התובעת המתינה בתור הכניסה למרכז הרפואי תל - אביב ע"ש סוראסקי אשר באחריותה של מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת"), ונתקלה ברגלית המחסום שהוצב בכניסה למרכז הרפואי, נפלה ונפגעה בגופה (להלן: "התאונה"). בהחלטתי מיום 30.05.11 פיצלתי את הדיון בין שאלת החבות לשאלת גובה הנזק וביום 5.7.12 ניתן פסק דין חלקי בתיק, בו קבעתי כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת. משכך פסק דין זה, מתייחס רק לשאלת גובה הנזק. התובעת נבדקה ע"י ד"ר מאיר נסינג מומחה בכירורגיה אורתופדית מטעמה אשר קבע בחוות דעתו מיום 27.3.13 כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. מטעם ההגנה לא הוגשה חוות דעת מומחה. ביום 7.11.13 התקיים דיון הוכחות בעניין גובה הנזק, בו העידה התובעת עצמה, וכן הגב' לינה צייטין, בתה של התובעת, והצדדים סיכומו את טענותיהם בעל פה. טענות הצדדים ב"כ התובעת המלומדת טענה כי ממקום התאונה פונתה התובעת באלונקה למיון בית החולים "איכילוב" שם אובחן בין היתר, שבר בירך רגל שמאל עם כאבים, שפשופים והגבלה בתנועה. עוד באותו היום, עברה התובעת ניתוח לקיבוע השבר בהרדמה כללית ורגלה של התובעת הושמה בגבס. התובעת אושפזה בבית החולים עד ליום 19.9.08 והיא שוחררה תוך המלצות טיפול תרופתי למניעת קרישי דם ובהזרקה יום יומית לבטן, למנוחה, ביצוע טיפולי פיזיותרפיה, שימוש במשככי כאבים ובאבזרי עזר אורתופדיים והמשך מעקב רפואי. בבדיקת רנטגן שנערכה ביום 23.5.10, דהיינו לאחר יותר מ20 חודשים לאחר התאונה, הדגימה כי עדיין לא היה חיבור מלא של השבר. ב"כ התובעת הוסיפה וטענה כי מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים, רגישות והגבלה בתנועות מפרק ירך שמאל, מכאבים ורגישות בפצע שבמפשעה ומכאבים שהופיעו בברכיים. התובעת הגישה חוות דעת מטעמה, אשר נערכה ע"י ד"ר מאיר נסינג (להלן: "המומחה") מומחה בכירורגיה אורתופדית אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור של 100% כשלושה חודשים מהתאונה, בנוסף לנכות זמנית בשיעור 50% נכות למשך כשנה נוספת. המומחה ציין בחוות דעתו כי השבר התאחה בצורה מושלמת וכי לתובעת אין נכות צמיתה. ב"כ התובעת המלומדת טענה כי התובעת נבדקה ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, וזו קבעה כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 19%. התובעת טוענת כי יש להעדיף את קביעת המל"ל על קביעת המומחה. ב"כ הנתבעת המלומד טען כי קביעת המל"ל לא מחייבת, מדובר בעדות שמיעה, וכי לא ייתכן מצב שבו התובעת מגישה חוות דעת מטעמה ולאחר מכן היא מבקשת להסתמך על קביעת המל"ל. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התובעת היום עובדת בעבודת ניקיון בשלוש מקומות, ולא נגרם לה הפסדי שכר. דיון והכרעה מאחר וניתן פסק דין חלקי בעבר בעניין החבות, בו נקבע כי הנתבעת חבה בפיצוי נזקיה של התובעת, אעבור לדון בשאלת הנכות והנזק. הנכות הרפואית והתפקודית ד"ר מאיר נסינג מומחה בכירורגיה אורתופדית קבע כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור של 100% כשלושה חודשים מהתאונה, בנוסף לנכות זמנית בשיעור 50% למשך כשנה נוספת. התובעת נבדקה ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, וזו קבעה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 19%. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול ראיותיהם, לא ראיתי לנכון לקבל את טענת התובעת בדבר קביעת המל"ל, ואינני מוצא לסטות ממסקנותיו וקביעותיו של המומחה הרפואי, שעליו לא חלקה הנתבעת ולא טרחה להגיש חוות דעת נגדית, ובהתאם לכך ולאור שאר הראיות לא ראיתי לסטות מקביעותיו של המומחה. התרשמתי כי מסקנתו של המומחה מבוססת כדבעי והיא התקבלה לאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות. משכך אני מקבל את הנאמר בחוות דעתו, וקובע כי לא נותרה נכות רפואית לתובעת. התובעת שהיום עובדת בשלוש מקומות עבודה, החליטה על דעת עצמה לעזוב את עבודתה, ולעבוד באותו תחום רק במקום אחר, לא שכנעה אותי שפגיעתה התפקודית עולה משיעור נכותה הרפואית לעיל. לפיכך ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע שלא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלשהיא. הפסד שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. דא עקא, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי על דרך האומדנא, במיוחד: "באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800. התובעת עובר לתאונה עבדה בניקיון, השתכרה חודשית סך של 4,000 ₪ אשר משוערכים להיום בסך של 4,620 ₪ ונקבעו לה נכויות זמניות של 100% לתקופה של שלושה חודשים מיום התאונה , 50% לתקופה של שנה. אשר על כן אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך גלובאלי של 30,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד עסקינן כאן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285). התובעת לאחר התאונה עברה סדרה של טיפולים שונים, הייתה במעקב רפואי, המציאה קבלות חלקיות. סבורני כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי הלוקח בחשבון את גילה ואת נכותה הזמנית, בסך של 5,000 ₪. עזרת הזולת מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). דא עקא, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין הוצאות , אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול להעריך על דרך האומדנא . ראה לענין זה , א. ריבלין תאונת הדרכים "סדרי דין וחישוב פיצויים "מהדורה רביעית, עמוד 912 ,וכן ע"א 5994/96 - מתיתיהו בן יאיר ואח' נ' עזבון המנוחה נופיה . תק-על 97(1), 933 סבורני כי לאור נכותה הרפואית ולטיב פציעתה ולאור גילה של התובעת, ובשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת, ובשים לב כי רגלה הושמה בגבס, יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי, סביר והוגן. אי לכך, בגין ראש נזק זה, הנני פוסק כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 15,000 ₪. כאב וסבל מטרת הפיצוי היא להעמיד את הניזוק במצב שבו היה לולא מעשה הנזיקין, במידת האפשר, אך את גלגל הזמן לא ניתן להשיב לאחור. קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. התובעת סבלה קשות מהפגיעה ומתקופה ארוכה של נכויות זמניות. גם ההליך המשפטי עצמו הארוך והמייגע גרם לה לנזקים לא ממונים. משכך ולאור האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובעת בראש נזק זה בסך של 25,000 ₪. אשם תורם האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350) לענין זה יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבע (ראו ע"א 526,528/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט(4) 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424) יש לבדוק, איפוא, אם עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה. אומנם לצורכי פשרה הצעתי לצדדים שיגישו תחשיבי נזק לפי אשם תורם של 30% אך סבורני שבפועל לפי הדין, התשובה לכך שלילית וכי במקרה דנן אין להשית על התובעת אשם תורם כלל. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן: הפסדי שכר: 30,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה: 5,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 15,000 ₪ כאב וסבל: 25,000 ₪ סה"כ פיצויים: 75,000 ₪ כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 23.4%. רפואהמחסוםנפילה