הגישה בקשה לקבלת קיצבה חודשית ממדינת ישראל לניצולי שואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבדות פרך, (להלן: "הבקשה לקיצבה") לפי חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים וסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה) תשס"ח 2008 (להלן " חוק התכנית להגדלת גימלאות"). ביום 12.10.10 דחתה הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "המשיבה") את הבקשה לקיצבה בנימוק שלא מתקיים לגבי העוררת התנאי לפיו שהתה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך, הואיל ולא המציאה הוכחות לשהותה כאמור. (ראה מכתב בחתימת עפרה רוט מיום 12.10.10). לטענת המשיבה שהתה העוררת במועדים הרלבנטיים באוזבקיסטן. ביום 1.11.01 הגישה העוררת ערר בעל פה במעמד הדיון שהתקיים באותו יום, בפני וועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז 1957, בבית משפט השלום בבאר שבע (להלן: "הערר"). העוררת, ילידת 1935, נולדה ברומניה בעיר פורוקה. לטענתה, הייתה בגטו "ברשט" בעיר אינצה שבאוקראינה ושהתה עם משפחתה באוקראינה בין התאריכים 1941 - 1945. לדבריה: "הגעתי לגטו עם אימי ואחותי הגדולה, היו שם צריפים. היינו הולכים לאוקראינה לבקש לחם. כל התקופה הייתי עם אמי ואחותי בגטו. היינו עם טלאי צהוב. אימא הייתה מאד חולה, אבא נלחם עם הצבא האדום ונלחם יחד איתם בתחילת מלחמה. הגענו מהעיר שלנו לוופיניקה באניה והגרמנים תפסו אותנו ולקחו אותנו לגטו". לטענת העוררת, הייתה בת 6, כשהגיעה יחד עם משפחתה לגטו, אחותה הגדולה, הגב' איטה שוורצמן, שגם העידה בפני הוועדה, הייתה בת 9 כשהגיעו לגטו. (על כך בהמשך). למען הסדר - האחות הוכרה על פי חוק נרדפי הנאצים. העוררת העידה בפני הוועדה וסיפרה כי במשך כל מלחמת העולם השנייה הייתה יחד עם אחותה. שם המשפחה שלהן באותה עת היה פיינברג. כמו כן העידה העוררת כי שהתה עם משפחתה בגטו ברשט וכי לא הייתה מעולם באוזבקיסטן. אחותה של העוררת הגב' שוורצמן הנ"ל, המציאה תצהיר מיום 4.9.12 (להלן: "התצהיר"), בו היא מפרטת את השתלשלות האירועים. האחות גם נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה. בתצהיר נכתב כי היא אחותה הגדולה של העוררת והיא נולדה בשנת 1931 בעיר סורוקה בבסרביה אשר ברומניה. אחותה העוררת נולדה ב 1935. לדבריה, בשנת 1940 ברית המועצות כבשה את האזור בו שהו. אביהן גוייס לצבא האדום וביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לאזור וכבש אותו. אמן וסבתן של השתיים יחד עם המצהירה ואחותה ברחו מהעיר, חצו את נהר דיינסטר והגיעו לעיר יאמפול, אבל בגלל ההפצצות של הגרמנים הסתתרו ביער. לאחר מכן ברחו מהעיר בשם וופאניארקה. לאחר מכן המשיכו כולן לברוח ברכבת לחבל ויניצה לעיר בשם ברשט ושם נתפסו על ידי חיילים גרמנים או רומנים שהכניסו אותם לגטו שבו היו הרבה יהודים. אחרי זמן מה הצליח האב לאתר אותן והבריח אותן לעיר צ'לבינסק אשר באורל- בעומק ברית המועצות. לדברי האחות, בעת הבריחה נסעו כולם ברכבת ובעת שהרכבת חצתה את נהר הדנייפר, היא הופצצה נחצתה לשניים וחלק ממנה נפל לנהר. היא ומשפחתה ניצלו בנס. בחקירתה הנגדית, עומתה המצהירה עם אישור, שהגיע מאת הצלב האדום שבו נרשם כי המצהירה, אחותה והוריהם שהו במועדים הרלוונטיים באוזבקיסטן בעיר כרמל. תשובת המצהירה לטענה זו הייתה כי אבא שלה, אחותה והיא לא היו באוזבקיסטן, וכי מה שכתבו במסמך אינו נכון, שכן היא ומשפחתה שהו באוקראינה בזמן המלחמה והיו בגטו ברשט. במעמד הדיונים בפני הועדה לא זימנה המשיבה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת המסמכים עליהם הסתמכה ובעיקר על המסמך מטעם הצלב האדום, לפיו העוררת ומשפחתה שהו במועדים הרלוונטיים באוזבקיסטן ועל כן אינה זכאית לקיצבה. יחד עם זאת, לא עלה בידי המשיבה להמציא ראיות נוספות לטענה כי העוררת ומשפחתה שהו באוזבקיסטן. מנגד, נתמכה טענת העוררת כי שהתה בגטו באוקראינה בעדותה של אחותה, ודבריה אלו גם נתמכים במסמכים שהוגשו לוועדה . דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: חוק התכנית להגדלת גימלאות שהתקבל בכנסת בחודש מרץ 2008, הוא תיקון יסודי ומקיף לחוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז 2007. בדברי ההסבר לחוק נאמר (הצעות חוק 358 עמ' 347): "ההסדר העיקרי המוצע הוא מתן קיצבה חודשית לניצולי שואה, יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך (להלן - יוצאי מחנות וגיטאות) אשר אינם מקבלים קיצבה חודשית בשל רדיפות הנאצים ועזריהם, מישראל מגרמניה או ממדינות אחרות" . סעיף 3 לחוק התכנית להגדלת קיצבאות עוסק בהטבות לניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודת פרך. סעיף 3 (2) וסעיף 3 (3) ל"חוק התכנית להגדלת קיצבאות" רלוונטיים לענייננו. סעיף 3 (2) קובע: "אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל שמתקיימים בו כל אלה זכאי להטבות המפורטות בסעיף קטן (ב): (2) הוא אינו מקבל קיצבה בשל רדיפות הנאצים והוא לא קיבל קיצבה כאמור בעד התקופה או חלקה, שתחילתה ביום תחילתו של חוק התכנית להגדלת גימלאות." סעיף 3 (3) קובע: " הוא אינו מקבל קיצבה שהיא אחת מאלה: (א) תגמול חודשי לפי חוק נכי המלחמה בנאצים תשי"ד 1954: (ב) קצבה חודשית אחרת המשתלמת מאוצר המדינה, שקבע השר באישור הועדה. הכנסתו ושווי רכושו אינם עולים על ההכנסה ושווי הרכוש השוללים את הזכאות לתשלום קיצבה לפי ההסכם עם גרמניה". מהכלל אל הפרט: טענת העוררת לפיה שהתה עם משפחתה בין השנים 1941 - 1944 ברומניה ובאוקראינה ובחלק מהזמן שהו בגטו ברשט שבאוקראינה, לא נסתרה על ידי המשיבה. המסמך שהוגש על ידי המשיבה לפיו שהתה העוררת עם משפחתה באוזבקיסטן, נסתר על ידי עדות העוררת, עדות אחותה של העוררת ומסמכים שצורפו לתיק מהם עולה כי העוררת שהתה ברומניה ובאוקראינה. העוררת ילידת 1935 כיום בת 78, לא קיבלה כל קיצבה בשל רדיפות הנאצים וזאת חרף העובדה ששהתה בגטו ונרדפה על ידי הגרמנים ואף נאלצה לברוח יחד עם בני משפחה תוך סיכון חייהם, כפי שעולה מעדותה ומהתצהיר שהגישה אחותה, בו פרטה את השתלשלות האירועים במועדים הרלוונטיים. יצויין כי העוררת הייתה ילדה קטנה, כבת 6, בעת הפלישה הרוסית ואח"כ הגרמנית לרומניה, ומטבע הדברים זכרונה באשר לאירועים חלש יותר. בעוד אחותה שהייתה בוגרת ממנה בכ - 3 שנים, הבינה והפנימה את האירועים ויכלה לזכור פרטים רבים יותר מכל מה שארע. מכל האמור לעיל שוכנעתי כי העוררת שהתה בגטו ברשט ולפיכך דין הערר להתקבל ויש להכיר בעוררת כמי שחוק התכנית להגדלת קיצבאות חל עליה והיא זכאית לקבלת ההטבות הקבועות בחוק, למפרע מיום הגשת התביעה קרי אוגוסט 2010. ניצולי שואה