1. התביעה הנה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים. לטענת התובע, התאונה היתה תאונת 'פגע וברח', ופרטי הנהג הפוגע אינם ידועים לו. לטענתו, נותרה לו נכות רפואית ותיפקודית משמעותית בעיקבות התאונה. הנתבעת מכחישה את טענות התובע, וטוענת, כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים והפציעה שנפצע לא ארעה באופן ובנסיבות שהתובע טוען להם. הנתבעת מכחישה גם את הנזקים שהתובע טוען להם, כפי שפורט בהרחבה בסיכומים מטעמה. לבקשת התובע מונה מומחה בתחום האורטופדי. המומחה שמונה קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 2.5%, בגין צלקת שנותרה ברגלו. 2. לטענת התובע, הוא נפגע כהולך רגל, בתאונת 'פגע וברח' ביום 09.12.08 בשעה 01:30 או בסמוך לכך, בעת שחצה רגלית מעבר חציה הסמוך לקריון. לטענת התובע אין עדים לתאונה ועדותו לגבי התאונה היא למעשה העדות היחידה. מדובר אפוא בעדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לעניין הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור. 3. על פי הפסיקה אין צורך בסיוע שהוא ראיה עצמאית ונפרדת, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ראה: קדמי על הראיות, עמ' 1248-1238; ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1), 679, 681. במקרה שבפני לא מצאתי כי ניתן להסתמך על עדותו היחידה של התובע. ההיפך הוא נכון. עדותו הותירה רושם בלתי מהימן, והייתה רצופה התחמקויות וסתירות. מעבר לכך, התובע העיד על עצמו כמי שמוכן לשקר כאשר נוח לו הדבר - ועוד ארחיב בעניין זה בהמשך. מעבר לכך, לא רק שעדות התובע נמצאה בלתי מהימנה, התובע נמנע מלהביא ראיות ועדויות - מחדלים אלה פועלים לחובתו ומערערים את גרסתו. 4. עדות אמו של התובע אינה נוגעת לנסיבות התאונה, ואולם וכפי שעוד יובהר להלן - גם בעדותה נמצאו סתירות - המערערות את גרסת התובע. 5. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לסמוך על עדות התובע בנוגע לנסיבות התאונה, ואין בידי לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי פציעתו אכן ארעה בתאונת דרכים, באופן לו הוא טוען. ראה: רע"א 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ' קרנית ואח'. הסתירות בעדויות: 6. עדות התובע בכלל, ובפרט עדותו באשר לנסיבות הסובבות את התאונה והאירועים שאירעו בסמוך לאחריה, אינה מתיישבת עם הראיות האחרות שהביא התובע ובכלל זה עדות אימו. 7. בעדותו בבית המשפט נשאל התובע אודות עבודות שעבד בהן לפני התאונה. תחילה השיב כי במשך שנה חיפש עבודה (עמ' 20 שו' 31) וטען שלא מצא עבודה כי לא עמד "בדרישות ובתנאים" (שם בשו' 32). בהמשך התברר כי התובע לא עבד בכלל שלוש שנים לפני התאונה. הסיבה לכך, לטענת התובע, בשלב הזה של עדותו, לא הייתה כי לא מצא עבודה אלא כי "אני בכלל לא חשבתי על עבודה" (עמ' 22 שו' 4). זאת, אף שהרופאה שטיפלה בו האיצה בו למצוא עבודה. בסופו של דבר, ומשום שלא רצה לעבוד, ושאלותיה של הרופאה על ניסיונותיו למצוא עבודה הטרידו אותו - שיקר לרופאה, כך לטענתו, ואמר לה כי הוא עובד (עמ' 22 שו' 3-6). נראה אפוא כי התובע אינו נרתע מלשקר כאשר הדבר תואם את מטרותיו. 8. גם בנוגע לנסיבות התאונה נמצאו סתירות רבות: כך, למשל, טען התובע בהודעתו במשטרה, שבוע לאחר התאונה הנטענת, כי לא הסתכל לצדדים טרם שחצה את הכביש (שו' 12 להודעה נספח ד' לתצהיר התובע). ואילו בעדותו בבימ"ש טען התובע כי הסתכל לצדדים אך ראה שהרכב (שכביכול פגע בו) היה יחסית מרוחק ולא נסע מהר (עמ' 26 שו' 7). כאשר עומת התובע עם סתירה זו השיב כי אינו זוכר (עמ' 26 שו '9). כך גם, באשר למיקום התאונה. בהודעתו במשטרה טען התובע כי היה לקראת סוף מעבר החצייה (שו' 2 להודעה). לעומת זאת, בעדותו טען כי התאונה ארעה "איך שהתחלתי לחצות עשיתי איזה שני צעדים והוא פגע בי" (עמ' 25 שו' 29), והכחיש את האפשרות שנפגע בסוף החצייה ולא בתחילתו (עמ' 25 שו' 30-31). כאשר עומת עם הודעתו במשטרה בעניין זה, טען כי מדובר במעבר חצייה קטן (עמ' 26 שו' 3). 9. אף שבנסיבות אחרות ניתן היה, אולי, לסבור שמדובר בסתירות זניחות, הרי שבמקרה שבפניי, בהעדר כל ראיה לקיומה של התאונה, היות עדות התובע עדות יחידה, העובדה שהודה כי שיקר לרופאה, וסתירות נוספות שנמצאו בעדותו, כמו, למשל, בעניין עבודתו, לא ניתן להתעלם מהסתירות בנוגע לאירוע התאונה. 10. גם בעדות האם נמצאו סתירות. כך, בשאלה מתי הזמינה את האמבולנס (עמ' 36 שו' 5-7), כך בין טענת האם בשיחה עם מוקדן מד"א, לפיה איתרה את התובע בדיוק ליד תחנת מוניות, מול הכניסה לקולנוע הישן, ליד הניו-פארם; ולבין עדות התובע לפיה אין בתי עסק ליד מקום התאונה (עמ' 26 שו' 28-31), וכי הוא מכיר את תחנת המוניות בקריון ולא נפגע שם או ליד הניו-פארם (עמ' 27 שו' 1-12). 11. גם בשאלת בעלותו של התובע על אופנוע נמצאו סתירות בין גרסת התובע לגרסת אימו (עמ' 22 שו' 27, עמ' 38 שו' 8-13). 12. ריבוי הסתירות הזה מערער במידה ניכרת את גירסת התובע בכלל ואת טענת התובע, לפיה פציעתו ארעה כתוצאה מרכב שפגע בו ונמלט, בפרט. אי הבאת עדים: 13. הלכה פסוקה היא, כי חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, וככל שנמנע מהבאתה אף שהינה רלוונטית ובהישג ידו, מבלי שיש באמתחתו הסבר סביר לכך, חזקה היא שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ (נבו, 27.7.08): "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה...". 14. לטענת התובע, עובר אורח שמצא אותו לאחר התאונה, התקשר אל אחיו. עוד נטען, כי האח הגיע למקום התאונה הנטענת יחד עם האם. לאור חשיבות עדות האח, הימנעות התובע, מהעדת אחיו בנוגע לנסיבות הפינוי ממקום התאונה, נזקפת לחובתו. וראה: ת"א 1193-07 ברקוביץ ואח' נ' שטראוס ואח' (01.11.10). כאשר נשאל על כך התובע, השיב כי לא זימן את אחיו להעיד מאחר ובאותה עת רב עמו ולכן לא פנה אליו (עמ' 24 שו' 12). ואולם בהמשך העיד התובע כי השלים עם אחיו (עמ' 24 שו' 15-17) משמדובר באחיו של התובע, ובהעדר כל ראיה לסיכסוך שיצדיק את אי זימונו של זה לעדות - הדבר נזקף לחובתו של התובע. 15. הוא הדין אף בעניין אי העדת אשתו של התובע בנוגע לנסיבות הגעתו למקום התאונה. לגרסתו של התובע, עובר לתאונה הוא יצא מבית הוריה של אשתו, שם שהו השניים יחד. עדותה נדרשה לכן לתמיכה בטענתו כי יצא שעה קלה קודם לאירוע מבית הוריה להליכה רגלית ולא, כפי שטענה הנתבעת, לעבודה כשליח. עדות האישה גם הייתה יכולה להזים את טענות הנתבעת, לפיהן כחודש לפני מועד האירוע החל התובע לעבוד בלילות, כשליח רכוב על אופנוע. לא רק שהתובע בחר שלא להעיד את אשתו - גם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת לכך שלא התקשר אליה, או ביקש שיתקשרו אליה, מיד לאחר האירוע. לטענת התובע, הוא התקשר לחברתו (היום אשתו) רק בבוקר, מבית החולים (עמ' 27 שו' 26). 16. התנהלות זו אינה מתיישבת עם גרסת התובע, כאילו רק יצא להליכה לילית. לו היה ממש בגרסה זו, הייתה חברתו, כיום אישתו, אמורה לצפות לשובו תוך זמן קצר ולא ברור כיצד לא חשב, בנסיבות האלה, לעדכן אותה אודות הקורות אותו, ועשה זאת רק בבוקר. 17. בנסיבות אלה, המנעותו של התובע מלזמן את אשתו להעיד על הנסיבות שבהן שהה מחוץ לבית בזמן האירוע - בולטת במיוחד ופועלת לחובתו. 18. בנוסף, בחר התובע שלא להציג פלט שיחות במכשיר הסלולארי שהיה ברשותו בעת האירוע. פלט כזה היה יכול להוכיח את טענתו כי התאונה ארעה בזמן שדיבר במכשיר (סעיף 6 לתצהיר התובע), ובייחוד כאשר התובע ענה בעדותו כי אינו זוכר עם מי שוחח (עמ' 25 שו' 14-15). בנוסף, יכול היה פלט השיחות להוכיח את טענת התובע, לפיה, עובר האורח שמצא את התובע לאחר התאונה, התקשר אל אחיו של התובע, ולא, למשל, לאימו של התובע. 19. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ה' בן-עתו: "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". ראה: ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני (פ"ד לה(1) 736, 720 [ה-ו]). וראה גם: ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614; ע"א 4015/95 פקיד שומה י-ם נ' ברזני, פ"ד נב (2) 269. 20. מכל האמור לעיל עולה כי בגירסת התובע, לפיה נפצע בתאונת דרכים בעת שרכב אלמוני פגע בו וברח מהמקום, בקיעים רבים והיא שזורה בסתירות ובתמיהות רבות. אמנם, הסתירות עניינן בפרטים שונים שאינם נוגעים, לכאורה, לשאלה העיקרית שבמחלוקת - האם נפגע התובע מרכב חולף- ואולם יש לזכור כי: "קל הדבר ביותר להציג גירסה כללית. אך אמינותה של גירסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת פנימה לפרטי הדברים. כשאלה מופרכים, נופלת הגירסה הכללית". ראה: ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פדי מה 5 857, 864. 21. בשולי הדברים אציין כי יש קושי בגרסת התובע לפיה עובר האורח שמצא אותו שרוע על הכביש, עצר וטרח להתקשר בשמו לאחיו, ואף הציע לו מים ,אך נעלם מהמקום ולא חיכה להגעת בני המשפחה של התובע ואף לא התקשר לדווח למשטרה או למד"א. על כל פנים ולנוכח הסתירות המרובות והתמיהות שעולות מגירסתו של התובע, יחד עם הרושם שהותיר עלי בעדותו בבית המשפט, לא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי פציעתו אירעה בתאונת דרכים בנסיבות "פגע וברח". 22. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בגין התביעה, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 6,500 ₪. משפט תעבורהנכותתאונת דרכיםצלקתתאונת פגע וברח / הפקרהאחוזי נכותרגליים