התביעה על עסקת מכר במסגרתה החליפו בעלי הדין את רכביהם והוסכם על תוספת תשלום בסך 5,000 ₪ שהתחייב הנתבע 2 להעביר לתובע. לאחר רכישתו, התגלו ברכב שקנה התובע מן הנתבע ליקויים מהותיים; לא בוצעה העברת בעלות ברכב וכן לא הושלמה התמורה בגינו. התובע עותר להורות על ביטול העסקה ולחייב את הנתבע 2 להשיב לו את רכבו. עוד עותר התובע לפיצוי בגין הפרת ההסכם בסך 10,000 ₪. בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו היה התובע הבעלים של רכב מסוג הונדה, מ.ר. 1218517 (להלן: "רכב ההונדה") אשר היה רשום במשרד הרישוי על שמו של הבעלים הקודם, מר אבו אלדהב עאמר (להלן: "אבו אלדהב"). הנתבע 2 היה במועדים הרלוונטיים לתובענה הבעלים של רכב מסוג פיאט, נושא מ.ר. 9217435 (להלן: "רכב הפיאט") ואשר היה רשום ע"ש אביו, הנתבע 1. אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שביום 08.08.2010 נערכה עסקת החלפת רכבים, במסגרתה מכר הנתבע 2 לתובע את רכב הפיאט שברשותו ובתמורה קיבל לידיו את רכב ההונדה ובתוספת ההפרש בין ערך הרכבים בסך 5,000 ₪. עוד אין חולק, כי במועד הנקוב חתמו התובע והנתבע 2 (בשם אביו הנתבע 1 שעל שמו רשום רכב הפיאט כאמור) על זיכרון דברים ביחס לרכב ההונדה (נספח א' לכתב התביעה). עוד נערך באותו מועד זיכרון דברים נוסף בין הנתבע 2 לבין אבו אלדהב, כיוון שרכב הההונדה היה, כאמור, עדיין רשום ע"ש האחרון. בו ביום העסקה קיבלו התובע והנתבע 2 חזקה ברכבו של האחר והועברה הבעלות ברכב ההונדה על שם הנתבע 2. עוד הוסכם בין הצדדים, כי העברת הבעלות ברכב הפיאט תתבצע על שם אחותו של התובע ביום שישי הקרוב למועד העסקה. אין חולק, כי לנתבע 1 לא הייתה כל מעורבות ישירה בביצוע העסקה וכי פרטי העסקה סוכמו במישרין בין התובע לבין הנתבע 2. עיקר טענות התובע התובע טוען, כי הנתבע 2 היפר, הפרה יסודית, את עסקת החליפין ביניהם, באופן המעניק לו את זכות ביטול ההסכם והשבת רכב ההונדה לבעלותו. לטענתו, הנתבע 2 רימה אותו עת לא גילה לו את מצבו המכאני האמיתי של הרכב וכי כבר בדרכו חזרה ממעמד הרכישה, גילה התובע קיומם של ליקויים מהותיים ברכב הפיאט, שלו ידע על דבר קיומם בזמן אמת לא היה מתקשר עם הנתבע 2 בעסקת החליפין. בו ביום עסקת החליפין העמיד התובע את רכב הפיאט לבדיקה אצל מכונאי בשם מוחמד עסאם זועבי (להלן: "המכונאי"), שמצא ליקויים במשבת הגה כוח, משבת קלאץ' ומזגן אשר עלות תיקונם מסתכמת באלפי שקלים. מיד עם היוודע דבר הפגמים ברכב, הודיע התובע על כך לנתבע 2 אשר התחייב לשאת בעלויות תיקונם. ברם, הנתבע 2 לא עמד בהבטחותיו לתקן את הליקויים על חשבונו, ועקב כך מסר התובע לנתבע 2 הודעה על ביטול ההסכם. התובע טוען, כי כלל לא בדק את הרכב בטרם חתם על זיכרון הדברים, ובשל היכרות קודמת בינו לבין הנתבע 2 על רקע יחסי עו"ד - לקוח ששררו ביניהם, הסתמך התובע על הצהרותיו של הנתבע 2 בדבר תקינות רכב הפיאט. עוד טוען התובע, כי הנתבע 2 לא עמד בהתחייבותו עפ"י הסכם החליפין ולא העביר בעלות ברכב הפיאט ע"ש התובע ואף ביטל ביום 18.08.2010, 10 ימים ממועד העסקה, את רישיון הרכב הנ"ל, ובכך מנע מן התובע לעשות שימוש ברכב הפיאט, בעוד שהוא עצמו החזיק ברכב ההונדה ונהנה מן השימוש בו. לטענתו, ביטול רישיון רכב הפיאט נעשה יומיים בלבד ממועד מכתב ההתראה ששיגר אליו הנתבע 2 ביום 15.08.2010, ובו התריע בפניו על אי תשלום סך של 5,000 ₪. לגישת התובע, התנהגות הנתבע 2 שתוארה לעיל מהווה חוסר תום לב בקיום ההסכם, זאת משלא נתן הנתבע 2 בידי התובע זמן מספיק להסדרת נושא העברת הבעלות ברכב הפיאט. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבע 2 לא השלים את מלוא התמורה המגיעה ממנו בגין רכב ההונדה. במעמד ביצוע העסקה העביר הנתבע 2 לתובע סך של 1,700 ₪ בלבד ונותר חייב סך של 3,300 ₪, בגין תוספת תשלום שהוסכם עליה בגדר זיכרון הדברים עבור הפער בין שווי הרכבים. התובע שולל מכל וכל את טענת הנתבע 2, לפיה שילם סך של 4,800 ₪ במעמד העברת הבעלות ברכב ההונדה, וטוען כי אף לגרסתו של הנתבע 2 הוא לא שילם את מלוא תוספת התשלום המוסכמת. התובע משתית את תביעתו כנגד הנתבע 2 על עילות חוזיות בגין הטעייה, מצג שווא וחוסר תום לב וטוען בעיקר, כי הנתבע 2 ניצל את תמימותו, חולשתו השכלית והמחלה הנפשית בה לוקה התובע בכדי לרמות אותו. עיקר סיכומי הנתבעים הנתבע 2 הכחיש באופן גורף את טענותיו של התובע, ובעיקר הטענה כי רימה או העלים מפני התובע מידע רלוונטי בנוגע למצבו המכאני של רכב הפיאט. לטענתו, הרכב נבדק ע"י התובע בטרם קיבל את החזקה בו לידיו. תימוכין לכך, ניתן למצוא בזיכרון הדברים שבגדרו הצהיר התובע, כי בדק את הרכב ומצאו לשביעות רצונו. עוד נטען, כי טענת התובע בדבר קיומם של ליקויים מהותיים ברכב הפיאט, לא הוכחה כלל ועיקר. במהלך הדיון התברר כי המכונאי חסר כל הכשרה מקצועית, ואף קביעתו בדבר קיומם של ליקויים ברכב הפיאט נסמכה על בדיקה ויזואלית-חיצונית בלבד. לגישת הנתבע 2, משלא תמך התובע את תביעתו בחוות דעת של מומחה אודות קיומם של ליקויים מהותיים ברכב הפיאט, הרי שדין תביעתו בהקשר זה להידחות. הנתבע 2 דוחה, מכל וכל, את טענות התובע בדבר מרמה, הטעיה וחוסר תום לב בעת כריתת עסקת החליפין, וטוען כי התובע התקשר עמו בהסכם לאחר שקרא אותו, הבין את תוכנו וחתם עליו ללא כל אילוץ או הטעיה לאחר שמצא את הרכב לשביעות רצונו. בהתייחס לסוגיית העברת הבעלות, טוען הנתבע 2 כי סיבת העיכוב בהעברת הבעלות נעוצה בתובע עצמו, אשר לא מסר את פרטי אחותו שעל שמה ביקש לעביר את הבעלות ברכב הפיאט, וזאת כדי שלא תישלל מן התובע קצבת הבטחת הכנסה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. התובע דחה פעם אחר פעם את ביצוע העברת הבעלות עד שלבסוף נאלץ הנתבע 2 להקפיא את רישיון הרכב במשרד הרישוי על מנת להסיר מעל כתפיו כל אחריות לנעשה ברכב. בטרם עשה זאת, פנה הנתבע 2 אל התובע ביום 15.08.2010 ונתן בידיו האפשרות להסדיר את נושא העברת הבעלות. באשר לטענת התובע בדבר אי השלמת התמורה, טוען הנתבע 2 כי במעמד העברת הבעלות ברכב ההונדה על שמו, העביר לתובע בנוכחות אבו אלדהב סך של 4,800 ₪, ואילו היתרה בסך 200 ₪ קוזזה בגין תדלוק הרכב ועלויות העברת הבעלות. לגבי טענת התובע בדבר ניצול מצוקתו הנפשית, טוען הנתבע 2 כי לא ידע כלל על מצבו הנפשי המוכחש של התובע, ומכל מקום טענות התובע בהקשר זה נטענו בעלמא וכלל לא הוכחו. לסיום, טוען הנתבע 2 כי לא התקיימה בנסיבות העניין כל עילה מדיני החוזים המצדיקה ביטול ההסכם, וכי ההודעה על ביטולו מיום 21.09.2010 לא התקבלה לידיו בזמן אמת והיא נערכה ע"י התובע אך לצרכי המשפט. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את שלל הראיות שהוגשו לתיק, אני מחליטה לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן. כידוע, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך, תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה. קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז (2) 1000; ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כ"א (2) 358, 364). בתיק דנן, כבכל הליך תביעה, התובע הוא בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה', ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו מוטל אך עליו. יוזכר, כי נטל ההוכחה- הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י 'הטיית מאזן ההסתברות' (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 598, 589). בענייננו, התובע לא עמד בנטל זה ביחס לשלל ההפרות החוזיות הנטענות בגדר תביעתו. אין חולק, כי בין התובע לנתבע 1, באמצעות שלוחו הנתבע מס' 2, נחתם זיכרון דברים לפיו מכר הנתבע 2 את רכבו הרשום על שם אביו, מסוג פיאט. עיון בזיכרון הדברים מעלה, כי התובע חתם ואישר כי הוא "בדק את הרכב ומצאו אותם לשביעות רצונם". עוד עולה, כי סכום העסקה לא נכתב מפורשות בהסכם שבכתב, ולגביו טענו הצדדים בעל-פה, כאשר להבדיל מגובה הסכום (5,000 ₪) לגביו לא קיימת מחלוקת, חלוקים הצדדים בשאלה האם תוספת זו שולמה במלואה ע"י הנתבע 2. עוד נמצא, כי מאחר ורכב ההונדה לא היה רשום על שמו של התובע אלא על שם בעליו הקודם, נכרת ונחתם זיכרון דברים נוסף, בין אבו אלהדב לבין הנתבע 2, אשר זהה בתוכנו ולשונו לזיכרון הדברים הראשון, ואף בו לא נמצא אזכור לסכום העסקה. שני ההסכמים נחתמו בתאריך 8.8.10 שעה 17:00. בהסכם הראשון שבין התובע לנתבע 2 נרשם, כי "מוסכם בין הצדדים כי העברת הבעלות תהיה על חשבון צד 'ב' ותתבצע עד יום ששי". מנגד, נקבע בהסכם השני כי "מוסכם בין הצדדים כי העברת הבעלות תהיה על חשבון צד 'ב' ותתבצע ביום 8/8/10". בפועל, העברת הבעלות על רכב ההונדה ע"ש הנתבע 2 בוצעה באותו יום. לעומת זאת, העברת הבעלות של רכב הפיאט כלל לא בוצעה בשל המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בתביעה זו. הרקע להתקשרות וטענות התובע אודות ניצול מחלה נפשית כפי שכבר צוין לעיל, התובע טוען כי עסקת החליפין נעשתה על רקע היכרות קודמת בינו לבין הנתבע 2 מכוח יחסי עו"ד-לקוח. לעומתו, העיד הנתבע 2 : "אני לא מכיר אותו וגם לא הכרתי אותו לפני, אני עבדתי אצל עו"ד שלבי יוסף, התובע לא חבר שלי ומעולם לא היה חבר שלי. הוא פנה לראשונה לעו"ד יוסף שלבי לטפל לו משהו בהוצל"פ ומתוקף תפקידי הייתי אמור לטפל בתיק שלו ולקחתי מסמכים שהוא הביא לעו"ד שלבי שאטפל לו וזכור לי שדיברתי איתו בטלפון שיבוא לחתום על המסמכים אבל הוא לא בא וגם אולי לא שילם שכ"ט" (עמ' 8, ש' 26-31). באשר לנסיבות עריכת ההתקשרות, מסר הנתבע 2 כי העסקה נקשרה אגב מפגש אקראי בינו לבין התובע, במהלכו הביעו התעניינות האחד ברכבו של השני, ואשר הבשיל לבסוף לכדי עסקת החליפין מושא התובענה (עמ' 9, ש' 1-7). גרסה זו של הנתבע 2 באשר לנסיבות ההתקשרות לא נסתרה ע"י התובע, אשר לא מסר בתצהירו ואף לא בעדותו תיאור מפורט וברור באשר לנסיבות כריתת העסקה מושא התובענה, וכל שטען בהקשר זה הוא כי ברקע לעסקה שררו יחסי עו"ד-לקוח בין הצדדים. בעלי הדין לא הביאו בפניי ראיות ישירות בדבר קיומם של יחסי עורך דין-לקוח, ככל שאלה התקיימו בין התובע לבין הנתבע 2. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעדותו של הנתבע 2 עצמו שאישר, כי מכוח עבודתו, כעו"ד שכיר במשרדו של עו"ד שלבי, הוא נדרש לטפל בעניין משפטי מסוים של התובע. לאור זאת, אני קובעת כקביעה עובדתית, כי בנסיבות המקרה שבפניי התקיימו יחסי עורך דין- לקוח בין התובע לנתבע 2, אף אם לא הבשילו לכדי הענקת ייצוג מלא. אולם, מכאן ועד לקביעה כי יחסים אלו נוצלו שלא כדין במהלך כריתת העסקה, הדרך רחוקה. גרסת התובע אודות ניצול חולשתו השכלית, תמימותו וחולשתו הנפשית, לא הוכחה כלל ועיקר. טענה זו נטענה באופן כללי ללא שניתן פירוט מינימאלי לעובדות העומדות ביסוד טענה זו, כאשר ידוע כי רף ההוכחה הדרוש ביחס לטענות מסוג זה, הינו גבוהה. עוד לא שוכנעתי, כי הוכח 'ניצול' מכוח קיומם של יחסי עורך דין-לקוח בעת כריתת העסקה ואף לא לאחר מכן. כמו כן, טענתו של התובע לפיה סובל הוא מבעיות נפשיות, אף היא לא הוכחה ונטענה בעלמא ללא שבוססה בתשתית ראייתית כלשהיא (ראו עדות התובע בעמ' 5, ש' 28-32). טענתו של התובע בעניין זה הייתה סתמית, ועל כן אין בידי לקבלה. האם הפר הנתבע 2 את חובת תשלום התוספת הקבועה בזיכרון הדברים כאמור, בהסכמים בכתב, לא נמצא עיגון לסכום העסקה והתמורה בגין שני כלי הרכב. הנתבע 2 הודה, כי העסקה כוללת החלפת הרכבים וכן תשלום נוסף בסך 5,000 ₪ בגין ההפרש בין ערך הרכבים (עמ' 9, ש' 19 ו- 23). כאמור לעיל, הצדדים מסכימים לגבי סכום התוספת, אך חלוקים ביניהם בעניין תשלומה. מחד, טוען התובע כי הנתבע 2 לא שילם את מלוא התוספת ונותר חייב לו סך של 3,300 ₪. לעומתו, העיד הנתבע 2 כי שילם לתובע במעמד העסקה סך של 4,800 ₪ (עמ' 10, ש' 9-10 ; עמ' 12 ש' 11-13) ואילו היתרה בסך 200 ₪ קוזזה, בהסכמת התובע, בגין תדלוק הרכב ועלות העברת הבעלות (עמ' 13, ש' 17-21). במחלוקת זו, אני מבכרת את גרסת הנתבע 2 על פני גרסתו של התובע. גרסתו של הנתבע 2 באשר לסכום התוספת ששולמה נתמכת בעדותו של אבו אלדהב שנכח במעמד העברת הבעלות ברכב ההונדה ע"ש הנתבע 2, ואישר כי האחרון העביר לתובע סך של 4,800 ₪ במעמד זה. התובע לא הכחיש, כי אבו אלדהב אכן היה נוכח במעמד העברת הבעלות (מאחר והוא נשאר הבעלים הרשום של רכב ההונדה שרכש הנתבע 2 ממנו), אך טען בעדותו כי אבו אלדהב ישב בצד בעת העברת הכספים לתובע, ולכן לא ניתן לקבל את גרסתו כי הבחין בהעברת הכספים וידע את סכומם (עמ' 4, ש' 18-27). כך העיד אבו אלדהב : "כן, הם עשו העברת בעלות בדואר והעביר את הכסף. פאדי הביא 5,000 ₪ ומשך מהם 200 ₪ להעברת בעלות ומסר לתובע 4,800 ₪ ... אני והנתבע ספרנו. לפני התור שלנו אנחנו ספרנו את הכסף" (עמ' 14, ש' 16-32). עוד הוסיף אבו אלדהב כי "עמדנו בתור ורצינו לעשות העברת בעלות ומסרנו את הכסף לתובע" (עמ' 15, ש' 1-2). התרשמתי כי מדובר בעד חסר כל פניות שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך דנן, ולכן אני נותנת אימון מלא בעדותו. תימוכין למסקנה זו, אני מוצאת במסמך היחיד שהוציא התובע ביחס לעסקה בתאריך 22.09.10, כחודשיים לפני התובענה, והמהווה הודעה על ביטול ההסכם, שבגדרה פירט התובע את עילת ביטול העסקה הנעוצה בליקויים המהותיים שגילה לטענתו ברכב הפיאט. עיון בהודעה זו מעלה, כי אין בה כל זכר לאי תשלום היתרה בסך 3,300 ₪, אף שעסקינן בחלק נכבד מן התוספת המוסכמת (כ- 2/3). אם הייתה טענת התובע בדבר אי תשלום התוספת במלואה, אמת, הרי שניתן לצפות כי מחדל זה היה מוצא לו ביטוי בהודעה הנ"ל, כעילה לביטול הסכם החליפין, זאת בשים לב לגובה היתרה הבלתי מסולקת. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי יש לדחות את טענתו של התובע, ולפיה הפר הנתבע 2 את ההסכם, בכך שלא שילם את יתרת התוספת בגין רכב ההונדה בסך 3,300 ₪. אי העברת הבעלות ברכב הפיאט מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים נסובה סביב סוגיית העברת הבעלות ברכב הפיאט. התובע העיד, כי הנתבע 2 סירב להעביר בעלות ברכב הפיאט בתואנה, כי שילם ביתר על רכישת רכב ההונדה, ודרש מן התובע לוותר על יתרת התוספת שלא שולמה בגין רכב זה. משלא הסכים התובע לבקשת הנתבע 2, סירב האחרון להעביר את הבעלות ברכב הפיאט על שמו של התובע. לעומתו, טוען הנתבע 2 כי אי העברת הבעלות נעוצה בתובע אשר דחה פעם אחר פעם את העברת הבעלות, משום שלא מצא אדם שיסכים לרשום את הבעלות ברכב הפיאט על שמו בכדי שלא תישלל ממנו הקצבה שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי. עוד העיד הנתבע 2, כי פניותיו אל התובע למען יסדיר את נושא העברת הבעלות לא נענו, ולכן הוא הקפיא את רישיון הרכב במשרד הרישוי. גם בנקודה זו אני מעדיפה את גרסת הנתבע 2 על גרסת התובע, ואבאר. גרסתו של התובע בנושא העברת הבעלות הייתה כללית מדי, באשר התובע לא הבהיר בעדותו האם נעשו על ידו ניסיונות לדרוש מן הנתבע 2 שיפעל להעברת הבעלות ברכב ובאילו הזדמנויות. עפ"י הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' - לא הצליח התובע להוכיח כי פנה אל הנתבע 2 על מנת שיפעל להעברת הבעלות ברכב הפיאט על שמו, והאחרון סירב לעשות כן - טענה שהוכחשה ע"י הנתבע 2 כאמור. מעיון בהודעת הביטול עולה, כי אין בה כל התייחסות לנושא העברת הבעלות ברכב הפיאט. משכך, נותרה עדותו של התובע, בהקשר זה, עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, שאין לה תימוכין או סיוע בחומר הראיות, ובשל כך אין מקום לקבל גרסתו של התובע בעניין זה. יתרה מכך, ניתן למצוא חיזוק לגרסת הנתבע 2 בעניין העברת הבעלות הן בלשון ההסכם עצמו והן בשני מכתבי ההתראה ששיגר האחרון אל התובע אשר בעקבותיהם הוקפא רישיון הרכב. על-פי זיכרון הדברים בין התובע לנתבע 2, העברת הבעלות הייתה אמורה להתבצע עד ליום שישי העוקב למועד העסקה בתאריך 08.08.2010. מבדיקת לוח השנה עולה, כי תאריך ה- 8.8.10 נפל ביום ראשון, כך שיום שישי העוקב למועד העסקה נפל בתאריך 13.8.10. משכך, מכתבו של הנתבע 2 אל התובע מיום 15.8.10 הוצא לאחר שהמועד האחרון להעברת הבעלות ברכב, כבר חלף, מבלי שהוסדרה סוגיית העברת הבעלות ברכב הפיאט. לאור האמור לעיל, אני דוחה את גרסת התובע לעניין הימנעות הנתבע 2 מהעברת הבעלות, כעילה המצדיקה ביטול עסקת החליפין. מכאן, נעבור לבחון את השאלה האם הוכח קיומה של הטעיה, חוסר תום לב בניהול משא ומתן ואת יתר טענות התובע בעניין זה. ליקויים מהותיים ברכב - האומנם ? הזכות לבטל חוזה מחמת טעות והטעיה ולתבוע השבה של התמורה ששולמה על פיו, מוסדרת בסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). ההוראה המסדירה את ההטעיה לה טוען התובע קובעת לאמור, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה"- לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". הטעיה מורכבת, בעיקרה, משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הראשונה, נגרמת עקב מצג-שווא, כאשר, למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים, שאותם מסר לו הצד השני. השנייה מקורה באי גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ואשר ביכולתם להשפיע על החלטת הראשון אם להתקשר בחוזה, אם לאו. הקטגוריה השנייה מעוגנת בסיפא של סעיף 15 לחוק החוזים המרחיב את יסוד ההטעיה גם למצבים של שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי (ראו: ע"א (י-ם) 5798/04 מאיר כרמל נ' מרדכי לוי (25.8.05), פסקאות 11 ו-12 והאזכורים שם). בין הקטגוריה של 'מצג-שווא' לזו של 'אי גילוי' קיים הבדל מהותי, הנעוץ בכך שהדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. הפרת חובה זו גם אם נעשית בתום לב, מקנה לצד המוטעה ברירה לבטל את החוזה (בכפוף לקיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות). מנגד לכך, חובת גילוי כללית אינה קיימת ועל צד מוטל לגלות למשנהו רק פרטים אשר לפי הדין, הנוהג או הנסיבות יש לגלותם (שם, פסקה 11). עם זאת, פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, בין אם קיימת חובה קונקרטית למוסרם ובין אם נמסרו בלא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים. עוד יש לומר, כי התהוותה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, אינה מחייבת "כוונה להטעות" מצד המטעה. די בכך שהלה נהג בפזיזות או ברשלנות (שם, פסקה 12). על האמור יש להוסיף, כי על הטוען לביטול והשבה נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטעות ובין החלטתו להתקשר בעסקה, בין אם מדובר בטעות שהיא תוצאה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים ובין אם מדובר בטעות שעליה חלות הוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים. הקשר הסיבתי הנחוץ לביסוסה של עילת ההטעיה הוא כפול ונדרש יחס של סובב ומסובב לא רק בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה, אלא גם בין ההטעיה ובין הטעות. הוכחת הקשר הסיבתי בעילת ההטעיה אינה דורשת מן התובע להוכיח כי הטעות גרמה לעצם ההתקשרות. די אם ישכנע במאזן ההסתברויות, כי היא השפיעה על מתכונת ההתקשרות ותנאיה. בכפוף למגבלות הקבועות לעניין זה בחוזה ובדין, זכאי תובע שהרים את הנטל להוכיח את יסודותיה של עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, לבטל את החוזה שנכרת עמו ולהשבה של מה שנתן מכוחו. סוגיית ההשבה בעקבות ביטול החוזה מחמת פגם ברצון מוסדרת בסעיף 21 לחוק החוזים, המורה, כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". ההשבה בהקשר זה היא השבת התמורה שנתן צד אחד לחברו על יסוד עילה שבוטלה, לאמור, "התמורה העצמית" (שם, פסקה 26). במקרה הנדון טוען התובע גם כן להפרת חובת תום הלב במשא ומתן הטרום חוזי בשל אי גילוי. סעיף 12 לחוק החוזים מעגן את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המשא-מתן הטרום חוזי והוא מחייב כל צד לפעול בנאמנות כלפי הצד האחר, לגלות עובדות חשובות, לרבות אלו שהצד השני היה יכול לגלות בכוחות עצמו, זאת מקום שגילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה. עם זאת, כינונה של האחריות מכוח סעיף 12 הנ"ל, מותנה בהוכחתו של קשר סיבתי בין אי הגילוי ובין הנזק שנגרם. בהקשר זה עולה חשיבות רבה לשאלת סבירותה של הסתמכות התובע על הנתונים כפי שהיו בידיו, כאשר 'השאלה היא האם מדובר בנושא שניתן היה לצפות שהתובע יבררו בעצמו מבלי לסמוך על הנתבע (או רק על הנתבע) (שם, פסקה 34). בחזרה לענייננו. כבר עמדנו על כך, שהתובע ביטל את ההסכם משגילה, לטענתו, ליקויים מהותיים ברכב שהנתבע 2 לא גילה לו את קיומם טרם ההתקשרות, ואשר לו הובאו לידיעתו בזמן אמת הוא לא היה מתקשר בעסקה נשוא הדיון. על מנת שתתקבל טענתו של התובע בדבר מצבו המכני של הרכב, עליו להראות כי מצבו של הרכב במועד העסקה היה לקוי; כי קיים הבדל בין מצב הרכב כהווייתו לבין המצב שהוצג לו וכי הנתבע 2 ידע על הפער בין המצג למציאות וחרף זאת הציג בפניו מצג אחר. ברם, עיון בחומר שלפניי מגלה כי לא הונחה תשתית ראייתית שיש בה כדי להוכיח את האמור למעלה. לאמור, לא הוכח כי קיים פער בין מה שנאמר לתובע ע"י הנתבע 2 במהלך המו"מ שקדם לכריתת העסקה אודות מצבו המכאני של הרכב, לבין מה שידע הנתבע 2 או היה עליו לדעת לגבי מצב הרכב. ראשית, התובע הודה כי הוא חתם על זיכרון הדברים בו ההצהרה, כי בדק את הרכב ומצא אותו לשביעות רצונו. הלכה פסוקה היא, כי אדם נחשב כמי שקרא על מה שחתם ומי שחתם על מסמך לא יישמע בטענה שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב (ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 84). התובע הוא נהג במקצועו, ומכאן שמדובר באדם שמבין החשיבות בביצוע בדיקה לרכב טרם רכישתו לצרכי איתור ליקויים, טיבם, מהותם וכדומה. חתימתו של התובע על זיכרון הדברים בנוסחו האמור, ללא ביצוע בדיקה במכון בדיקה מוסמך או על ידי איש מקצוע מתאים, לפני החתימה על זיכרון הדברים, מהווה סיכון שהתובע נטל על עצמו מרצון (הצהרה דומה נמצאה בזיכרון הדברים ביחס לרכב ההונדה ובכך מדובר בסיכון הדדי שלקחו הצדדים לעסקה על עצמם). מעדויות הצדדים לא יכול להיות ספק, כי התובע לקח על עצמו סיכון בדבר מצבו הכללי של הרכב, עת ויתר על בדיקת הרכב על ידי מכון מוסמך או על ידי איש מקצוע מוסמך, עוד לפני החתימה על זיכרון הדברים ונטילת החזקה ברכב לידיו. הנתבע 2 העיד, כי התובע בדק את הרכב ואף ביצע בו נסיעת מבחן טרם הרכישה. מנגד, התובע שהכחיש זאת, לא הציג בפניי טעם למחדלו בכך שלא נטל את הרכב, כמקובל, למוסך או למכון בדיקה מתאימים כדי לבדוק את מצבו המכני קודם לרכישתו. גרסתו של הנתבע, לפיה לא בדק את הרכב טרם הרכישה, עומדת בסתירה להצהרתו בזיכרון הדברים, לפיה בדק את הרכב ומצאו לשביעות רצונו. משכך, נטל התובע על עצמו סיכון על ידי כך שלא העביר את הרכב לבדיקה מתאימה על ידי גורם מקצועי מוסמך, וזאת בהעדר כל נימוק ענייני לכך. לפיכך, אם הקונה רצה לחסוך מזמנו או לחסוך את בדיקת הרכב על ידי מכון מוסמך, ואם בעת החתימה על זיכרון הדברים היה הקונה מודע שהוא רוכש את הרכבו לפי מצבו המכני הקיים, אין בידיו לבוא בטענות אל מוכר הרכב. נפסק לא אחת, כי על רוכש רכב סביר לבדוק את הרכב טכנית, חיצונית וכל בדיקה אחרת, במוסך מורשה, טרם רכישתו (ת"א (ת"א) 16847/08 צוות תנופה ניקיון ואחזקה בע"מ נ' לוי עובד (עבד) (11.10.09)), ומי שבוחר לרכוש רכב בלא בדיקה נוטל סיכון בהסתמך על המידע שהיה בידי המוכר ואין לו להלין אלא על עצמו בבחינת "ייזהר הקונה". במקרים מסוג זה, נפסק כי לכל היותר טעה התובע בכדאיות העסקה, ועל כך אין הוא זכאי לפיצוי. על האמור יש להוסיף, כי התובע לא השכיל להוכיח אילוץ בחתימה על זיכרון הדברים, כפי נוסחו, ולא הוכחה הטעיה בדבר מצבו של הרכב בעת המכירה, הכול כפי שיפורט להלן. לגרסת התובע, הוא גילה את הליקויים באותו יום בו בוצעה העסקה, "מהדואר ועד הכפר הרגשתי בנסיעה שיש משהו לא בסדר ברכב" (עמ' 5, ש' 3-4). באשר לטיב ומהות הליקויים שנתגלו, העיד התובע כי "גיליתי שיש משהו לא בסדר בקלאצ', בהגה. גם המזגן" (שם, ש' 1-2). אודות השתלשלות האירועים לאחר גילוי הפגמים העיד התובע, כי "התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש משהו לא בסדר באוטו. חבר שלי בן דודה שלי, עובד במוסך הוא מכונאי, בדק לי את הרכב באותו רגע. הוא גם התקשר לאדון פאדי ואמר לו שמצא בעיה ברכב ופאדי אמר לו שיתקן את הכל וזהו הלכתי הביתה, למחרת הוא מתקשר אליי ואומר לי שבדק את המחיר ונראה לו שקיבלתי מחיר הרבה יותר גבוה, אמרתי לו אין בעיה ושיחזיר את הרכב ואני אחזיר לו את הכסף ונשאר חברים. הוא אמר לא, הוא אהב את האוטו שלי והוא רוצה אותו ושאוריד לו מהמחיר. אמרתי לו שלא אוריד לו, שהורדתי לו כבר מ- 8,000 ל- 5,000 ושיחשוב טוב. התקשרתי אליו כדי לעשות העברת בעלות, אחרי יומיים, אמר לי שלא שעשה כבר העברת בעלות לאוטו שלי ושאני אסבול" (עמ' 5, ש' 5-14). בנושא הפגמים הנטענים סומך התובע את יתדותיו על עדותו של המכונאי זועבי אשר בדק את הרכב ביום העסקה. ברם, אין בעדות זו כדי להושיע לתובע, כיוון שהתובע לא הצליח על פי עדות זו להוכיח את הליקויים הנטענים, מהותם, טיבם, עלויות תיקונם וכדומה. התובע העיד, כי רכב הפיאט מצוי בחזקתו מאז מועד העסקה בשנת 2010, היינו למעלה משנתיים, לא שעשה בו כל שימוש, וכי הוא מצוי כיום כאבן שאין לה הופכין משום שנוספו שורה של פגמים ברכב מעבר לאלה שהיו כבר במועד הרכישה (עמ' 5, ש' 21-27). המכונאי העיד, כי הוא מכונאי במקצועו, בעל וותק וניסיון בן 18 שנים (ללא רכישת הכשרה מקצועית בתחום) ועבד בעבר במוסך טיוטא בעפולה (עמ' 6 ש' 24-32). עוד הבהיר המכונאי בעדותו כי בינו לבין התובע מתקיימים קשרי חברות (ואף הוכח קיומה של קרבה משפחתית ביניהם). בחקירתו הראשית, תיאר המכונאי את הפגמים שאיתר ברכב בעת בדיקתו ביום העסקה: "בדקתי לו את האוטו ואמרתי לו שמשאבת קלצ' דפוקה והייתה לו נורה של פי אס בהגה ואמרתי לו שהמנוע של ההגה דפוק" (עמ' 6, ש' 19-22). יצוין כי הבדיקה שביצע המכונאי ברכב במועד העסקה הייתה בדיקה חיצונית ויזואלית בלבד (עמ' 8, ש' 1-5). במהלך חקירתו הנגדית, הודה המכונאי בתשובה לשאלת בית המשפט, כי היה צורך בבדיקה יסודית, מקיפה ומעמיקה יותר מזו שביצע בפועל לרכב במועד העסקה, על מנת לעמוד מקרוב על טיב ומהות הליקויים הנטענים ברכב, וכן עלויות תיקונם (עמ' 7, ש' 30-32 ועמ' 8, ש' 14-17). אחר שקילת עדות המכונאי מצאתי כי עסקינן בעדות בלתי סדורה, מלאה פקיעין, ועמומה בלשון המעטה, כאשר לא יכול הלה ליתן גרסה מפורטת ובהירה אודות הליקויים שגילה ברכב, מהותם, טיבם, מידת חומרתם ועלות תיקונם. ממצאיו של המכונאי אודות מצבו המכאני של הרכב מבוססים על בדיקה ויזואלית חיצונית בלבד, תחת קיומה של בדיקה יסודית, מקיפה ומעמיקה שבכוחה לבחון את מצבו המכאני האמיתי של הרכב לאישורו, ואף לתמוך את הממצאים במסמך בכתב. בהקשר זה ייאמר, כי גם אם יתקבלו ממצאיו של המכונאי לעניין הפגמים, שלטענתו, אותרו ברכב במועד הרכישה, ובהעדר נתונים מספיקים לגבי מהות הליקויים ועלויות תיקונם, אין בכך כדי להובילני למסקנה כי גילויים של פגמים אלו מהווה, בנסיבות העניין, הפרה יסודית של ההסכם (ייתכן שמדובר בליקויים קלים שאינן מהווים הפרה יסודית של ההסכם ואינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול החוזה). לא נעלם מעיניי, כי הנתבע 2 אינו מכחיש שהתקיימה שיחה בינו לבין התובע לאחר הרכישה, ובה הודיע לו התובע על קיומם של פגמים ברכב. ברם, הנתבע 2 כופר בטענה כי הביע נכונות או הסכמה לתיקון הליקויים. עדותו של התובע בהקשר זה הינה עדות בעל דין יחידה, על כל המשתמע מכך, שלא נתמכה בראיות או סיוע חיצוניים. לסיכום נקודה זו, בחירתו של התובע לבצע בדיקה באמצעות חברו וקרוב משפחתו, מכונאי במקצועו, רק לאחר החתימה על ההסכם ונטילת הרכב לרשותו, מהווה הסתכנות מרצון. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי עסקינן ברכב משנת 2002, כאשר היה בשימוש למשך 8 שנים לפני ביצוע העסקה, ואשר על פי רישיון הרכב מדובר ברכישת רכב יד שביעית. אדם הרוכש רכב משומש מאדם פרטי, במיוחד שעיסוקו של הרוכש הוא נהג, ובוחר ללא כל טעם ענייני, לקבל את הרכב לידיו ללא בדיקה מכנית מקצועית לרכב, מסתכן מרצונו שמא מצבו המכאני של רכב אינו תקין, ובכך משחרר את המוכר מכל אחריות לביטול העסקה. יתרה מכך, לא היה בכוחה של עדות המכונאי כדי לתמוך בגרסת התובע, לפיה ברכב נמצאו ליקויים מהותיים וטיבם של ליקויים אלה המהווים את סלע המחלוקת בין הצדדים תיק דנן. התובע לא תמך גרסתו בנושא הליקויים בראיות כדבעי. היה מקום שהתובע יבסס את ראיותיו בחוות דעת של מומחה או שאר ראיות אחרות המפרטות את הליקויים שנמצאו לטענתו ברכב מיד או בסמוך לאחר קבלת הרכב לחזקתו, סיווגם כליקויים מהותיים ועלויות תיקונם, דבר שלא נעשה בענייננו (ראו והשוו: ת"א 11775/08 סאלח מרוא נ' אבו סנינה (25.6.08); תא"מ 28327-03-11 ניג'ם נ' לרט (9.4.13); תא"מ 50741-10-10 חגאי נ' אייז (13.1.13)). לאור האמור דין טענה זו להידחות. סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני קובעת כי לא היה במצבו המכאני של הרכב, שספק אם הוכח, וכן בדרך בה התנהל המו"מ בין הצדדים טרם הרכישה, לרבות המצגים שהוצגו על ידי הנתבע 2 בדבר מצבו המכני של הרכב, כדי להקים עילה לביטול העסקה ו/או מתן פיצוי לתובע בגין מצג שווא או הטעיה, כפי שנטען. שוכנעתי, כי התובע לא פעל, כפי שניתן היה לצפות מקונה סביר בנסיבות העניין, כאשר רכש את הרכב על אחריותו מבלי לבצע בדיקה במכון מתאים או על ידי איש מקצוע מוסמך. בשים לב להצהרתו המעוגנת בזיכרון הדברים, כי בדק את הרכב ומצאו תקין ומתאים לצרכיו, יש להורות על דחיית התביעה (ראו והשוו: תא"מ 37904-10-10 דה קוניג בר נ' חזוט (20.6.13); ת"ק 27112-05-02 צדוק נ' בידרמן (28.07.12); ת"ק 12217-09-10 ולר נ' אוטו פלוס 2000 בע"מ (18.2.11);). לשיטה אחרונה, התובע לא הוכיח את תביעתו נגד הנתבעים, לפיכך דין התביעה נגדם להידחות. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. עסקת מכר