תביעה לפירעון חוב בסך של 500,000 ₪ בהתבסס על הטענה שהנתבעת, ביחד עם בעלה, הפרו התחייבות להשבת הלוואה בסכום זה, אשר העמיד להם התובע. במוקד התביעה הסכם הלוואה שנכרת בין הצדדים ביום 3.8.09. לגרסת התובע מבטא ההסכם הצהרה המאשרת את היקף חובה של הנתבעת בעת כריתת ההסכם; בעוד לגרסת הנתבעת ההסכם מתייחס בכלל להלוואה עתידית שלבסוף לא ניתנה וחתימתה על ההסכם נבעה מהולכתה שולל והלחצים שהופעלו עליה. העובדות התובע הינו איש עסקים אשר, בין היתר, הפעיל עסקים בתחום השליחויות וההפצה. דרור (להלן: "דרור") אף הוא היה איש עסקים והפעיל עסקים בתחום השילוח והלוגיסטיקה. כך גם היה דרור הבעלים והמנהל של חברת שלידר שירותים בע"מ (להלן: "שלידר") ושל חברת מולטי-סייל שיווק בע"מ (להלן: "מולטי-סייל"). הנתבעת הינה אשתו של דרור. במהלך 2009 נקלעו עסקיו של דרור לקשיים ודרור בקש להשיג מימון חיצוני. אותה עת היה דרור בקשר עם אדם בשם אבי (להלן: "אבי") אשר הועסק על ידי התובע. אבי יצר קשר בין התובע לדרור ובין הצדדים החלה מערכת של התחשבנות, שתכליתה סיוע בהעמדת מימון לדרור, בין בדרך של ניכיון שיקים ובין בהחלפת שיקים, כאשר התובע עושה שימוש בשיקים של חברות שבבעלותו (כגון חברת אמין מהיר בע"מ) וכך גם דרור עושה שימוש בשיקים של שלידר ומולטי-סייל. במהלך יולי 2009 נדברו התובע ודרור לערוך הסכם הלוואה. התובע, באמצעות עורך דין מטעמו, ערך נוסח של הסכם הלוואה בו הודפסו פרטי התובע כ"מלווה" ופרטי דרור כ"לווה". התובע דרש שאף הנתבעת תהיה צד להסכם וכך פנה דרור לנתבעת ובקש את הסכמתה שתהיה צד להסכם. הנתבעת הסכימה לבקשת דרור. ביום 3.8.09 נפגשו התובע, אבי, דרור והנתבעת במשרדו של עו"ד צבי כהן. פרטיה של הנתבעת הוספו בכתב יד לצד שמו של דרור, הלווה, וכל הצדדים (התובע, הנתבעת ודרור) חתמו על הסכם ההלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה"). בהסכם ההלוואה מצהירים הצדדים על הסכמתם לכך שהתובע יעמיד הלוואה לנתבעת ולדרור בסך של 500,000 ₪, ומוסיפים ומסכימים כי ההלוואה כבר הועברה בשלמותה במספר תשלומים שהאחרון בהם היה ביום 15.7.09. עוד נקבע בהסכם ההלוואה, כי ההלוואה תוחזר לתובע בתוך 15 חדשים וכי תירשם לזכות התובע משכנתא על הדירה ברחוב מאיר פיינשטיין 6 בתל אביב. ביום 3.9.09 פנה התובע לנתבעת ולדרור בכתב, טען כי שיקים של חברת שלידר חוללו, ודרש שישולם לו סך של 500,000 ₪, על פי הסכם ההלוואה. במכתב מיום 6.9.09 דחה דרור את דרישת התובע וטען כי אין לתובע כל זכות לפי הסכם ההלוואה, אלא רק זכות לתבוע את פירעון השיקים שלהם אין כל ערבות אישית. בסמוך לאחר מכן, החלו הליכי פשיטת רגל כנגד דרור בבית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 13567-12-09). כך גם מונה לדרור נאמן והתובע הגיש לו תביעת חוב בסך של 477,582 ₪, אשר נדחתה בהחלטה מיום 15.1.12. בינתיים, ביום 17.11.10, הוגשה תביעה זו כנגד הנתבעת וכנגד דרור. נוכח הליכי פשיטת הרגל עוכבו ההליכים כנגד דרור והתביעה התבררה רק ביחס לנתבעת. תמצית טענות הצדדים והראיות התובע מבסס את טענותיו כלפי הנתבעת על הסכם ההלוואה. לטענת התובע, במהלך 2009 הועמדו על ידו הלוואות לנתבעת ולדרור בסך כולל של 500,000 ₪, לרבות על דרך של ערבות אישית של התובע לפירעון שיקים שניכה דרור אצל צדדי ג' וחוללו. על בסיס הלוואות אלו גם נכרת הסכם ההלוואה בו התחייבו דרור והנתבעת להשיב לתובע סכום זה, אך הפרו התחייבות זו. לשיטת התובע, הסכם ההלוואה לא התייחס כלל להלוואה עתידית, אלא לפירעון חוב שכבר נוצר עוד קודם לכן. על בסיס התחייבות הנתבעת בהסכם ההלוואה, טוען התובע שיש לחייב את הנתבעת להשיב לו את הכספים שהלווה לנתבעת ולדרור. בכתב התביעה נתבעה הנתבעת לשלם סך של 500,000 ₪, אך בבקשה שהוגשה ביום 28.4.13 הודיע התובע על הקטנת סכום התביעה לסך של 408,223 ₪. הנתבעת טוענת שאין כל בסיס לתביעה נגדה. לטענת הנתבעת, מעולם היא לא הסכימה להיות ערבה לחובות עבר של דרור ולא הסכימה להיות "לווה" מהתובע, שהרי לא קבלה ממנו הלוואה כלשהי. לטענתה, כל שהסכימה לו הוא להיות ערבה להלוואה עתידית שתועמד לחברות שבשליטת דרור וזאת בהיענות לבקשות דרור. רק במהלך חתימת הסכם ההלוואה הסתבר שתוכן ההסכם שונה ממה שהובטח לה, שהיא מוגדרת כערבה ובכלל מדובר על הלוואה שכבר ניתנה. לכך לא הסכימה הנתבעת ולכן, לטענתה, נמנעה מלחתום את שמה המלא בעמוד האחרון של הסכם ההלוואה. ועוד טוענת התבעת כי ככל שערבה לחובות דרור, הרי שלא הוכח קיומו של חוב כלשהו של דרור לתובע, כאשר בכך מפנה הנתבעת להחלטת הנאמן לדחיית תביעת החוב של התובע. וככל שהוכח חוב שכזה, טוענת הנתבעת, יש להחיל על התובע את הוראות החוק להסדר הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993, ולסלק התביעה על הסף שכן איננה עומדת בהוראות אלו. התובע תמך את גרסתו בתצהירו, וכן בתצהירי אבי, עו"ד צבי כהן, בן ציון לוז, וברק מזרחי. התבעת תמכה גרסתה בתצהירה ובתצהיר דרור. בדיון שהתקיים ביום 29.4.13 נחקרו המצהירים ובתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון מעיון בטענות הצדדים, מסתבר שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובע, דרור והנתבעת חתומים כולם על הסכם ההלוואה. אין אף מחלוקת על כך שקודם להסכם ההלוואה מסר דרור לתובע שיקים שנמשכו מחשבונות מולטי-סייל ושלידר לפירעון במועדים שונים במהלך 2009, ואשר חוללו (צילומי השיקים צורפו כנספח ג' לתצהיר התובע). על רקע זה, ניתן לחלק את עיקר טענות הנתבעת לשניים. ראשית, טוענת הנתבעת להעדר יריבות וחבות כלשהי כלפי התובע. ושנית, ככל שיש לה יריבות עם התובע טוענת הנתבעת כי אין לתובע כל זכות לתשלום בגינו ניתן לחייבה. לטענת הנתבעת, היא איננה חתומה כלל על הסכם ההלוואה, וככל שחתמה הרי חתימתה הושגה במרמה. בטענה זו, למעשה, טוענת הנתבעת כי אין לה כל יריבות עם התובע וכי מעולם לא נקשרה מולו בחוזה. כיוון שאין מחלוקת שהנתבעת דווקא חתומה על הסכם ההלוואה, ועל כל אחד ואחד מארבעת עמודי הסכם ההלוואה, טוענת הנתבעת שיש להתעלם מחתימתה שכן זו הוצאה ממנה במרמה. לשיטת הנתבעת, מלכתחילה היא הסכימה לחתום על הסכם שבמסגרתו תהיה ערבה להלוואה אשר תינתן לחברה שבבעלות דרור. בפועל מאידך, התברר לה שהיא לא מוגדרת כערבה אלא כלווה; התברר לה שההסכם מתייחס להלוואה שתינתן לדרור ולא לחברות אשר בבעלותו; והתברר לה שההסכם מתייחס להלוואה שכבר ניתנה ולא להלוואה עתידית. לכל אלו, כך לשיטתה, לא הסכימה כלל ולכן גם לא חתמה על העמוד האחרון של הסכם ההלוואה בחתימה מלאה. נוכח טענה זו הנה אשר התברר: חתימת הסכם ההלוואה נעשתה במשרדו של עו"ד צבי כהן. עו"ד צבי כהן העיד כי חתימת הסכם ההלוואה נעשתה בפניו, כי לא חש שמי מהצדדים "מאוים או לחוץ", ולא היה מסכים לאפשר את הליך החתימה לו חש אחרת. לא מצאתי סיבה לפקפק בעדותו זו של עו"ד צבי כהן. הנתבעת טוענת כי תוך כדי הליך חתימת הסכם ההלוואה נוכחה לדעת שתוכן הסכם ההלוואה איננו תואם את שהובטח לה, ובכל זאת חתמה על הסכם ההלוואה בשל חרדה ופחד. דא עקא, ודבר מכל זאת אין בתצהירו של דרור, בעלה של הנתבעת ומי שהיה לצידה בעת החתימה. דרור איננו טוען כלל לכאלו "לחצים" או "חרדות" באותו מעמד. עובדה היא שהנתבעת כן הוסיפה חתימתה על גבי העמוד האחרון של הסכם ההלוואה. הנתבעת טוענת שנוכח תנאי הסכם ההלוואה לא חתמה בחתימה מלאה בעמוד האחרון של הסכם ההלוואה, אך כלל לא ברור אם כך מדוע בכלל חתמה באותו עמוד בדיוק את שמה בראשי תיבות. גם לא ברור מדוע סבורה הנתבעת שיש צורך דווקא בחתימה בצורה זו או אחרת. עובדה היא שהנתבעת לא העבירה כל הודעה, בעל פה או בכתב, לפיה אין תוקף לחתימתה. לא בסמוך לאחר חתימת הסכם ההלוואה ולא בכלל. אם אכן סברה הנתבעת שהיא חותמת על מסמך שלתנאיו לא הסכימה, סביר להניח שלא הייתה ממשיכה למלא פיה מים לאחר מכן. נוכח כל זאת, קשה לתת אמון בגרסת הנתבעת על אודות הליך חתימתה ומשמעותו. הראיות שהוצגו, עדותו של עו"ד צבי כהן, חתימת הנתבעת, עדות דרור והיעדר כל ביטוי למחאה לאחר החתימה, מביאים למסקנה שהנתבעת חתמה על הסכם ההלוואה מרצונה החפשי, מתוך רצון לסייע לדרור כפי שבקש ממנה, ובמודעות להתחייבות המגולמת בהסכם ההלוואה. טענה זו של הנתבעת - נדחית. לטענת הנתבעת, חבותה שלה וחבותו של דרור בהסכם ההלוואה נועדו להלוואה עתידית אשר הובטחה לדרור וזו - לא ניתנה מעולם. התובע מצידו, מסכים שלאחר חתימת הסכם ההלוואה לא ניתנו על ידו כספים נוספים כלשהם, אך טוען שהסכם ההלוואה מתייחס לחובות עבר ולא לחובות עתידיים. אשר להיקף החובות, בכתב התביעה ובתצהירו מיום 1.9.11, טען התובע שאלו הגיעו כדי 500,000 ₪ בחתימת הסכם ההלוואה (למשל סעיף 19 בתצהיר התובע) אך בהודעה מיום 28.4.13 הוקטן סכום התביעה לסך של 408,223 ₪. המחלוקת בעניין זה היא איפוא כפולה: ראשית, יש לבחון אם הסכם ההלוואה מתייחס לחובות עבר או להלוואה עתידית. שנית, אם נמצא שהסכם ההלוואה מתייחס לחובות עבר, יש לבחון את אומד דעת הצדדים ביחס לסכום החוב. מחלוקת זו מחייבת לפרש את הסכם ההלוואה ופרשנות זו, כידוע, תיעשה מתוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם ההלוואה, וכאשר אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. אשר למחלוקת באשר לתכלית הסכם ההלוואה, חובות עבר או הלוואה עתידית, הנה אשר התברר: מעיון בהסכם ההלוואה, מסתבר שכך בדיוק סוכם בסעיף 2 (ב): "ההלוואה הועברה בשלמותה לידי הלווה במספר תשלומים שהאחרון בהם היה ביום 15.7.09" לשון זו ברורה וקשה לתת לה פירוש שלפיו ההסכם מתייחס אך ורק להלוואה עתידית. לפי לשון זו, ברור היה לצדדים שההסכם וההתחייבויות מתייחסים לחובות עבר. להלוואה שכבר ניתנה. דרור איננו מתייחס כלל בתצהירו לשאלה אם טרח לקרוא את הסכם ההלוואה ואילו הנתבעת עצמה מאשרת בתצהירה שהבחינה בסעיף שלפיו ההלוואה נשוא ההסכם כבר הועברה, ואף טוענת שלא הסכימה לכך מראש. הנתבעת מודה לפיכך שידעה כבר במעמד החתימה שהסכם ההלוואה מתייחס במפורש לחובות עבר. ידעה, הביעה הסכמתה, וחתמה. פרשנות זו מתחזקת כשבוחנים את התנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם ההלוואה. לפי עדות דרור, במהלך יולי 2009 התברר לו שהחברות שבשליטתו נמצאות במצב כה קשה, עד שאין לו ברירה אלא ליטול הלוואה בסכום שהציע לו התובע, 500,000 ₪, ואף להציג את ערבות הנתבעת להחזר ההלוואה (סעיפים 22 - 25 בתצהיר דרור). אך אם כך, אם באמת סבר דרור שהוא עומד לקבל הלוואה בסך 500,000 ₪ אשר תחלץ את עסקיו מהקשיים אליהם נקלעו, ניתן היה לצפות ולמצוא פניות של דרור לתובע מייד לאחר חתימת הסכם ההלוואה. פניות בהן הוא מבקש את אותו מימון שעליו סוכם. אלא שפניות שכאלו לא הוצגו. דרור אף איננו טוען שהיה לו קשר כלשהו עם התובע לאחר חתימת הסכם ההלוואה ועד שקבל מכתב דרישה מיום 3.9.09 (סעיף 29 בתצהיר דרור). התובע מצדו, טען כי הסכם ההלוואה נחתם על רקע חובות קיימים שנוצרו והיו אמורים להיפרע בשיקים שנמשכו מהחברות שבבעלות דרור, וכן נוכח בקשות של דרור למימון נוסף. דווקא גרסת התובע בעניין זה סבירה ומתיישבת עם לשון הסכם ההלוואה, עם טענת דרור עצמו לעסקאות שכללו מסירת שיקים של החברות בבעלותו אך בלא ערבות אישית, ועם התנהגות דרור עצמו לאחר כריתת הסכם ההלוואה. כך מתברר שהסכם ההלוואה אכן נכרת נוכח קיומו של חוב כלפי התובע, בגין העסקאות שעשו התובע ודרור (באמצעות חברות שבשליטתו) לפני כריתת הסכם ההלוואה. כיוון שדרור בקש להוסיף וללוות כספים מהתובע כפי שעשה בעבר, נחתם הסכם ההלוואה כדי להבטיח את חובות העבר. טענת הנתבעת שלפיה נועד הסכם ההלוואה להוות בטוחה רק לכספים שיינתנו לאחר חתימת הסכם ההלוואה - נדחית. אשר למחלוקת לעניין היקף החובות אשר נועד הסכם ההלוואה להבטיח, הרי לשונו של הסכם ההלוואה נוקבת בהיקף חוב של 500,000 ₪ בגין הלוואה שכבר הועברה. עם זאת, באותו סעיף, סעיף 5 (ב) בהסכם ההלוואה, לא נאמר כי הלוואה בסך 500,000 ₪ הועברה בשלמותה, אלא רק נאמר שהלוואה כבר הועברה. ועוד מתברר שאפילו התובע איננו טוען שניתנה הלוואה אשר הסתכמה בחוב בסכום זה בדיוק בעת חתימת הסכם ההלוואה. וכך נטען בהודעת התובע מיום 28.4.13: "לאחר בדיקה מחודשת של החוב מסתבר שהחוב מסתכם בסך של 408,223 ₪ בלבד כמתואר בסעיף 30 לתצהיר העדות הראשית של התובע." בסעיף 30 בתצהירו, מתאר התובע מספר העברות כספים שנעשו, לשיטתו, לחברה בשליטת דרור והנתבעת, ובסך כולל של 408,223 ₪. כלומר, התובע עצמו איננו טוען כלל לחוב שהסתכם בעת חתימת הסכם ההלוואה בסך של 500,000 ₪. ועוד ממשיך התובע ומצהיר כך (סעיף 31 בתצהיר התובע): "לאחר חתימת ההסכם ניסיתי לגייס לנתבעים הלוואות נוספות בסך נוסף של 100,000 ₪ ולמזלי לא הספקתי לגייס את הכספים הנדרשים לכך..." כך גם מצהיר אבי, אשר היה מעורב בעריכת הסכם ההלוואה, ביחס לתכליתו (סעיף 15 בתצהיר אבי): "...בשלב זה בקשו הנתבעים להגדיל את היקף הכספים ב- 100,000 ₪ נוספים ואריק התנה זאת בכך שגם הנתבעת תחתום על המסמך..." ואכן, בסעיף 5 (ג) בהסכם ההלוואה מתייחסים הצדדים לאופן בו ייפרע החוב כך: "ההלוואה תוחזר למלווה ב- 15 תשלומים חדשיים, רצופים ומשתנים". והרי לו היה החוב עומד על סך של 500,000 ₪ בדיוק, ניתן היה ללא קושי לקבוע את סכום ההחזר החדשי ולא להצהיר על החזר בסכומים "משתנים". כך מסתבר כי אליבא כלל הצדדים, כולל התובע והעד מטעמו, אבי, מעולם לא ניתנה לדרור ולנתבעת הלוואה אשר הגיעה לסך כולל של 500,000 ₪. בפועל, הלווה התובע כספים בסכומים שונים כאשר התובע ודרור צפו שיועמדו הלוואות בסכומים נוספים לאחר חתימת הסכם ההלוואה. הסכום בו נקבו הצדדים בהסכם ההלוואה, 500,000 ₪, לא נועד לבטא אלא מסגרת של חוב ולא חוב קיים. דווקא נוכח המסקנה כאמור שלפיה נועד הסכם ההלוואה ליתן לתובע בטוחות לפירעון חובות העבר בגין העסקים שעשה עם דרור ואף בטוחות להלוואות עתידיות שיינתו, מן הראוי להבהיר את מעמדה של הנתבעת ביחס לכך. בהסכם ההלוואה מוגדרת הנתבעת כלווה, אך ברור שלא הכותרת שהכתירו הצדדים את ההסכם קובעת לעניין מעמד הנתבעת אלא מהותם של דברים. הנה אשר התברר בהקשר זה: התובע לא הציג ולו שיק אחד שמשך לפקודת הנתבעת או שיק אחד שקבל בחתימת הנתבעת. התובע אומנם טען שוב ושוב שלדידו הנתבעת ודרור חד הם, אך תצהירו מתייחס בעיקר למגעיו עם דרור, לסיכומים ביניהם, לפגישות משותפות שלהם עם משרדים העוסקים בפריטת שיקים (סעיף 10 בתצהיר התובע). התובע איננו מתאר ולו מקרה בודד בו סיכם משהו עם הנתבעת. התובע טוען שהיה זה אבי שהכיר בינו לבין דרור והיה מעורב בהסכמות השונות. אך הנה אשר העיד אבי (עמ' 29 בפרוט'): הוא קיבל כספים לאורך כל התקופה הזו, פעם 100, פעם 70, עם 30, 35, כל פעם זה השתנה לפי הצרכים שלו. ואז אני נכנסתי לענין ואמרתי לדרור שבאנו לעזור לו ולא שהוא יקבור אותנו, ואז ביקשתי מדרור שאם הוא רוצה שנשחרר לו כסף שיביא את אשתו כערבה, כבר התחלנו לראות שהוא מסובך והוא אמר שאין שום בעיה שאשתו תחתום רק שלא נעצור את הגלגל כי הוא חייב את זה, זה מה שהיה אבי למעשה מאשר כי ראה את התבעת כערבה לחובות דרור. ערבה אשר הובאה לפי דרישת התובע נוכח דרישתו לבטוחות נוספות לכספים אשר הלווה במסגרת עסקיו עם דרור. בטיוטת הסכם ההלוואה הודפס שמו של דרור מראש אך לא שמה של הנתבעת. במבוא להסכם ההלוואה, ב"הואיל" השני, צוין כי התובע נאות להעמיד ללווה הלוואות כנגד "הבטחונות והערבויות כמפורט בהסכם זה". רק בחתימת ההסכם הוסף שמה של הנתבעת בכתב יד לכותרת הסכם ההלוואה. נוכח נסיבות אלו, מסתבר כי למרות האמור בכותרת הסכם ההלוואה, הנתבעת עצמה לא לוותה כספים כלשהם מהתובע ולא הייתה מעורבת במישרין בכל עסקה עם התובע. ככל שנמסרו כספים לנתבעת, כפי שטוען התובע, הרי שאלו נמסרו לה כמי שעבדה במשרדי דרור ותו לו. בפועל, הנתבעת צורפה להסכם ההלוואה לפי דרישת התובע כבטוחה נוספת ליכולתו להיפרע מדרור ולמעשה כערבה לחובות דרור כלפי התובע. כך ניתן לסכם ולקבוע כי לפי הסכם ההלוואה ואומד דעת הצדדים, קבל דרור מהתובע הלוואות בסכומים שונים ואף צפוי היה שיקבל הלוואות נוספות בהיקף שעשוי היה להגיע לכדי 500,000 ₪. הנתבעת חתמה על ההסכם כערבה להתחייבויות דרור. ככל שיוכח כי דרור חייב כספים לתובע ולא פרע חובות אלו, תהיה הנתבעת חייבת בפירעונם עד לסכום המסגרת שנקבע בהסכם ההלוואה. המוציא מחברו עליו הראיה וכך גם על התובע הנטל להוכיח את טענותיו. כיוון שהתברר כי הנתבעת ערבה לחובות דרור כלפי התובע, על התובע להוכיח את היקף חובותיו של דרור כלפיו. הנה אשר התברר בעניין זה: דרור, כאמור, מצוי בהליכי פשיטת רגל ובמסגרתם מונה נאמן. התובע הגיש לנאמן "הוכחת חוב" אך בהחלטת הנאמן מיום 15.1.12 נדחתה תביעת החוב. בין היתר, קובע הנאמן כי התובע לא הציג בפניו כל ראיה להעברת סכום כלשהו לדרור לפי הסכם ההלוואה, כי הסברי התובע ביחס להעברת הלוואות לדרור לא מניחים את דעתו, כי מומחה לכתבי יד מצא שחתימות להיסב שיקים ומיוחסות לדרור ככל הנראה לא נחתמו על ידי דרור, וכי ככל הנראה העסקאות שעשה התובע עם דרור היו עסקאות החלפת שיקים ולא הלוואות (נספח יט' לתצהיר דרור). כך התברר כי חוסר יכולת התובע להיפרע מדרור איננו פרי פשיטת הרגל של דרור אלא בראש ובראשונה הקביעה הקטיגורית שלפיה דרור לא חייב כספים לתובע. בתצהירו, מתייחס התובע לכספים אשר לטענתו העביר לדרור ומבססים את תחשיביו באשר לחבותם של דרור והנתבעת. התובע טוען שהעביר 35,000 ₪ ביום 7.7.09 ומפנה לתדפיס חשבון בנק המראה זאת (נספח א' לתצהיר התובע), אך מסתבר שמדובר בכלל בחשבונו של אדם בשם דוד כהן שלא העיד כלל. התובע הציג תדפיס ממנו עולה שאותו סכום הועבר לחשבון של חברת אקספיד טכנולוגיות בע"מ. אף שלפי מסמכים שהציג התובע אף זו חברה בבעלות דרור, לא הובהר ולא הוסבר באילו נסיבות הועברו הכספים ואם דרור עצמו חייב או ערב לכספים אלו. הערבות אשר לה התחייבה הנתבעת הינה לחבות דרור ולא חבות חברה בשם אקספיד או אחרת. התובע טוען כי הוא מחזיק שיקים שנמסרו לו מהנתבעים בסך של 243,543 ₪ (נספח ג' לתצהיר התובע) אולם מעיון בשיקים אלו מסתבר שכולם שיקים של חברות מולטי-סייל ושלידר, אף לא אחד מהם שיק אישי של הנתבעת או דרור. עוד מתברר שאין בתצהיר התובע או בכלל כל ניסיון להסביר כנגד מה נמסרו שיקים אלו, באילו נסיבות, כנגד איזו תמורה. התובע טוען כי הוא מחזיק שיקים נוספים בסך כולל של 129,680 ₪ (נספח ד' לתצהיר התובע) וכי שיקים אלו נוכו לפי בקשת דרור אצל צדדי ג' אולם התובע נאלץ לפרוע אותם בעצמו לאחר שחוללו. גם מעיון בשיקים אלו לא ניתן להבחין בחבות ישירה כלשהי של דרור. כולם שיקים של חברת שלידר והם כלל לא רשומים לפקודת התובע. כך מסתבר כי הראיות שמציג התובע כלל אינן מבססות את הטענה ששילם כספים כלשהם לדרור או עבורו. התובע הודה בעדותו שאיננו יכול לזכור מתי ניסה לבחון ולבדוק את היקף חובות דרור, שאין לו כרטסות בהן פירוט החובות ושאינו יכול להסביר את תחשיבי החוב (עמ' 17 - 18 בפרוט'). לתמיכה בטענותיו הציג התובע את עדותם של מר בן ציון לוז ומר ברק מזרחי. שניהם הצהירו שניכו שיקים של חברות בבעלות דרור, כנגד ערבות התובע, כי השיקים חוללו והתובע פרע אותם. מר לוז הצהיר על פירעון שיקים בסך של 19,250 ₪ ומר מזרחי הצהיר על פירעון שיקים בסך של 20,590 ₪. דא עקא, שאף לא אחד מהם טען שעשה עסקה במישרין עם דרור או בחבות אישית של דרור. אף לא אחד מעדים אלו טרח לפרט בתצהירו את אותו שיק או שיקים ספציפיים אליהם התייחסו, או את התשלומים שהועברו בגינם, או את פרטי המועד והאופן בו פרע אותם התובע. עדותם של מר לוז ומר מזרחי איפוא, כוללנית ואיננה מאפשרת קביעה שאכן התובע שילם כספים כלשהם כטענתו. מסתבר שאין בידי התובע להציג ולו אסמכתא לתשלום בודד שעשה הוא עצמו. מצב זה היה מעורר תמיהה גם לו נסבה המחלוקת על סכום קטן, והיא מעוררת תמיהה רבתית כאשר התובע טוען לתשלומים בהיקף של למעלה - 400,000 ₪. לא ניתן להבין כיצד טוען התובע ששילם סכומים כל כך גדולים ואין בידו להציג ולו שיק בודד שנפרע בקשר לכך מחשבונו האישי, או העברה בנקאית, או משיכת כספים במזומן. התובע גם טוען שהוא נוהג לבצע ניכיונות שיקים כדבר שבשגרה ואם כך, לא ניתן להבין כיצד לא מציג התובע תרשומת מלאה, מסודרת, של כרטסות הנהלת חשבונות שיבטאו את מערכת ההתחשבנות הנטענת. למעשה, היעדר ראיות שכזה מקשה מאד על מתן אמון בגרסת התובע ביחס לחוב לו הוא טוען. כאשר מסכמים את הראיות שהוצגו, אין מנוס מהמסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח את סכום החוב שהוא מייחס לדרור, חוב אשר עליו מתבססת התביעה מהנתבעת. מתברר שהתובע איננו מציג כל אסמכתא לתשלומים ששלם בעצמו לדרור או עבורו וכך גם ניתן להבין כיצד גם נדחתה תביעת החוב של התובע על ידי הנאמן בהלכי פשיטת הרגל של דרור. אם כך, הן נוכח תביעת הנאמן והן נוכח הראיות שהתבררו - אין אפשרות לקבוע את סכום החוב של דרור לתובע וממילא שאין אפשרות להשית חבות כלשהי על הנתבעת בגין ערבותה לדרור. נוכח מסקנה זו, לא מצאתי הצדקה להידרש לטענה בדבר תחולת חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993, ואך יצוין כי טענות הנתבעת בעניין זה מעוררות קושי, שהרי גם לשיטת הנתבעת מקור ההתקשרות הלוואות שנטלו תאגידים בשליטת דרור, בעדו הגדרת "לווה" בחוק האמור איננה כוללת תאגיד. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני דוחה את התביעה. אף שמצאתי לדחות את התביעה, מצאתי גם שלא לקבל חלק ניכר מטענות הנתבעת ביחס לנסיבות חתימת הסכם ההלוואה ומצאתי כי לא ניתן לקבל את גרסתה ביחס לטענות אלו. לכך אני סבור שראוי שתהיה השפעה על פסיקת ההוצאות. לפיכך, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 10,000 ₪. החזר הלוואהחובהלוואה