שהניחה את רגלה על גרם המדרגות הצמוד לג'קוזי, זז גרם המדרגות באופן שהיא מעדה, נפלה ארצה ונחבלה. לנוכח טענת התובעת לרשלנות המלון הונחה בפניי תובענת הנזיקין שלה, אף כנגד הנתבעת 3, מבטחתו של המלון. הנתבעות התגוננו בפני התביעה ובין השאר חלקו על החבות הנטענת. 3. הוריתי בהסכמה על הגשת תחשיבי נזק. לאחר שהצעתי לגמר התיק בפשרה לא התקבלה הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של התובעת ושל אופיר. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים אך הוצגו מוצגים שונים. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. להלן אדון בסוגיות הצריכות לפנים לעניין הכרעתי. שאלת החבות 4. כאמור, הונחו בפניי אך תצהיריהם של התובעת ושל בן זוגה, אופיר. מן התצהירים נלמד כי רק לאחר התאונה התברר לתובעת "כי המדרגות שהיו צמודות לג'קוזי, ואשר מוקמו כאמצעי כניסה ויציאה ממנו, לא היו מקובעות לא היו מחוברות לג'קוזי ולרצפה, הגם שנראו יציבות לחלוטין, ועקב כך היו בלתי יציבות ומסוכנות" (סעיף 5 לתצהיר התובעת). 5. עוד עולה כי בעקבות התאונה האמורה הוזעק למקום קצין הביטחון של המלון, ועמו עובדי מלון נוספים. אלו צילמו את זירת האירוע, והרי הצילומים מצויים לנגד עיניי. עובדי המלון דאגו להזעיק אמבולנס ולהושיט עזרה שנדרשה לתובעת. משמע, הגם שבעקבות התאונה הגיעו למקום עובדי המלון, ובהם קצין הביטחון, לא נמסרה כל גרסה, אם באשר למראה עיניהם, לעניין זירת האירוע, ואם ככל שעסקינן בשאלת החבות, דרך כלל. 6. בכתב ההגנה נטען כי ככל שנפלה התובעת הרי מדובר בחלק מסיכוני החיים, ואין זאת אלא שהתובעת יצאה מן הג'קוזי בחוסר זהירות וחוסר תשומת לב. רק כאשר הונח בפניי תחשיב נזק מטעם הנתבעות נטען כי חרף האמור בכתב התביעה אודות "גרם מדרגות", הרי "מדובר בשרפרף עץ העשוי שתי מדרגות ונועד להקל על הכניסה והיציאה מאמבט הג'קוזי. שרפרפים מסוג זה משמשים למטרות ביתיות שונות והינם בטוחים לחלוטין. השרפרף עשוי מעץ שהינו חומר מונע החלקה. הוא נמוך, יציב וכבד ומתאים בדיוק למטרה זו" (עמ' 2). 7. ואולם האמור בתחשיב הנזק אינו מתיישב עם הנטען בכתב ההגנה. שהרי הגם שכתב התביעה דן במפורש ב"מדרגות", הנה כתב ההגנה אינו מכחיש כל עיקר הגדרה זו. ואם בכך לא די הרי, כאמור, הנתבעות נמנעו מלהגיש תצהירי עדויות. ממילא אין בפניי כל עיגון עובדתי לטענה שמדובר בשרפרף. 8. עיינתי בצילומים שבפניי ונהיר לי לחלוטין שעיניי שוזפות גרם מדרגות, ובוודאי לא שרפרף. ואכן מדובר בגרם מדרגות עץ של שתי מדרגות. גרם מדרגות זה, ויזואלית, עשוי מאותו עץ שממנו עשוי הג'קוזי. עיצוב לוחות העץ שבו, ושמא אופני ההברגה שבו דומים עד מאוד לג'קוזי. ולטעמי, ניסיונן של הנתבעות "לשְרָפְרֵף" את גרם המדרגות, אף הוא מתיישב עם רצונן להרחיק עצמן מן האחריות. 9. ומשאלו הם פני הדברים, כך הכרעתי, אין לי ספק כי כאשר גרם המדרגות האמור ניצב כשהוא צמוד לג'קוזי, יכול אורח המלון הסביר דוגמת התובעת, להיות סבור שגרם מדרגות זה הוא חלק אינטגראלי לג'קוזי, ומקובע אליו. דבר זה, כמסתבר, יכול להיות כפח יקוש למי שמבקש לצאת מן הג'קוזי, כשהוא סבור שהוא דורך על מדרגות יציבות ומקובעות, ומסתבר לו שלא כך הוא הדבר, שהרי רגליו דורכות על גרם מדרגות נייד, וממילא לא יציב. 10. אמצעי הזהירות, משכך, הם ברורים ופשוטים. די, לטעמי, בכך שכאשר החדרנית מסדרת את החדר לקראת כניסתם של אורחים חדשים, שתניח את גרם המדרגות כשהוא נפרד מן הג'קוזי. די בכך שכדי להיכנס לג'קוזי יהא חייב האורח להזיזו ולהצמידו אל הג'קוזי, על מנת להצביע על כך שהוא יודע אל-נכון שמדובר בגרם מדרגות שאיננו מחובר או מקובע כאמור. 11. בסיכום טענות ב"כ הנתבעות, ותוך הרחבת חזית בוטה, נטען כי שרפרפים נטענים כאמור ניצבים בכל חדרי המלון וכן כי "מכל האנשים הרבים שמשתמשים בג'קוזי שבחדרי המלון מדי יום והמדובר במאות אנשים כל יום, רק התובעת נפלה, דבר המעיד אף הוא שסיבת הנפילה אינה קשורה למדרגה אלא לבעיה או רשלנות מצד התובעת" (עמ' 2). אין צריך לומר כי אין בפניי כל עיגון עובדתי לטענה העובדתית המובהקת האמורה, ובוודאי שבדעתי להתעלם מטיעון זה. 12. ועוד טוענות הנתבעות, לנוכח תיעוד רפואי בעברה של התובעת, כי לתובעת יש עבר מכביד של תאונות ונפילות. וכך, בשנת 01' היא נפלה מגובה של 2 מטרים, בינואר 2005 היא נפלה מהמיטה ובמרץ 2005 היא נפלה במדרגות בבר. ואולם משעה שהנתבעות ויתרו על חקירתה של התובעת, אין לי כל אפשרות לשאוב תובנה לחובת התובעת, בהקשר לאלה. שהרי יכול שהנפילות האמורות קרו בהקשר לרשלנותה האפשרית של התובעת ולחוסר זהירות שלה, כשם שיכול שהנפילות האמורות התרחשו בנסיבות "תמימות" לחלוטין, שאין בינן לבין חוסר זהירות, דבר וחצי דבר. למצער, הנתבעות אף לא ניסו להוכיח על ידי חוות דעת מומחה רפואי מטעמן, תוך ניתוח האירועים האמורים, כי אין זאת אלא שהתרחשותם הייתה חייבת להיות רק פועל יוצא של רשלנות של התובעת. ועוד: גם לו סבור הייתי, דרך כלל, שעסקינן בתובעת בלתי זהירה מפעם לפעם, הדבר אינו משנה כהוא-זה ממאזן שיקוליי. המלון הסביר אמור לנקוט באמצעי זהירות סבירים, כלפי כולי עלמא, המוזמנים להתארח אצלו, ואחת היא אם דרך כלל הם זהירים יותר או פחות. 13. כללם של דברים: בדעתי לקבוע שהתאונה ארעה כתוצאה מרשלנות המלון ועובדיו. ובנסיבות המקרה איני רואה לייחס לתובעת כל אשם תורם. אדרש, איפוא, לשאלת גובה הנזק שהוסב לתובעת. גובה הנזק - נתונים כללים 14. עובר לתאונה הייתה התובעת בת 23 וכיום היא בת 28. עובר לתאונה היא הייתה סטודנטית לתעשייה וניהול במכללת רופין. מן הנתונים שבפניי אני מסיק כי היא אמורה הייתה לסיים חוק לימודיה לפני חודשים ספורים. מטבע הדברים אין לדעת האם נקלטה לעבודה במקצוע זה, אם לאו. 15. בעת לימודיה, ואף עובר לתאונה, עבדה התובעת כברמנית בפאב בחיפה. נטען כי בעקבות התאונה היא חדלה לעבוד כך. לתובעת נגרמה פגיעה אורטופדית ואובחן שבר תוך-מפרקי מרוסק בהומרוס במרפק שמאל. היא הועברה לטיפול בבית חולים יוספטל באילת. משם, ולבקשתה ולא כנטען על ידה לנוכח העדר אמצעים מספיקים לטיפול בבית חולים באילת, היא הועברה לטיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה. היא עברה עד כה שני ניתוחים. נכותה הרפואית של התובעת 16. הונחו בפניי שתי חוות דעת רפואיות. ד"ר יון, מטעמה של התובעת, פסק לתובעת נכות משולבת צמיתה בשיעור של 34.4%. ד"ר קליגמן, מטעם הנתבעות, פסק לתובעת נכות משולבת צמיתה בשיעור של 14.5%. 17. אין עוררין כי לתובעת נותרה צלקת במרפקה. בגין כך פסק ד"ר יון נכות אסתטית בשיעור של 10% ואילו ד"ר קליגמן בשיעור של 5%. הפער נובע מן השאלה באשר למידת כיעורה של צלקת זו. לאחר שיקול בדעתי לפסוק נכות כדי 8% בתחום האסטטי. 18. ועוד חלוקים המומחים באשר לצלקת שיש לתובעת בבית השחי. ד"ר יון קושר צלקת זו עם האירוע האמור בעוד שד"ר קליגמן חולק על כך. בעניין זה בדעתי להעדיף את גישתו של ד"ר קליגמן ולהערכתי הניסיון לקשור את הצלקת האמורה לאירוע שבפניי, דינו להיכשל. 19. ככל שעסקינן בנכות האורטופדית ד"ר יון סבור היה שיש לזכות את התובעת בנכות צמיתה של 10%, עקב חוסר יישור, ובהתבסס על סעיף 41(7)(ב)(3) לתקנות, ונכות צמיתה בשיעור של 10% נוספים עקב כיפוף מוגבל, ובהתבסס על סעיף 41(7)(א)(3) לתקנות. מנגד סבור היה ד"ר קליגמן כי הגם שקיימת הגבלה הן ביישור והן בכיפוף המרפק, הוא סבור היה שיש לפסוק נכות של 10%, וזאת בהתאם לסעיף 41(8) לתקנות. 20. ואכן סעיף 41(8) מורה אותנו כי "כשכל הגבלה כשלעצמה אינה מצדיקה קביעה של יותר מ-0% ייקבעו 10% נכות". עיינתי בטיעוני ב"כ הצדדים לעניין המחלוקת האמורה, ואף בהקשר לטעות סופר נטענת בחוות דעתו של ד"ר יון. מששקלתי כל אלו החלטתי להעדיף את עמדתו של ד"ר יון. משום כך זכאית התובעת לנכות צמיתה בשיעור של 10% בגלל הגבלות ביישור המרפק ונכות צמיתה בשיעור של 10% בגלל הגבלות בכיפוף המרפק. 21. לנוכח כל אלו נכותה הרפואית המשולבת הצמיתה של התובעת עולה לכדי 25.48%. כאב וסבל 22. בעקבות התאונה אושפזה התובעת ונותחה כאשר מבוצע שחזור וקיבוע פנימי של השבר על ידי פלטות וברגים. אשפוזה ארך 8 ימים. בהמשך הדרך היא המשיכה במשך תקופה של כשנה להיות במעקב במרפאות חוץ בבית חולים רמב"ם ובטיפולי פיזיוטרפיה. בהמשך הדרך היא אושפזה ליום אחד כדי להוציא את אחד הברגים. לא מן הנמנע כי תיאלץ בעתיד לעבור ניתוח נוסף, ואין לדעת שמא ניתוח זה יקל על מצבה. 23. לתובעת נותרה נכות צמיתה לא מבוטלת. היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעת נכות כללית ונפסקו לה נכויות זמניות בשיעור של 50% ו-30% לתקופה של 8.5 חודשים, בעקבות שלושה חודשי אי כושר. 24. כמו כן בדעתי לקחת בחשבון את עוגמת הנפש שחוותה התובעת, אף לנוכח העובדה שלא זכתה להיות נוכחת בחתונתה של חברתה. 25. לנוכח כל אלו הנני פוסק לתובעת, בגין כאב וסבל, סכום של 70,000 ₪. נכות תפקודית והפסדי שכר בעבר ובעתיד 26. התובעת טוענת כי מאז התאונה ועד היום היא לא שבה לעבודתה. לשיטתה, היא ניסתה להיקלט בעבודות שונות ואולם הן לא היו תואמות את צרכיה כסטודנטית והיה נהיר לה, איפוא, שעליה לעבוד כברמנית בלבד. 27. הנני דוחה התובנה האמורה מכל וכל. אכן בדעתי לפסוק לתובעת בגין הפסדי שכר מלאים בעבר, הן בתקופת אי הכושר המוחלט והן בתקופת הנכויות הזמניות. ואולם אין לי ספק כי ככל שהתובעת לא המשיכה לעבוד לאחר תקופות אלו, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. שמא הדבר נבע מתוך רצונה של התובעת להתמקד בלימודיה בלבד, שמא הדבר נבע מתוך פינוק גרידא. בדעתי לפסוק לתובעת, בחלוף המועדים האמורים, הפסד המשקף את נכותה התפקודית. 28. לעניינה של זו בדעתי לזקוף לזכות התובעת את העובדה שעסקינן בנכות אורטופדית, בעיקרה, שיש לה השלכה תפקודית, ובנכות אסתטית, במיעוטה, שאין לה כל השפעה תפקודית. בדעתי לזקוף לזכות התובעת אף את גילה הצעיר ואת מינה, בהקשר לעזרה במשק בית בעבר ובעתיד. 29. מנגד, נתונים רבים ראויים להישקל לחובתה של התובעת. מן החומר שבפניי אני למד על עבר רפואי מכביד לתובעת בהקשרים שונים. וכך אני למד על תלונות רבות בהקשר לניתוח או שבר בעמוד השדרה שלה, עם הגבלה. אני למד כי שעה ששרתה בצה"ל היא הייתה במעקב פסיכיאטרי אצל קב"ן עקב בעיית הסתגלות ודיווחה על מתח נפשי ודיכאון, לא אחת. דומה שלתובעת אף קיימת מחלה גניקולוגית הגורמת לה להפרעה תפקודית בינונית. 30. ועוד: לא זכיתי לקבל כל תיעוד להנחת דעתי באשר להישגיה הלימודיים של התובעת, הגם ששוכנעתי שבעת לימודיה, במכללה ולא באוניברסיטה, אף עסקה בהשלמת בחינות בגרות 31. כל אלו, במשוקלל, גוזרים שנכותה התפקודית של התובעת, בעקבות התאונה, נופלת מזו הרפואית, ולטעמי כדי מחצית, ובדעתי לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת עולה כדי 13%. 32. עובר לתאונה עבדה התובעת, כאמור, כברמנית. שכרה החודשי עמד על סכום ממוצע שנאמד על ידי בסך של 1,600 ₪. ואולם התובעת טוענת כי שכרה היה גבוה פי כמה, לנוכח טיפים שקיבלה במהלך עבודתה, אשר לא דווחו על ידי מעבידהּ. משום כך היא סבורה שיש לאמוד את הפסדה החודשי בסכום משוערך בסך 5,100 ₪. 33. בסוגיה האמורה, דהיינו של אי התאמה בין שכר מדווח לשכר לא מדווח, דן בית המשפט העליון לא אחת. לאחרונה דן בכך אף כב' השופט עמית ב-ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר דבורה ואח' (במאגרי "נבו"). השופט עמית מצביע על "הדילמה לגבי קביעת השתכרות וכושר השתכרות של ניזוק הטוען כי גובה שכרו האמיתי היה גבוה מהשכר שדווח לרשויות המס". הוא מצביע על כך ש"מחד גיסא, יש לבחון את הכנסתו האמיתית של הניזוק עובר לתאונה ואין להענישו 'ובוודאי כך לגבי התלויים בו בשל חטאיו', ומאידך גיסא, על התובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל כבד של ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית" (סעיף 5). מסכם, איפוא, השופט עמית כי "נקודת המוצא בבסיס ההלכה הנוהגת לגבי הסוגיה של הכנסה לא מדווחת, מעוגנת בכלל של השבת המצב לקדמותו שבבסיס דיני הנזיקין. עם זאת, וכפי שציינתי בעניין אסייג, בנוסף לנטל ההוכחה המוגבר עד מאוד המוטל על ניזוק הטוען להשתכרות לא מדווחת, ייתכן כי על בית המשפט להפחית, ולו 'כזית', מהערכתו את גובה ההכנסה המדווחת. זאת משני טעמים: נוכח הסיכוי-סיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של אחת מרשויות המס, וכעניין של מדיניות משפטית ראויה ושיקולים של תקנת הציבור" (שם). 34. משכל אלו לנגד עיניי סבור הייתי, ככל שעסקינן בשומת נזקי העבר, כי שומה עליי להגדיל, אך במעט, את בסיס השכר המדווח, ובדעתי להעמידו על סכום של 2,000 ₪. כך, ככל שעסקינן בהפסדי עבר עד למתן פסק הדין. 35. עתה יש להידרש לבסיס השכר בעתיד. שומה עליי להניח שהתובעת עתה היא מהנדסת בתחילת דרכה, כבוגרת מכללה. שומה עליי לקחת בחשבון את אילוצי העבודה ומצב המשק. אין בפניי כל ראיה על נתונים מיוחדים המצביעים על הצטיינות מיוחדת של התובעת. יש בפניי נתונים, כאמור, על בעיות רפואיות שאינן קשורות כל עיקר לתאונה. משכך הנני סבור שיש לפסוק לתובעת על בסיס העולה במעט על השכר הממוצע במשק דהיינו על סך של 10,000 ₪. 36. בגין הפסד שכר מלא בעבר הנני פוסק לתובעת, במעוגל, סך של 24,000 ₪. 37. בגין הפסד שכר חלקי בעבר הנני פוסק לתובעת, במעוגל, סך של 12,000 ₪. 38. בגין הפסד שכר חלקי בעתיד הנני פוסק לתובעת, במהוון ובמעוגל, סך של 370,000 ₪. 39. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה בגין הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה. מנגד הנתבעות טוענות כי לנוכח גילה הצעיר של התובעת, שטרם השתלבה בשוק העבודה, הרי ההפסד התאורטי בנזק האמור מתקזז כנגד חיסכון הפרשות אלו. כסבור הייתי, משכל אלו לנגד עיניי, כי יש לפסוק לתובעת בגין כך סכום גלובלי בסך של 12,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 40. התרשמתי כי התובעת נזקקה לעזרת צד ג' מוגברת בעבר. דומה שהיא תזדקק לעזרת צד ג' אף בעתיד. הנני אומד ראש נזק זה בסכום גלובלי בסך 40,000 ₪. אומדן הנזקים 41. סך כל הנזקים האמורים עולה, איפוא, לכדי סך של 528,000 ₪. מן הסכום האמור יש לנכות תשלום דמי תאונה משוערכים ששולמו על ידי המל"ל בסך מעוגל של 6,000 ₪ באופן שהתובעת זכאית ליתרה בסך 522,000 ₪. סוף דבר 42. לפיכך הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 522,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה כמתחייב ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% על הסך הנ"ל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. ג'קוזימדרגותנפילה