תביעה נגד סוכנת הביטוח אשר ערכה את הצעת הביטוח וטיפלה בחידוש הביטוח במשך 8 שנים, ברציפות ביום 3.3.10 נפרצה דירת התובעת ונגנבו ממנה תכשיטים, כלי כסף וחפצי אמנות - על כך אין מחלוקת. שאלת המיגונים - הפעלתם או אי הפעלתם היא במרכז המחלוקת ובהתייחס לאלו:- דריכת מערכת האזעקה עובר לאירוע הפריצה - האם נדרכה האזעקה עובר לפריצה כטענת התובעת אם לאו, כטענת הנתבעות וכפועל יוצא מהי ההשלכה לעניין הכיסוי הביטוחי או היעדרו; אחסון התכשיטים בכספת - התובעת, על פי תנאי הפוליסה, נדרשה להפקיד התכשיטים בכספת ביתה בעוד שכספת כזו לא הייתה מותקנת כלל בביתה וכפועל יוצא ההשלכה לעניין הכיסוי הביטוחי או היעדרו (להלן: "תניות המיגון"). לשון אחרת, בהנחה שהתובעת לא עמדה בתניות המיגון - לא דרכה את האזעקה ולא אחסנה התכשיטים בכספת- האם יש בכך בכדי לשלול הכיסוי הביטוחי ולפטור המבטחת מתשלום פיצוי מלא מהתובעת (כפי שפעלה הנתבעת) או שיש להורות על פיצוי חלקי / יחסי שכן עסקינן במקרה ביטוח עליו יש להחיל את סעיפים 21 ו- 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") הקובע מנגנון לפיצוי יחסי. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו התבקשתי להכריע בתביעה זו על סמך סיכומים בכתב והמסמכים שצורפו לסיכומים אלו והמצויים בתיק ביהמ"ש. תמצית טענות התובעת 1. הפוליסה- התובעת ובעלה לא קיבלו מעולם העתק מלא של הפוליסה (הג'קט) ו/או של הצעת הביטוח ו/או הצעות ותעודות החידוש התקופתיות ו/או דוחו"ת תקופתיים. רק לאחר פניות שלה ושל ב"כ ולראשונה בישיבה מקדמית, התקבל העתק הפוליסה המלא והעתק של הצעת הביטוח. לטענתה הדבר מנוגד לסע' 2 לחוק חוזה הביטוח ולכן הנתבעות מנועות מלהסתמך על הסייגים המופיעים במסמכים אלו ודי בכך בכדי להביא לדחיית התביעה. 2. תנאי הפוליסה - הנתבעות לא הוכיחו כי תניות המיגון שהוספו רק בתעודת חידוש הפוליסה (ולא נכללו בהצעת המחיר או בפוליסה הראשונה), הובאו לידיעתה ו/או לידיעת בעלה של התובעת ולכן, מנועות כיום הנתבעות מלהסתמך על סייגים אלו (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר מנשה, , פ"ד מט(2) 749 (1995)). התובעת מוסיפה כי חל איסור על חידוש אוטומטי של הפוליסה ונדרשת הסכמת המבוטח ובהעדר הסכמה בכתב, מוטלת על המבטחת החובה להוכיח את הסכמת המבוטח, בעיקר מקום שבו תעודת החידוש מסייגת את חבות המבטחת באופן המחייב פעולה אקטיבית של התובעת ובעלה. 3. חובת הווידוא -הנתבעות לא עמדו בחובת הווידוא של קיומם של אמצעי המיגון שנדרשו, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 420/83 אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627 (1990) (להלן: "הלכת אשור") ולכן אינן יכולות להתנער משיפוי. התובעת אף מפנה לפסיקה ולספרות ממנה עולה כי חובת הווידוא הינה ווידוא ביצוע ולא די בווידוא הבנה. 4. דריכת האזעקה -התובעת טוענת כי ביום 3/3/2010, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאה לבקר את בעלה שאושפז באותה העת בבית החולים. טרם צאתה הגיפה את פתחי הדירה ודרכה את מערכת האזעקה. מאוחר יותר באותו יום נפרצה הדירה ונגנב ממנה רכוש רב. לטענת התובעת אירוע הפריצה נשוא התביעה צריך להיות מכוסה בפוליסה שנרכשה ע"י התובעת ובעלה. 5. קיומו של כיסוי ביטוח- התובעת דרכה את האזעקה ועמדה בתנאי מיגון זה - דווקא מחוות דעת מומחה המיגון עולה כי נפלה תקלה במערכת האזעקה - עליה נודע רק לאחר האירוע - וכי התובעת דרכה את האזעקה אך בשל תקלה טכנית, האזעקה לא נדרכה בפועל ואף דבר דריכתה לא נרשם בזיכרון המערכת האזעקה. מכל מקום, לטענת התובעת, מדובר, לכל היותר בהגברת סיכון כאמור בסע' 21 לחוק חוזה ביטוח אשר צריכים להיבחן לפי סע' 18 לחוק חוזה ביטוח. 6. אחסון תכשיטים בכספת- הרכוש שנגנב אינו מסתכם בתכשיטים בלבד ולכן לא היה מקום לדחייה גורפת של התביעה על סמך תנאי זה. מעבר לאמור טוענת התובעת, כי קיימת בפוליסה סתירה פנימית ולא הגיונית בין הוראותיה, כאשר מחד מכסה היא את התכשיטים בכל מקום בישראל ואילו בתנאי המיגון קובעת כי על התכשיטים להיות מאוחסנים בכספת. לטענתה, מקום בו ייתכנו אפשרויות שונות לפרשנות הפוליסה, יש לפרשה לטובת המבוטח (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994). 7. חבותה של הנתבעת 2-הנתבעת 2 הינה שלוחתה של הנתבעת 1 ויש להטיל עליה את האחריות לפצותה הואיל ולא גילתה לה באשר לסייגים בפוליסה ו/או בחידוש וזאת מכח סע' 1 ו- 33 לחוק חוזה הביטוח. 8. נזקי התובעת -נזקיה של התובעת הוכחו והם עומדים על סך של 132,951 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). לטענתה יש לחייב את הנתבעות בריבית מיוחדת בשיעור מקסימאלי, בהתאם לסע' 28א לחוק חוזה הביטוח מאחר והנתבעות פעלו בחוסר תום לב. התובעת טוענת עוד כי יש לפצותה בסך נוסף של 40,000 ₪ בגין נזק ממוני ושאינו ממוני שנגרם בעקבות הפרת חוזה הביטוח ע"י הנתבעות וכן לחייב בריבית מיוחדת. תמצית טענות הנתבעות 1. הפוליסה -הנתבעות טוענות להרחבת חזית הואיל וטענת התובעת כי לא קיבלה העתק של הפוליסה, הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיה הראשונים שהוגשו ביום 17/11/2011 במסגרת הסדר דיוני שלבסוף בוטל וזאת, בניגוד ובסטייה מגדר המחלוקת כפי שהוגדרה ע"י ב"כ התובעת בעצמו, בדיון אשר התקיים ביום 9/10/2011 ושלא כללה טענה כגון זו. 2. תנאי הפוליסה- התובעת לא יכולה לטעון שלא ידעה על תנאי הפוליסה ותניות המיגון - התובעת צירפה בעצמה את הרשימה לכתב התביעה, כאשר לא חל בה כל שינוי החל משנת 2005. התובעת הגישה 7 תביעות במהלך תקופת הביטוח, כאשר האחרונה הוגשה חצי שנה עובר למקרה זה, בגין גניבת תכשיטים בידי מתחזה, תביעה אשר נדחתה מחמת העובדה שהתכשיטים לא אוחסנו בכספת. הנתבעות אף מפנות לתצהיר סוכנת הביטוח של התובעת (נספח "א" לסיכומיהן), אשר הצהירה כי האחרונה קיבלה העתק הן של הצעת הביטוח, הן של הפוליסה הראשונה והן מדי שנה, של הפוליסה החדשה. סוכנת הביטוח הצהירה כי נפגשה מספר פעמים עם התובעת בביתה, לפחות שבע פעמים, בכדי להסביר לה באשר לדרישות ולתנאי הפוליסה - התובעת התעלמה מתצהיר זה ולא התייחסה אליו בסיכומיה. 3. שאלת המיגונים וחובת הווידוא- הדרישה של הכספת נכללה כבר בפוליסה הראשונה משנת 2002 ואילו הדרישה למערכת אזעקה תקינה ודרוכה הוספה בשנת 2005, לאחר מספר אירועי פריצה לדירה. שני התנאים נרשמו במפורש ובצורה גלויה ובולטת במקום הרלוונטי להם, מה גם שבהתאם לתעודת עובד ציבור אשר הוגשה ביום 13/2/2013 מטעם המפקח על הביטוח (נספח "ה" לסיכומים), הפוליסה הופקדה בתיק המפקח ואושרה על ידם ולכן, הנתבעת עומדת בתנאי סע' 2 לחוק חוזה הביטוח. אין חולק כי התובעת התקינה מערכת האזעקה ולכן, הנתבעת עמדה בחובת הווידוא ואין רלוונטיות לציטוט המובא בסע' 68 לסיכומי התובעת מספרו של ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 843-844 (מהדורה שנייה 2009), הנוגע לעצם התקנתם של אמצעי המיגון. באשר לתנאי הפעלתה של המערכת, הרי שזה הוסף בשנת 2005, לאחר מס' אירועי פריצה וגניבה והנתבעות אינן מכירות אף שופט שיחייב חברת ביטוח לוודא המבוטח יפעיל את האזעקה כל פעם שהוא יוצא מהדירה. 4. דריכת האזעקה -יש לקבוע כי התובעת לא דרכה את מערכת האזעקה, שכן הדבר הוכח באמצעות חוות דעת מומחה מערכות המיגון שהוגשה (נספח "ח" לסיכומי הנתבעות) , לפיה מערכת האזעקה נמצאה תקינה, מבלי שחובלה במהלך הפריצה. מנגד, התובעת לא הגישה חוות דעת, הסתפקה בהעלאת טענות חסרות בסיס כנגד חוות הדעת ומסרה שלוש גרסאות עובדתיות סותרות, כאשר בראשונה שביניהן, שניתנה בפני השמאי מטעם הנתבעת, התובעת מודה כי יצאה מהדירה יום לפני כן (ולא באותו יום בבוקר) והפעילה את האזעקה, בזמן שהעובד הזר הגר איתם, שלא הפעיל ומעולם אינו מפעיל את האזעקה, נותר בדירה. 5. אחסון התכשיטים בכספת - אין חולק כי בדירת התובעת אין כספת כלל והתובעת לא עמדה בתנאי זה של הפוליסה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי אין כל סתירה פנימית בניסוח של הפוליסה ככל שהדבר נוגע לתכשיטים. 6. היעדרו של כיסוי ביטוחי -הנתבעות מסכימות עם טענת התובעת, לפיה עפ"י ההלכה הנוהגת, נקיטת אמצעי המיגון אינה מהווה תנאי מתלה או תנאי מקדמי לכניסתו של הכיסוי הביטוחי לתוקף, אלא יש לבחון אותו באספקלריה של סעיפים 18 ו- 21 לחוק חוזה הביטוח שעניינם "תוצאות החמרת סיכון". לטענתן הוכח, באמצעות חוות דעתו של מומחה הביטוח, אשר הוגשה לתיק ביום 4/10/2011 (נספח "ט" לסיכומיהן), כי אין בנמצא מבטח סביר אשר היה מבטח דירה צמודת קרקע בשיעור תכולה כה ניכר, ללא קיומם של אמצעי המיגון כגון מערכת אזעקה תקינה ופעילה וכספת לתכשיטים, אף לא בדמי ביטוח מרובים יותר. חוות דעת זו (אליה לא התייחסה התובעת בסיכמויה) נתמכת בעובדה שסוכנת הביטוח ניסתה, לאחר ביטול הפוליסה, למצוא חברת ביטוח אחרת אשר תבטח את התובעת באמצעי המיגון הקיימים כיום אך נדחתה ע"י כל חברות הביטוח (נספח "י" לסיכומי הנתבעות). לאור האמור, כך לשיטת הנתבעות, גם אם נבחן את המקרה לפי סעיפים אלו - דבר שאין לטענתן לעשותו - הרי שיחול סע' 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, לפיו פטורה המבטחת מתשלום כלשהו, מקום שהוכח כי אף מבטח סביר לא היה מסכים לבטח את התובעת ללא אמצעי המיגון שנדרשו. 7. היעדר חבותה של נתבעת 2- התביעה כנגד הנתבעת 2 מהווה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. לטענתן, אין בסיכומי התובעת כל עילה מוצדקת ומוכחת כנגד סוכנת הביטוח, מה גם שטענות התובעת נסתרות בתצהירה של סוכנת הביטוח, אשר כלל לא הוכחש ע"י התובעת. 8. נזקי התובעת - הנתבעות טוענות כי התובעת לא הגישה חוות דעת שמאית לעניין גובה הנזק ולכן לא הוכיחה את טענותיה. חוות הדעת היחידה שהוגשה הינה זו שהוגשה מטעם הנתבעות (נספח "טז" לסיכומיהן). בהתאם לחוות הדעת ולהוראות הפוליסה, התובעת זכאית לשיפוי בערכי שיפוי אשר עפ"י הערכת השמאי זיסרמן, מסתכמים בסך של 73,584 ₪. באשר למזומן שנגנב, הרי שלפי תנאי הפוליסה, סעיף 12, הכיסוי לגבי כסף מזומן הינו על שיעור מקסימלי של 1% מסכום התכולה שהינו 673,419 ₪ ולכן הפיצוי המקסימלי הינו 6,734 ₪. לפיכך במידה והתביעה תתקבל, הרי שהפיצוי שיש לקבוע הינו סך של 80,318 ₪. באשר לריבית המיוחדת, הרי שמי שפעלה בחוסר תום לב זו התובעת ולכן עדיף היה אילו לא הועלתה טענה זו כלל. תשובת התובעת לסיכומי הנתבעות 1. באשר לטענת הנתבעות כי תניות המיגון היו ידועות לה החל משנת 2005, התובעת טוענת כי מדובר בטענה מופרכת שאינה נתמכת בראיות. לטענתה, עצם ההודאה כי התניות מופיעות רק בשנת 2005 מהווה הודאת בעל דין לפיה תניות המיגון לא נכללו בפוליסה או בהצעת הביטוח, דבר העולה גם מעיון בפוליסות שצורפו כנספח "ג" לסיכומי הנתבעות. 2. באשר לטענה של הנתבעות כי אף מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, התובעת מתייחסת בעיקר להתכתבויות האלקטרוניות ששלחה הנתבעת 2 במטרה למצוא כיסוי חלופי לתובעת (כנספח "י לסיכומי הנתבעות). התובעת מתנגדת לצירוף מסמכים אלו וטוענת כי מדובר במסמכים ש"הוזמנו" ע"י התובעת, אשר מציגים תמונה מגמתית. לטענתה מחלקי ההתכתבויות שצורפו, אין לדעת טיב ההתכתבויות ומדוע דחו את הבקשה. לטענת התובעת, הנתבעת 2 הציגה את התובעת כתובעת סדרתית ובכך חסמה כל דרך אמיתית וראויה לקבלת תשובה באם חברות ביטוח היו מתקשרות באותו נושא. התובעת מוסיפה כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על כתפי המבטחת הנתבעות ואלו כשלו בלהרים נטל זה. דיון ומסקנות כאמור לעיל, אירוע הפריצה אינו מוכחש ע"י הנתבעות ולכן עיקר המחלוקת בתיק זה הינה בשאלה, האם בדין דחתה הנתבעת 1 את תביעת התובעת ושללה כיסוי ביטוחי בשל אי קיום תניות המיגון והאם יש בהתנהלות הנתבעת 2 בכדי להצדיק חיובה בפיצוי התובעת בסכום הנזק שנגרם לה. ביתר פירוט, האם הדרישה לקיומם של אמצעי מיגון והדרישה להפעלת ו/או קיום פעולה אקטיבית של שימוש באמצעי מיגון אלה, מהווים תנאי מתלה לקיומו של כיסוי ביטוחי, או שמא, על שני המקרים חל ההסדר הקבוע בסעיפים 18 ו- 21 לחוק חוזה הביטוח. סע' 21 לחוק חוזה ביטוח קובע: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים". ההוראה הרלוונטית לענייננו בסע' 18, הינה זו הקבועה בסע' 18(ג) שזו לשונה: "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: [...] (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי"." פסק הדין המנחה בעניינינו אשר ניתח הוראות אלו בהרחבה וביסודיות הוא פסק דין שניתן בבית המשפט העליון ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אלהיו סלוצקי (15/9/2013) - (להלן: "הלכת סלוצקי"). הלכת סלוצקי דנה במקרה שבו קיימת כספת בדירה אך התכשיטים לא אוחסנו בה ועלתה הטענה, כי יש להבחין בין מקרה שבו לא הותקנה כספת כלל, דבר אשר ביכולתה של חברת הביטוח לוודא את קיומו ולכן אם לא עשתה כן אינה יכולה להתנער מפיצוי, לבין מצב שבו התכשיטים לא אוחסנו בכספת, דבר שחברת הביטוח לא יכולה לוודא ולכן אין להחיל עליו את ההסדר של פיצוי יחסי הקבוע בסע' 21 ו- 18 לחוק חוזה הביטוח. לאחר בחינת לשון ההוראות ושקילת כל השיקולים הרלוונטיים וטענות הצדדים, כמו גם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, קבע כבוד ביהמ"ש העליון בהלכת סלוצקי (פסקאות 17-31 להלכת סלוצקי) כי בשני המקרים, בין אם מדובר במקרה שבו לא הותקנו אמצעי המיגון ובין אם מדובר במקרה שבו המבוטח לא עשה שימוש באמצעי מיגון אלו, חל ההסדר הקובע פיצוי יחסי - סע' 18 ו- 21 לחוק חוזה הביטוח - וחוזה הביטוח לא מתבטל נוכח אי קיומם של תניות המיגון ולסיכום: 31. לסיכום נקודה זו, אני סבורה שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל על ענייננו, ושאין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת משום "תנאי מקדים" המאיין את החוזה. מסקנה זו יוצרת הרמוניה בין לשונו של חוק חוזה הביטוח לבין לשון תקנות תנאי הביטוח, והיא נובעת מתכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח ומשיקולי המדיניות עליהם עמדתי. מסקנה זו נתמכת גם במגמות המאפיינות את דיני הביטוח בשיטות משפט נוספות. תוצאות הפרתו של התנאי האמור צריכות להיות נדונות במסגרת שהתווה המחוקק, קרי על פי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח. על כן, אפנה בשלב זה לבחינת השאלה כיצד יש להחיל את סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח על ענייננו, וזאת בשים לב לפרשנותו הראויה." באשר לאופן שבו יש להחיל סעיף זה נקבע: "39. מן האמור לעיל, עולה אפוא הפרשנות הבאה להסדרים הקבועים בסעיף 18(ג): ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות. ביהמ"ש הנכבד קבע, כי הואיל ותרופת התשלום היחסי הינה תרופה של המבטח ולא של המבוטח והואיל והמידע מצוי בידי המבטחת, הרי שהנטל להוכיח קיומה של פוליסה חלופית אצל הנתבעת או אצל מבטח סביר אחר או להוכיח כי אין מבטח סביר שהיה מבטח את התובעת ללא אמצעי המיגון שנדרשו (כאשר לצורך כך די בתצהיר של איש מקצוע הבקיא בתחום הביטוח) , מוטל על כתפי חברת הביטוח (פסקה 42 לפסה"ד). מן הכלל אל הפרט בהלכת סלוצקי נקבע, כי אף אם ידעה התובעת על קיומם של תניות של אמצעי מיגון, עדיין אין בכך בכדי להביא לדחיית התביעה ולשלילת הכיסוי הביטוחי, אלא יש לבדוק האם, לפי סע' 18 לחוק חוזה ביטוח, התובעת זכאית לפיצוי מלא, חלקי או שמא בנסיבות מקרה זה הוכח כי אף מבטח סביר לא היה מבטח את התובעת ללא אמצעי מיגון ולכן יש לפטור את הנתבעת מתשלום פיצוי. כלשהו. בטרם אפנה להחלת סעיף 18 על מקרה זה, אדון בקצרה בשתי טענות שהועלו בסיכומי הצדדים: 1. האם לא ידעה התובעת, כטענתה, על קיומם של תניות המיגון ולכן הנתבעות לא יכולות להסתמך על טענות אלו כלל ועיקר? התובעת טוענת כי לא קיבלה העתק של הצעת הביטוח, של הפוליסה המקורית ושל הצעות החידוש ו/או הפוליסות החדשות במשך 7 שנים. לטענתה, משלא הוכח כי קיבלה את הפוליסות וכי ידעה על תניות המיגון, הרי שמנועות הנתבעות מלדחות את התביעה על סמך תניות אלו. הנתבעות טענו להרחבת חזית ואולם, אף אם לא צויינה מפורשות בכתב התביעה, טענה זו עלתה בסיכומים שהוגשו ביום 17/11/2011 במסגרת הסדר דיוני שבוטל ולא הובעה כל התנגדות להעלאתה. זאת ועוד, מטעם הצדדים הוגשו רשימות של פלוגתאות. טענה זו הועלתה במחלוקות שפורטו ע"י התובעת ובתגובתן, הנתבעות הכחישו טענה זו אך לא טענו ולו במילה להרחבת חזית, מה גם שהוגש תצהירה של סוכנת הביטוח בכדי לסתור טענה זו. מכל מקום, טענה זו של אי יכולתן של הנתבעות להסתמך על סייגים מתוך הפוליסה בשל אי המצאתה לתובעת, נדחית בזאת, שכן נסיבות המקרה מלמדות על כי התובעת הייתה ערה לתנאים אלו. ויובהר - התובעת נמנעה מלהתייחס לתצהיר סוכנת הביטוח אשר הצהירה כי המציאה הן את ההצעה, הן את הפוליסה והן את החידושים מדי שנה וכי אף נפגשה כשבע פעמים עם התובעת, בביתה, לצורך מתן הסברים והבהרות באשר לפוליסות אלו. גם בתשובה לסיכומי הנתבעות, לא התייחסה התובעת ולו במילה באשר לתצהיר זה. אין גם הסבר כיצד קיבלה התובעת את תעודת החידוש שצורפה לכתב התביעה ומה הסיבה שרשימה זו התקבלה על ידה, בניגוד לשנים קודמות. גם העובדה שמהלך 8 שנים הוגשו 7 תביעות ע"י התובעת שנדונו והוכרעו על סמך הפוליסות השונות ואף העובדה שהתביעה האחרונה נדחתה בשל אי קיום התנאי של אחסון התכשיטים שנגנבו בכספת, מלמדת כי התובעת הייתה ערה לפוליסה ותנאיה. 2. האם התובעת הפעילה את מערכת האזעקה הנתבעות הגישו ביום 15/9/2011 חוות דעת של מומחה אמצעי מיגון ממנה עולה, כי מערכת האזעקה בדירת התובעת הינה תקינה וכי זו לא חובלה במהלך הפריצה. עוד נקבע כי מערכת זו לא נדרכה וכי נפלה בה תקלה בשעון הזמן של המערכת בלבד. התובעת נמנעה מלהגיש חוות דעת נגדית ועל אף האמור, מעלה בסיכומיה טענות באשר לתקינותה של המערכת. אינני מקבלת טענות אלו שנטענות ללא כל תימוכין. זאת ועוד, כמפורט בסיכומי הנתבעות, הרי שהתובעת העלתה שלוש גרסאות שונות בשלוש הזדמנויות שונות באשר למועד יציאתה מהדירה והפעלת האזעקה. במצב דברים זה וכאשר אין בפניי חוות דעת נגדית, אני מקבלת את חוות דעת הנתבעות וקובעת כי מערכת האזעקה לא הופעלה ביום אירוע הפריצה. סע' 18 לחוק חוזה הביטוח כאמור לעיל, משהגענו למסקנה, כי אין בעובדה שהתובעת ידעה על אמצעי המיגון הנדרשים, אך עדיין לא פעלה על פיהם, בכדי לשלול את הכיסוי הביטוחי, נותר רק לבחון, האם יש לחייב בפיצוי מלא או חלקי, או שמא בנסיבות מקרה זה, יש לפטור את הנתבעות מכל תשלום שהוא. הנתבעות הגישו חוות דעת של מומחה ביטוחית, מר מאיר לייבוביץ מ"חוסן ניהול סיכונים ויועצים בע"מ" אשר קבע, מנסיונו כמי שבוחן הצעות ביוטח מדי יום, כי: "אין בנמצא מבטח סביר אשר היה מוכן לקבל לביטוח את הדירה נשוא התביעה ללא קיומם של אמצעי מיגון מינימאליים כגון מערכת אזעקה תקינה ופעילה וכספת לתכשיטים אף לא בדמי ביטוח מרובים יותר." (נספח "ט" לסיכומים). עוד טוענות הנתבעות כתימוכין לאמור, כי סוכנת הביטוח ניסתה, לאחר ביטול הפוליסה נשוא תביעה זו, להשיג לתובעת ביטוח בחברה אחרת אך בקשותיה כולן נדחו (נספח "י" לסיכומים). לטענתן, די בכך בכדי לקבוע, כי הנתבעת פטורה מתשלום דמי ביטוח מכח סע' 18 לחוק. אינני מקבלת טענה זו - כאמור, בפרשת סלוצקי נקבע, כי יש תחילה לבחון, האם קיימת אצל הנתבעת פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת נקיטת אמצעי המיגון שלא ננקטו ע"י התובעת ורק במידה והתשובה לשאלה זו שלילית, יש לבחון האם פוליסה שכזו קיימת אצל מבטח אחר, או שמא אין מבטח סביר שהיה מתקשר בחוזה ביטוח שכזה (ודי בהבאת חוות דעת של מי שמתמחה בביטוחים), שאז יש לפטור את הנתבעת מתשלום דמי ביטוח. הנטל להוכיח קיומה של פוליסה חלופית אצל הנתבעת ו/או אצל מבטח סביר, מוטל כפי שהובא לעיל, על הנתבעת ומקום שלא הוכיחה זאת, תחוייב בתשלום סכום הפיצוי המלא. שני אמצעי מיגון נדרשו מהתובעת - מערכת אזעקה תקינה ודרוכה ואחסון התכשיטים בכספת בעת היותם בדירה ונשאלת השאלה, האם הוכיחה הנתבעת כי לא קיימת אצלה פוליסה ללא אמצעי מיגון אלו ולא הייתה מסכימה לבטח את התובעת ללא קיומם. כפי שאפרט להלן, הנתבעת לא עמדה בנטל זה: באשר לכספת - הנתבעת בעצמה טוענת בסיכומיה, כי הדרישה של אחסון התכשיטים בכספת נכללה כבר בפוליסה הראשונה משנת 2002 אולם, לתובעת אין כספת שכזו בדירה והדבר היה ידוע הנתבעת כעולה מדו"ח הסוקר מטעמה (נספח "ב" לסיכומי התובעת). צא ולמד, הנתבעת לא עמדה בחובת הווידוא של קיומו של אמצעי המיגון. ראויים הפניותיו של ב"כ התובעת המלומד באשר לחובת הווידוא להלכת אשור ולפסיקה והספרות (ראה ספרם של המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח חובות גילוי פרשנות ומגמות התפתחות (התשס"ה), שאזכרה פס"ד זה וממנה עולה, כי חובת חברת הביטוח הינה לוודא לא רק ידיעה והבנה של המבוטח באשר לדרישות המיגונים, אלא גם לוודא כי אמצעים אלו אכן הותקנו. במקרה דנן לא רק שהנתבעת לא וידאה קיומה של הכספת, אלא שאף חזקה כי ידעה ו/או העלימה עין על כי בדירת הנתבעת לא קיימת כלל כספת - לפחות כחצי שנה לפני אירוע הפריצה, עת נגנבו תכשיטים מדירת התובעת שלא אוחסנו בכספת והמקרה נבחן ע"י בוחן מטעם הנתבעת שנכח בדירתה, מה גם שסוכנת הביטוח, שלוחתה של הנתבעת 1, נכחה אף היא בדירת התובעת מספר פעמים. למעשה בפועל, הנתבעת ויתרה על אמצעי מיגון זה עת המשיכה בביטוח התובעת ללא שוידאה קיומה של הכספת ואף לאחר שחזקה כי ידעה על העדר כספת זו כנדרש. מקום שהנתבעת בעצמה לא עמדה על קיומו של תנאי מיגון זה, אין לקבל מפיה טענה, כי לא קיימת אצלה פוליסה ללא תנאי מיגון זה ו/או כי אף מבטח סביר לא היה מבטח את הדירה ללא אמצעי זה שכן הלכה למעשה, כך פעלה הנתבעת. באשר לדריכת האזעקה- אין חולק כי מערכת אזעקה קיימת בדירת התובעת ונשאלת השאלה, האם קיימת אצל הנתבעת פוליסה שאינה כוללת תניה זו. התשובה לשאלה זו נמצאת דווקא בנספחי הסיכומים של הנתבעת, מהם עולה כי בשנים 2002-2004 הדירה בוטחה ללא תנאי זה (הפוליסות שצורפו כנספח "ג" לסיכומי הנתבעת) . צא ולמד, אכן קיימים ביטוחים של תכולת דירות כגון אלו ללא דרישה של מערכת אזעקה פועלת ותקינה. פוליסה כזו קיימת אצל הנתבעת עצמה. אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אין אצלה ביטוח שכזה שאינו כולל תנאי של אחסון התכשיטים בכספת (תנאי שלמעשה ויתרה עליו) ושל מערכת אזעקה תקינה ומופעלת - ביטוח שניתן במשך שלוש שנים לתובעת עצמה. משך שלוש שנים, הנתבעת ביטחה את התובעת ללא שווידאה קיומה של הכספת ומבלי שדרשה כי מערכת האזעקה תקינה ומופעלת ולכן לא ניתן לטעון עתה כי ביטוח שכזה אינו קיים אצל הנתבעת. משהגעתי למסקנה כי מסמכי הנתבעת עצמה מלמדים על קיומו של ביטוח ללא אמצעי המיגון הנ"ל, הרי שלפי הלכת סלוצקי, אין להמשיך לבחינה האם כל מבטח סביר אחר היה פועל כפי שהנתבעת פעלה. הואיל ואין בפניי מידע באשר לגובה פוליסה ללא אמצעי מיגון אלה ומאחר והנטל להגיש פוליסה שכזו וערכה מוטל על כתפי הנתבעת, הנני מורה על פיצוי מלא של התובעת בגין הנזק הישיר שנגרם לה כתוצאה מאירוע הפריצה. גובה הנזק באשר לגובה הנזק - צודקות הנתבעות בכך שלא הוגשה חוות דעת מטעם התובעת וכי חוות הדעת המונחת בפני ביהמ"ש הינה זו של הנתבעות (נספח "טז" לסיכומיהן). התובעת זכאית לפיצוי בגין התכשיטים והרכוש אשר נגנבו בהתאם להוראות הפוליסה, היינו בערכי שיפוי (סע' 59 ו- 60 לפוליסה נספח "א" לסיכומי התובעת) ולא בערכי כינון וזאת משלא הוכח כי התובעת רכשה חדשים ו/או תחליפיים והציגה בגינם קבלות. מקבלת אני את טענת הנתבעות בעניין הכיסוי הביטוחי לכסף מזומן שנגנב - בהתאם לסע' 12(א) לפוליסה אחריות הנתבעת בגין כסף מזומן שנגנב מוגבלת לסכום של עד 1% מסכום ביטוח התכולה. סכום זה עומד על סך של 673,419 ₪ ולכן הפיצוי המגיע הינו סך של 6,734 ₪. לאור האמור, הנני מקבלת את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעות, ואולם, הואיל והנתבעות מקבלות למעשה בסיכומיה את דרישת התובעת לפסלונים שלא הוכרו ע"י השמאי מטעמה, הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 80,318 ₪, כפי שצויין בסע' י(5) לסיכומיה. דחיית התביעה כנגד נתבעת 2: לא מצאתי כל נימוק המצדיק הטלת חבות כלשהי על נתבעת זו, מה גם שתצהירה כלל לא הוכחש ע"י התובעת וכן נוכח חיובה של הנתבעת 1 כאמור לעיל. התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית. סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 80,318 ₪ נכון ליום הפריצה (3.3.10) ומשוערך ליום מתן פסק הדין. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בריבית חריגה, שכן אין זה מקרה של דחיית התביעה מנימוקי סרק ו/או של התנהלות הנתבעת בחוסר תום לב כמו כן לא מצאתי כל בסיס לטענה שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין נזקים ממוניים ו/או לא ממוניים כתוצאה מהפרת חוזה הביטוח. אני דוחה התביעה כנגד נתבעת מספר 2. בשים לב לקבלת התביעה באופן חלקי כלפי נתבעת 1 ודחיית התביעה כנגד נתבעת מספר 2, אני מחייבת נתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן השבת האגרה בגובה פסק הדין. סכומים שלא ישולמו במועד, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פוליסההצעת ביטוח