הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור לגבי קביעת המל"ל בכללותה, ומצאתי לקבל את הבקשה בכל הנוגע לתחום האורתופדי בלבד. בהתאם, מונה מטעם ביהמ"ש ד"ר אבנר קרב (להלן: "המומחה"), אשר בדק את התובע וקבע אף הוא כי לתובע נכות צמיתה אורתופדית בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 44(2) לתקנות המל"ל. המומחה מצא כי באגודל בצד ימין קיים עיוות מסוג BOUTONIERRE המתבטא בכפיפה של ה-MCP ויתר יישור של המפרק הבין גלילי. המומחה מצא עוד כי טווח התנועות של האגודל מראה חוסר יישור אקטיבי במפרק בשיעור של 20 מעלות ומעט חוסר יציבות של הרצועה, אך הכפיפה מלאה, כח התפיסה תקין ואין הפרעות בתחושה. הנתבעת בסיכומיה מעלה טענות באשר לקביעה זו אך לא אוכל לקבל את הטענות ואני קובעת כי אכן הנכות הצמיתה בתחום האורתופדי הינה בשיעור של 10%. יש לראות כי למעשה המדובר במומחה של בימ"ש אשר קבע את שקבע לאחר בדיקת התובע, לאחר שהיה מודע לקושי הלכאורי בקביעת המל"ל (אשר בעטיו התקבלה הבקשה להביא ראיות לסתור) - ולמרות זאת, מצא לאחר בדיקתו כי קיימת נכות כאמור. המומחה אף התייחס בחוות דעתו (בפרק הסיכום, סעיף ד') לעובדה שהתלונה הראשונה של התובע לגבי הפגיעה באגודל היתה כחודשיים לאחר התאונה, ומסביר מדוע למרות האמור קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין התאונה. המומחה מטעם ביהמ"ש לא נחקר, ולאור כל האמור מעלה - עמדתי היא כי אין כל סיבה שלא לאמץ את קביעותיו. בתחום הא.א.ג - קביעת המל"ל מחייבת שכן הבקשה להביא ראיות לסתור לא התקבלה. מכאן שלתובע נכות בתחום זה בשיעור של 10% בשל טנטון תמידי (לפי סעיף 72(4)ד'II לתקנות). לפיכך, הנכות המשוקללת הרפואית הינה בשיעור של 19%. הפסדי השתכרות לעבר - התובע עבד עובר לתאונה אצל דוד שלו בחברה בשם הובלות איוב בע"מ (להלן: "איוב") כנהג משאית ומפעיל מנוף והיה בעל הכשרה של מפעיל עגורן (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 1-3). לאחר התאונה (ביום 23/7/2008) הוא שהה כשלושה חודשים בחופשת מחלה (עמ' 3 שורה 24) ולאחר מכן חזר למקום עבודתו הרגיל. בסוף דצמבר 2009 התובע עזב את העבודה אצל איוב, כאשר לטענתו הוא פוטר לאחר שהתעוררו קשיים בתפקודו עקב התאונה. בינואר 2010 החל התובע לעבוד במקום עבודה חדש, בחברת עותמאן חסאן ובניו בע"מ, שם שימש העד עתמאן כמנהל העבודה. תפקיד התובע אצל עותמאן בתחילת העבודה היה נהג משאית ומפעיל מנוף, ולטענת התובע, לאחר כ-6 חודשים, עותמאן מצא שיש לו קשיים בהפעלת המנוף בשל מגבלות עקב התאונה ולכן הוא הפך להיות נהג בלבד וחדל מלשמש כמפעיל מנוף. התובע טוען כי המשמעות של היותו נהג בלבד מבחינה כלכלית היתה משמעותית והדבר גרם לירידה חדה בהכנסותיו החודשיות. אין חולק כי נכון למועד שמיעת הראיות בתיק - התובע עדיין עבד אצל עותמאן. התובע עותר לפיצוי לגבי העבר בסך של 20,000 ₪. הנתבעת טוענת כי למגבלות הרפואיות אין כל השלכה תפקודית וכי בדיקת תלושי המשכורת והמסמכים הנוספים שקיימים מהמל"ל לגבי שיעור ההשתכרות של התובע ממועד התאונה ועד היום מלמדים על כך שלא חלה כל ירידה בהשתכרותו, אלא ההפך. עמדתה היא כי אין לפסוק לטובת התובע כל הפסדי השתכרות לעבר. לגבי המשכורת החודשית - אני קובעת כי היא בסך של כ-6,230 ₪ ברוטו = כ-6,100 ₪ נטו (כפי שטוענת הנתבעת) - וראו את השכר הרבע שנתי ע"פ אישור המל"ל, את תלושי המשכורת מאיוב לגבי החודשים 2/2008 עד 6/2008 ואת העובדה שהתובע אינו טוען בתחשיב או בתצהיר או בסיכומים לשכר אחר כבסיס לחישוב ההפסדים. לאחר בחינת הראיות - מצאתי כי הפיצוי לגבי הפסדי העבר יהא כמפורט מטה: ממועד התאונה (23.7.08) למשך תקופת אי הכושר (22.10.08) (3 חודשים) = 3 X 6,100 ₪ = 18,300 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום = 22,500 ₪. עד סוף שנת 2008 - מתלושי המשכורת עולה כי לאחר ששב התובע לעבודה, שכרו בחודשים 11/2008-12/2008 היה גבוה מאשר לפני התאונה (6,869 ₪ ברוטו), ואין הפסד בתקופה זו. שנת 2009 - מהתלושים שצורפו עולה כי המשכורת בחודשים 1/2009 עד 7/2009 אצל איוב היתה 6,778 ₪ ברוטו ובחודשים 8/2009 עד 12/2009 - 7,463 ש"ח ברוטו - משמע, עליה משמעותית יחסית למשכורת לפני התאונה - ומכאן שלא הוכחו הפסדים לגבי שנת 2009. משנת 2010 ועד היום - כפי שצוין מעלה, בתחילת 2010 התחיל הנתבע לעבוד אצל עותמאן. בהתחלה הוא עבד כנהג וכמפעיל מנוף ולאחר מכן לטענתו, עבר להיות נהג בלבד. ייתכן מאוד ולמעבר היתה משמעות מבחינת תלושי המשכורת, אלא שהדבר לא הוכח למעט לגבי התקופה הראשונית של עבודתו במקום העבודה החדש. מהתלושים עולה כי כאשר החל התובע את עבודתו אצל עותמאן, כאשר היה גם נהג וגם מפעיל מנוף, משכורתו החודשית היתה אכן נמוכה מאשר המשכורת שהיתה לו אצל איוב, אלא שהתובע לא השכיל להוכיח שהפיטורין ממקום העבודה אצל איוב נבעו עקב מגבלות שהיו לו בעקבות התאונה ולא הצליח להוכיח שהמשכורת הראשונית שנקבעה לו אצל עותמאן הושפעה מהמגבלות עקב התאונה. ואפרט - לגבי הפיטורין - מעבר לכך שלא הוכח שהיה קשר בין התאונה בה עסקינן לבין הפיטורין, אזי שיש לראות שהמעביד הקודם, איוב, היה דודו של התובע ולא הוצג כל מסמך מטעמו באשר לסיבת הפיטורין והוא אף לא זומן לצורך מתן עדות באשר לנסיבות הפיטורין. בהקשר זה יש לפנינו רק את עדותו של התובע אשר טען כי "הקצב שהייתי נותן לפני התאונה ירד והוא פיטר אותי. הקצב שהייתי נותן לפני התאונה לא היה כמו הקצב של אחרי התאונה" (עמ' 3 שורות 21-22 ושוב בעמ' 5 שורה 6). בהעדר כל תימוכין, המדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים, מה גם שכפי שצויין מעלה - המשכורת של התובע אצל איוב הלכה וגדלה והדבר אינו עולה בקנה אחד עם "האטה בקצב" שגורמת לפיטורין. מעבר לכך, התובע הודה שבמהלך תקופת עבודתו אצל איוב הוא היה מעורב בשתי תאונות דרכים נוספות, לרבות תאונה בינואר 2010 אשר בעקבותיה הופסקה עבודתו. לכן, לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיטורין. באשר לשאלה כיצד נקבע שכרו אצל עותמאן - הרי שאף כאן לא הרים התובע את הנטל שמוטל על שכמו ולא הראה שהשכר שניתן לו בתחילת דרכו אצל עותמאן היה נמוך מאשר השכר ששילם לו דודו איוב בגלל מגבלות כלשהן שקשורות לתאונה. יש לזכור שכאשר התחיל התובע לעבוד אצל עותמאן הוא עבד כנהג וכמפעיל מנוף והציג עצמו כמי שמסוגל לבצע את מכלול המטלות ללא כל קושי (עדותו בעמ' 5 שורות 27-28). כלומר, שלכאורה הוא ביצע את עבודתו במלואה והעובדה שתנאי השוק הביאו לכך שהוא נאלץ להסתפק במשכורת נמוכה יותר אינה מספיקה כדי לחייב את הנתבעת לפצותו בגין כך. התובע לא הוכיח שהיו לו מגבלות עת התחיל לעבוד אצל עותמאן, ואף עותמאן, אשר העיד בביהמ"ש, לא טען שהמשכורת ההתחלתית נקבעה כפי שנקבעה בגלל שהתובע היה מוגבל במובן זה או אחר. לכן, אין לי אלא לחזור על כך שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיטורין מאיוב, או בין התאונה לבין השכר ההתחלתי אצל עותמאן. הטענה הבאה שיש לתת עליה את הדעת לגבי תקופה זו הינה טענתו של התובע לפיה כחצי שנה לאחר שהתחיל לעבוד אצל עותמאן, החל מחודש יולי 2010 ואילך, הוא הפסיק לשמש כמפעיל מנוף ושימש רק כנהג בגלל מגבלות עקב התאונה וכי הדבר גרם לירידה בהכנסותיו. גם טענה זו לא הוכחה בצורה מדויקת, אלא רק בחלקה. אכן צורפו תלושי משכורת לגבי החודשים יולי 2010 עד דצמבר 2010, מהם עולה שהמשכורת ירדה משמעותית במהלך ששת החודשים הללו, אך יש לראות שלאחר מכן שבה ועלתה המשכורת, כך שבשנת 2011 המשכורת חזרה להיות בסך של כ-6,400 ₪ בממוצע, ובשנת 2012 עלתה לכדי כ-7,500 ₪ ברוטו לחודש. בנוסף, קשה לי לקבל את גרסת התובע לפיה הסיבה אשר בעטיה הוא הפסיק לשמש כמפעיל מנוף קשורה לתאונה. אם נתייחס למגבלה האורתופדית - אני מסכימה שמגבלה באגודל אכן יכולה להשפיע במובן מסוים על הפעלת השלט שמשמש לצורך תפעול המנוף, אך אינני בטוחה ששוכנעתי שאי העסקתו של התובע כמתפעל מנוף אצל עותמאן נבעה מהקושי בהפעלת המכשור. דגש מיוחד יש לתת בהקשר זה לכך כי כל התיעוד הרפואי שצורף מטעם התובע מתייחס לתקופה שעד סוף 2009 (לרבות ביקורים רבים אצל רופאים ותלונות לגבי כאבים ביד) אך אין ולו מסמך רפואי בודד שהתאריך שלו הינו לאחר ינואר 2010 (דהיינו, לאחר שהתובע התחיל לעבוד אצל עותמאן). התובע טען בחקירה כי יש לו "בעיות עם הפעלת המנוף באמצעות השלט", אך אין תיעוד לגבי כאבים בתקופה זו ואף אם אכן יש מגבלה מסויימת לגבי הפעלת השלט - היא בוודאי שאינה חמורה עד כדי כך שתצדיק את הפסקת העבודה עם השלט לחלוטין. לגבי תחום הא.א.ג - טענו התובע עותמאן כי לתובע היה קושי לשמוע את הוראות העובדים באתר, לכן הוא התקשה להפעיל את המנוף, לכן הפסיק לשמש כמפעיל מנוף (והסתפק בלהיות נהג בלבד) - ולכן היתה ירידה בשכרו. בהקשר זה אפנה לתצהירו של עותמאן ולעדותו, לאמור: "התגלה שהוא לא יכול היה להקשיב כי הוא לא שומע טוב ..." (עמ' 10 שורה 30). אלא שטענה זו אינה יכולה להתקבל. ראשית, יש לראות כי התובע בעצמו אינו מספר שהוא התקשה לשמוע את הוראות העובדים כאשר עבד אצל עותמאן אלא שמספר על בעיה שכזו שהיתה כאשר עבד אצל איוב דווקא (עמ' 5 שורה 5). לגבי התקופה אצל עותמאן, התובע לא מציין שהוא לא שמע את ההוראות של המפעילים אלא מסביר שהבעיה היתה "הטנטונים", באופן כללי, ללא פירוט וללא הסבר באשר לאופן שבו הטנטון השפיע על היכולת לשמוע את ההוראות של המפעיל או כיצד הוא מונע ממנו מלהפעיל את המנוף עם השלט (וראו באופן כללי את החקירה בעמ' 5 ממנה עולה שהתובע מתקשה להסביר את ההשלכות של הטנטון על העבודה). שנית, אזכיר כי לתובע לא נקבעה כל נכות בגין ירידה בשמיעה אלא רק בשל טנטון, ואם הוא לא שומע בעוצמה מספיקה - הדבר אינו קשור לתאונה. לכן לא ניתן לקבל את הטענה לפיה הוא לא שמע את ההוראות של המפעיל או של העובדים האחרים באתר ובוודאי שלא ניתן לקשור בין קשיים בשמיעה לבין התאונה ואני דוחה את הטענה שהפסקת העבודה כמפעיל מנוף נובעת מהתאונה. עוד אוסיף כי התובע סיפר בחקירתו כי במהלך העבודה אצל עותמאן הוא היה מעורב בתאונת דרכים נוספת אשר במסגרתה נחבל ברגל וכדבריו: "עד היום זה כואב לי. אני עד היום הולך לרופא אורתופד ואני מקבל עד היום תרופות. מאז אחרי התאונה אני גם עליתי במשקל והתרופות שהייתי לוקח מאוד השפיעו עליי. נחבלתי ברגל שמאל" (עמ' 4 שורות 17-19). כלומר, שיש קושי לקבל את הטענה לפיה הירידה בשכר בחודשים יולי 2010 עד דצמבר 2010 נבעה מהתאונה במלואה, ואני סבורה כי היא קשורה רק בחלקה למגבלות. על מנת שלא לקפח את התובע (וי שלראות כי הירידה בששת החודשים היתה משמעותית ביותר), אפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 3,500 ₪ לגבי תקופה זו על דרך האומדנה (כלומר, כ-600 ₪ לחודש, שהם ממילא כ-10% מהמשכורת הקובעת). באשר לשאר התקופה - יש לראות כי התובע לא הציג תלושי משכורת עדכניים לגבי השנים 2012 ותחילת 2013 והדבר מחייב את המסקנה שהוא לא הוכיח את שיעור ההשתכרות בתקופה זו ובוודאי שלא כל ירידה בשכר יחסית לשכר לפני התאונה. עוד אעיר כי מחקירתו של התובע ושל עותמאן עולה כי השכר היה אף מורכב מרכיב של שעות נוספות והיה תלוי בשאלה אם התובע חוזר ללון בביתו בכל יום או נשאר ללון באיזור אתר העבודה הרלבנטי - ושניהם לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה לגבי רכיבים אלו, לגבי הסיבות הממשיות לתנודות בשכר של התובע ולא שוכנעתי כי העליות והירידות בשכר קשורות בתאונה דווקא. משמע, שסך הפסדי ההשתכרות שהוכחו לעבר הינם 22,500 ₪ + 3,500 ₪ = 26,000 ₪ לעבר, ויש לראות כי התובע ממילא עותר לפיצוי לעבר בסך של 20,000 ₪ בלבד (אם כי טענתו בהקשר זה היתה חלקית, הוא לא לקח בחשבון הפרשי הצמדה וריבית והוא למעשה לא מכמת ולא מפרט בסיכום טענותיו את הנזק הנטען לגבי העבר). לכן, ההפסד לעבר הינו 26,000 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד - הגם שנכון להיום משתכר התובע שכר שאינו נופל משכרו לפני התאונה - אין לשלול שינויים במקום התעסוקה ולא ניתן לקבוע כי לנכויות אין בכלל השלכה תיפקודית. לגבי ההיבט האורטופדי - המדובר במגבלה באגודל יד ימין, אשר עשויה להשליך על המשך העבודה לטווח הארוך. אני סבורה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמגבלה תסב לתובע הפסדים בעתיד, למקרה בו יחפש מקום עבודה אחר בתחום אחר, ויתכן אף שהמגבלה והכאבים יכבידו על האפשרות להמשיך ולהפעיל את המנוף הידני בעתיד או אף להמשיך ולשמש כנהג בעתיד. לגבי השלכות הטנטון - טנטון הינה תופעה אשר עשויה להשפיע על יכולת התפקוד בעבודה וההלכה היא כי יש לתת את הדעת בכל מקרה ומקרה לנסיבות הפרטניות של הנפגע ולשאלה אם הוכחה ההשלכה התיפקודית הנטענת. בהקשר זה יש לקחת בחשבון נתונים כגון, ההשלכות לגבי יכולתו של התובע להתרכז, הוכחת הפרעה לשינה, סביבת העבודה (רועשת או שקטה), שיעור הנכות שנקבעה לגבי הטנטון, בחינת השאלה אם המדובר בליקוי יחיד או ליקוי המצטרף לנכויות בתחומים נוספים וכיוצ"ב נתונים (ת"א (מחוזי-ת"א) 8538-11-09 טוויג נ' הפניקס (9.11.2012); ע"א (מחוזי-חיפה) 19097-09-09 עיריית קריית ים נ' סייג (12.5.2010), סעיף 21 לפסק הדין; ת"א (מחוזי-חיפה) 621/06 א.י. נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (26.5.2011), ת"א (מחוזי-חיפה) 795/03 כהן נ' שרעבי (4.6.2009); ע"א (מחוזי-חיפה) 1368/03 קסקסולו נ' חזאן (23.2.2004)). במקרה דכאן, לגבי העבר, אני בספק אם ניתן לקבוע חד משמעית כי ישנה השלכה תיפקודית לטנטון ככל שעסקינן ביכולתו של התובע לעבוד כנהג משאית ומפעיל מנוף, הגם שהתובע טוען כי הטנטון גורם לו לחוסר ריכוז. לא שוכנעתי כי היתה לתופעה השפעה במשך השנים משנת 2007 ועד היום, אך יתכן מאוד שתהא לה השפעה מצטברת בעתיד, לרבות במקרה והתובע ישנה את מקום עבודתו ולרבות בשל הצטברותה לחלוף השנים והגיל. במכלול, אינני סבורה שיש לחשב את הפיצוי לגבי העתיד בתיק זה בדרך אריתמטית לגבי הנכות האורטופדית ולגבי הטנטון בנפרד, אלא שיש לפסוק פיצוי על דרך ההערכה הגלובלית, בזיקה לנכות האורטופדית ולטענות לגבי הטנטון - בסך של 115,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - התובע עותר לפיצוי בסך 5,000 ₪ לעבר ו-20,000 ₪ לעתיד. לגבי העבר - לא הובאה כל ראיה ואף אין בתצהיר כדי להסביר על מה סומכת הדרישה. עם זאת, לאור כמות הטיפולים והביקורים הרבים אצל רופאים שונים בעבר, אשר אולי הצריכו סיוע חריג מטעם מי מבני המשפחה ולאור מהות הפגיעה - אפסוק פיצוי בשיעור מתון של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד. נסיעות וטיפולים רפואיים לעבר ולעתיד - התובע עבר סדרה של 16 טיפולי פיזיוטרפיה, ביקר מספר רב של פעמים בבתי החולים השונים ואף ביקר אצל כמה רופאים ובקופת החולים. אין כל אינדיקציה לגבי כך שיבצע טיפולים בעתיד, ומהתיעוד הרפואי ומחוות הדעת של המומחה עולה כי הוצע לתובע לבצע ניתוח לשיפור מצב האגודל אך הוא סרב. לכן, כפי שאני יוצאת מנקודת ההנחה שהנכות באגודל תישאר לצמיתות - כך גם אצא מהנחה שאין צפי להוצאות רפואיות בעתיד - ובוודאי שלא הוצאות שלא מכוסות על ידי קופת החולים הרלבנטית. לכן, אפסוק לטובת התובע פיצוי בשיעור המשקף את ההוצאות בסמוך לאחר התאונה בנוגע לנסיעות המרובות לטיפולים ולרופאים (בין אם ברכב הפרטי ובין אם בתחבורה ציבורית) בסך 7,000 ₪. כאב וסבל - התובע אושפז (לרבות אישפוזים רבים בני יום) למשך 14 יום. ניתן לראות מהתיעוד שצורף לתחשיב כי הוא הגיע לבית החולים לביקורים רבים, לרבות לגבי כאבים שהיו לו בסמוך לתאונה בגב, באשכים ומיחושים נוספים. לשמחתנו, אותם מכאובים לא נמשכו ולא הותירו נכות צמיתה - אך הביקורים, הבדיקות והאשפוזים בבית החולים היו בקשר עם התאונה - והכל במהלך התקופה שמיום התאונה ועד 20.9.2007 (עד חודשיים לאחריה). לכן, יש להכיר בימים אלו לצורך חישוב הפיצוי בפריט זה (ואינני מקבלת את עמדת הנתבעת לפיה המדובר ב-4 ימי אשפוז בלבד). על פי התקנות - הפיצוי הינו בסך של כ-36,000 ₪ נכון להיום. דמי אחזקה וגינון בעתיד - התובע עותר לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין דמי אחזקה וגינון בעתיד. לא ברור לי על מה סומכת הבקשה והאמור בתצהיר (בסעיף 21) סתמי ולא הוכח. לא שוכנעתי כי המגבלה הקלה באגודל תמנע מהתובע לבצע את אותן עבודות קלות שהוא מזכיר בתצהיר, והייתי מצפה שלגבי טענה שכזו התובע היה מספק ראיות מעבר לעדותו היחידה בעל-פה (כגון, עדות של מי מבני ביתו). הדרישה בראש נזק זה נדחית. סה"כ הנזקים - אשר על כן - סך הנזקים הינו 189,000 ₪. תקבולי המל"ל - התובע קיבל דמי פגיעה בסך 13,970 ₪ ומענק חד פעמי בסך 40,807 ₪ = 54,777 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה לערך ועד היום = כ-66,000 ₪. ניכוי התקבולים מהנזק מניב את הסכום לפיצוי = 189,000 פחות 66,000 = 123,000 ₪. סיכום - אשר על כן, לאור האמור מעלה, על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 123,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בהתאם לתקנות ובתוספת החזר אגרת בהמ"ש. בקשה להבאת ראיות לסתורביטוח לאומיראיות