טענת להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע פתח דבר בפניי תביעה לפיצויים בסכום של 100 אלף שקלים בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 המוגשת ע"י עו"ד יצחק מירון, שכיהן כראש עיריית עפולה בין השנים 1998-2005, נגד עיתון ידיעות אחרונות, גב' יעל דרומי, עורכת מוסף "ממון", ומר דוד רגב, כתב בעיתון ידיעות אחרונות. רקע והליכים קודמים כנגד "סיעת עתיד בראשות יצחק מירון", שהפסידה בבחירות לראשות העיר עפולה שהתקיימו בשנת 2008 וזכתה בחברות במועצת העיר בלבד (2 מנדטים אחד מהם הוא של עו"ד יצחק מירון), הוגשה תביעה בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת שעניינה אי-תשלום שכר עבודה במסגרת תקופת הבחירות לבני נוער אשר על-פי הנטען הועסקו למען הסיעה והעומד בראשה. לאחר מתן פסק דין ע"י ביה"ד האזורי לעבודה בנצרת פורסמה ביום 20.09.2010 כתבה במוסף "ממון" של עיתון ידיעות אחרונות, פרי עטו של הנתבע 3, העוסקת בפרשה זו, ובכותרתה הראשית נכתב כי "30 בני נוער בעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר יצחק מירון". התובע מלין על כך שתוכן הכתבה בכללותה, ובייחוד כותרותיה הראשית והמשנית, מהוות עוולת לשון הרע האסור על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" ), בעיקר משום שהכתבה, לפי הנטען, עומדת בסתירה גמורה לממצאי וקביעות פסק הדין של ביה"ד בכל הנוגע לתובע כאן אשר דחה את התביעה נגדו בהעדר כל נימוק המצדיק חיובו ה אישי בהתחייבות הסיעה, בעוד שהתביעה נגד האחרונה התקבלה והיא חויבה בתשלום שכר עבודה לבני הנוער - התובעים שם. האם יש לקבל את התביעה ולקבוע כי הפרסום מהווה לשון הרע בהתאם לחוק, וכי לא חלות בנסיבות העניין ההגנות או ההקלות העומדות לנתבעים או מי מהם מכוח החוק, ביחס לכתבה מושא התביעה דנן. בשאלות אלו, עוסק פסק דין זה. עיקר טענות התובע התביעה עוסקת בכתבה שפורסמה כאמור ביום 20.9.2010 ואשר כותרתה הראשית היא: "30 בני נוער בעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר יצחק מירון", ובכותרת המשנה נכתב כי התובעים "קיבלו פיצוי על אי תשלום שכר עבודתם בבחירות המקומיות", ולה צורפה תמונה אשר תחתיה נכתב : "נערות שזכו בפיצויים. 'רדפו אחריהם' ". התובע טוען כי, התוכן של הכתבה, לרבות כותרותיה הראשית והמשנית, המסר שהיא ביקשה להעביר והרושם שהיא הותירה אצל הקוראים, מנוגדים באופן מוחלט לממצאי פסק הדין שעומד ביסוד הכתבה הנ"ל. שכן, בהתאם לפסה"ד אשר ניתן ע"י כבוד הרשמת שאמי במסגרת תיק דמ"ר 1592/09 בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת, התביעה נגד התובע כאן נדחתה כליל, תוך שנקבע בפסק הדין כי "אי לכך, ובהעדר כל נימוק המצדיק חיובו של הנתבע 1 [התובע כאן - ש.נ.] באופן אישי בהתחייבויות הנתבעת, הריני דוחה את התביעה נגדו". התובע מלין על כך שהפרסום אינו אמת, וכי טרם פרסום הכתבה לא פנה מי מהנתבעים אליו לקבלת תגובתו, ובכך מדובר לשיטתו בכתבה שמטרתה הכפשתו ופגיעה בו ובמעמדו המקצועי והציבורי. אליבא דהתובע, הכתבה הנ"ל גרמה לפגיעה קשה בשמו הטוב ותדמיתו, בהציגה אותו, בין היתר, כאדם שאינו פורע את חובותיו, אלא רק לאחר שנתבע ו"נרדף". לטענתו, עם היוודע דבר פרסום הכתבה, פנה התובע ביום 22.09.2010 לנתבעים 2 ו- 3 בדרישה לפרסום תיקון לכתבה והתנצלות, תוך שפעל בכדי להקטין את נזקיו. משלא זכתה פנייתו לכל מענה, הוא שב ופנה בשנית במכתב תזכורת מיום 7.10.2010, אך ללא הועיל. לשיטתו, הנתבעים אינם חוסים תחת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, וזאת מהטעמים הבאים: (א)- הדברים שפורסמו בכתבה המשמיצה, לא היו אמת והנתבעים לא האמינו באמיתותם; (ב)- הדברים לא היו אמת והנתבעים לא טרחו לבקש את תגובת התובע בטרם הפרסום; (ג)- הנתבעים פרסמו את הכתבה המשמיצה מבלי תיקון או התנצלות על האמור בכתבה, חרף פניית התובע אליהם פעמיים טרם הגשת התביעה דנן. בסיכומיו, עומד התובע על חשיבות היתר שמייחסת הפסיקה לכותרת של כתבה עיתונאית, במובחן מגוף הכתבה עצמה, ומפנה בהקשר זה אל קביעותיו של ביהמ"ש בפסק הדין שניתן בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865, 875. לטענת התובע, הכתבה אינה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק, שכן תנאי לתחולתה של הגנה זו הוא, שמדובר ב"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע", בעוד שלאור עדותו של הנתבע 3 מתעורר ספק אם טרם כתיבת הכתבה טרח האחרון לקרוא את פסק הדין ולכתוב את תמציתו באופן הוגן, כאשר ניתן למצוא בעדותו חוסר התאמה בין פרטים שנכתבו בכתבה לבין ממצאיו של פסק הדין בכל הקשור לפיצויי הלנת שכר שכלל לא נפסקו בגדר פסק הדין, בנושא אי מעורבותו האישית של התובע בפרשה ובעניין קבלת מלוא טענות התובעים שם. עוד טוען התובע, כי יש לדחות את טענת הנתבעים בדבר תחולת הגנת סעיף 14 לחוק ששני יסודותיה הם, הפרסום שהינו 'אמת' והיה 'ענין לציבור', שכן האמור בכתבה אינו אמת כלל ועיקר. גם הגנת הנתבעים השזורה לאורך כל חקירתם הנגדית, ולפיה הנערים ניצחו את התובע "ציבורית ומוסרית", דינה להידחות באשר אין עסקינן בהבעת דעה אלא בדיווח חדשותי עובדתי שהנאמר בו לא היה אמת ולא תאם את ממצאי פסה"ד. בדומה לכך, יש לדחות את טענת הנתבעים שכוונת הכתבה הייתה לכך, שהתובע נוצח בכובעו כראש סיעת עתיד, שכן לא הובהר בכתבה כי התביעה נגד התובע, אישית, נדחתה. התובע מוסיף וטוען, כי גם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק אינה עומדת לנתבעים, באשר אין מדובר בדיווח עובדתית נאמן ונכון על פסק דין חלוט שניתן בעניינו של התובע ואשר השמיט את העובדה, שהתביעה האישית כנגד התובע נדחתה באופן ברור ומפורש. כן, נמנעו הנתבעים מלנקוט באמצעים סבירים לפני פרסום הכתבה, כגון פניה לתובע לקבלת תגובתו טרם הפרסום, ואף נמנעו מלפרסם תיקון חרף פניותיו אליהם תוך זמן סביר לאחר הפרסום. התובע דוחה את טענת הנתבעים, כי מדובר בהבעת דעה, מאחר וגם במצב שבו מדובר בהבעת דעה נדרש דיוק בעובדות העיקריות עליהן מושתתת הבעת הדעה והפרדה ברורה בין העובדות לדעות ולמסקנות, ולא כך היה הדבר בענייננו. באשר לסוגיית הנזק, נטען כי בבוא בית המשפט לפסוק את גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין פרסום לשון הרע, עליו להביא בחשבון מספר שיקולים רלוונטיים: התובע הינו איש ציבור מוכר וידוע; הפרסום עומד בניגוד גמור ומוחלט לפסק דין חלוט של ביה"ד לעבודה; הפרסום מהווה לשון הרע ופגע קשות בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי והציבורי של התובע; הפרסום נעשה במסגרת אחד העיתונים הנפוצים ביותר במדינה; הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, תחילה בעצם הפרסום שאינו אמת ובהמשך בהימנעות מלפרסם תיקון או התנצלות. לעניין ההקלות שבסעיף 19 לחוק, נטען כי בענייננו לא התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתה בגובה הפיצוי, ובעיקר לנוכח הימנעות הנתבעים מפרסום כתבה מתקנת או התנצלות לאחר פרסום הכתבה. עיקר טענות הנתבעים הנתבעים 1-3 ניהלו את הגנתם במשותף וטענו, כי תביעה זו עוסקת בידיעה שדיווחה דיווח נכון והוגן אודות הליך משפטי שהתנהל בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת ותוצאותיו. הגנתם המרכזית של הנתבעים היא, כי מדובר בפרסום המתייחס למערכת הבחירות ולפעילות הציבורית של התובע כמועמד לראשות העיר. עפ"י ההלכה הפסוקה, כך נטען, כשמדובר בפרסומים הקשורים למערכת בחירות ועוסקים במועמדיה, נדרשת גישה מרחיבה כלפי חופש הביטוי, ולפיכך בנסיבות העניין אין בפרסום משום לשון הרע (הנתבעים מפנים בהקשר זה לבג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו, 1723). הנתבעים טוענים, כי התובע הוא דמות ציבורית מובהקת העומדת במרכז הזירה הציבורית-פוליטית המקומית במקום מגוריו, בהיותו ראש עיר לשעבר. משכך, על התובע לגלות סובלנות כלפי ביקורת המופנית כלפיו וכלפי פעילותו הציבורית. הנתבעים ביקשו להסתמך על ההלכה הפסוקה הקובעת, כי באיזון הנכון בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני אנשי ציבור, והפנו לפסיקה הקובעת כך. עוד טוענים הנתבעים, כי אין בפרסום נשוא התובענה כל לשון הרע ביחס לתובע, כיוון שבגדר פסק הדין של ביה"ד האזורי לעבודה נתקבלה התביעה כנגד סיעת 'עתיד', תוך שנקבע מפורשות כי קבוצת בני הנוער עבדה ופעלה למען בחירתו האישית של התובע מטעם סיעת 'עתיד' כראש העיר הבא של עפולה. התובע מהווה חלק אינטגראלי מן הסיעה ועומד בראשה עד עצם היום הזה, וככזה הוא נושא באחריות ציבורית ומוסרית בתשלום חוב הסיעה לנערים - התובעים שם, גם אם לא חויב בתשלום הנ"ל באופן אישי מסיבה טכנית בלבד, והיא שהסיעה שעמד התובע בראשה הינה אישיות משפטית נפרדת, על אף הקביעה המפורשת של ביה"ד, כי הנערים "עבדו במרץ ובשקידה לקדם את ענייניהם של הנתבעים", דהיינו של התובע והסיעה גם יחד. לשיטת הנתבעים, אין סיעת עתיד המתמודדת בבחירות אישיות לראשות מקומית משולה לחברה שיש להרים בה את מסך ההתאגדות לצורך החיוב האישי של אורגנה. מדובר באחריות של מועמד ציבור שאינו יכול להסתתר מאחורי פרגון "ההתאגדות" ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת של הסיעה שבראשה הוא עומד. לטענתם, מן הבחינה הציבורית אין כל משמעות לכך, שהתביעה האישית כנגד התובע נדחתה, כיוון שהוא מוחזק בעיני הציבור כמי שאחראי לתשלום הנ"ל, הגם שלא חויב בו אישית, כאמור, זאת מתוקף היותו חבר בסיעה ומי שעומד בראשה. לטענת הנתבעים, הנערים ניצחו את התובע בכובעו כחבר וראש הסיעה, ולכן די בכך שהסיעה הפסידה כדי שניתן לכתוב בעיתון כי הנערים ניצחו את התובע, ולעובדה כי התובע לא חויב באופן אישי, אין בנסיבות העניין ולנוכח תוצאות פסה"ד, כל משמעות או משקל שהוא. לטענת הנתבעים, הפרסום נשוא התביעה, משקף באורח אמיתי את המחלוקת ואת תוצאות ההליך המשפטי. בהקשר זה, תולים הנתבעים יהבם על קביעות שנכללו בגדר פסה"ד, כלהלן: "חלק מהתובעים העידו כי ראו בנתבע (יצחק מירון- הח"מ) מעסיקם ובעל דינם מאחר ופעלו לקידום בחירתו לראשות העיר עפולה; חלקם העידו כי סברו כי הינו מעסיקם מאחר והשיקים שקיבלו נשאו את שמו 'יצחק מירון לראשות העיר'; חלקם הנוסף העידו כי ראו בו מעסיקם מאחר והופנו אליו על ידי ממונים מטעם הנתבעת (לסיעת 'עתיד'- הח"מ), לכשדרשו את שכרם שלא שולם". לטענתם, כותרת הכתבה אינה יוצרת עילה עצמאית ונפרדת של לשון הרע ביחס לתובע, כיוון שהאמור בכותרת תואם את הקביעות שנכללו בגדר פסק הדין שקיבל את תביעת הנערים כנגד הסיעה בגין מעשים - אי תשלום השכר - שהתובע אחראי להם כחבר בסיעה וכעומד בראשה. עוד נטען, כי ציון העובדה בגדר הכתבה, ולפיה נוצח התובע ע"י הנערים בהליך משפטי, במובחן מהרשעה בפלילים, אינו מהווה לשון הרע, ולחילופין מהווה לשון הרע מהמדרג הנמוך ביותר, בגדר זוטי דברים שאינה מקימה עילת תביעה ואין בה פגיעה של ממש, שכן כל שיוחס לתובע הינו הפסד בהליך משפטי בביה"ד לעבודה, הא ותו לא. טוענים הנתבעים ומוסיפים, כי הפרסום ולפיו הנערים ניצחו את התובע, בעיקרו, הוא אמת ומשקף את רוח הדברים שצוינו בפסה"ד. בניגוד לטענת התובע, הדיווח אינו מציג תמונה מעוותת, שכן ביה"ד קיבל בפסק דינו את טענות בני הנוער, לפיהן על אף עבודתם במערכת הבחירות המקומית למען התובע וסיעת 'עתיד', הם לא זכו לתשלום השכר שהובטח להם ו/או המגיע להם כדין. עוד נטען, כי לנתבעים עומדת הגנת "דיווח נכון והוגן", גם אם פרטים מסוימים שנכללו בכתבה לא היו מדויקים, ודי שהפרסום יבטא את רוח הדברים. לחילופין, טוענים הנתבעים כי הם חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, שעניינה "פרט לווי שאין בו פגיעה של ממש". לטענתם, די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואם את המציאות, גם אם קיימים אי דיוקים בכתבה בנוגעים לפרט שולי או לוואי, כדי להחיל את הגנת "אמת דיברתי", שכן אין חובת זהות מוחלטת בין המציאות לבין הפרסום. מאחר וההבדל בין התובע לבין הסיעה, שהוא עומד בראשה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה, הינו טכני בלבד, והואיל והדברים שנאמרו בכתבה הינם אמת במהותם, הרי שאין באי הדיוק הנטען, ככל שנפל בכתבה (דבר המוכחש), כדי להקים חבות בגין עוולת לשון הרע. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי הפרסום חוסה תחת כנפי הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, באשר מדובר בפרסום שנעשה בתום-לב ללא כוונה לפגוע ואין בו כדי לבזות את התובע. הנתבעים משוכנעים באמיתות הפרסום שלא חרג, לטעמם, מגדר הסביר בנסיבות העניין. לשיטתם, כותרת הכתבה הינה בבחינת הבעת דעה מוגנת הנוגעת להתנהגותו של התובע כאישיות ציבורית בקשר לעניין ציבורי, כאמור בסעיף 15 (4) לחוק, וכן הבעת דעה ביחס אליו כבעל דין, כאמור בסעיף 15 (5) לחוק. לשיטתם, לא חלה עליהם חובה שבדין לפרסם את תגובת התובע במסגרת מתן דיווח נכון והוגן של ההליך המשפטי. עוד הכחישו הנתבעים קבלת שני המכתבים מאת התובע קודם להגשת התביעה דנן. לטענת הנתבעים, חלות על עניינם גם ההגנות הקבועות בסעיף 13 (5), (7) ו- (9) לחוק, בהיות הפרסום נשוא התובענה בבחינת דיווח עיתונאי על משפט שהתנהל בפומבי, וככזה אין כל רלוונטיות לשאלה אם הפרסום הינו אמת או כוזב. עוד חולקים הנתבעים על סכום הפיצויים הנתבע וטוענים, כי מדובר בסכום מופרז שאין לו בסיס עובדתי או משפטי. לטענתם, לא הוכחה כוונה לפגוע בתובע, כמשמעה בפסיקה, ולא הוכח כי נגרם לו נזק עקב הפרסום, לא כל שכן נזק המזכה אותו בפיצוי המקסימאלי אותו מוסמך ביהמ"ש לפסוק עפ"י סעיף 7 א' לחוק. לחלופין, באם יסבור בית המשפט כי נגרמה פגיעה, הרי שמדובר, לשיטת הנתבעים, בפגיעה מן המדרג הקל והנמוך ביותר שאינה מצדיקה פסיקת פיצויים לתובע. עוד נטען, כי לאחר הגשת התביעה הציעו הנתבעים לפרסם במשותף הודעה מתקנת בנוסח שיוסכם על שני הצדדים, ברם התובע סירב להצעה זו ועמד על דרישת תשלום פיצוי כספי, דבר המעיד לשיטתם על מניעיו האמיתיים. לחלופין, מוצע לפסוק לתובע פיצויים לבוז בסך של שקל אחד בלבד, הואיל ולא נגרם לתובע כל נזק ממשי כתוצאה מהפרסום, ובכך להעביר מסר של סלידה ממעשיו של התובע והסיעה שעומד בראשה, אשר ממאנים לפרוע את החוב עפ"י פסק הדין ולשלם שכר לנערים שפעלו למען בחירתו האישית של התובע לראשות העיר. דיון ומסקנות לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים ושקלתי בראיות שהוגשו לתיק, אני בדעה כי דין התביעה נגד הנתבעים להתקבל. באשר לסכום הפיצויים, סבורה אני כי יש להעמידו על סך של 15,000 ₪, והכול כפי שיפורט להלן. עסקינן בתביעת לשון הרע הנוגעת לכתבה שדיווחה על תוצאותיו של הליך משפטי שהתנהל בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת בעניין תביעתם של בני נוער לתשלום שכר בגין העסקתם למען סיעת 'עתיד', שהתובע שימש כיו"ר שלה. יצוין כבר כאן כי אין מדובר בסיקור מלא של הפרשייה מתחילתה ועד סופה. במהלך ניהול ההליך שבפניי ניסו הנתבעים לפתוח מעין הליך מקביל לזה שהתנהל בביה"ד לעבודה ולערער על קביעותיו של ביה"ד לעבודה, בעוד שההליך המתנהל בפניי הינו הליך בגין הוצאת לשון הרע הנוגע, כאמור, לכתבה שדיווחה אודות פסק הדין הסופי והחלוט שניתן בביה"ד לעבודה. ברוח דברים אלה, הגישו הנתבעים שורה של תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים בביה"ד לעבודה, ובגדרם שטחו אלה את עדותם אודות השתלשלות העניינים בתקופת הבחירות, זהות הגורם שהבטיח להם תשלום ועוד פרטים כאלה ואחרים שעניינם בשלב שקדם להגשת התביעה לביה"ד האזורי לעבודה. כך גם עתרו בבקשה לגילוי מסמכים המבוססת על אותו עקרון. משכך הם פני הדברים, קבעתי בשתי החלטות שניתנו על ידי ביום 28.5.2012 כי ביסוד הבקשה עומד ניסיון הנתבעים "לתקוף" את ממצאיו וקביעותיו של ביה"ד האזורי לעבודה אשר נתן פסק דין סופי וחלוט במכלול הטענות שהעלו התובעים שם כנגד התובע כאן ואשר בחלקן אף נדחו לגופן, כך שדחיית התביעה נגד התובע כאן בביה"ד לעבודה לא הייתה אך בשל טעם משפטי טכני, כטענת הנתבעים. בבקשות אלו, ניסו הנתבעים לדון מחדש בתביעה הנוגעת להעסקת בני הנוער, ובכך למעשה לערעור על ממצאיו וקביעותיו של ביה"ד לעבודה, משכך לא התרתי זאת. מסיבות דומות, הוריתי על הוצאת כל התצהירים, למעט תצהירי העדות הראשית של הנתבעים עצמם, וכן הוריתי על ביטול זימונה של גב' שושנה מקונן, כעדת הגנה. הפרסום אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריך 20.9.2010 פורסמה כתבה אינפורמטיבית קצרה ע"י הנתבע 3, ששימש ככתב במוסף "ממון" של העיתון ידיעות אחרונות, שבכותרתה הראשית המובלטת נכתב, כי "30 בני נוער מעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר, יצחק מירון", ובכותרתה המשנית נכתב כי "קיבלו פיצוי על אי תשלום שכר עבודתם בבחירות המקומיות". כנהוג, הכותרת הראשית הינה באותיות גדולות ומודגשות, והכותרת המשנית הינה באותיות מודגשות, אך בכתב קטן יותר. בגוף הכתבה, שהינה כתבה קצרה ותמציתית, נכתבו הדברים הבאים : "30 נערות ונערים שעבדו בבחירות לרשויות למען עו"ד יצחק מירון, המועמד לראשות עיריית עפולה וראש העיר לשעבר, זכתה לאחרונה בפיצוי של כ- 30 אלף שקל לאחר שתבעה את המועמד ואת מפלגתו על אי תשלום עבור העבודה בבחירות, בנובמבר 2008. אנשי תנועת עתיד של מירון גייסו את בני הנוער והבטיחו להם כ-25 שקל לשעה כולל הוצאות. אך לאחר הבחירות, שבהן כשל מירון, הם קיבלו שכר חלקי. יעל גוזלן: 'רדפתי אחריהם. גיליתי שלא רק לי לא שילמו. התארגנו ודרשנו את מה שמגיע לנו'. חלק מבני הנוער פנו להסתדרות הנוער העובד והלומד. סיון גולדשטיין, נעם מרואל ולירון מיארה מהנוער העובד ליוו צוות מדריכים מתנועת 'דרור ישראל', שהובילו את הטיפול ב-30 הנערים והנערות. במאי 2009 הוגשה באמצעות הסתדרות הנוער העובד והלומד תביעה נגד מירון וסיעתו לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. רשמת ביה"ד, סלווה שאמי, קבעה שכל נער יקבל מתנועת 'עתיד' פיצוי של כ- 500 שקל וכ- 400 שקל הוצאות משפט". (ההדגשות שלי- ש.נ.) לכתבה זו צורפה תמונה של חלק מהנערים והנערות ותחתיה נכתב, כי "נערות שזכו בפיצויים 'רדפנו אחריהם'". לא יכולה להיות מחלוקת בענייננו, כי מדובר ב-"פרסום", כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, שכן הפרסום נעשה במסוף "ממון" של עיתון 'ידיעות אחרונות', והופץ לקוראיו, בתפוצה ארצית. כאשר מדובר בלשון הרע על אנשי ציבור או אנשים הנושאים במשרות ציבוריות, קיימים שיקולים המצמצמים את איסורי לשון הרע בשל החשיבות החברתית באפשרות העברת ביקורת עליהם (בלא "אפקט מצנן") [ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)]. בענייננו, התובע כיהן כראש עיריית עפולה בין השנים 1998-2005 והיה מועמד לראשות העירייה לקדנציה נוספת בבחירות שהתקיימו בשנת 2008, ונבחר כחבר מועצה. לאור זאת, אין חולק כי מדובר בדמות ציבורית. משכך, יש לבחון את הפרסום ברוח הפסיקה הנ"ל. על-פי הפסיקה, פרשנות המונח "פרסום", כאמור בסעיף 2 לחוק, והקביעה האם יש בו משום לשון הרע, לפי סעיף 1 לחוק, תעשה בהתאם למבחן אובייקטיבי, היינו המשמעות שקורא סביר מייחס למילים לפי המובן הטבעי והרגיל שלהן. זאת ועוד, לפי סעיף 1 לחוק, די להוכיח כי הפרסום עלול לפגוע, להשפיל או לבזות אדם (בהתאם למבחן האובייקטיבי כאמור) ואין צורך בהוכחה כי פגעו, השפילו או ביזו בפועל [ע"א (ת"א) 1944/05 שריה עופר נ' דרעי שמשון פורסם במאגרים (18.6.09), פסקה 19 וההפניות שם]. בענייננו, הן לפי כותרותיה הראשית והמשנית של הכתבה והן לפי תוכנה, מיוחס לתובע, כראש עיר לשעבר שהפסיד בהתמודדות לבחירות עיריית עפולה בשנת 2008, אי תשלום שכר של קבוצת בני נוער, אשר עבדו למענו בבחירות הנ"ל, וזכייתם בהליך משפטי שנוהל נגדו ונגד סיעת 'עתיד' שבראשה עמד. במצב זה, תיאורו של איש ציבור, ראש עיר לשעבר, חבר מועצת עיר ועורך דין במקצועו, כמי שנמנע מתשלום שכר לקבוצת בני נוער שעבדו למענו, והמונה כ- 30 בני נוער, אכן יש בו כדי לפגוע בתובע, כאשר קורא סביר מתייחס למילים אלה, הגם אם לא נאמרו בלשון בוטה או דרסטית, כדברים בעלי קונוטציה שלילית המעמידים את התובע באור שלילי, במיוחד מאחר ומדובר בסוגיה של העסקת בני נוער ללא תשלום, בניגוד למובטח ולמתחייב, מכוח דיני העבודה. אוסיף ואומר, כי ייחוס הפרה של חוקי העבודה לראש עירייה לשעבר וחבר מועצה, עורך דין במקצועו, אינה דבר של מה בכך והיא מהווה בנסיבות העניין, לשון הרע. פרסום זה, עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע בו במשרתו, במשלח ידו או באחד האופנים האחרים המנויים בסעיפים 1(1), (2) ו- (3) לחוק. משכך, סבורה אני כי כותרת הכתבה, המדווחת על ניצחון קבוצה גדולה של בני נוער בהליך משפטי כנגד ראש עיר לשעבר, לאחר שאלה עבדו למענו בבחירות, כאשר בפועל קבע ביה"ד לעבודה שדן בהליך המשפטי על דחיית התביעה האישית כנגד התובע, והורה על קבלתה במלואה נגד הסיעה וחיובה של האחרונה בתשלום שכר העבודה לבני הנוער, מהווים לשון הרע. דברים אלה, מציגים את התובע, כמי שהזמין שירות מבני נוער למען יקדמו בחירתו האישית לבחירות המוניציפאליות בעיר, ללא תשלום שכר העבודה עבורם. ואולם, על פי ההלכה הנוהגת, על מנת להקים אחריות מכוח החוק לא די בכך שהמשמעות המילולית האובייקטיבית של הפרסום עלולה להשפיל או לבזות אדם - אלא שיש להוסיף ולתת את הדעת לנסיבות הפרסום ולהקשר שבו נאמרו הדברים, וכן יש לבחון אם על פי התכלית המונחת בבסיסו של החוק ראוי להטיל אחריות בגין הפרסום [ראו: ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, (1977)]. לאור זאת, יש לבדוק באם קמה לנתבעים אחת ההגנות המנויות בחוק הפוטרת מאחריות בגין פרסום העונה על ההגדרה של עוולת לשון הרע. האחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק, האחראים בשל פרסום באמצעי התקשורת הינם : "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת". לפי ס"ק (ג), אמצעי תקשורת כולל עיתון, כמשמעותו בפקודת העיתונות. מכאן, הכתב שהביא את הכתבה, עורך העיתון, והעיתון שפרסם את הכתבה כפי שפורסמה, עליהם לשאת בתוצאות הפרסום, ביחד ולחוד. בענייננו- אין מחלוקת, כי הנתבע מס' 3, מר דוד רגב (להלן: "רגב"), כתב את הכתבה נשוא התביעה אשר דיווחה כאמור אודות ההליך המשפטי שהתנהל בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת (סע' 5 לתצהיר העדות הראשית של רגב). בתצהירו, ניסה רגב לתת חיזוק לעמדת הנתבעים על סמך ציטוטים מעדויות הנערים, כפי שבאו בפרוטוקול הדיון בתביעה בביה"ד לעבודה. עדויות אלה נפסלו כאמור בהחלטותיי מיום 28.5.2012. הנתבעת מס' 2, גב' יעל דרומי (להלן: "דרומי"), הודתה בתצהירה כי היא כיהנה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בתפקיד עורכת מוסף "ממון" בעיתון 'ידיעות אחרונות', וכך היה המצב נכון למועד הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמה (בשנת 2012). ברם, דרומי טענה כי היא לא הייתה מעורבת באופן אישי בהכנת הידיעה נשוא התביעה. לגרסתה, חרף הבירור שנעשה לא עלה בידה לאתר את עורך הכתבה בפועל, וכי אין היא יודעת את זהותו של האחרון (סעיפים 2-4 לתצהיר העדות הראשית של דרומי). רגב העיד, כי להבדיל מגוף הכתבה, אין הוא אחראי לכותרתה של הכתבה שלא נכתבה על ידו, אלא הינה פרי ניסוחו וסגנונו של העורך של הכתבה (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 11-12, עמ' 22 ש' 21-25; ועמ' 24 ש' 26-27 לפרוטוקול). רגב אשר נשאל על דוכן העדים מי היה עורך הכתבה השיב, כי לא ידוע לו מאחר ו- "הכתבה נשלחה אל מערכת ממון במקרה הזה, שם הם מחליטים והיא מנותבת לאחד העורכים שמחליט לטפל בה" (עמ' 22, ש' 26-28). דרומי העידה בפניי כי היא עומדת בראש מערכת העריכה המונה כ- 10 עובדים. התרשמתי כי עדותה של דרומי, בהקשר של זהות העורך האחראי לכותרת הידיעה נשוא התובענה, לא הייתה קוהרנטית והיא נועדה להסיר מעל שכמיהם של הנתבעים או מי מהם, כל אחריות. בניגוד לדברים שמסרה בתצהירה, העידה דרומי במהלך הדיון כי ייתכן והכתבה נערכה בהעדרה ע"י אחד מהסגנים שלה, אך סגנים אלה כלל לא הובאו למתן עדות ולא נמסרו פרטיהם ללא כל נימוק סביר לכך. כך העידה דרומי: "מאחר ואני לא זוכרת את הידיעה בזמן אמת אני מעריכה שלא הייתי באותו יום הסגן שלי טיפל בזה" (עמ' 15, ש' 23-24). אלא מאי, דרומי הודתה במהלך עדותה, כי מוטלת עליה אחריות בגין הפרסום, אף שלא נכחה במעמד אישור הכתבה נשוא התביעה לפרסום (עמ' 15 ש' 30-31). לפי עדותה של דרומי, בידיעות פחות בולטות הם סומכים על הכתב ובידיעות יותר גדולות היא כעורכת המוסף קוראת בעצמה את הידיעה (עמ' 16 ש' 24-29). על יסוד כל האמור מעלה, במידה וייקבע על ידי כי אין תחולה לאחת ההגנות הקבועות בחוק, יחויבו הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד בפיצוי התובע בגין עוולת לשון הרע. לא שוכנעתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות המאפשרות לפטור מי מהנתבעים מאחריות לפרסום. רגב הודה, כי הוא כתב את הכתבה לגופה, ודרומי הודתה כי גם אם היא לא ערכה את הכותרת של הכתבה, אלא הסגן שלה, כטענתה, הרי שמוטלת על שכמה האחריות לכך. מכאן, אעבור לבחינת השאלה, האם מדובר בפרסום מוגן לפי סעיפים 13 - 15 לחוק, אם לאו. תחולת הגנת סעיפים 13 ו- 14 לחוק על-פי הוראת סעיף 13 (7) לחוק, לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי, דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בדיון משפטי. בחלופה 5 לסעיף הנ"ל נקבע, כי ההגנה תחול, בין היתר, על פרסום על ידי שופט, שנעשה תוך כדי דיון בפניו או בהחלטתו. בהמשך לדברים אלה, נקבע בחוק בסעיף 13(11) כי ההגנה תחול גם במצב שבו "פרסום נכון והוגן-מלא, חלקי או תמציתי- של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10)". שילובם של אלה, נותן בידי אדם לפרסם דברים שנכללו בהחלטה של שופט, ובלבד שהדיווח עליהם יהא נכון והוגן (ראו בש"א (נצ') 1778/05 אורי זכריה נ' דרור קוואז (6.5.2008)). ה-"נכונות" נוגעת למידת ההתאמה שבין הפרסום המקורי לבין הפרסום החוזר ולא למידת ההתאמה שבין הפרסום המקורי והחוזר לבין המציאות (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב (1) 797, 801 - להלן: "עניין בן ציון"). יודגש, כי ההגנה המוחלטת על פרסום חוזר אינה מותנית רק ב- "נכונותו" אלא גם ב-"הגינותו" של הפרסום החוזר (עניין בן ציון הנ"ל). הנהנה מהגנת סעיפים אלה, צריך להוכיח שהפרסום שעליו חזר אכן נעשה בנסיבות העושות את החזרה עליו למוגנת, וכי קיימים דיוק והגינות בחזרה (ספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע", הוצאת נבו 1997, בעמ' 214 - להלן: "שנהר"). המדובר בחסינות מוחלטת שאינה מותנית באמיתות הפרסום או בתום ליבו של המפרסם. עפ"י ההלכה הפסוקה, על מנת שיחול הפטור די בכך שהפרסום יציג תמונה כללית התואמת את רוחו של הדיון המשפטי ושאינה מעוותת את אשר התרחש במסגרתו, ואין צורך בדיוק אבסולוטי בדיווח או בחזרה מוחלטת על הפרטים (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (23.6.1998), פסקאות 29-33 לחוות דעתו של כב' השופט אור; ע"א 27386-10-11 סושרד נ' גינת פורסם במאגרים, 30.9.12). נפסק, כי "התועלת הציבורית הטמונה בקבלת מידע על הליכים שיפוטיים, עולה על הנזק האפשרי הכרוך בפרסום מנקודת מבטו של המתדיין האינדיבידואלי, אשר שמו הטוב עלול להיפגע כתוצאה מן הפרסום (עניין אבי יצחק הנ"ל). בפרשת אבי יצחק נפסק, כי "הדרישה כי פרסום על אודות ההליך השיפוטי יהיה הוגן ונכון, אינה דרישה לדיוק מוחלט. הדין בנקודה זו גמיש למדי. הוא מעניק לכלי התקשורת השונים מרחב תמרון לצורך יכולתם לפעול באילוצים של זמן ומקום. הוא מכיר בשיקול-הדעת המסור לעורכי כלי התקשורת. על-כן, על-מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות [...] במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן [...]. ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח" (שם, פסקה 29). עוד מוסיף כבוד השופט ת' אור, והדברים רלוונטיים לשאלה שבמחלוקת בתיק המונח בפניי, כי "דברים אלה, על אודות הפעלתה הגמישה של הדרישה לכך שהפרסום יהיה 'נכון והוגן', אינם גורעים מחשיבותה של אמת-המידה היסודית שלפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון" (שם, פסקה 30). עוד נקבע כי "על-מנת שייהנה מחסינות ביחס לפרסומים מבית-המשפט, מחייב הדין את כלי התקשורת להתייחס ברצינות לתפקידו כשליח הציבור באולם בית-המשפט. על-מנת שתוגשם התכלית של מתן פומבי לדיונים, בעבור כלל הציבור, נדרש כי הפרסום ישקף באורח אמיתי את ההליכים. פרסום אשר מעוות את שהתרחש באולם בית-המשפט אינו יכול לשמש תחליף לנוכחות הציבור באולם הדיונים. פרסום כזה אינו מקדם את האינטרס החברתי הכולל של אספקת מידע שוטף, נכון ועדכני על המתרחש בבתי-המשפט. לכן, פרסום כזה אינו פרסום מוגן. אין כל הצדקה עניינית לכך שפרסום שאינו 'נכון והוגן' במובן זה, ייהנה מחסינות" (שם, פסקה 31). גם סעיף 14 לחוק אינו נותן הגנה לפרסום שאינו אמת ושאין בו עניין ציבורי וקובע, כי "במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בענייננו, טוען התובע כי לא מתקיים יסוד "אמיתות הפרסום", בעוד שהנתבעים נסמכים על הסיפא של סעיף 14 לחוק, ולפיה מדובר "בפרט לוואי". בהלכה הפסוקה נקבע, כי שני יסודות מצטברים מגבשים הגנת "אמת הפרסום": האחד, אמיתות הפרסום ; והשני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו- השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין. השני- עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת 'הארץ' בערעור, עמ' 299). השאלה היא, אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה (ר' גביזון, איסור פרסום הפוגע בפרטיות: הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, זכויות אזרח בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן, (תשמ"ב) 177, 190-219). ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808) וכן רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר , פורסם במאגרים ביום 23.12.04). בחרתי להתחיל דווקא במבחן השני העוסק ב- 'עניין ציבורי', כמבחן מצטבר למבחן 'אמת הפרסום'. בענייננו, דומני כי אדם המגיש מועמדות לראשות עירייה, הפועל ביחד עם אחרים במסגרת תנועה לשם קידום בחירתו לראשות העירייה, לוקח על עצמו חשיפה ציבורית ותקשורתית אשר יש בהם כדי להטיח ביקורת בגין מעשיו, פעולותיו ועמדותיו או להפך- מחדליו. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר עסקינן במועמד אשר כיהן עובר לכך כראש העירייה בפועל למשך תקופה בת 7 שנים, וחפץ להתמודד פעם נוספת לכהן בתפקיד זה ואשר מעיד על עצמו, כי הינו מעורב בפעילות הפוליטית והציבורית נוסף על היותו עורך דין במקצועו. במצב דברים זה, יש לומר כי סיקור מעורבותו של התובע בתקשורת הארצית, הינה מעניינם של בוחריו, בפרט בעלי זכות הבחירה, והציבור בכללותו, בהיותו ראש עיר לשעבר וכמי שהתמודד לבחירות לקדנציה נוספת. יתרה מזו, הכתבה עוסקת בפעילות המיוחסת לתובע בתקופת התמודדותו לבחירות בשנת 2008, והתנהלותו של הליך משפטי שהתקיים בעקבות אותה התמודדות. משכך, עסקינן בפרסום הנוגע לדמות ציבורית ובעניין ציבורי של העסקת בני נוער על ידי סיעות בבחירות המוניציפאליות ללא תשלום שכר עבודתם, בניגוד לחוק ודיני העבודה. לא יכולה להיות, כך לדעתי, כל מחלוקת, אודות חשיבותו של הפרסום, והיותו סוגיה ציבורית הראויה לסיקור תקשורתי לשם גיבוש דעת הקהל בעניין זה, ויש בה כדי לתרום לשיח דמוקרטי בעניין זה בכל הקשור להעסקת בני נוער ללא תשלום שכר בניגוד לחוקי העבודה המסדירים את הסוגיה ככלל, והעסקת בני נוער ללא תשלום על ידי סיעות והעלאת המאבק המשפטי שניהלו למודעות של בני הנוער בפרט והציבור בכלל. מכאן, יסוד "עניין ציבורי" מתקיים במקרה המונח בפניי. מבחינת מהות הפרסום ותוכנו, גם כאן סבורה אני כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי סיקור תוצאות הליך משפטי של סיעה שהתמודדה לבחירות המוניציפאליות, בעיר שמנתה נכון לאותה תקופה כ- 41 אלף תושבים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), בעניין חשוב הנוגע לתשלום או אי תשלום שכר לפעילים שטענו כי נתנו שירות לסיעה ולמועמדים מטעמה, אך לא קיבלו שכר בניגוד למובטח להם, הינה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית שלא ניתן לפקפק אודותיה. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי מדובר בבני נוער, אשר העסקתם והעמידה בחוקי העבודה המסדירים את העסקתם וזכויותיהם והפגיעה בזכויות אלה, הינה סוגיה ציבורית חשובה, במיוחד כאשר מדובר בדיווח על הליך משפטי שהתנהל, דן ובחן טענות שהעלו אותם בני נוער בהקשר זה. דברים אלה חשובים כפליים, כאשר מדובר בקבוצה המעלה טענות זהות ולא במקרים בודדים. מכאן, אני קובעת כי בענייננו הכתבה עוסקת בפרסום העוסק בעניין ציבורי הראוי לדיון ציבורי הן בזירה המקומית של התושבים בעפולה והן ברמה הארצית שבכל יישוביה מתקיימות בחירות אחת למספר שנים. לא כך דעתי לגבי המבחן השני בדבר 'אמת הפרסום', ולשם יעילות הדיון הוא ידון ביחד עם הגנת סעיף 13 לחוק העוסקת בדין וחשבון הוגן על מה שנאמר או אירע בדיון משפטי (יש הסבורים כי בית המשפט החיל על סעיף 13 לחוק את הוראת סעיף 14 סיפא, כאמור בספרו של שנהר, בעמ' 206). סבורה אני כי בכתבה נשוא התביעה נפל פגם שתוצאתו מביאה אותי לקביעה, כי לא מתקיים בענייננו התנאי השני של סעיף 14 לחוק העוסק באמיתות הפרסום. כמו כן, לא מתקיימים יסודות ההגנה שבסעיף 13 לחוק בכל הקשור לקביעה המופיעה בכתבה אודות הניצחון של בני הנוער את יצחק מירון, במובחן מסיעת עתיד שבראשה הוא עמד באותה תקופה. ודוק: מדובר בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק - לא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, גם אם הוא נוגע לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, שכן אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 10281/03 אריה נ' עמינדב פורסם במאגרים מיום 12.12.06). יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינת השאלה, האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת והמציאות "האובייקטיבית" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)). דרישה זו באה להבטיח כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. משמעותו של הפרסום תיקבע על פי המובן שייחס לתוכנו קורא או מאזין סביר, על פי ה- "מובן הטבעי והרגיל של המילים" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1977)). יחד עם זאת, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (שנהר, בעמ' 221). גם כאשר נוכח בית המשפט, כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", דהיינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם לפגיעה ממשית. המבחן שנקבע לעניין הסיפא של סעיף 14 לחוק, הוא האם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לנפגע אילו תוארה המציאות העובדתית באופן מדויק (ע"א 4/85 צור נ' הוכברג (1988), בפסקה 14). בעניין זה, העידו עדי ההגנה כי מדובר בכתבה חדשותית המדווחת על תוצאותיו של הליך משפטי שהתקיים בעקבות טענות שהעלו בני נוער (30 במספרם) נגד התובע והסיעה שעמד בראשה אודות אי תשלום שכר המגיע להם בגין פעילותם לקידום התמודדותו האישית של התובע בבחירות המוניציפאליות בעיר עפולה. הנתבעים, אמנם, ניסו להתגונן בטענה כי חרף העדרו של חיוב אישי של התובע בגדר פסה"ד של ביה"ד לעבודה, חלה על האחרון לשיטתם אחריות שילוחית וציבורית, בהיות התובע האדם הבכיר באותה תנועה והעומד בראשה. ברם, נמצא כי טיעונים אלה אינם מתיישבים עם קביעותיו של ביה"ד לעבודה- הנושא המדווח- וכל ניסיון לקבוע אחרת חוטא למטרה. על מנת להכריע בשאלה, האם מדובר בדיווח 'נכון והוגן' או האם מדובר בפרסום 'אמת', יש לבחון זאת על רקע הכתבה בכללותה מצד זה, ומצד שני- יש לעמוד על קביעותיו של ביה"ד לעבודה בפסק דינו שניתן כ- 20 ימים לפני פרסום הכתבה נשוא התביעה. במסגרת תיק ד"מ 1592/09 - 1621/09 סול וורקה ואח' נגד יצחק מירון, נתבע מס' 1 באותו הליך, וסיעת 'עתיד' נתבעת מס' 2, ניתן ע"י ביה"ד לעבודה פסק דין בתאריך 1.9.2010 (להלן: "פסק הדין"). אחר עיון בפסק הדין המשתרע על 19 עמודים עולה כי, התביעה הוגשה על ידי קבוצת נערים בטענה, כי 'הנתבעים' שם לא שילמו להם את מלוא השכר המגיע ו/או שהובטח להם, ועתרו לחייבם בתשלום 'השכר' המגיע להם בצירוף פיצוי 'הלנת שכר', החזר הוצאות נסיעה ופדיון חופשה שנתית (ראו סעיף 1 לפסק הדין). עיון בפרק המבוא בו נסקרו טענות הצדדים, מעלה כי ביה"ד לעבודה ייחד, ולא בכדי, נתח נכבד מפסק דינו לסקירת טענותיו של יצחק מירון לגבי העדרה של עילה והעדר יריבות נגדו, כמפורט בסעיף 2 לפסק הדין. מפאת חשיבות הדברים, אביא סקירה זו במלואה: "2. הנתבע 1... טען כי דין התביעה נגדו להידחות בשל חוסר יריבות והעדר עילה, בהדגישו כי מעולם לא העסיק את התובעים ו/או מי מהם, וכי אלה האחרונים מעולם לא נתבקשו לבצע כל עבודה עבורו ובפועל לא בוצעה על ידי התובעים כל עבודה עבור הנתבע בגינה זכאים הם לשכר עבודה. הנתבע טען כי במהלך הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008, התמודדה תנועת 'עתיד', היא הנתבעת 2 ...למועצת העיר עפולה, כאשר הנתבע היה מועמד מטעם הסיעה לראשות העיר. הנתבע הוסיף וטען כי כל ההתקשרויות עם ספקים ופעילים במסגרת מערכת הבחירות בוצעו על ידי התנועה ולא על ידו באופן אישי, כאשר הוצאות מערכת הבחירות של התנועה מומנו מתרומות ומתקציב מימון הבחירות שקיבלה תנועת עתיד, בהדגישו כי על-פי חוק מנוע הנתבע מלממן את הבחירות מעבר לתרומה אישית עד לסך של 5,000 ₪. אשר על כן, נטען על ידי הנתבע כי בעלת דינם של התובעים הינה הנתבעת, תנועת 'עתיד', ולא הוא באופן אישי ". לאחר שסקר בית הדין גם את טענותיה של הנתבעת 2, סיעת 'עתיד', הכריע בתביעות של כל אחד ואחד מהתובעים. בולט לקורא הסביר, שאינו משפטן, כי בית הדין דן בטענות התובעים באותו הליך, אשר הועסקו על ידי גורמים אחרים מהסיעה ולא על ידי התובע, כגון מר דני איתן, מר שלום אפללו ומר נועם אשטו (ראו למשל- קביעות ביה"ד ביחס לתובעים 1 עד 7, וכן האמור בסעיפים 39-47 לפסה"ד). חלקו הנכבד של פסק הדין דן בטענות התובעים, אשר בעיקרם התקבלו, אך נמצא כי ביה"ד דן בהן ופירט לגבי כל אחד ואחד מהתובעים מי היה הגורם שהבטיח לו מטעם הסיעה את קבלת השכר וסיכם עמו את תנאי העסקתו. לא נמצא כל אזכור לתובע בהקשר זה עד לעמוד 17 מתוך 19 עמודי פסק הדין. מאחר והתביעה הוגשה גם נגד התובע, ובשים לב לטענותיו של האחרון, כפי שעמד עליהם ביה"ד כבר בפרק המבוא לפסק דינו, כאמור, ייחד ביה"ד לאחריות הנטענת כלפי התובע עמוד שלם ובו הוא בחן את הטענות נגדו בפרט בסוגיית האחריות שיש להטילה לפי הנטען על שכמו של התובע (סעיפים 70-77 לפסק הדין). מפאת חשיבות הדברים, ובשים לב לנוסח הכתבה שמהווה דיווח על פסק הדין, אביא את קביעות ביה"ד בעניינו של מירון. כפי שעוד נבאר להלן, לא רק שכותרת הכתבה אינה מדויקת, אלא היא מעוותת את קביעות ביה"ד, משכך אין לומר כי מדובר בדיווח תמציתי והוגן של פסה"ד, שכן במובחן ממקרה בו סוגיית החיוב האישי היא טענה שולית בהליך משפטי, בענייננו, הן הכתבה והן הדיון בביה"ד נסב בחלקו על מידת האחריות שיש לייחס, אם בכלל, לתובע בגין הפרשה בכללותה. בניגוד לרושם העולה מהכתבה של הקורא הסביר על פי המבחן האובייקטיבי, נמצא כי בגוף פסק הדין נאמר על ידי ביה"ד לעבודה מפורשות כי "כל התובעים העידו כי לא גויסו לעבודה על ידי הנתבע וכי הלה, באופן אישי, לא סיכם עימם ו/או עם מי מהם את תנאי העסקתם, שכרם, שעות עבודתם ... ולא הבטיח להם כל הבטחה הנוגעת להעסקתם. כתב התביעה אינו מעלה כל עילת תביעה כנגד הנתבע באופן אישי, זאת למעט טענה כללית ולפיה התובעים הועסקו על ידו" (פסקה 70-71 לפסה"ד של בית הדין - הדגשה הוספה; ש.נ.). בית הדין אף דן ובחן את טענת התובעים שם שהעידו בפניו, כי ראו בנתבע שם (התובע כאן) מעסיקם ובעל דינם מאחר ופעלו לקידום בחירתו האישית לראשות העיר; חלקם העידו כי סברו כי הינו מעסיקם מאחר והשיקים שקיבלו נשאו את שמו "יצחק מירון לראשות העיר"; חלקם הנוסף העידו כי ראו בו מעסיקם מאחר והופנו אליו על ידי ממונים מטעם הנתבעת, לכשדרשו את שכרם שלא שולם (ראו פסקה 72 לפסק הדין). בהקשר של יחסי הגומלים בין הנתבעים שם לבין עצמם, קבע בית הדין כי "אין חולק כי הנתבע היה מועמד מטעם הנתבעת הן למועצת העיר עפולה והן לראשות העיר. אין גם חולק שהנתבעת הינה 'רשימה' או 'סיעה' אשר התמודדה בבחירות למועצת העיר עפולה". לאחר שבחן בית הדין את תחולת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת על סיעה או רשימה, וענה על כך בחיוב, קבע כי אין חבר סיעה חב באופן אישי בגין התחייבויותיה של הסיעה (ראו פסקאות 73-74 לפסה"ד). משכך, קבע ביה"ד כי "מטעם התובעים לא הוצג כל נימוק המצדיק 'הרמת מסך' בין הנתבעת לבין הנתבע. מפי התובעים לא נטענה כל טענה בדבר ניהול מערכת הבחירות במרמה או מתוך כוונה זדונית לשלול מהתובעים את שכרם. הנתבעים טענו כי הנתבעת קיימת ופעילה ושניים מחבריה אף נבחרו למועצת העיר. מטעם התובעים לא הוצגה כל ראיה לסתור דברים אלה". על יסוד דברים אלה, הגיע ביה"ד לעבודה לכלל מסקנה ולפיה "אי לכך, בהעדר כל נימוק המצדיק חיובו של הנתבע 1 באופן אישי בהתחייבויות הנתבעת, הריני דוחה את התביעה נגדו" (סעיפים 75-77 לפסה"ד), ולפיכך הטיל את החיוב על הנתבעת מס' 2- דהיינו על תנועת 'עתיד'. הנה כי כן, אנו רואים כי בית הדין לא רק שדחה את התביעה נגד התובע כאן מנימוקים פרוצדוראליים טכניים, כפי שטוענים הנתבעים בתביעה המונחת בפניי, אלא מדובר בדחיית התביעה נגדו לאחר קיום דיון לגופו של עניין, ואחר שלא מצא ביה"ד כל עילת תביעה נגדו. יודגש, כי התובעים בעצמם בהליך בביה"ד לעבודה לא טענו כי הם הועסקו על ידי התובע כאן במישרין או שקיבלו ממנו הבטחות, והם אף הצביעו בעדויותיהם על אותם גורמים מהסיעה אשר סיכמו עמם את תנאי העסקתם. יתרה מכך, הביקורת שנמתחה ע"י ביה"ד בגדר פסק הדין בנושא ההעסקה של בני הנוער, העדר תשלום שכר ופיצויי הלנת השכר, וכן בגין אי הגשת ראיות וצורת ניהול הספרים, הוטחה בעיקר כנגד הגורמים בסיעה שהעסיקו את בני הנוער, ולא כנגד התובע כאן באופן אישי, על אף היותו מועמד לראשות העיר מטעם הסיעה (ראו בעניין זה פסקאות 22, 44-45 לפסק הדין). במצב דברים זה, אף שאני מסכימה כי גוף הכתבה מביאה דווח נכון ואמת אודות תוצאותיו של ההליך המשפטי, כפי שהובא בפסק דינו של ביה"ד לעבודה, ובכך הוא מהווה דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בפסק הדין, הרי שדיווח זה לוקה בחסר מהותי, בנסיבות העניין, שעה שבפסק הדין לא הוטלה אחריות אישית על התובע כאן- בעוד שבגדר הכתבה נעשה דיווח לפיו הניצחון באותו הליך משפטי הושג נגד ראש העיר לשעבר, יצחק מירון, באופן אישי ע"י שימוש בכותרת ראשית ובה נאמר "30 בני נוער מעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר, יצחק מירון". דיווח מעין זה, כאשר התביעה האישית נגד אותו גורם נדחתה אף לגופו של עניין, בקביעה מפורשת של ביה"ד, אינו דיווח הוגן ויש בו כדי להציג את האמת- במחציתה. בעת שבחר העיתון להציג את ניצחון בני הנוער בהליך בביה"ד, כניצחון אישי נגד ראש העיר לשעבר, יצחק מירון, בכותרת ראשית מודגשת, ומבלי לדווח לאחר מכן, לא בכותרת ואף לא בגוף הכתבה, שהתביעה נגד מירון נדחתה באופן אישי תוך חיוב הסיעה בתשלום, הוא יצר תמונה מעוותת הן בכותרת והן בגוף הכתבה, ולפיה התביעה שהוגשה נגד מירון התקבלה (להבדיל מקבלת התביעה נגד הסיעה שבמסגרתה הוא פעל). לטעמי, אין מדובר בהשמטת פרט לוואי או שולי, כטענת הנתבעים, ובכך דווח זה אינו מהווה דין וחשבון על מה שנאמר ונקבע בפסק הדין. בעניין בן ציון נקבע, כי חזרה הוגנת הינה חזרה שלא מוציאה דברים מהקשרם ולא נותנת ביטוי לדברים באופן חד צדדי ובלתי מאוזן. כך גם פרסום המותיר רושם לא נכון בלב הקורא הסביר הנוצר עקב פרסום חוזר שעשוי להפוך את הפרסום ללא "הוגן" (שנהר, בעמ' 206). בכתבה דנן, הוצאו הדברים מהקשרם בכל הקשור לשאלת חיובו ואחריותו האישית של מירון, ולכן הם מהווים פרסום המותיר רושם מוטעה בלב הקורא הסביר, ולפיו מירון הוא זה שהעסיק את בני הנוער והתנער לאחר מכן מתשלום שכרם, בעוד שבפסק הדין נפסק ההפך הגמור ונקבע באופן חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים, כי למירון לא הייתה כל מעורבות או נגיעה בהעסקתם של בני הנוער (אם כי גורמים אחרים מסיעת עתיד היו אחראים להעסקת בני הנוער). מסיבה זו, לא מצא ביה"ד להטיל עליו חיוב אישי, ולכן אין מדובר בטעם טכני-פורמאלי גרידא, כטענת הנתבעים, אם כי קביעה פוזיטיבית בדבר העדר אחריותו בתשלום שכר בני הנוער. הפסיקה התייחסה רבות לחשיבותה של כותרת לפרסום וקבעה, כי "כותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה... בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה- כדבר ההלכה האמורה- בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתימה, או שמא נאמר יש לה לכותרת- למיצער, לעיתים- מעמד משל עצמה, משל היתה חי הנושא את עצמו" (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נ"ה (5), 865). בספרו של שנהר נאמר בעמ' 119 כי: "יש לזכור שקורא העיתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה". דברים אלה, נכונים הם אף ביתר שאת לענייננו, שעה שנמנעו הנתבעים מלציין בגוף הכתבה את דבר דחיית התביעה בבה"ד באופן אישי כנגד התובע כאן. בענייננו, לא מצאתי בלשון הכתבה גופה משום לשון משתלחת או לא מאוזנת כלפי התובע, שכן מרבית הנתונים שהובאו בכתבה, הובאו כפשוטם, מתוך המקור עליו נסמך הכתב, הלא הוא פסק דינו של ביה"ד לעבודה. כמו-כן, לא מדובר במידע רכילותי, אלא מידע בדבר התנהגות לא תקינה של סיעת 'עתיד' בבחירות שנת 2008, כאשר התובע היה המועמד לראשות העיר מטעם אותה תנועה. אולם, דעתי היא, כי סיקור תקשורתי שאינו עושה כל אבחנה בין תפקידו של התובע, כמועמד לראשות העירייה מטעם סיעת 'עתיד', לבין מידת האחריות המשפטית והציבורית שיש לייחס לו בגין אי תשלום שכר לבני הנוער, כאשר הפרסום מוגש לקורא בדמות דיווח אודות החלטת בית המשפט בעניין זה, מקום שבית המשפט דן ובחן את הטענות כלפי התובע כאן ומצא לדחותן, תוך שקבע מפורשת כי לתובע לא הייתה כל מעורבות בהעסקת בני הנוער ואף שלל את חיובו האישי מכוח עקרון ההפרדה המשפטית בינו לבין הסיעה שעמד בראשה (שאף התובעים באותו הליך לא טענו כי ההבטחות ניתנו על ידו), אינה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, היא אינה מהווה דיווח נכון והוגן והיא אינה בבחינת דברי אמת. עיון בפרסום נשוא התביעה בהשוואה לפסק דינו של ביה"ד לעבודה בכללותו ולקביעותיו של האחרון ביחס לתובע בפרט, מעלה כי הדברים שנאמרו בכותרת הכתבה הוצאו מהקשרם, ולהם ניתנה משמעות שונה מזו שנקבעה ע"י ביה"ד לעבודה בגדר פסק דינו (ראו עניין בן ציון הנ"ל). הנה כי כן, בחינת הפרסום כמכלול, תוך עמידה על הרושם הכללי שיוצר מירקם הפרסום בעיני הקורא הסביר, ותוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנהו של הפרסום בכללותו, מביאני למסקנה כי הפרסום נוסח באופן שמייחס לתובע העסקת בני נוער ללא תשלום עבור עמלם, לאחר שכבר ניתן פסק דין בו נקבע מפורשות כי עילת התביעה האישית נגד מירון נדחית, כל זאת מבלי להבהיר לקורא, כי התביעה שהתקבלה, היא התקבלה נגד הסיעה שמירון עומד בראשה, ולא נגדו אישית, וכי התביעה נגדו נדחתה כליל. בכך, נוצר רושם מוטעה אצל הקורא הסביר, רושם שלא היה יכול להשתנות גם אם הקורא עובר על הכתבה במלואה, ולא מסתפק בקריאת הכותרת בלבד, שכן פרט מהותי זה אודות דחיית התביעה כנגד מירון באופן אישי כלל לא אוזכר בגוף הכתבה עצמה. לאור האמור, פרסום מעין זה, אין בו כדי לחסות תחת ההגנה של סעיף 13 לחוק. תחולת הגנת סעיף 15 לחוק הנתבעים מפנים להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, חלופות (2), (4) ו- (5), וטוענים כי הם עשו את הפרסום בתום לב, תוך שהם מביאים נושא בעל עניין ציבורי רב לידיעת הקוראים. לשיטתם, בחינת הכותרת מביא למסקנה, שמדובר בכותרת מוגנת בהיותה הבעת דעה על התנהגות הנתבע בתפקיד רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, וכן הבעת דעה על התנהגות התובע, כבעל דין. הנתבעים טוענים, כי ביקשו להביא לידיעת הציבור את התוצאה 'המהותית' של התביעה בביה"ד לעבודה, ולפיה נערים שלא וויתרו על שכרם, קיבלו סעד מביה"ד, שקבע כי התנהלות הנתבעים (שם) הייתה קלוקלת, ופסק לטובת הנערים את תשלום השכר לו היו זכאים בנוסף להוצאות. הם מוסיפים וטוענים, כי אין כל משמעות או נפקות לעובדה שהתביעה האישית כנגד התובע, נדחתה. לשיטתם, התובע חויב, כחלק מהסיעה וכמי שעומד בראשה, ודי בכך כדי לפטור אותם מאחריות וכי - 'כל היתר הוא סמנטיקה בלבד'. הלכה פסוקה, היא כי מפרסם המבקש ליהנות מאחת מההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, צריך תחילה להצביע על כך שהפרסום המשמיץ אכן מהווה "הבעת דעה" מוגנת (שנהר, בעמ' 307). השאלה, אם פרסומים שונים "מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה". האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון" ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה". בית המשפט יקבע, כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר, כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה". אותו רושם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו (שנהר בעמ' 310-311 וההפניות שם). בע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 606 נפסק, כי מילות הפרסום צריכות לשמש כנקודת המוצא בסיווגו כהבעת דעה או כעובדה. כדי שהפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, "הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כבקורת או כהבעת דעה". אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בדבר סיווגה של הכתבה כהבעת דעה במובחן מדווח עובדתי. אין מחלוקת אודות קיומה של חובה מוסרית החלה על עיתון לדווח לציבור אודות מעשים בלתי תקינים של אנשי או נבחרי ציבור. ברם, אין בחובה זו, כשלעצמה, כדי להכשיר קיומו של דיווח מושא הפרסום העומד בסתירה לקביעתו של בית הדין. הגנת תום הלב המוסדרת בסעיף 15 לחוק אליו מפנים הנתבעים בסיכומיהם, ניתנת לבחינה גם על יסוד סעיף 16 לחוק העוסק בחזקת תום הלב. עיקרם של הדברים בענייננו נוגע למועד פרסום הכתבה 20 ימים לאחר מתן פסק הדין, כך שלא ניתן לומר כי היא נכתבה בלחץ של זמן כפי שניתן לראות בסוגים אחרים של כתבות, באופן שעמד לרשות הנתבעים די והותר זמן ללמוד את קביעת בית המשפט ולעמוד מקרוב על הנימוקים שהניעו את ביה"ד לדחות את התביעה האישית כנגד מירון, לאחר שנבחנו לעומק טענות בני נוער כלפיו, ועל העובדה שאף אחד מהם לא טען כי הוא הועסק על ידי מירון או דרכו או כי תנאי העסקתם ותנאי שכרם סוכמו עמו, זאת בשים לב להשכלתו המשפטית של הנתבע 3, כותב הכתבה. בנסיבות המתוארות לעיל, לא מתקיימים התנאים להחלתה של אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק, ומכל מקום גם אם הייתה עומדת לנתבעים חזקת תום הלב, הרי שחזקה זו נשללה מתוקף הוראת סעיף 16(ב) לחוק, הקובעת כי מקום בו מדובר בפרסום שאינו אמת, חזקה שהמפרסם פעל בחוסר תום לב. אין מחלוקת, כי במעמד עריכת הכתבה נשוא התביעה נסמך הנתבע 3 על פסק דינו של ביה"ד לעבודה. זאת ועוד, הכתבה במלואה אינה אלה דיווח אינפורמטיבי אודות קביעות ביה"ד לעבודה בעניין זכיית הנערים בהליך המשפטי. אמנם, אמיתות הפרסום אין משמעותה, כי הדיווח יכלול את כל הקביעות של ביה"ד ושלל טענותיהם של הצדדים, במיוחד לאור אורך הכתבה. ברם, אין משמעות הדבר כי הפרסום יכלול דיווח לא אמיתי אודות קביעת בית הדין, כאשר נימוקיו אודות העדר חיובו של מירון בתשלום חרף קבלת התביעה שהוגשה על ידי הנערים וחיוב הסיעה בלבד, היו ברורים, מפורשים ונסמכו על נימוקים ענייניים הלוקחים בחשבון את טענות הנערים כלפי מירון ואי הוכחת טענות אלה באותו הליך (ראו עדותו של התובע בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 3-8; בעמ' 8 ש' 14-24). משכך, הנתבעים אינם חוסים תחת הגנת סעיף 15 לחוק, מהנימוקים שפורטו דלעיל. הנתבעים הרחיבו בסיכומיהם ובמעמד ניהול החקירות הנגדיות בבית המשפט בניסיון לטעון, להראות, לשכנע ולהוכיח כי האמור בכתבה מהווה "הבעת דעה" אודות אחריותו הציבורית והשילוחית של מירון, כמי שהיה מועמד לראשות העירייה מטעם סיעת "עתיד", נבחר בפועל כחבר מועצת העירייה, וכי הנערים פעלו לטובת קידום מועמדותו ובחירתו לראשות המועצה (ו/או לחברות בה), וחרף זאת לא זכו לתשלום. לפיכך, סבורים הם כי מדובר בכתבה העוסקת בהבעת דעה אודות מידת אחריותו הציבורית של מירון כלפי נערים אלה, וניצחונם עליו באותו הליך משפטי (ראו למשל: סעיפים 7-20 ו- 45 לתצהירו של רגב; סעיף 7 לתצהירה של דרומי). למקרא עדויות הצדדים בעניין זה, ובשים לב לנוסחה של הכתבה, עולה כי מדובר בכתבה אינפורמטיבית המדווחת אודות תוצאותיו של הליך משפטי שהסתיים בפסק דין מפורט ומנומק של ביה"ד לעבודה אשר בחן את טענות הצדדים והגיע למסקנות עובדתיות ומשפטיות על סמך מסכת הראיות שהובאו בפניו והדין המחייב. הקורא הסביר המעיין בכתבה נשוא התביעה, ילמד כי מדובר בכתבה אינפורמטיבית אודות תוצאות ההליך המשפטי, הא ותו לא. לא מצאתי, כי מדובר בכתבה העוסקת בהבעת דעה של כותב הכתבה. הניסיון לתאר את הכתבה ככזו, לאחר הגשת תביעה משפטית בגינה, הינו ניסיון מאולץ להתחמק מאחריות בגין הפרסום. דרומי נשאלה בחקירה נגדית אודות סיווג הכתבה, כהבעת דעה או ככתבה העוסקת בדיווח אינפורמטיבי, והיא השיבה כי "זו כתבה שעוסקת בדיווח. יש מרכיב של הבעת דעה בכותרת של הכתבה". במענה לשאלת בית המשפט, ניסתה דרומי לרכך את תשובתה הקודמת באומרה כי : "בעצם הפרסום יש משום הבעת דעה שהעניין הוא חשוב. בכותרת הספציפית הזאת יש הבעת דעה נוספת והיא שבני הנוער ניצחו את ראש העיר [...] בית המשפט קבע שבהיבט הצר של תשלום החוב הוא אינו נושא באחריות אישית. לטעמנו הוא נושא באחריות ציבורית ואני מופתעת שהוא מערער על האחריות הזאת" (ראו עדות מלאה של דרומי בעמ' 18 לפרוטוקול). גם רגב נשאל על ידי ביהמ"ש כיצד הוא מגדיר את כתבה נשוא התביעה והלה השיב כי "זה דיווח עובדתי, תמצית הוגנת של פס"ד בו דווח לציבור על סיעה בראשה עומד מתמודד של ראש עיר שלא שילמה את השכר לילדים למרות שעבדה בשירותה" (עמ' 25, ש' 15-18). רגב אף עמד בחקירתו על האבחנה בין דיווח עובדתי לבין הבעת דעה ודבריו מחזקים דווקא את טענת התובע בעניין זה (ראו עדותו של רגב בעמ' 25, ש' 21-27). ברם, כאשר הוא נחקר אודות הכתבה בה עסקינן, הוא נתן נימוקים קלושים הדומים לנימוקים שהעלתה דרומי כמצוטט מעלה (ראו עדותו של רגב בעמ' 26 לפרוטוקול). נימוקיה של דרומי לא היו משכנעים כלל ועיקר. כאשר נשאלה על ידי בית המשפט מדוע הוחסרו מגוף הכתבה מילים המסבירים לקורא בתמצית, כי בית הדין לא הטיל על מירון חיוב אישי, היא השיבה: "הם מיותרים בעיני ואני אסביר [...]. יש פה ראש עיר שבכובעו ראש עיר עמד בראש סיעה והעסיקה בני נוער ולא שילמה להם שכר, יש פה אלמנט הרתעתי, ידעו ראשי סיעות אחרים שבוחרים לעצום עין או לבחור או להיות מודעים להתנהגות הסיעה שלהם בכל הקשור להעסקת בני נוער, ידוע שאם ביהמ"ש פטר אותם מתשלום החוב העין הציבורית לא פוטרת אותם מאחריותם הציבורית וזה מנהג נפוץ בתקשורת להטיל אחריות על מי שעומד בראש מערכת, על אחת כמה וכמה נבחר ציבורי" (עמ' 19 ש' 11-17). דבריה האמורים של דרומי, לגופם, מקובלים עליי אך אין הדבר כך לגבי נכונותם למקרה המונח בפניי, שכן הנתבעים בחרו לפרסם כתבה המדווחת על תוצאות ההליך המשפטי מבלי לעסוק בהבעת דעה אודות ההליך עצמו, התנהלות התובע או המעורבים בפרשת העסקת בני הנוער, ומשכך לא שוכנעתי כי מדובר בכתבה המהווה הבעת דעה או בכתבה הכוללת דיווח נכון והוגן הכולל דברי אמת, או החוסה תחת הגנת תום הלב, בכל הקשור לסוגיית החיוב של התובע והאחריות שלא הוטלה עליו בגין תשלום השכר לנערים. עסקינן בניסיון בדיעבד לתת לכותרת הכתבה הגדרה של 'הבעת דעה', ולא כך הם פני הדברים כאשר בוחנים את הכתבה לגופה במבחן האובייקטיביות. משאין עסקינן בכתבה העוסקת בביקורת אודות ההליך המשפטי שהתקיים או ביקורת על קביעותיו של בית הדין בשאלת האחריות המוטלת על מירון, כמי שהיה מועמד לראשות מועצת העירייה מטעם סיעת עתיד, ואף היא אינה עוסקת בביקורת אודות התנערות מירון מאחריות מוסרית נטענת בגין התשלום לו זכאים בני הנוער, לא ניתן לומר, בדיעבד, כי "כותרת" הכתבה מהווה הבעת דעה בדבר אחריותו הציבורית של מירון. הכתבה הינה דיווח אודות תוצאות פסק הדין, ולפיכך עליה להיות נכונה והוגנת ולהותיר אצל הקורא את שביקש בית הדין לקבוע, ולא תמונה שונה מהותית מקביעות בית הדין. יוער כי רגב טען תחילה בתצהירו, כי הוא דיווח אודות "ההליך" המשפטי, להבדיל מהדיווח על "תוצאות" ההליך המשפטי (קרי פסק הדין) וצירף לתצהירו פרוטוקולים של הדיונים בבית הדין לעבודה, לרבות כתב התביעה עצמו. ברם, לאחר שרגב נחקר האם הוא קרא את הפרוטוקולים ומסמכים אחרים הקשורים למשפט, העיד כי לא זכור לו אם הוא עיין בהם לפני הכנת הכתבה ופרסומה. הוא אף הודה בעדותו, כי הפרסום "זו תמצית הוגנת של פס"ד" ולא סיקור הליך משפטי שהתנהל (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 19-32 ועמ' 22 ש' 8). כאשר נשאל רגב אודות תוכן הפרסום בדבר אי הטלת אחריות אישית על מירון, לעומת קביעת בית הדין שפטרה אותו מאחריות כזו, הוא גילה חוסר בקיאות בנושא זה והעיד כי הוא רוצה לעבור על פסה"ד שוב (ראו עדותו בהקשר זה בעמ' 23 ש' 8-18). הניסיון של הנתבעים להציג את קביעת בית הדין, כקביעה טכנית בלבד, אינה נשענת על אדנים מוצקים, באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו של פסק הדין וקביעות ביה"ד בגדרו (ראו עדותו של רגב בעמ' 23 החל משורה 20, ועמ' 24). תחולת הקלות מכוח סעיף 19 לחוק בענייננו, לא שוכנעתי כי קיימת תחולה לאחת ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק, באשר לא הוכח בפניי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הכרה באחת ההקלות הנ"ל. אמנם, מדובר בחזרה על מה שנאמר בפסק הדין של ביה"ד, אולם חזרה זו לא הייתה הוגנת והיא מעוותת את קביעתו המפורשת של ביה"ד לעבודה ביחס לתובע שלא היה בצדה התנצלות או הכחשה. משכך, דין טענת הנתבעים בעניין זה להידחות. קבלת תגובה הכלל הוא, כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, על המפרסם לפנות לנפגע ולבקש את תגובתו לפרסום לפני הפרסום. בספרו של שנהר נאמר בעניין זה, כי "מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה להיחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, ולהקים לתובע את חזקת העדר תום הלב" (שם, בעמ' 272). חזקה זו, ניתנת לסתירה על ידי הנתבעים. נפסק, כי אם אין בידו של המפרסם לסתור את החזקה על ידי הוכחת נסיבות המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד החזקה על כנה (ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי, פ"ד לה (4) 169, 176 (1981). ברם, כאשר הכתבה מתייחסת לפסק הדין עצמו, אין לייחס לנתבעים מחדל בעניין זה. בעניין זה מקובלת עליי עדותה של דרומי כי הנתבעים לא פנו לתובע עוד לפני פרסום הכתבה מאחר ו"אין צורך. שמפרסמים פס"ד אין חובה לפנות לקבל תגובה" (עמ' 20, ש' 26-27). פרסום תיקון לעניין פרסום תיקון, דרומי ורגב הכחישו בתצהירי העדות הראשית מטעמם את קבלת פניותיו בכתב של התובע, במסגרתם הוא עמד על הדרישה לפרסום תיקון הולם לאמור בפסק הדין. סעיף 17 לחוק שולל את הגנת תום הלב מאמצעי התקשורת אשר פרסם פרסום המהווה לשון הרע, כאשר הוא נדרש על ידי הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה, ולא עשה כן. הנפגע, אינו חייב לשלוח דרישה על פי סעיף 17 לחוק, אולם דרישה כזו מהווה "כלי יעיל למען תיקונו המיידי של מה שעוות על ידי פרסום שיש בו לשון הרע" (שנהר, בעמ' ), ובית המשפט עשוי לשקול הימנעות מפנייה מוקדמת אל אמצעי התקשורת הפוגע בשלב פסיקת הפיצוי. לגבי אמצעי התקשורת, משמעות הדבר היא, כי אמצעי התקשורת רשאי לסרב לבקשת נפגע לפרסם תיקון, אולם בכך הוא נוטל על עצמו סיכון מסוים, שכן יוכל להתגונן בפני תביעה פוטנציאלית בגין לשון הרע רק בהגנות סעיפים 13 ו- 14 לחוק ולא בהגנת תום הלב. עיון באישורי המסירה שצירף התובע (אישור שיגור פקס ואישור מסירה דואר רשום) מעלה, כי התובע אכן פנה פעמיים לנתבעים בטרם הגשת התביעה דנן על מנת לפרסם תיקון לכתבה ברוח קביעת בית הדין בכל הנוגע לאי הטלת החיוב עליו באופן אישי, ולקביעה בגדר הכתבה אודות "ניצחון" בני הנוער בהליך המשפטי, כך שייקבע כי ניצחונם היה נגד הסיעה ולא נגדו באופן אישי, וכן לקבלת התנצלות בגין הפרסום המטעה. הנתבעים אשר חקרו את התובע בדבר אופן משלוח המכתבים על ידו, לא הצליחו לסתור את גרסתו ואת האישורים שצורפו על ידו בעניין זה, ומהם עולה כי מכתבים אלה אכן נשלחו למערכת עיתון ידיעות אחרונות בסמוך למועד הפרסום של הכתבה, אך לא זכו למענה כלשהו (ראו עדותו של התובע בעמ' 11 ש' 7-32; בעמ' 12 ש' 1-9). לא מקובלת עליי הטענה שנשמעה בניהול החקירה הנגדית של התובע, בעניין אי צירוף פסק הדין לפנייתו בכתב, מאחר ובענייננו נסמכים הנתבעים על פסק הדין כמקור הפרסום של הכתבה המדווחת על האמור בפסק הדין. דרומי מאשרת בעדותה, כי מספר הפקס אליו נשלח המכתב הראשון של התובע הינו אכן מס' הפקס של העיתון (עמ' 17 ש' 16-23), ובכך חיזקה למעשה את גרסת התובע בדבר משלוח מכתב דרישה מקדים לתביעה הנדונה. הנתבעים לא הציגו בפניי נימוק משכנע מדוע הם נמנעו מלפרסם תיקון של הכתבה בסמוך לפרסומה, ולא הפריכו את ראיות התובע לפיהן נשלחו מכתבים אלה לעיתון הן באמצעות הפקסימיליה והן בדואר רשום, ולא זכו למענה כלשהו. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי מכתבי הפניות של התובע נשלחו לעיתון ידיעות אחרונות בסמוך למועד פרסום הכתבה, ברם הם לא זכו לכל מענה עד למועד הגשת התביעה דנן. לפיכך, הניסיון של הנתבעים לתלות את יהבם בהימנעות התובע מלהיעתר להצעות הפשרה שהוצעו לו על ידם במהלך ניהול ההליך המשפטי, אין בו כדי להושיע להגנתם, שכן הם לא נענו להצעות אחרות של מותב זה בניסיונו להביא את הצדדים לעמק השווה ולסיום ההליך בדרכי פשרה (עדות התובע בעמ' 12 ש' 24-27). על כן, אי פרסום תיקון ואי מתן מענה לפניותיו של התובע יימצא להם ביטוי בסכום הפיצויים שייפסק. גובה הפיצוי חרף האמור מעלה, סבורה אני כי אין מדובר בפרסום שכולל בתוכו פגיעה חמורה בשמו הטוב של התובע, משנרשם בגוף הכתבה כי התשלום יבוצע על ידי סיעת עתיד. לא אחת נפסק, כי יש להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (1998)). חוק איסור לשון הרע קובע סעד סטטוטורי, אשר אינו מחייב הוכחת נזק, המעוגן בסעיף 7(א)(ב) לחוק, הקובע כי: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". נפסק, כי תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום, כל אלה ישפיעו על גובה הפיצוי. כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו של המפרסם, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (23.12.2004)). עוד יש להעניק משקל לחומרת הפגיעה בשמו הטוב של אדם ובעקבות כך להחמיר ולקבוע פיצויים בגין הוצאת לשון הרע גם ללא הוכחת נזק. יישום שיקולים אלה על נסיבות המקרה המונח בפניי מביאה אותי למסקנה, כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע נגדו בכתבה מיום 20.9.2010. לאחר ששקלתי את הפגיעה בתובע מחד, ומנגד את חומרת הפרסום ואי הדיוק בסוגיית החיוב האישי של התובע שאינה עולה בכפיפה אחת עם פסק הדין, ואת תפוצת העיתון (ארצית), אי פרסום תיקון חרף קיומה של דרישה עניינית לכך, העובדה כי הכתבה המהווה את עילת התובענה הינה כתבה קצרה, מיקום הכתבה, מעמדו של התובע, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים דלעיל הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה