורו. כן אני מורה על ביטול העיקולים. התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררות