תביעה בסדר דין מהיר להשבת כספים אשר ניתנו כהלוואות וכן לקבלת חלקו ברווחי הנתבעת בהתאם להסכמי שיתוף פעולה אשר נחתמו ביניהם. לטענת התובע, בשנת 2008 התקשר עם הנתבעת, באמצעות בעליה היחיד, מר X (להלן: "מר X") זאת אחר שהנתבעת חיפשה שותף לשם הזרמת כספים והגדלת עיסוקה. התובע, ביקש לבחון את האפשרות בטרם ייכנס כשותף ולכן התקשר עם הנתבעת לצורך מתן הלוואות. לצורך כך, נחתמו בין הצדדים בשנים 2009-2010 שישה הסכמי הלוואות וכן שני הסכמים לשיתוף פעולה אשר הוגדרו על ידי הצדדים כ"הסכם שותפות לקידום ושיווק". בתאריך 26.10.10 הודיעה הנתבעת, באופן חד-צדדי, על הפסקת קשרי העבודה עם התובע ובעקבות כך, לטענת התובע, נותרה הנתבעת חייבת להשיב את סכומי ההלוואות בהתאם לששת ההסכמים כאמור ובהתאם להודעות הדרישה אשר שלח לה, וכן את מחצית מהרווח התפעולי אשר היה כתוצאה משיתוף הפעולה במסגרת ההסכמים. התובע טען כי מתוך הסך של 140,000 ₪ אשר נתן לנתבעת במסגרת ההלוואות, שולם לו סך של 5,000 ₪ בלבד, אולם מאחר שבידיו נמצא ציוד של הנתבעת בשווי כולל של כ- 90,000 ₪, ניתן להפחית זאת מגובה החוב. כמו כן, טען התובע כי חלקו ברווח התפעולי של הנתבעת עומד על סך של 53,000 ₪. סה"כ הגביל התובע, בכתב התביעה, את סכום התביעה כולה לסך של 70,000 ₪ (בגינו אף שולמה אגרה) הגם שפירוט החוב הנטען בסעיף 5 לכתב התביעה עולה על הסכום האמור. במהלך ניהול התיק, חוייבה הנתבעת בהפקדת סך של 45,000 ₪ בקופת בית המשפט והצדדים הסכימו כי מתוך סכום זה יועבר אל התובע, על חשבון החוב, סך של 26,700 ₪. הנתבעת מאשרת את הסכום הכולל של ההלוואות אשר ניטלו על ידה מן התובע ואף מאשרת את חובתה להשיב את הכספים. הנתבעת גם אינה כופרת בשווי הציוד, הגם שטוענת היא כי יש להוסיף לסכום שצויין על ידי התובע, מע"מ. אשר לחלק התביעה הנוגע לרווח התפעולי, טוענת הנתבעת כי אין לו לתובע כל זכויות ברווחי הנתבעת שכן כלל לא היה שותף בנתבעת. הנתבעת אף טוענת כי התובע לא צרף חוות דעת ערוכה בידי מומחה לצורך הוכחת טענתו בדבר הרווח התפעולי, והסתפק בטבלה חשבונית אותה ערך בעצמו וגם בשל כך, דינה של התובענה ביחס לרווח התפעולי להידחות. המדובר בתביעה בסדר דין מהיר וכמצוות התקנות, יינתן פסק הדין באופן תמציתי, ככל שניתן. עם זאת, קודם שאבחן טענות הצדדים לגופן, אתייחס לשתי טענות מקדמיות אשר הועלו על ידי הנתבעת. הראשונה, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, הועלתה כבר בכתב ההגנה ודומה היה כי לאור דברי הנתבעת בשני הדיונים שהתקיימו בפני הרשמת, זנחה היא טענה זו. אולם טענה זו שבה והועלתה גם בסיכומי הנתבעת ומכאן הצורך במתן התייחסות. לא מצאתי כי התביעה שבפניי היא תביעה לפירוק שותפות ואף הנתבעת בעצמה, טוענת טענות סותרות בעניין זה כאשר מחד טוענת להעדר סמכות עניינית בשל כך, אך מנגד, טוענת כי אין ולא היתה שותפות בין הצדדים שכן לא היו פרויקטים משותפים שבוצעו, הלכה למעשה, על ידי הצדדים. בתיק נשמעו ראיות וגם לאורן לא מצאתי כי המדובר בשותפים באופן המחייב פנייה לערכאה המוסמכת לכך. כתב התביעה אינו כולל סעד של פירוק שותפות ואין די בהסכם לשיתוף פעולה עסקי כדי להוות קשרי שותפות אשר פקודת השותפויות חלה עליהם. השניה, כי בין הצדדים הסכם בוררות המחייבם לפנות להליך של בוררות. ראשית, טענה זו, הגם שהועלתה בכתב ההגנה ושבה וחזרה בסיכומים, בפועל, נזנחה על ידי הנתבעת. בשני הדיונים הראשונים בתיק, אשר התקיימו בפני רשמת בית המשפט, קודם לשמיעת הראיות, לא הועלתה הטענה כלל ועיקר. כך גם עיון בסעיפי ההסכם הרלוונטיים מלמד כי מינוי הבורר, הוסכם כי יבוא 7 ימים לאחר פניית צד למשנהו. הנתבעת לא טענה כי פנתה אל התובע בטענה שכזו ואף לא היתה כל פניה ללשכת עורכי הדין לצורך מינוי בורר. מעבר לכך, כבר נקבע לא פעם כי סמכותו העניינית של בית המשפט אינה נפגעת על ידי הסכם בוררות, כך למשל ר"ע 201/85 ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלחסן, פ"ד לט(3) 136, 139. וכך נאמר על ידי ס' אוטולנגי ז"ל, בספרה, בוררות - דין ונוהל בעמ' 126: "הסכמה למסור סכסוך לבוררות אין בה... כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין." משכך, אני מוצאת כי לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה. הסכמי ההלוואות לכתב תביעה צורפי שישה הסכמי הלוואות אשר נחתמו בין הצדדים. כל ההסכמים כוללים התייחסות לכך כי המלווה, התובע, אינו בעל מניות אצל הנתבעת וכי הסכם ההלוואה נובע מהסכמי שיתוף פעולה לקידום עסקיה של הנתבעת אשר נחתמו ביום 5.12.08 וביום 30.1.09. הסכם הלוואה הראשון נחתם ביום 06.08.09 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 40,000 ₪. הסכם הלוואה שני נחתם ביום 24.11.09 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 20,000 ₪. הסכם הלוואה שלישי נחתם ביום 09.02.10 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 20,000 ₪. הסכם הלוואה רביעי נחתם ביום 10.6.10 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 30,000 ₪. הסכם הלוואה חמישי נחתם ביום 13.9.10 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 20,000 ₪. הסכם הלוואה שישי נחתם ביום 13.10.10 לפיו הועמדה הלוואה על סך של 10,000 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הלווה לנתבעת את הסכומים האמורים בהתאם להסכמים וכי קמה חובתה של הנתבעת להשיב את הכספים בהתאם לתנאים המוסכמים בין הצדדים. הודאת הנתבעת בדבר קיומו של החוב בגין ההלוואות אך מנגד, טענתה כי החוב שולם בחלקו באמצעות קיזוז הסחורה המצויה בידי התובע, היא לא אחרת מאשר טענת "הודאה והדחה". הנתבעת טוענת "פרעתי" בכך שאת החוב הקיים יש לקזז מהסחורה שוות כסף המצויה בידי התובע. נסיבות טענת "הודאה והדחה" מתקיימות "כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. סיטואציה זו יש לה פן מהותי ופן דיוני....הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, אזי יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל, הקבוע בתקנה 158 לתקנות סד״א, נהפך על פניו". (ראו יובל סיני "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט אזרחי - ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש- ישן" מחקרי משפט כד 165, 168 (2008)). "השאלה אם לפנינו "הודאה והדחה" אם לא איננה תלויה בסעד המתבקש על ידי המשיב. שאלת הסעד המבוקש היא שאלה נפרדת ומאוחרת, אשר אינה רלוונטית בשלב סיווג טענת ההגנה. אחד הרציונלים להעברת נטל השכנוע מקום שנטענת טענת "הודאה והדחה" נעוץ בכך שקל יותר להוכיח טענה חיובית (כגון "פרעתי") מאשר טענה שלילית (כגון "החוב לא שולם"). רציונל זה מתקיים באותה מידה כשמדובר בתביעת חוב וכשמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בגין אי תשלום חוב. בנוסף, תיאור העילה כמכילה שני אלמנטים נפרדים - כריתה והפרה - באופן המצריך את הודאת המבקשים בכל אחד מאותם אלמנטים, הוא תיאור מטעה... ברור שה"הודאה" הדרושה לצורך יצירת מצב של "הודאה והדחה" אינה כוללת הודאה בהפרה הנטענת, שאחרת מתרוקן הכלל הראייתי במידה רבה מתוכן. אכן, קיימים מצבים בהם במסגרת "הודאה והדחה" מודה הנתבע גם בהפרה, כמו מצב בו הנתבע מודה בקבלת הלוואה, מודה שלא החזיר אותה, אך טוען שהיה ויתור מאוחר על החוב. אולם גם מצבים בהם ההפרה עצמה מוכחשת נכללים במסגרת "הודאה והדחה"." (רע"א 7454/96 איזבינסקי סמיון נ' טיטלבאום שמואל (5.1.97)). "נתבע הטוען 'פרעתי', נטל השכנוע להוכחת טענתו עליו ולעולם אינו עובר לתובע. לא די היה למשיבים נתבעים לטעון ולהוכיח כי פרעו סכום פלוני, אלא עליהם היה להוכיח, כי פרעו את שני השטרות, נשוא המשפט. יתכן כי בדונה בנטל ההוכחה, התכוונה השופטת ל burden of adducing evidence (חובת ההוכחה), להבדיל מה- burden of establishing a case (חובת הראיה). ההבדל בין השניים הוא ... כי על פי נטל השכנוע, פוסק השופט נגד אותו בעל דין שעליו מוטל היה להוכיח טענה פלונית והוא לא הוכיחה כדי שכנועו של בית המשפט. ואילו נטל הבאת הראיה אינו מחייב פסק דין לכאן או לכאן, אלא פירושו רק שאם הביא בעל דין שכנגד, הנושא בנטל השכנוע, ראיות היכולות לשמש יסוד לפסק דין לטובתו, ובלבד שיתקבלו על דעת השופט, ולעומתן אינו מביא בעל דין ראיה לסתור, יהא השופט ראשי לפסוק על פי הראיות שהביא בעל דין שכנגד. עדיין יכול לזכות מי שלא הביא ראיה לסתור, והוא כאשר הראיות שהובאו נגדו לא יהיו נאמנות על השופט". (ע"פ 402/59 פויראייזן נ' איזנר, פ"ד ט"ו (2) 937, 941). הצדדים מסכימים כי קודם להגשת התביעה, שילמה הנתבעת לתובע על חשבון הסכום האמור, 5,000 ₪ (סע' 10 לסיכומי התובע, סע' 48 לסיכומי הנתבעת). כמו כן, אין מחלוקת כי בידי התובע נותר ציוד של הנתבעת ואף אין התובע חולק על האפשרות שבקיזוז ערכו של הציוד מסכום חובה של הנתבעת כלפיו. המחלוקת נסבה על שוויו של אותו ציוד. לטענת התובע המדובר ב- 90,218 ₪ (סע' 11 לסיכומיו). לטענת הנתבעת בסיכומיה שווי הציוד עומד על 108,320 ₪ (סע' 48) ובהתאם אף הוצאה חשבונית. מקור הפער, כך עולה מטיעוני הצדדים, הוא בטענת הנתבעת כי יש להוסיף לשווי הציוד גם מע"מ, טענה עליה חולק התובע. אולם עיון בתכתובת המייל בין הצדדים וגם בעדותו בבית המשפט (עמ' 22 ש' 24-26) מלמד שבפועל, הסכים גם מר X כי שווי הציוד הוא 90,000 שהרי הציע, בכתובים, לתובע כי ישלם לו סך של 45,000 ₪ בטענה כי זוהי יתרת החוב לאחר ניכוי 5,000 ₪ ושווי הציוד (ר' למשל מיילים מיום 24.11.10 ומיום 21.11.10). מר X הסתמך בטענתו לשווי הציוד כאמור, על חשבונית מס 01/001035 אשר הופקה ביום 9.1.11, לאחר הגשת התביעה, על סך של 108,320 ₪ כולל מע"מ. בתחתית החשבונית צויין "החשבונית כוללת: ציוד שנמצא במחסן של אילן ליום 26.10.10+ תמ 04/248+ תמ 04/246". מועדי תעודות המשלוח 04/246 ו- 04/248 הם בהתאמה, 27.10.10 ו- 11.11.10, כלומר תעודות המשלוח והחשבונית הופקו לאחר ה- 26.10.10 הוא מועד ההודעה לתובע בדבר הפסקת ההתקשרות כאשר ברור שהציוד הועבר לתובע קודם לכן. כלומר, הוצאת תעודת המשלוח נעשתה לאחר מעשה, והיא סותרת את דרישות הנתבעת עצמה, במיילים אשר הוצגו לפניי, לקזז מסכום החוב בגין ההלוואות את שווי הציוד אשר הוערך על ידי הנתבעת בעצמה בסך של 90,000 ₪ (21.11.10, מייל מפורט מיום 31.10.10). התובע, טען אמנם, כי מקצת הציוד אינו סחיר, טענה אשר אותה הכחישה הנתבעת, אולם לא הובאו ראיות ביחס לכך ועל כן, איני מוצאת להפחית משוויו הכולל של הציוד סכום כלשהו. מכאן, מעדיפה אני את טענת התובע לערכו של הציוד, כפי שאף הוסכם על ידי הנתבעת קודם להגשת התביעה. יוצא, אם כן, כי מקרן ההלוואה, 140,000 ₪ יש להפחית את הסך של 5,000 ₪ וכן סכום נוסף של 90,000 ₪ בגין הציוד אשר נותר אצל התובע. יתרת החוב בגין ההלוואה עומדת, אם כן, על סך של 45,000 ₪. בפתח דיון ההוכחות, התבקש ב"כ התובע להבהיר מהו גובה החוב בגין ההלוואות והשיב כך: "החוב בגין ההלוואות עומד על 22,000 ₪ וזאת לאחר ששולמו סכומים בסך של 26,000 ₪ אצל כב' הרשמת זועבי, סחורות אשר זקפנו את שווים על חשבון החוב, 5000 ₪ ששולמו באופן וולונטרי." (ראו עמ' 5 ש' 11-13). אכן, בדיון בפני כב' הרשמת, ביום 22.5.11, הסכימו הצדדים כי מתוך הכספים שהופקדו על ידי הנתבעת בקופת בית המשפט, ישולם לתובע סך של 26,700 ₪. יתרת החוב בגין ההלוואות, בצירוף הריבית ההסכמית והפרשי הצמדה וריבית כחוק, בניכוי הסך של 26,700 אשר שולם לתובע בעקבות הסכמת הצדדים ביום 22.5.11, עומד היום על סך של 23,440 ₪. לאור האמור מקבלת אני את התביעה בחלקה המיוחס לחוב בגין ההלוואות ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. הרווח התפעולי התובע טוען כי בהסכמים לשיתוף פעולה אשר נחתמו בין הצדדים, אשר צורפו לתצהירי הצדדים הוסכם בסעיף 4 כי: "במידה והפעילות תוביל לחתימת הסכם התקשרות בין לקוח לווסטיקום בע"מ, יחולקו השקעות העסקה והרווח התפעולי שבגינה בין חברת ווסטיקום בע"מ לבין אילן אריאל ביחס של 50:50 ". לטענת התובע, במשך כל התקופה בה שררו יחסים אשר הניבו שיתוף הפעולה בין הצדדים, לא קיבל התובע שכר, זאת חרף השקעותיו הכספיות בנתבעת אשר נעשו לצורך הבראת הנתבעת והבאתה למצב כלכלי איתן. התובע לא ביקש עד ספטמבר 2010 שכר, אז ורק אז, כאשר התרשם מהדיווח על מצבה הכספי של הנתבעת כי מצבה משתפר ומבוסס דיו, הרשה לעצמו לפנות לרואה החשבון של הנתבעת לצורך הכנת הקרקע לקבלת שכר. לעומתו, טען התובע, משך מר קונצי'צקי שכר, בידיעת התובע ובהסכמתו (ראו סעיפים 6-8 לסיכומי התובע וכן פרוטוקול בעמ' 9 ש' 14-21 ובעמ' 15 ש' 21-24). מעדותו של התובע ומעדות מר X עולה כי התובע לא חפץ להיכנס כשותף מלא בנתבעת שכן טען כי הדבר אינו כדאי עבורו לאור מצבה של הנתבעת. התובע טען, והדבר לא נסתר, כי ביקש להשקיע מכספו בהלוואות לנתבעת, על מנת לשפר את מצבה במטרה שבבוא היום, ישקול כניסה כשותף. התובע טען כי הופתע מהודעתה החד-צדדית של הנתבעת, אשר הגיעה דווקא כאשר השתפר מצבה של הנתבעת. התובע טען כי כתוצאה מתרומתו, גדל היקף הלקוחות ונעשו עסקאות להן תרם אף הוא ועל כן, בהתאם להסכמי שיתוף הפעולה, זכאי הוא למחצית מהרווחים שצמחו לה לנתבעת. התובע מבסס טענותיו לגובה הרווחים על טבלה, אותה ערך התובע בעצמו אשר הוגשה לעיון בית המשפט. המדובר בכספים אשר לטענת התובע, הגיעו אל הנתבעת בזכותו ולטענתו, יש לברור כספים אלו וליתן לו מחצית הרווחים. לאחר שבחנתי את טענותיו של התובע, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח חלק זה בתביעתו, זאת מן הנימוקים המפורטים להלן. ראשית, התובע, אינו בעל השכלה או הכשרה כלשהי בתחום הכספים, ודאי לא כזו שדי בה לצורך ביצוע החשבונות אשר נדרש היה לבצע לצורך הוכחת התביעה לחלקו ברווח התפעולי של הנתבעת. התובע, בעל תואר ראשון במדעי החברה ולוגיסטיקה והנדסאי מערכות תעופה (עמ' 6, ש' 23-24) אישר כי לצורך הבנת דו"חות הרווח וההפסד של הנתבעת, קודם לתחילת קשריו עימה, התייעץ עם רו"ח ומסר כי אין לו רקע בהנהלת חשבונות הגם שניהל בתפקידו הצבאי תקציבים (עמ' 6 ש' 26-31). למרות זאת, התובע הוא שערך בעצמו את דו"ח הרווח וההפסד (עמ' 8 ש' 1) וטען כי הסתמך על רשימות אשר גם אותן ערך בעצמו (עמ' 8 ש' 2-3). על יסוד אלו, עותר הוא לחיוב הנתבעת בסך של 53,000 ₪. רווח תפעולי מחייב התייחסות להוצאות תפעול כגון הוצאות הנהלה והוצאות כלליות, לפני מס. הטבלה שאותה ערך התובע אינה מספקת שכן אינה מתייחסת לכל אותן הוצאות. הנתבעת באמצעות מנהלה שבה והציעה לתובע, במיילים אשר הוצגו בפניי, כי רו"ח של הנתבעת יבחן את העניין במסגרת הדו"חות שיערוך במסגרתם יתייחס לכל הפרמטרים הרלוונטיים וביקשה כי התובע ימתין לכך, אולם התובע סירב לכך. התובע הציג רשימת לקוחות אשר לטענתו, רלוונטיים להסכמי השיתוף אך לא הוכח מה בדיוק היתה תרומתו לעסקאות ולא הוכח כי אכן בהתאם להסכמי השיתוף, זכאי הוא לכספים. לא הוכח אלו לקוחות הובאו אל הנתבעת על ידי התובע ואלו היו לקוחותיה עוד קודם לכן (לדוגמא "פתרונות מחשוב" אשר מן המסמכים נדמה כי היה לקוח הנתבעת עוד קודם לפניית התובע אליו). לא הוכח היקף תרומתו של התובע והאם יש בו כדי להכניס עסקה כזו או אחרת לגדר פעילות עסקית משותפת בהתאם להסכמים. התובע לא ידע להצביע על אותם לקוחות שעימם נעשו עסקאות בהתאם להסכם השיתוף הראשון או השני. התובע אישר כי היו פרויקטים שלא היו משותפים באותה תקופה, אך לא ברורה החלוקה בין אותם פרויקטים משותפים לבין אלו להם היה שותף התובע. עיינתי בעשרות הרבות של המסמכים המתעדים התכתבות של התובע עם לקוחות שונים, אולם לא מצאתי בכך ראייה מספיקה. כך גם לא ברור, ביחס לכל אותם לקוחות כיצד הגיעו אל התובע, כאשר ביחס לחלק מהם נראה כי הגיעו דווקא דרך מנהל הנתבעת ואף לא ברור כי אכן בסופו של יום בוצעו ההזמנות ולא ברור היקפן. ועוד, לא ברור כיצד מחשב התובע את הרווח הנטען כאשר הוא כלל אינו נוטל בחשבון, למשל, את הוצאותיה של החברה. לטענתו, הוא ומר X התחלקו בעלויות באופן שכל אחד מהם נשא בהוצאותיו (עמ' 11 ש' 3-4) אולם טיעון זה אינו מתיישב עם ההיגיון, שהרי ברור כי ישנן הוצאות רבות, דוגמת הוצאות עו"ד, רו"ח, שכירות המשרדים אשר שולמו על ידי הנתבעת ולא ניטלו בחשבון. התובע השיב כי הציע למר X לפרט את הוצאותיו אך הוא לא עשה כן. כאשר הופנה התובע למייל שנתקבל ממר קונצ'צקי המפרט הוצאות, טען כי נטל בחשבון חלק מן ההוצאות. הוצאות קבועות כלל לא ניטלו בחשבון בחישוביו של התובע ולכך לא ניתן כל הסבר (עמ' 11 ש' 11-12). התובע אשר לא היה שותף של ממש בחר אלו הוצאות לכלול בחישוביו ואלו לא והטעם לכך לא ברור. עיון בעדותו של התובע מלמד כי התובע אינו בקי בניהול כספים, בפרט בכל הנוגע לחברות, אך חרף זאת, בחר שלא להגיש, בתמיכה לתביעתו, חוות דעת חשבונאית אשר תנתח הנתונים כנדרש באופן שתבסס את תביעתו. מר X מטעם הנתבעת הכחיש מכל וכל כי עסקאות משותפות יצאו אל הפועל. לטענתו, משך כל אותן שנתיים לא צמחה עסקה משותפת כלשהי (עמ' 23 ש' 14-16). טענה זו נסתרת במייל שנשלח על ידי מר X בעצמו, מייל מיום 8.12.09, בו נכתב מפורשות אודות עסקאות משותפות. כלומר, מסקנתי היא כי בין הצדדים אכן התקיימה פעילות עסקית משותפת, אך היקפה לא הוכח כלל וכלל ובמצב דברים זה, לא הוכיח התובע את שווי תביעתו. כאמור, הנטל להוכיח קיומן של עסקאות משותפות, היקפן, שוויין ובסופו של דבר, הרווח התפעולי אשר צמח לנתבעת ואשר ממנה יש לגזור את חלקו של התובע בהתאם להסכמי השיתוף - הוא על התובע ובכך, לטעמי, כשל התובע בהליך זה. טענות התובע לכספים המגיעים לו, טעונות הוכחה מפי מומחים. תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי על תובע המבקש להוכיח טענה מטענותיו נדרש להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהיר עדותו. משנמנע התובע להגיש חוות דעת מקצועית אשר היה בה להוכיח את הרווח אשר צמח לה לנתבעת בתקופה בה התקיים שיתוף פעולה וכן אשר היה בה להוכיח כי הרווח נבע כתוצאה משיתוף הפעולה בין הצדדים, ומשלא הובאו ראיות אחרות שיש בהן כדי להוכיח את האמור, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה. במצב הראיות אשר הובאו בתיק זה, מתבססת טענת התובע על עדותו שלו בלבד ועל דו"חות אותם ערך בעצמו, אשר גם הם מבוססים על רשימות אותן ערך התובע. לא הובאו עדים כלשהם על מנת למסור כי אכן הגיעו אל הנתבעת בפעילות משותפת לה תרם התובע, גם לא הובאה חוות דעת חשבונאית, אשר תבחן את מכלול העסקאות אשר לטענת התובע נערכו במסגרת הסכמי שיתוף הפעולה ותציג את הרווח התפעולי אשר צמח לנתבעת, לאחר ניכוי כל ההוצאות של הנתבעת ואף לא ראיות אחרות שיהיה בהן כדי להוכיח זאת בבירור. במצב דברים זה, המסקנה היא כי התובע, אשר עליו הנטל להוכיח את תביעתו, לא יצא ידי חובתו והנטל לא הורם. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה ככל שהיא נוגעת לרווח התפעולי. סיכום התביעה מתקבלת ככל שהיא נוגעת ליתרת כספי ההלוואות. הנתבעת תשלם לתובע סך של 23,440 ₪ בצירוף ריבית הסכמית והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת את אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪+מע"מ. המזכירות תעביר לתובע את יתרת הפקדון אשר בבית המשפט. יתרת הסכום בו חוייבה הנתבעת, ישולם לתובע על ידי הנתבעת במישרין, בתוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כאמור. זכות ערעור כחוק. חוזההסכם שיתוף